באופן טבעי

טוב, אז חלפו להן כמה שנים מאז שהייתי בעצמי ״נוער״ ועכשיו כשאני אמא לנערה, קשה לי לפעמים עם התנהגויות מסויימות, ולא מצליחה לעשות את ההבחנה בין מה נורמלי ומה דורש תשומת לב יתרה.

למשל: היא לא רוצה להיות איתנו. כמעט בכלל. מפרידה עצמה מהמשפחה ורוצה רק להתבודד כל הזמן עם חבריה הוירטואליים. למרות שנהנית מאוד גם ממגע עם אנשים וחברים ״אמיתיים״ היא מציינת שמעדיפה את חברת הוירטואליים.

אם היתה יכולה, כל ימיה היו עוברים עליה תחת הפוך עם הטלפון וספרים. אבל ברמה קיצונית, ממש ימים שלמים לא מדובר על שעה שעתיים פה ושם... שבועות שלמים שכל רצונה להתבודד בחושך עם ספרים ואינטרנט.

זה נורמלי הדבר הזה? אני צריכה להיעלב שהיא לא רוצה בחברתנו ומתלוננת כש״מכריחים אותה״ לבוא לשבת איתנו לארוחה או לצאת לטיול משפחתי?

עוד משהו שהבחנתי אצלה הוא שהיא חיה את החיים של עצמה דרך הספרים, הסרטים, הדמויות והשחקנים שהיא אוהבת. היא מזדהה איתם באופן כה עמוק שאם מישהו מעליב שחקנית אהובה היא יכולהלהכנס מזה לדכאון לא נורמלי. ממש ההגדרה של ״חיה בסרט״ (או בספר, כפי שקורה גם לא מעט). מעדיפה להעביר את ימיה בצפיה או קריאה של החיים של אנשים אחרים, במקום לחיות את החיים של עצמה.

היא כל כך חכמה ויפה ומוכשרת, מצחיקה ואהובה על כולם, למה היא עושה את זה לעצמה? אולי זו רק אני המודאגת יתר על המידה, ואני צריכה להניח לה להיות עצמה וככה זה אצל בני נוער...

כל יציאה מהבית היא מאבק. לא רוצה לקום, לא רוצה לאכול, לא רוצה ללכת, רק שיעזבו אותה לנפשה. הבעיה שאם אני עוזבת לנפשה היא באמת נכנסת מזה לדכאון, אז אני לא ממש מאפשרת. מודיעה שיוצאים ודי.

גם לחברים שלה היא לא רוצה לצאת? לאיזושהי פעילות אחרת שהיא בחרה?
כמה פעמים בשבוע היא נאלצת לצאת לדברים שהיא לא בחרה בהם?

וואו, את כל כך לא לבד.
כן, הם ככה!
כן, גם אני בהלם מאז שהבת שלי הפכה לבת 15 לפני כמה חודשים.
היא עברה לבית ספר פתוח מאוד, קצצה את השיער (אחרי שחימצנה, שרפה, ייבשה והפכה אותו לסגול, ורוד, ירוק וטורקיז דהוי בהדרגה).
בן לילה, פחות או יותר, היא הפכה למישהי שאני מתקשה לחשוב שיצאה לי מהגוף לפני 15 שנים...
שעות רבות בחדר הסגור, עם אוזניות מול המסך, האייפון תמיד ביד, אי אפשר לזוז בלעדיו לשום מקום.
בינתיים אין שירותי הסעדה באינטרנט, וזו הסיבה היחידה בשבילה לצאת מהחדר - אין שם אוכל!
אין לי הרבה נחמות להציע, אבל הבנתי כמה דברים בתוך הדרמות שהתחוללו כאן בחודשים האלה, ולפעמים נדמה לי שעלינו על איזו דרך שפויה.
רוצה לדבר במרחב פרטי יותר?

אני נורא שמחה שהדף הזה נפתח. באמת תהיתי עם מי אוכל להתייעץ וממי ללמוד כשהבן שלי יגיע לגיל...
בבקשה תמשיכו, אני מקשיבה @}

האם הבנות בחינוך ביתי? זה לא מוכר לי.
האם יש להן מחשב בחדר?

הילדים שלי עוד לא שם אבל אני זוכרת את עצמי בגיל וזה נשמע ממש כמוני (טוב, לא היה סמרטפון לפני 20 שנה. אבל הכל חוץ מזה)

גם כמוני.
דברים שאני חושבת שהיו מוציאים אותי טיפונת מהשבלול (רק טיפונת, בגדול נזקקתי לו - אבל זה יכול היה להיות קצת יותר מתון):
א- שלא היו מתעניינים יותר מדי במה שאני עושה. גם התעניינות חביבה ונעימה נתפסה אצלי בקלות כפלישה לפרטיותי, שהייתה אז מאוד חשובה לי. אם הייתי יודעת שגם אם הדלת תהיה פתוחה לרווחה מי שיעבור במסדרון לא בהכרח יכניס את הראש - הייתי סוגרת אותה פחות פעמים.
ב- שכן היו משדרים בשקט כבוד למה שאני עושה. שהספרים שלי והקלטות שלי בווקמן (היו ימים....) וההתכתבויות שלי הם לא 'שטויות של מתבגרת' אלא עיצוב עולמי הפנימי, שאני מגויסת לו ברצינות רבה. לא צריך להגיד את זה - מספיק להאמין בזה, וזה עובר.
ג- הצד ההפוך של ב: להתרחק מאוד מכל עקיצה או הקנטה על הדמויות והטקסטים שמילאו את עולמי. אני זוכרת פה ושם ביקורת, ביקורת רצינית על רעיונות שהשפיעו עליי, וזה דבר שיכולתי לעמוד בו. אבל זלזול, הקטנה - זה לגמרי לגמרי שבר אותי ושלח אותי עמוק עמוק לתוך הקונכייה. ואין 'ברוח טובה'. הכל שחורלבן (-:
כיוון שהסעיפים הקודמים לא התקיימו לא הגעתי לסעיף ד, אבל אם הייתי מגיעה ומרגישה בטוחה מספיק כדי לשתף פה ושם במה שמילא את עולמי (והיה שם המון המון, גם אם בעיניי המשפחה זה נראה כמו סתם מסתגרת מהעולם) - אני חושבת שהיה נפלא אם היו עוצרים ומקשיבים לי מכל הלב.

הילדים שלי עוד לא שם אבל אני זוכרת את עצמי בגיל וזה נשמע ממש כמוני (טוב, לא היה סמרטפון לפני 20 שנה. אבל הכל חוץ מזה)
גם אני.
אתן לא זוכרות את גיל הנעורים?
כי היה לי הרושם שרוב הנוער ככה, אז והיום, וזה נראה לי מובן וטבעי...

וגם כל זה:
_דברים שאני חושבת שהיו מוציאים אותי טיפונת מהשבלול (רק טיפונת, בגדול נזקקתי לו - אבל זה יכול היה להיות קצת יותר מתון):
א- שלא היו מתעניינים יותר מדי במה שאני עושה. גם התעניינות חביבה ונעימה נתפסה אצלי בקלות כפלישה לפרטיותי, שהייתה אז מאוד חשובה לי. אם הייתי יודעת שגם אם הדלת תהיה פתוחה לרווחה מי שיעבור במסדרון לא בהכרח יכניס את הראש - הייתי סוגרת אותה פחות פעמים.
ב- שכן היו משדרים בשקט כבוד למה שאני עושה. שהספרים שלי והקלטות שלי בווקמן (היו ימים....) וההתכתבויות שלי הם לא 'שטויות של מתבגרת' אלא עיצוב עולמי הפנימי, שאני מגויסת לו ברצינות רבה. לא צריך להגיד את זה - מספיק להאמין בזה, וזה עובר.
ג- הצד ההפוך של ב: להתרחק מאוד מכל עקיצה או הקנטה על הדמויות והטקסטים שמילאו את עולמי. אני זוכרת פה ושם ביקורת, ביקורת רצינית על רעיונות שהשפיעו עליי, וזה דבר שיכולתי לעמוד בו. אבל זלזול, הקטנה - זה לגמרי לגמרי שבר אותי ושלח אותי עמוק עמוק לתוך הקונכייה. ואין 'ברוח טובה'. הכל שחורלבן
כיוון שהסעיפים הקודמים לא התקיימו לא הגעתי לסעיף ד, אבל אם הייתי מגיעה ומרגישה בטוחה מספיק כדי לשתף פה ושם במה שמילא את עולמי (והיה שם המון המון, גם אם בעיניי המשפחה זה נראה כמו סתם מסתגרת מהעולם) - אני חושבת שהיה נפלא אם היו עוצרים ומקשיבים לי מכל הלב._

עונה בתור מי שלא התרחקה יותר מידי מגיל 15- אני בת 21 עכשיו

זה נורמלי הדבר הזה? אני צריכה להיעלב שהיא לא רוצה בחברתנו ומתלוננת כש״מכריחים אותה״ לבוא לשבת איתנו לארוחה או לצאת לטיול משפחתי?

לדעתי זה לא נורמלי. ולדעתי את לא צריכה להעלב.

לדעתי להכריח אותה לשבת איתכם <בלי שום מרכאות> זו התנהגות לא חברית ולא אוהבת. זה ניצול החולשה שלה. לו לא הייתה חלשה, הייתה מציבה אתכם בפני עובדה - כמו שאני עשיתי בזמנו. באופן כללי העלבות היא לא התנהגות פרודוקטיבית. אני, וכנראה לא רק אני, לא יכולה להחליט חברת מי נעימה לי ומי לא, כמו שאני לא מחליטה אילו מאכלים טעימים לי ואילו לא. להעלב על כך שקול מבחינתי להעלבות על כך שאני אישה ולא גבר - זו העלבות על מאפיין שאינו בר בחירה.


התנהגות לא נורמלית, כי הבעיה שאם אני עוזבת לנפשה היא באמת נכנסת מזה לדכאון ולדעתי להיכנס לדכאון זה לא נורמלי. אבל גם לו זה היה נורמלי, מה זה משנה? אם היא בדכאון אז רע לה, לא כדאי לנסות לעשות משהו?

אני לא בטוחה איזו משתי הגישות עדיפה - לתת לה להתמודד בעצמה, בלי להכריח אותה לצאת, פשוט לתת לה להתסגר כאוות נפשה <ומוטב גם לקבל נפשית את האפשרות שזה מה שמתאים לה, מעתה ועד עולם>
או להחליט שהדכאון שלה זו אחראיותך ההורית ולעשות משהו. רק ש"משהו" זה לא להכריח אותה לצאת לטיול, אלא ללמד אותה את המיומנות של איזון עצמי, שהיא מיומנות נחוצה בחיים. כשהיא תצא מהבית לא יהיה מי שיכריח אותה לצאת החוצה, כך שבכל מקרה יהיה עליה ללמוד זאת.

משבעיקר מפריע לי בכל הטקסטים פה זה חוסר הבדלה מוחלט בין דברים מזיקים אובייקטיבית, לבין כאלו שלא. אם מישהי נכנסת לדיכאון, ברור שזה מזיק לה <מעצם ההגדרה של דכאון>. אני לא מוצאת שום דבר רע בלהסתגר בחדר עם ספרים, אייפון <מלבד דעתי השלילית על אפל, לדעתי עדיף להסתגר עם סמארטפון שמערכת ההפעלה שלו היא אנדרואיד> וחברים וירטואליים.

אני לא יכולה לייעץ איך להוציא מישהי מהשבלול. להפך - אני אשמח לייעץ איך להכניס לשם יותר אנשים, לדעתי רוב האנשים מתבודדים מעט מידי מה שפוגע בבריאותם הנפשית, בסובבים אותם, ובכל העולם.
למרות זאת, אני מצטרפת לעצות ב-ג של ללו, בלי שום קשר למטרתן המוצהרת. זלזול והקטנה מזיקים תמיד, לילדים, מתבגרים ומבוגרים כאחד. וחוסר כבוד גם הוא.
בנוגע להתעניינות, זו שאלה מעניינת. אני יודעת שיש כאלו שיכולים להיפגע מחוסר התעניינות. לא אני, אבל יש כאלו.

יצאה לי תשובה מבולגנת, מה שלא מפתיע בהתחשב בהבדל הגדול בגישה הכללית מלכתחילה. לא מצאתי מילים כדי להסביר מה מפריע לי במשפט למה היא עושה את זה לעצמה? ובכל הפסקה, אולי חוסר האמון? אולי חוסר הרשות? אני רק יודעת שלו מישהי הייתה אומרת את זה עלי, הייתי מתרחקת ממנה.

וזה נשמע ממש כמוני

באמת? רוב בני הנוער שוקעים בדכאון?

_וזה נשמע ממש כמוני
באמת? רוב בני הנוער שוקעים בדכאון?_

ללא ספק הרגשתי וכנראה הייתי שונה מרוב הנוער.
אבל זה לאו דווקא אומר שזה לא נורמלי.
גם אם זה מאפיין רק חלק מהמתבגרים, זה נורמלי. לו כל המתבגרים היו אותו דבר, זה לא היה נורמלי.

אני כן חושבת שכל המתבגרים מתבדלים מאוד מההורים ומשאר המשפחה שלהם ומתחברים באופן בלעדי (או כמעט) לבני דורם ולתוכן שמעסיק את בני דורם. זה נורמלי מאוד.
גם דיכאון, אני חושבת שזה מאפיין לא בלתי נורמלי. לפחות בזמני ובסביבתי "אני בדיכי" היה מין מוטו כזה של כולם.

היתה לא מזמן כתבה מעניינת בכלכליסט על בני נוער, אולי אני אמצא את הקישור ואביא

אני גם חושבת שרוב המתבגרים בחברה המערבית מתבדלים מהוריהם ומתחברים לחבריהם, וזה נורמלי מאוד.

דכאון, לעומת זאת, לא נראה לי נורמלי. ולהגיד "אני בדיכאון" זה לא אומר להיות בדכאון. אני נותנת משמעות למעשים, לא למילים.
מויקיפדיה: "במהלך מופע דיכאוני אדם יפגין מצב רוח ירוד מאוד המשפיע על כל היבטי החיים, וחוסר יכולת לחוש הנאה מפעילויות שהיו מקור הנאה בעבר. כמו כן אדם מדוכא עלול להרהר ולעסוק באופן כפייתי במחשבות ורגשות של חוסר ערך, אשמה וחרטה ללא סיבה הגיונית, חוסר אונים, יאוש ושנאה עצמית."

בני הנוער שהכרתי לא הפגינו כל הזמן מצב רוח ירוד, רוב הזמן מצב רוחם היה בינוני-טוב, הם בהחלט נהנו מכל מיני דברים, ולא בזבזו את שמנם על רגשות אשם ייאוש ושנאה עצמית.
ובמידת וודאות גבוהה מאוד אני אומרת שהם לא היו בדיכאון.

מסכימה אתך.
אגב אני חושבת שמאוד נורמלי לבני נוער להפגין חוסר יכולת לחוש הנאה מפעילויות שהיו מקור הנאה בעבר
כי בעבר הקרוב מאוד הם היו ילדים...

וואו, הרבה מענה, הרבה חומר למחשבה!

ראשית אענה - הבת שלי כן בחינוך ביתי (חופשי, אם זה משנה משהו). אין לה מחויבויות ״של בית ספר״ ולא צריכה לצאת ללמודים או לקום בבוקר לצורך העניין. בגלל אפיזודות הדכאון אני לא משאירה אותה לבד בבית פן תפגע בעצמה, לכן עליה לצאת איתנו לפעילויות ששאר האחים שלה מעוניינים בהם. והרי לא ניתקע כולנו בבית רק כי היא לא רוצה לצאת... היא באה איתנו אך לא מחוייבת בשום אופן להשתתף במה שלא רוצה. מביאה ספר איתה או את הטלפון הנייד שלה.

לגבי הדכאונות ו״לעשות משהו״ אז זהו, שהיא בטיפול פסיכולוגי וחלק מהעניין זה גם לעזור לה לצאת יותר החוצה ולאכולמאוזן, כי כל אלה משפיעים על מצבי הרוח שלה (של כולנו, לא?). לבלות ימים שלמים בלי לראות אור שמש.... בעייתי במקצת מהבחינה הזו.

ללו, תודה על דברייך - את כמובן צודקת מאוד בכל הנקודות שהעלית.

אישה במסע תודה רבה רבה על התשובה שלך במיוחד כי את קרובה לגיל, וגם אינך מפחדת לומר את מה שצריך גם אם יש ביקורת בדברייך. אני מברכת על הביקורת, היא חשובה להתפתחותנו כהורים.

העניין הוא כזה - בגלל עניין השקיעה בדכאון מעת לעת שאני מעדיפה להשאיר מעורפל ולא לפרט יותר מידי מה ההשלכות שלו כרגע, נהיה לי קשה להבדיל בין מה קשור לבעיה המסויימת הזו ומה זה פשוט נורמלי ומצופה מנערה.

אני מקבלת את ההערה על לא לאלץ אותה לצאת מהשבלול שלה כדי לשבת איתנו אם אינה רוצה בכך. זה יהיה קשה לשכנע את אבא שלה שזה לא נכון לעשות. הוא מרגיש שחשוב לקיים ״זמן משפחתי״ לפחות בארוחת ערב ולעתים בסופי שבוע, לעשות משהו יחדיו. ובגלל שאין היא יכולה להשאר בבית לבדה (גם לא לסגור דלתות כרגע, עד יעבור זעם) עליה לבוא איתנו. בעיה.

יעל
בהקשר הנ"ל "פעילויות שנהגו לעשות בעבר" זה לא פעילויות שנהגו לעשות לפני מספר שנים, אלא לפני מספר חודשים או שבועות, ומכיוון שהמעבר מפעילויות של ילדים לפעילויות של מתבגרים הוא הדרגתי, זה לדעתי סימן היגוני לדיכאון.

אמא מתבגרת

המסר העיקרי, של ההודעה הלא מסודרת שלי ניתן לסיכום בצורה כזו:
יש שתי אפשרויות עיקריות, להתערב ולא להתערב. אם את מתערבת, אז תתערבי - לא על ידי הכרחה לצאת מהבית אלא על ידי התערבות משמעותית יותר. אם את לא מתערבת - אל תתערבי. בכלל.

מכיוון שרשמת לא משאירה אותה לבד בבית פן תפגע בעצמה נראה שהמצב מספיק קיצוני כדי להתערב, ובכל מקרה את מתערבת, לכן לדעתי כדאי להתערב. אני לא מומחית בדיכאון, אף פעם לא הייתי בדיכאון, ולכן אני לא יודעת מה כדאי לעשות במצב כזה. אפשר לקרוא קצת על דיכאון באופן כללי בדפים התמודדות עם דיכאון ו- דרך שונה להתמודד עם הדיכאון ואני מניחה שגוגל יפיק תוצאות נוספות בנוגע לדיכאון של בני נוער.
אני לא יודעת עד כמה טיפול פסיכולוגי יעיל במצב הזה, אבל אם את כבר כופה עליה דברים, לדעתי עדיף לכפות דברים מועילים - למשל פעילות גופנית ושהייה בשמש, למשל בדיקת דם - אולי יש לה מחסור באיזה ויטמין או מינרל שגורם לדיכאון?

בכל מקרה, לדעתי כמות הכפייה שתהיה לה איזשהי יעילות מוגבלת, אחרי כמות מסויימת של כפייה ההתנגדות לכפייה תגרום לכך שיהיה יותר נזק מתועלת. לכן בבחירה מה כדאי לכפות כדאי להשתמש בחוכמה ובמחשבה תחילה.

בכל מקרה, דיכאון ברמה שאת חוששת להשאיר אותה לבד זה לחלוטין לא נורמלי. ואחזור על מה שאמרתי בקצרה בהודעה הראשונה - זה פשוט לא משנה מה נורמלי. נורמלי להיחשף לפורנו בגיל 10. <קרי: רוב הילדים בני 10 נחשפו לפורנו>. זה שלילי בעיניי.
וגם אם להסתגר כל היום בחדר זה נורמלי לנערה <וקחי בחשבון שנורמלי לא להיות בחינוך ביתי, כך שלרוב בני הנוער אין אפשרות אמיתית להסתגר כל היום> יכול להיות שזה מזק, לה אישית.

גם לא לסגור דלתות כרגע, עד יעבור זעם)
גם היא רוצה להפסיק לפגוע בעצמה, או שזה מאמץ חד צדדי שלך (ושל האבא)?
היא משתפת פעולה עם הטיפול? מתחברת למטפל/ת?
אולי קבוצת תמיכה (לא וירטואלית ..?)

נשמע שאת מבולבלת לגבי איפה עובר הגבול בין הדלת שחייבת להישאר פתוחה, לבין כיבוד פרטיותה ורצונותיה כאדם..
מתי פשוט ״להניח לה״?

נראה לי שהתשובות על השאלות, יכולות לעזור לך להחליט...

יש משהו שהיא אוהבת לעשות מחוץ לבית? יש אנשים שהיא אוהבת להיפגש איתם?

כן, היא משתפת פעולה. אולי הצגתי את זה בתור משהו קיצוני יותר ממה שהוא... אני משתדלת להמנע מכפיה ולמצוא דרכים יצירתיות יותר להוציא אותה מהבית - לדאוג שבמקום אליו אנו הולכים תהיינה גם חברות שהיא אוהבת, למשל. ואז היא שמחה ללכת ולפגוש אותן. היא גם הולכת כמעט כל יום לחוגים או שעורים שמעניינים אותה ואליהם הולכת בשמחה. אני רואה שהיא נשאבת לאינטרנט (אין מחשב בחדר אבל היום לא צריך מחשב, הכל על הטלפונים) וכך מפספסתזמן שיכולה למשל לעבוד על דברים שהיא צריכה להכין לשעורים שלה. זו מבחינתי הזדמנות ללמידה בשבילה ואני לא מתערבת.

כן יונת, זה בדיוק הכיוון גם שלי. להתמקד במה שהיא כן אוהבת לעשות ולדאוג שיהיה לה הרבה מזה. בשאר הזמן - השתבללות טוטאלית. וגם ההתנתקות מהמשפחה, אולי זה מה שהכי קשה לי אבל אני צריכה להבין שזה חלק מההתבגרות? ככה זה? חשבתי שבמשפחות שהילדים גדלים בחופש ואהבה זה לא ככ קורה... כשהאוירה פתוחה ומקבלת. כנראה שזה קורה בכל מקרה.

כנראה שזה קורה בכל מקרה.

זה אכן קורה בכל מקרה. נקודת המבט האנתרופולוגית שלי:

"גיל ההתבגרות" זו תופעה חברתית של העולם המערבי. בחברות לא מערביות בהן החינוך ממש ממש לא חופשי, ולעיתים קרובות גם לדעתי לא אוהב, אין "גיל ההתבגרות". אבל יש בגרות. ויש טקסי בגרות. ואחרי טקסי הבגרות הילד הופך לגבר, והנערה - לאישה. הם יכולים להילחם ולעבוד, להינשא ולהוליד ילדים. הם בוגרים.
המרחק מההורים בכל מקרה ילקח, אולם זה יכול להיות מרחק פיזי. המתבגר יכול לעבוד לגור בבית של האומן שהוא השולייה שלו, ללכת לגנוב סוסים לשבט השכן, הנערה יכולה ללכת לטוות בערבים עם הנערות, ואף להינשא ולעבור לגור בבית של בן הזוג שלה. הנער יכול לבנות את הבית בו תגור אהובתו.
כל זה - זה מרחק, ועצמאות, וקו ברור שמראה לקהילה - הם היו ילדים, עכשיו הם בוגרים, עם כל הזכויות והחובות הנלוות לכך. וזה יכול לקרות בכלל בלי לעבור בית. למשל, בעבר מספיק רחוק של רוסיה לבית אב היה בית אחד, עם משק בית משותף. נערה הייתה עוזבת לבית של בן הזוג. נער היה נשאר באותו בית, כנראה עד סוף חייו. אבל אחרי התבגרותו הוא היה לוקח נשק ביד כדי להגן על הבית יחד עם שאר גברי הבית, בעת הצורך.

הדיסוננס בין הבגרות הנפשית לבין חוסר היכולת לכלכל את עצמם ולהחליט על חייהם באמת הם תוצאה של החברה המודרנית, שעצמאות בה דורשת שנות הכשרה רבות יותר. ועל העובדה הפשוטה הזו חינוך ביתי לא יכול לכפות.
אני זוכרת מקרה של מישהי בחינוך ביתי שמצאה עבודה כלשהי מחוץ לבית, אולי אפילו כולל לינה, בגיל 15. לא הייתה "התנתקות מהמשפחה". היה מרחק פיזי. היחסים למיטב ידיעתי נשארו טובים.

כרגע המצב, כמו שאני רואה אותו, הוא שיש לה הרבה יותר קשר למשפחה משאמור להיות לה. מכאן הרצון לנתק את העודף.

בכל מקרה, היא תתרחק מכם. בוודאות. עוד מעט ממש היא תתגייס לצבא, ואולי תחזור רק בסופי שבוע, ואולי פחות מזה. ואםם בטירונות היא תתקשר בכלל לא בטוח שהיא תתקשר בשאר הזמן. שיחות בסופי שבוע, ומידי פעם בצורה אקראית בבית. זו לדעתי הנורמה. אפשר לנסות ליצור יותר אם יש קשר עמוק מעבר ליחסי הורה-ילד, והנאה מבילויים משותפים. כפייה של בילויים ושל הפרדיגמה של "ארוחת ערב משפחתית" לא תורמת לזה, ההפך. כפיה כזו היא הדרך הכי טובה לוודא שהיא תבחר מרצונה לשרת בבסיס סגור, ותקבל את החופש הנכסף מההורים.

אגב, מההודעה האחרונה הפסקתי להבין מה הולך. מצד אחד - דיכאון והשתבללות, מצד שני היא גם הולכת כמעט כל יום לחוגים או שעורים שמעניינים אותה ואליהם הולכת בשמחה.
הנערה הזו יוצאת מהבית משמעותית יותר ממני, זה בכלל לא השתבללות לדעתי. להפך, אני רואה חיי חברה ערים ופעילים, מה עוד את רוצה ממנה?

כעת היא הולכת לשיעורים ויוצאת בשמחה מהבית מכיוון שאינה באפיזודת דכאון. כשהדכאון מכה, היא לא יוצאת מהפוך ובוכה כל הזמן. לשמחתי זה כרגע בשליטה.

אולי הקושי העיקרי שלי הוא שנדמה שהיא ממש סולדת מלהיות בחברתנו - האחים וההורים. עד לפני כמה חודשים היתה נהנית לשבת במחיצתנו. ופתאום אנחנו משעממים ומעצבנים אותה. זה לא כל כך נעים...

אגב, היא בת 13 לא בת 16. והיא לא תלך לצבא ככל הנראה אבל זה לא באמת משנה. היא יכולה בשמחה להיות מחוץ לבית ימים מספר וזה דווקא נחמד טוב בעיני, כל עוד היא מאושרת. הקושי הוא שהיא מבטלת את היחסים איתנו פתאום, וזה וואלה... לא הכי נעים. אבל אני מבינה שזה כנראה חלק מהחבילה.

כלומר, החלק של המרחק הפיזי לא מטריד בכלל. הריחוק הנפשי, המשפחתי, זה מה שכואב לי לראות. כי אפשר להיות רחוקים פיזית וקרובים בלב... פשוט כרגע, כולנו עולים לה על הסעיף.

אמא.למתבגרת

בת 13? נשמע לי ממש מוקדם לגיל ההתבגרות. ולמען האמת, שינוי פתאומי ביחסים עם קרובי משפחה זה גם לא תופעה של גיל ההתבגרות. גיל ההתבגרות לא קורה במכה, הוא מגיע בהדרגתיות. כך שאולי זו תופעה של הדיכאון.

מצד שני, התרחקות מהמשפחה היא לחלוטין תופעה של גיל ההתבגרות, וזה משהו שבכל מקרה תאלצי להשלים איתו. אני ספגתי את התפיסה של המשפחה שלי - התרחקות בגלל גיל ההתבגרות זה פשוט משהו שקורה. כמו הסתיו בעיתו. ככה זה. כל מה שנותר הוא לחכות ולקוות שבאביב היא תשוב בחזרה

בכל מקרה, היא לא מבטלת את היחסים איתכם, היא לא מתנתקת מהמשפחה. לפחות לפי דעתי. זו פרשנות, וממש לא הפרשנות האפשרית היחידה. יכול להיות שזו תופעת לוואי של הדיכאון, של הגיל, של עודף קרבה פיזית. רחוקים פיזית וקרובים בלב זה הרבה יותר קל מלהיות קרובים פיזית וקרובים בלב - כשיש מרחק פיזי אז אין את החיכוכים של חיים ביחד, מה שמונע מתרעומת כעס ולעלבון על מעשים מסויימים להאפיל על האהבה המהותית למשפחה.

אני מציעה לך לשקול שנית את הפרשנות שרואה במעשים שלה התנתקות מהמשפחה וביטול היחסים ביניכם. זו פרשנות שבעיני היא בערך הפרשנות השלילית ביותר מכל ספקטרום הפרשנויות האפשרי, לפחות מזה הנגיש לי. היא מסיבה לך כאב ולה נזק, ובעיקר, לדעתי היא לא נכונה.
אני מאמינה <על סמך המידע הדל שיש ברשותי, ועל סמך ניסיון של מי שבחרה לחזור הביתה רק בסופ"שים בצבא> שהיחס שלה אליכם היה הרבה יותר חיובי לו היא הייתה רחוקה מכם פיזית באופן קבוע. האם היחס השליליל בנסיבות של קרבה פיזית אמיתי יותר מיחס חיובי בנסיבות של מרחק פיזי? <נניח שזו לא סתם השערה שלי אלא המצב במציאות. נניח, היא נסעה לאיזה מחנה של תנועת נוער או חוג כלשהו בקיץ, למשך חודש, ובזמן הזה התקשרה אליכם מידי פעם והפגינה יחס חם ואוהב. הרבה יותר מבבית. חזרה הביתה והיחסים שוב מלאי מריבות וכעס. איזה יחס אמיתי?>

היא עוסקת בפעילות גופנית? עשתה בדיקת דם? הביטוי "אפיזודת דיכאון" מראה שיש אפיזודות והיא יוצאת מהן. איך? אולי אפשר למצוא שיטה ליציאה מהירה יותר מהדיכאון?

ולמה לא תלך לצבא? היא רוצה ללכת לצבא? ללמוד באוניברסיטה הפתוחה או לעשות בגרויות?

אני קצרה בזמן אז אגיב בהמשך - היא לא תלך לצבא כי אנחנו לא גרים בישראל והיא לא מעוניינת. כמובן שיש סיכוי שתשנה את דעתה בהמשך, יש לה עוד כמה שנים (היא יותר קרובה ל 14 בעצם.. אבל זה עדיין צעיר)

אם אתם לא בישראל אז מאוד הגיוני שהיא לא תלך. בכל מקרה זה באמת לא רלוונטי בהתחשב בגילה. לפי התיאור שלך דמיינתי אותה בת 15-16.

יכול להיות שקרה לה משהו? פגיעה כלשהיא? פגיעה מינית חלילה?
פגיעות מיניות יכולות לקרות גם (ואולי בעיקר) ממישהו קרוב, חבר, משפחה, נער אחר, ויכולות לגרום לתופעות כאלה.

תפוח אדמה , זה מאוד לא סביר. זו אופציה שחקרנו היטב כשהחלו הדכאונות, והסבירות קלושה. היא לא הולכת לבית ספר, ואנחנו מכירים היטב את כל משפחות החברים. זה גם משהו שדובר עליו רבות במשפחה וגם ספציפית כשהאפיזודות החלו, היא אומרת ששום דבר כזה לא קרה. זה גם לא עלה בטיפול הפסיכולוגי, אחרת המטפלת היתה מיידעת אותי.

שווה מאד לבדוק בעיה פיזית כמו רגישות למזון מסוים (www.fedup.com.au) או דברים אחרים

אביבה תודה, ייבדק.

בעצם הדף תפס כיוון אחר ממה שהתכוונתי אז אני מנסה להסיט את הדיון חזרה למקום שרציתי בו, והוא ההתרחקות המנטלית של הנוער מאתנו ההורים והמשפחה.

אני לוקחת לתשומת הלב את ההערה של אישה במסע לגבי הפרשנות שלי את ההתנהגות של הבת. כן, ייתכן מאוד שאני מוצאת דברים שלא ממש קיימים ונותנת פירושים מוגזמים למה שהוא בעצם התנהגות טיפוסית וצפויה של בתי. לקחתי על עצמי משימה, קודם כל להפסיק להפציר בה לשהות יותר במחיצתנו ופשוט להניח לה לנפשה, לאפשר את ההשתבללות שלה (בד בבד להיות עם יד על הדופק מפאת נסיון העבר של פגיעה עצמית) וגם לנסות ולראות את הדברים כפשוטם, בלי לתת בהם סימנים ופירושים יותר מידי. נראה מה ילד יום...

אגב אשמח אם הדיון בדף הזה ימשיך ללא קשר אלי ואל נעורי בתי. אין בכוונתי להפוך את הדף הזה לבלוג.

אצלי זה לא בת אלא בנים, אז אולי זה קצת אחרת.
יש יותר דלתות סגורות, אבל אני לא מרגישה התרחקות.
הם מגיעים אלי כשהם צריכים אותי, אם אני פנויה.
הם שמחים לעשות יחד איתי דברים שמעניינים אותם. (אותם, דגש על אותם.)
הם מוכנים לעזור, במידה.
אבל יש להם גם דברים משלהם, והרבה פעמים אני לא חלק מהם. ככל שהם גדלים -- אני פחות חלק מהם.

לא יודעת עם זה עוזר לך להבחין בין מרחב מחייה לחומת הפרדה. מקווה שתמצאי בזה איזושהי תועלת.

אצלי בנות, וממש מזדהה עם התיאור של יונת.

אני מאד מזדהה עם פותחת הדף.
יש לי בת בת 15, גם אצלה לפני כשנה וחצי נפל עלינו פתאם בבת אחת גיל ההתבגרות, ממש תוך ימים היא השתנתה לגמרי.
לקח לכולנו זמן להסתגל לרגישויות החדשות ולאישיות החדשה.
עקב כל מני כאבי לב, גם היא היתה בדיכאון, זה בא והולך.
גם לי יש אפיזודות של חשש להשאיר אותה לבד, אבל בדרך כלל אין חשש.
יש לה בעיות שינה קשות, וזה מאתגר אותה באופן כלל לא פשוט אל מול הדברים שהיא רוצה / צריכה לעשות.
היא ילדה טובה, במובן שהיא לא בנאדם רע, אך יש לה תגובות לא פשוטות, ואני מרגישה שהיא לפעמים מאד סובלת.
חלק מהקשיים הם בתהליך של ההתגבשות שלה לאדם בוגר, אין לי ספק בזה, אבל הדברים מתבטאים בצורה שאני לא בטוחה שהם טובים עבורה.
היא גם מאד בררנית באוכל, וממעטת לאכול, למרות שאינה אנורקסית, כך היה מאז ומתמיד. היא אדם שלא אוהב לאכול. הבעיה שזה מחמיר, ומגוון הדברים שהיא אוכלת הולך ומצטמצם.
אני דואגת ומרגישה שיש לנו תקופה, ואולי יותר מכך, של להיות מגוייסים, לצד זה שחשוב שנחיה את החיים ולא נשקע בדאגות.
החשיבות של לחיות את החיים היא גם בדוגמא של חיים טובים שאפשר לתת לה.
אני נוטה להיות מאד דאגנית וזה גורם לזה שהחיים הופכים לפחות טובים. גם האבא שלה דאגן... וברור לנו שזה דבר שאנחנו צריכים להתחיל לבנות שוב מהתחלה.
הזעזוע למערכת די חזק, ומונע מאיתנו למשל לנסוע לטיולים משפחתיים, אפילו לסופשבוע, כי היא לא רוצה להצטרף ואני לא רוצה להשאיר אותה סופשבוע לבד...
זהו בינתיים...

אלמוניתא - חיבוקים לך זו באמת תקופה לא פשוטה. מעניין מה שאת כותבת על האכילה, גם אצלנו יש בררנות יתרה, אך לא אכילה מועטה. כשיש משהו שהיא אוהבת היא תאכל כמויות גדולות מאוד. אבל מספיק שיש רמז לשעועית (לדוגמה) והיא תעדיף לרעוב.

וגם ענייני השינה, שזה משהו שקראתי עליו קצת ואני חושבת שאצל הרבה בני נוער זה ככה. ערים הרבה בלילה, ישנים הרבה ביום. פה זה מתאפשר בגלל החינוך הביתי, ואני די מתעקשת על ניתוק מאלקטרוניקה בלילה מה שעוזר חלקית (במקום להירדם לפנות בוקר היא נרדמת רק קצת אחרי חצות)

אימהות יקרות
אנחנו חווינו דחייה מתמשכת מצד ביתי המתבגרת, וזה נראה לי תהליך טבעי. הייתה תקופה של 3 שנים בערך שמיעטה לבוא אלי והעדיפה להישאר בבית של אבא (אני גרושה). כשהיינו יוצאים יחד כל המשפחה מהצד שלי (אחים ביולוגיים והילדים של הבנזוג) היה ריטואל שלם שבו אני מכריחה אותה לבוא ואז היא מחרבת לכולנו את ההנאה ואני מצטערת שהתעקשתי שתבוא. מצד שני מה יכולתי לעשות? לוותר עליה? היה לי חשוב כל הזמן להעביר את המסר שהיא אהובה ושאני רוצה בחברתה. וכן, זה לא נעים. צודקת אישה במסע שאין טעם להיעלב, אבל זה קשה לא להיעלב. לפני מספר חודשים הילדה שכבר בגרה בירכה אותי ליום ההולדת ואמרה לי "תודה אמא שאף פעם לא ויתרת עלי".
יחד עם זאת ממה שקראתי אני רוצה לומר בזהירות שנראה לי שהסתגרות ממושכת מצביעה על קושי נוסף וטוב שמטפלת מקצועית מעורבת.
זה גיל מורכב לילדים ולהורים, אבל החזקנה מעמד. גם זה עובר.

הדף הזה הפסיק להיות מקום נעים לכן אגיד מנקודת מבטי:

אם מטפלת כלשהי הייתה מוסרת להורים משהו שאמרתי לה במהלך טיפול הייתי רואה בזה בגידה, לא רק מצד המטפלת, אלא בעיקר מצד ההורים, והם היו צריכים לעבוד קשה מאוד כדי שאי פעם אבטח בהם שוב, אם זה בכלל היה קורה אי פעם.

אם ההורים שלי היו באופן קבוע לא נותנים בי אמון, חוץ מזה שזה היה מגדיל את הסיכויים לכך שהייתי הופכת לחלשה ולא ראויה לאמונם, הייתי מאוד כועסת עליהם.

ואם ההורים שלי היו חושבים שלהכריח אותי ללכת למקומות שאני לא רוצה להיות בהם זה להביע אהבה, במקום לחזור הביתה לפחות בסופשים בצבא הייתי חוזרת אולי פעם בחודש, וגם זה לא בטוח. ומן הסתם אחרי הצבא הייתי עוברת לגור בדירת שותפים ולא חוזרת הביתה.

הלו, אמהות, תתעוררו! 13 זה גיל שאפשר להינשא בו במקומות מסויים, ו-19 זה גיל שבו נותנים ל"מתבגרים" נשק ואומרים להם לירות כדי להרוג. ה"מתבגרים" כבר היו יכולים להיות בוגרים, לו נולדו במקום אחר, לו ציפו מהם להיות בוגרים במקום באופן קבוע לא להאמין בהם, להחליש אותם, ולכפות עליהם כל מיני דברים. שלא לדבר על זה שבאפן כלי ציפיות יוצרו מציאת.

את באמת חושבת שההפך מלוותר על מישהי זה לכפות עליה לבוא למקום שהיא לא רוצה להיות בו? באמת? לדעתי לכפות עלי משהו, לא משנה מה, זה בדיוק ההפך מאהבה. אם מישהו רוצה בחברתי כל כך שלא אכפת לו מדעתי זו סיבה טובה לקרוא שוב את סימני התעללות בזוגיות ולעזוב אותו. חשבת על המסר שאת מעבירה ל"ילדה"? שאם אוהבים כופים על האהוב דברים שהוא לא רוצה בהם.

זה לא קשה לא להעלב אם לא מתייחסים מלכתחילה לילדים בתור רכוש, עבד שאפשר להחליט בשבילו לאן הוא הולך ומה הוא עושה.

לו היה לי את האי מייל של אמא לבת 19 הייתי שולחת לה את המאמר של בשמת על "להקדים אסרטיביות לחיבוק הדוב המשפחתי", ומפנה אותה לכל הדפים המרובים שיש בבאופן בו נשים שונות מספרות על איך האמהות שלהן מתערבות איפה שלא צריך ואיך להתמודד איתן.

אולי כדאי שאני לא אכנס לפה. היחס נטול הכבוד והאהבה לילדים שיש פה פשוט מרתיח אותי.

וואו אישה במסע , נדמה לי שאולי צריכה לנשום קצת?

הרשי לי לספר לך מהי לשון החוק ומהי אחריות של מטפל שעובד עם קטינים: חסיון מטפל מטופל חל במלואו למעט מקרים בהם המטפלת חושדת או יודעת בוודאות על מקרים של פגיעה בקטין, בין אם עצמית ובין אם על ידי אדם אחר. חלה עליה החובה לדאוג שהאפוטרופוס של הילד ידע על כך ואינה יכולה לאפשר זאת. אל תשכחי שמדובר בקטינים. היא לא הולכת ומרכלת עם ההורים על הנעשה בטיפול, היא פשוט מחוייבת לדווח במקרים כאלה. כולל מקרים שילד מדבר על תכניות התאבדות, פגיעה עצמית, או אונס. אל תתבלבלי עם טיפול בבגירים.

אני חייבת להגיד שגם ביקורת, יש דרך לבטא אותה. היא חשובה אך לא דרך רמיסת האדם העומד מולך. אל תשכחי שאת צעירה ואינך אם עדיין. אני מאחלת לך לשמר את כל עקרונותייך הנעלים והמעולים כשתמצאי את עצמך אמא. גם אני הייתי מושלמת וידעתי הכל לפני שהיו לי ילדים.

כשהבת שלך תדבר על חוסר רצון לחיות, ותפגע בעצמה שוב ושוב, כשאת תראי את החתכים והצלקות בעורה, כשאת תצטרכי להיות זו שמרימה אותה מאשפתות כשהיא לא מצליחה להרים את הראש מהכרית יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, להוציא אותה, לעזור לה להתרחץ ולהתלבש ולצאת החוצה כדי לספוג אור שמש ואויר, כשאת תהיי במצב הזה (שלשמחתנו עבר אך אין לדעת מתי ישוב, ככה זה בדכאון) - או אז אני מזמינה אותך לבוא ולהרצות לי על מה זה להביע אמון או לסמוך ואיך את רק רצית לעוף מהבית כי העיקו עלייך. להורה יש אחריות לשמור על ילדיו, וכשילד חולה לפעמים חלק מהטיפול הוא שאי אפשר לסמוך עליו. לתקופה מסויימת. עד יעבור זעם. עד שנדע שבשניה שאת יוצאת מהבית, הילד הזה לא יקח סכינים ויפגע בעצמו. אז דברי איתי על כל הדברים היפים האלה, ולא שניה אחת קודם.

אמא למתבגרת

איפה רשמתי בהודעה שלי על חוק? אני מדברת על מוסר, ועל רגשות. את חושבת שאפשר להגיד לנערה שמרגישה <למה מרגישה, יודעת!> שההורים שלה חילל את פרטיותה וגילו סוד שלה, שזה חוקי? מה זה משנה שזה חוקי? ברור לי שלהורה אין זכות מוסרית לגלות דבר כזה.

וזה שמישהו "קטין" ממש לא משנה לי. קטין זה עניין גיאוגרפיה ושל תרבות. בתרבות אחרת היא כבר הייתה נשואה ומנהלת משק בית. בתרבות אחרת בן גילה היה מחזיק נשק בידיו, ואולי משתמש בו.

מבחינתי אם מטפלת מחוייבת לדווח זו סיבה טובה להמליץ לכל קטין שיקרה בדרכי לעולם לא ללכת לטיפול כזה אם יש לו סוד. שיתקשר למרכז לנפגעות תקיפה מינית במקום. למזלי נראה שחוק הזה לא נאכף <את באמת לא רואה כמה בעיות החוק הזה יוצר? תחשבי על בחורה ערבייה או בדואית שנאנסה ואחרי שהמטפלת שלה מודיעה להורים שלה פשוט רוצחים אותה>

אני לא מבלבלת, פשט יש לי דעה שונה משלך ויש לי את הזכות להביע אותה בלי לקבל בתשובה התנשאות. למרות שאני לא יכולה להגיד שאני מופתעת.

בינתיים אסב את תשומת ליבה של כל מי שאולי קוראת פה לכמה אמצעים רטוריים שיש בהודעה מעליי, בין היתר ה"אל תתבלבלי", "נדמה לי שאולי צריכה לנשום קצת?" וכמובן "גם אני הייתי מושלמת", כאשר אני מעולם לא טענתי לשלמות, או לידיעת כל.

כך שאכן, גם ביקורת, יש דרך לבטא אותה

נשמע שאת עושה הכל כדי לעזור לה לצמוח מתוך המקומות הקשים שלה, וכמובן שידוע שלא תמיד קל להיות אם למתבגרת.

ולגבי התמודדות עם קולות הנוער העולים פה, אולי כדאי פשוט לתת להם מקום בלי להתווכח.

שלום אמא.למתבגרת
את נשמעת, ואני בטוחה שאת אכן הינך, אמא נהדרת ומאפשרת, צר לי על ההתמודדות הכואבת עם בתך.
ל אישה במסע יש מדי פעם התפרצויות זעם ורמיסה, שלא קשורות לאף אחת, אלא ל אישה במסע עצמה.
אני מקווה שלא לקחת אותה בצורה אישית מדי. בטח ובטח שאת לא חייבת לה כל הסבר.

מה זה בכלל רלוונטי תרבויות אחרות? זה לא קשור לנערה בת 13 שחיה במשפחה נורמטיבית בתרבות מערבית. היא לא בדואית, והיא לא בשבטים באמזונס. ואם את חושבת שמטפל צריך לשמור על חסיון בכל מקרה אזי את חיה בסרט. יש סודות ויש סודות. כל מטפל מיידע את המטופלים שלו על כך, גם את הקטין וגם את הוריו. ומקרים של פגיעה עצמית או באחרים מחוייבים בדיווח בכל גיל. אם אדם מספר למטפל שלו את סודו הכמוס - על תכניותיו לרצוח את אשתו. את חושבת שעדיין על המטפל לשמור את הסוד? זה לא רק חוק, זו גם מחוייבות אתית. אבל אני מבינה שכנראה, כשאת כותבת ומקבלים יפה את דברייך אז את בסבבה. אבל ברגע שמשהו לא נראה לך, את מקפיצה פיוז ומשתלחת, וזה חבל. כי יש לך דברים מעניינים להגיד.

תודה לאחת ולפלונית. מזה כמה שנים שאינני קוראת פה בקביעות, בכל זאת הילדים בגרו והצורך פחת, כך שכנראה פספסתי את הגחתה של אישה במסע ואת נטיות ההתפרצות שלה. בכל זאת, הדברים פוגעים מכיוון שהם נאמרים ישירות כלפי וללא כל ידע או רקע מוקדם. חבל שזה מטנף את הדף הזה.

כנראה פספסתי את הגחתה של אישה במסע.
אכן. את אינך הקורבן הראשון.
המלצה חמה - להתרחק, להתעלם, לא לבוא בדיון כשמגיעה ההתפרצות.
זכרי, אין לזה כל קשר אליך!

תודה @}

ואללה, מתברר שאני "נוער", וההודעה שלי היא לא פחות ולא יותר רמיסת האדם העומד מולי. מילא, את דעתי ניתן לקרוא ב - פרשנות מניעים ורגשות בדיון
ממליצה ל פלוני אלמונית לקרוא.


אמא למתבגרת, בעיקרון לרוב אני מנסה לשמור על כללי הנימוס. אפילו קראתי שוב את ההודעה המקורית שלי כדי להבין למה את תוקפת אותי, ולמצוא - אולי היה בה משהו מעליב? לא מצאתי משהו כזה. אני יודעת שציפיות של אנשים בכלל והורים בפרט משפיעות על התנהגות של בני אדם. ושאמון הוא אחת הציפיות החשובות ביותר. אני מצטערת שפגעתי בך. אם זה לא היה ברור אגיד זאת כעת :עמדתי בנוגע לאמון לא כוללת את הדרישה לתת לאנשים להתאבד בלי לעצור אותם. היא גם לא סותרת לא להאמין למתבגר/ת שהיא תגיע בזמן אם הניסיון מראה שהיא מאחרת. זו עמדה בסיסית של אמון וכבוד. למשל, ההנחה שתחומי העניין שלה לא פחות חשובים מתחומי העניין שלך, זו עמדה של כבוד. להאמין שהיא תמצא את הדרך שלה בחיים זו עמדה של אמון. לא להאמין לה כשהיא אומרת שהיא תתלבש תוך עשרה דקות אם בעשר הפעמים הקודמות זה לקח לה חצי שעה זה לא חוסר אמון.

אני נעלבתי מהזלזול וחוסר הכבוד המינימלי שלך כלפיי, אולם אני מבינה <מניחה, למען האמת, אבל יש סיבות טובות להנחה שלי> שאת כותבת מכאב ולכן אני אנסה לא להיעלב.

אישה במסע, בתור ניסוי מחשבתי את יכולה לנסות לקרוא מחדש את הדברים כאילו לא מדובר על אמא ובת, אלא על חברות טובות. מה עושים כשחברה טובה מתכנסת בעצמה ומנסה להתאבד? איפה עובר הגבול בין חדירה לפרטיות לבין עזרה אמיתית?
(את לא צריכה לענות כאן, רק הצעה למחשבה.)

אני לא מחבבת את הסגנון של אישה במסע אבל בהתייחס לתוכן- אני מצטרפת.
אחרונת ילדיי היא בת 21, אז אני בהחלט זוכרת את מסע התבגרותה.
רבים הם ההורים שמתקשים לעבור (לאט, לא בפתאומיות) ממצב של הורות מגוננת ומדריכה להורות מלווה ומשם ליחסים שיוויונים בבגרות.
לא מעט מההורים ממשיכים גם בזיקנתם לייעץ, להדריך ואף לממן את ילדיהם המבוגרים. אני חושבת שזה לא בגלל הילדים אלא בגלל שההורים רוצים להמשיך בתפקיד או שפשוט התקבעו על התפקיד.

המצב שאת מתארת, אמא למתבגרת, הוא אכן קיצוני יותר מהתבגרות רגילה. את זה לא עברתי עם ילדתי. אני לגמרי מבינה את החשש שלך.
את אומרת שהיא לא עברה שום דבר יוצא דופן אבל יתכן שמבחינתה היא כן עברה ואולי לא משתפת. מתביישת? נבוכה? מדחיקה? אולי היא חוששת שלא יחשבו שזה משהו רציני?
לפעמים אנחנו, ההורים, מתייחסים בביטול למה שנחווה אצל ילדנו כסוף העולם וזה יכול לפגוע מאד. מתוך ניסיוננו אנחנו יודעים המון ואילו היא חווה בפעם הראשונה וההבדל בהתייחסויות יכול לגרום לניכור.

לאשה במסע, רציתי לומר לך שקולך כאן חשוב, כי הוא מחדד דברים שאולי חושבים עליהם אבל יכולים לשכוח אותם לפעמים..
אכן האמונה הבסיסית שלנו היא לסמוך על הילדה, היא כבר הוכיחה כמה וכמה פעמים את בהירות מחשבתה ובריאותה ועשתה את הדרך שלה, על הכאבים ועל הטעויות וזו הדרך שלה. ממש כך. יחד עם זאת לאחר הרבה חוסר שינה ואכילה לא מספקת, יש הפרה של האיזון והצלילות ולפעמים מתרחשות נסיבות שבהן יש סיבה לדאגה ממשית. והגבול כאן הוא לא חד משמעי לפעמים בין לסמוך לבין להגן עליה.
בעיקר יש כאן הרבה אהבה.

כן, ברור שיתכן שעבר עליה משהו שהיא בוחרת לא לשתף אותנו בו. הדבר היחיד שנותר לי לעשות במצב כזה זה פשוט להיות שם בשבילה כשהיא תחליט להתמך על ידי או לספר לי. מה שאת אומרת הוא נכון מאוד לגבי היחס שלנו לעולמם של ילדינו וכמובן שלא מבטלים את החוויה שלה או של אף ילד אחר כאן בבית, גם אם זה משהו שאצל מבוגר נחווה כשום דבר. זה המשך ישיר להמנעות מ״לא קרה כלום״ כשתינוק נופל ונחבל, כי הרי קרה והכאיב או הבהיל או העליב.

_הגבול כאן הוא לא חד משמעי לפעמים בין לסמוך לבין להגן עליה.
בעיקר יש כאן הרבה אהבה._

כמה נכון, וכתוב כל כך יפה.
(מזדהה למרות שאני לא אמא למתבגר/ת)

ממליצה לך לקרוא את הספר "איחזו בילדיכם" של ד"ר גורדון ניופלד
בהקדמה הוא מתאר מה קרה לביתו כשהגיעה לגיל ההתבגרות, ואיך נשאבה לעולם החברים
במקביל להתרחקותה מהמשפחה ודחייתה אותם.
דבר שלכאורה מקובל בעולמנו ונחשב נורמאלי.
המצוקה וחוסר האונים שהרגיש, גרמו לו להתחיל לחפש, לחקור, לחשוב, להתבונן שוב במחקרים מתחום ההיקשרות (הוא פסיכולוג)
כדי להגיע חזרה לבתו
ולהגיע למסקנות מרתקות ומרעננות ביותר.
עבורי הגישה שלו שינתה את כל הגישה להורות, וממליצה לך מאד לחפש את הספר ולקרוא אותו.

תודה על ההמלצה.

תודה גם ממני. יש לי את הספר, התחלתי לקראו ומשום מה נתקעתי קצת די בהתחלה. אחזור אליו.

אולי מה שאת רוצה מהדף הזה זה שאנשים פשוט ישתפו מנסיונם שתוכלי להיעזר בו כדי להבחין בין הנורמלי לבין מה שמעיד על הקושי והכאב שביתך מתמודדת עימם? יש לי רושם שזו היתה המטרה העיקרית שלשמה פתחת אותו

כן דרדרית, תיארת יפה.

נכנסת לכאן לעיתים רחוקות בימים אלו, ושמחתי למצוא את הדף הזה במה חדש.
בתי הבכורה בת 15, והשנייה בת 13.
הבת הגדולה מגלה סימנים שונים של גיל ההתבגרות, אבל לא התרחקות והסתגרות מופרזת (שזה כמובן עניין יחסי). אולי כי מטבעה היא מאוד ביתית ומשפחתית (גם אנחנו היינו בחינוך ביתי, עד לפני 3 שנים. היא נכנסה לאמצע כתה ז'). כך שאם כיום היא מבלה ימים ארוכים בבית הספר, ועוד לא מעט זמן מול המחשב, בקריאה וכו'- יוצא שבאמת אין לנו המון הזדמנויות למפגש. אבל זה הגיע למצב הזה מתוך אילוצי החיים ומתוך איזה צורך (גם שלי!) בהתרחקות, אחרי הרבה שנים של קירבה מאוד אינטנסיבית.
יחד עם זאת- יש נקודות מפגש, והן משמעותיות, לטוב ולרע שיחות, צחוקים, ולא מעט וויכוחים וריבים...
עם הבת השנייה אני מזהה יותר רצון להתרחקות, אבל לא בקטע של הסתגרות אלא להפך- היא כל הזמן רוצה לצאת, להיות עם חברים, כמה שיותר. גם אצלה- זו נטייה שהיתה תמיד ועכשיו מאוד התגברה. נראה לי מאוד טבעי. וגם היא- כשהיא כבר בבית כן רוצה לספר, לדבר, ובאופן כללי מחפשת את קרבתנו.

לאחרונה שמעתי ממישהי שגיל הנעורים בא מ-"התנערות". ולא רק של הילדים מההורים. גם של ההורים מהילדים..
אני בהחלט מרגישה את זה. (כמו החתולה שבועטת בגורים בשלב מסויים ומתנכרת להם...תמיד הרגיז אותי כשהשתמשו בדימוי הזה כדי להצדיק גמילה מוקדמת מהנקה, ואני חושבת שזו המקבילה הנכונה אצל בני אדם - גיל ההתבגרות )
אחרי שנים בהן התמסרתי לאימהות, היום יש לי הרבה פחות סבלנות לכל מה שקשור לזה. עדיין אני אמא הרבה יותר מעורבת ממה שמקובל היום, אבל לומדת יותר ויותר לשחרר.

אני מרגישה שעוד לא ממש מצאתי את המקום הנכון שלי כאמא בשלב הזה. מה שמקשה זה שיש בי גם המון פחדים שקשורים לגיל הזה, שבו הם כבר גדולים ומסתובבים בעולם ויכולים לעשות כל מיני דברים מסוכנים, לגוף ולנפש...

אין כאן איזו מסקנה..רק שיתוף חלקי.

יש לי ילדה בת שש, אז אני לא עונה לך מהמקום שלי כאימא, אלא יותר ממקום רפלקטיבי על עצמי כמתבגרת...
גם אני הייתי מהנסוגה לחדרה ולעולמה, קצת דיכאון (קצת הרבה), תחילת עולם האינטרנט (והכרתי היטב את סה"ר וביליתי ב ICQ ובמסנג'ר ) וההורים שלי לא לחצו עלי אף פעם לבוא איתם למקומות, לשבת איתם בארוחות (מעולם לא היינו חזקים בארוחות משפחתיות).
נהייתי בת 18, עזבתי את הבית ברגע שיכולתי, והגעתי למשפחה מאמצת בקיבוץ בו הייתי בת גרעין (הגעתי זאת אומרת נכחתי מהצד במשפחתיות המהממת שלהם)
הייתי בהלם, מאיך זה קורה אצלם, שהמתבגרים רוצים לבוא איתם למקומות. רוצים לחזור הביתה. לא מיהרו לעזוב לחדר נעורים בקיבוץ. ברור שמתמרמרים קלות מול קימה בשבת בבוקר לטיול... אבל באים, ונהנים ברמה מסוימת.
נכון, זו הייתה משפחה בריאה ומתפקדת (מהסוג שגם בלי ענייני גיל ההתבגרות לא היה אצלי) ולא היו שם ענייני דיכאון.
אבל מה שאמרו לי אז ההורים נחרט אצלי: המתבגר הוא עדיין חלק מהמשפחה. חלק זועף ומעצבן, אבל חלק מהמשפחה. כשלהם ההורים זה היה ברור, היה להם חשוב להעביר את המסר הזה לילדים: אנחנו לא מוותרים עליכם כחלק מהמשפחה. הייתה בהם קבלה שלמה של המתבגרים: זועפים, מעוצבנים, לא רוצים להיות שם, קצת שונאים את ההורים- הם קיבלו אותם ככה, אבל במרחב המשפחתי. לא דרשו מהם להיות חביבים ולהתנהג אחרת, אלא רק להיות במרחב המשפחתי. והקבלה שלהם נעשתה בחיוך, ממקום בוטח, שיודע שזה שלב, וזה יעבור, ולא נפגע . לא פשוט! הדבר היחיד שלא קבלו זה את ההתבודדות (מעבר לגבול מסוים, כן? זה לא שכולם תקועים האחד בתחת של השני 24/7).
כבוגרת שהייתה מתבגרת כזאת אני יכולה לומר שההורים שלי פחדו ממני. וויתרו עלי קצת (לא מרוע, אלא מחוסר ידיעה איך להתמודד). יש לי הרבה חמלה כלפיהם על חוסר האונים שהם הרגישו מולי... אבל ברור לי שלא ארצה לחזור על הדרך שלהם, לא משנה מה הבת שלי תזמן לי כשתגיע לגיל.
מקווה שהסיפור שלי קצת הועיל לך (-:

אני גם יכולה לשתף רק מהיותי מתבגרת בעבר ומהתבוננות במשפחות אחרות:
אני הייתי מתבגרת מהסוג המסתגר. זה הגיע ממקום של חוסר קבלה אמיתי של מי שאני וביקר של מה שמעניין אותי. היו הרבה דברים שאהבתי שנחשבו ל״לא חשובים״ או ״ביזבוז זמן״, או סתם טפשיים. זה גרם לי להסתגר, וגם לתיסכול כי היו דבריםשרציתי לעשות שלא היו בית ספר, לימודים או חברים (שנחשבו ללגיטימיים במידה שלא באו על חשבון לימודים).
אני רואה סביבי משפחות שבהן המתבגרים כן חלק מהמשפחה. נראה לי שאחד הדברים שמשותפים אצלן זה הקבלה של המתבגרים, על תחומי העניין שלהם ועל שגעונותיהם. גם במשפחות האלה יש מתבגרים שיותר קשה איתם וכאלה שיותר קל. מתבגרים מאד רגישים לביקורת, הכל שחור ולבן...

אמלית

אחד מהנושאים שמעניינים אותי בנוגע לגיל ההתבגרות זו סיבת קיומו. גיל ההתבגרות לא קיים בחברות מסורתיות. ליתר דיוק, יש "גיל ההתבגרות", אבל אין את מרד גיל ההתבגרות ואין דכאון ואין הסתגרות ואין את כל מה שבחברה המערבית מכונה "גיל התבגרות".
אני יכולה לחשוב על כמה וכמה סיבות לכך. למשל, זה שאין מקום למרד בחברות מסורתיות. אין שם יותר מידי בחירה חופשית.
סיבה אחרת שאני יכוהל לחשוב עליה היא שחברת בני הנוער היא עדיין חברת המשפחה.
אולם בעקבות מילותייך אני חושבת על סיבה נוספת.

האפשרות לוותר על הנער/ה.
זו אפשרות שבכלל לא ברור לי מאים היא באה. רשמת שההורים שלך וויתרו עלייך, ואיפשהו במעלה הדף מישהי רשמה שהיא לא מוותרת על בת שלה. לדעתי עצם קיום האפשרות הזו מעיד על משהו שגוי בצורה עמוקה.
אני לא אהבתי מעולם ארוחות משפחתיות, ויש לי כמה מכרים שדומים לי בזה ויצא לי לדבר איתם בנושא. הנושא של "לוותר על" בכלל לא היה בספקטרום.
מי שחלק מהמשפחה הוא חלק מהמשפחה. זו אקסיומה בשבילי, מתברר.
הרעיון שאם הורה לא עושה X הוא מוותר על הנערה נראה לי מוזר ממש,. הוא גם לא מתאים לשום גיל אחר. למרות כל הויכוחים שיש על תמל והנקה, או על חינוך ביתי, לא ראיתי אף אחת שכתבה שאם מישהי שולחת ילד לגן/בית ספר היא מוותרת עליו, או שאם היא לא מניקה אולתו היא מוותרת עליו. בכל שאר הגילאים ברור שאי ביצוע פעולה מסויימת הוא לא וויתור על ילד, אף פעם. זה עובד גם בגילאים מבוגרים יותר - שם אפילו אין לי דוגמא מתאימה.
אז מאיפה בכלל בא הרעיון הזה, שאפשר "לוותר"? הקישור בין לא להכריח מתבגר לבוא לארוחות משפחתיות ל"לוותר עליו" נראה לי ממש מוזר. ואפילו מפחיד. אם בחברה מסורתית היותו של אדם חלק ממשפחה היא אקסיומה <למרות שניתן להצטרף למשפחה אחרת ואפשר לגרש אדם ממשפחה> ובחברה המודרנית אומנם הקשר עם המשפחה הוא וולנטורי, אך עדיין קשה לביטול בצורה בלתי סבירה מבחינה חוקית <נניח, מבחינות של ירושה ואפוטרופוסות>, הרעיון שאפשר "לוותר" על מתבגר/ת מפחיד אותי. וזה שיש כבר שתי עדויות אפילו בדף הזה, שבו יש כל כך מעט משתתפות, מפחיד אותי.

כי זה אומר שאני חייה בארץ שלא מעט מתושביו חושבים שאפשר לוותר על הילדים המתבגרים שלהם. והילדים המתבגרים סופגים את הרעיון הזה - שההורים שלהם יכולים פשוט לוותר עליהם.
אני הייתי רוצה שהפרשנות הזו כמעט ולא תתקיים, תראה הזויה לכל מתבגר שחושב על מעשי הוריו, בהווה או במבט לאחור. שיהיה ברור שההורים יכולים לטעות ולשגות במאות ואלפי צורות שונות, אבל גם אם הם אומרים מפורשות שהם וויתרו על האפשרות לחנך אותו, למשל, הם עדיין לא מוותרים עליו.

<ושוב אני מדברת על פרשנויות. אבל מה לעשות ובעולם שלי אני אגיד על הורים שהם וויתרו על ילד, אם הם למשל גירשו אותו מהבית שלהם. זה, למשל, וויתור. או נתנו לו להדרדר לסמים וכבר לא מנסים לגרום לו להיגמל. או לא עושים כלום בזמן שהוא מתחיל לגנוב סמארטפונים ולאט לאט מדרדר לעבריינות. למען האמת, גם במקרים האלו זה לא תמיד וויתור על המתבגר/ת, לדעתי.
אגב, מעניין של אמצאתי מילה בעברית ל"גירושין" מילד. אפשר לגרש ילד, אבל זה לא מעלים את הקשר של הורה-ילד, אפשר להחרים, אפשר "לוותר" שזו מילה רכה יחסית שלא מתאימה לקרעים במשפחה שלרוב קורים עם ריבים וכעסים, והמילה "וויתור" לא מתאימה להם. גוגל טרנסלייט אומר "התנכר".>

אני רואה סביבי משפחות שבהן המתבגרים כן חלק מהמשפחה.

אני לא מכירה אף משפחה שהמתבגרים בה הם לא חלק מהמשפחה. אלא אם כן הכוונה היא לנוכחות בארוחות משפחתיות, אבל אז יש בעיה הרבה יותר עמוקה לדעתי - כל הקשר המשפחתי עומד על בסיס רעוע אם רק הארוחות הללו מחזיקות אותו.

אישה, אל תהיי קטנונית בהגדרות. הכוונה לחלק מהמשפחה במובן שרוצים להיות עם ההורים. אני לא כתבתי שום דבר על ארוחות.

נראה לי שבויתור, הנשים ששיתפו כאן מתכוונות לויתור על השאיפה שהנער ישתתף בפעילויות משותפות איתם.

תפוח אדמה

לא נתקלתי ולא שמעתי מעולם על אף מתבגר שלא השתתף בשום פעילות. פשוט כי חיים באותו הבית. אני יודעת מניסיוני - גם כשניסיתי לצמצם למינימום התקלויות עם ההורים יצא לי להיות אתם באותו החדר, לדבר איתם, ומכאן באופן טבעי יצא שדיברנו על ספרים ועל פוליטיקה, התווכחנו על מידת הנזק שיש בנשימת אבק ועל מידת החשיבות שבאוורור חדרים. כל אלו - הן פעילויות משותפות, הן יוצרות קשר באופן טבעי.

בעצם, שיחה היא הפעילות המשותפת היחידה שאני מכירה בנחיצותה, ואני לא מצליחה לדמיין מצב בו אנשים גרים באותו בית בלי לדבר זה עם זה.

לדעתי זה לא עניין של קטנוניות בהגדרות, זה הבדל מהותי בגישה הכללית למשפחה בפרט ולקשרים בכלל. ברור לי שאשאר חלק מהמשפחה גם אם יקרה ולא נפגש במשך שנים.

הייתי מסכימה שזו קטנוניות אילולא הייתה פה מישהי שאמרה שהרגישה שההורים שלה וויתרו עליה, ומישהי שמצטטת את הבת שלה אומרת שהיא שמחה שהיא לא וויתרה עליה. התפיסה של וויתור על חלק מסויים מהתקשורת, לפרק זמן מוגבל, בתור וויתור על המתבגר/ת זו תפיסה שלדעתי מזיקה, בשני המקרים הללו ובכלל.

אישה במסע , אני דווקא מסכימה איתך שלא כדאי למהר לעשות שימוש בהגדרות קיצוניות ומוחלטות, לגבי מצבים שהם אולי חלקיים או נזילים ונתונים לשינוי (זה מתייחס ל
התפיסה של וויתור על חלק מסויים מהתקשורת, לפרק זמן מוגבל, בתור וויתור על המתבגר/ת זו תפיסה שלדעתי מזיקה, בשני המקרים הללו ובכלל ).
למעשה זה מזכיר לי שפעם כתבתי כאן משהו דומה על הביטוי "להקריב את הילד", לצערי אני לא זוכרת איפה, אבל נדמה לי שזה בדיון שגם את השתתפת בו.
אבל בתוך ההקשר שבו הדברים נכתבו, נדמה לי שהכוונה מאחוריהם הייתה שלא לוותר על קשר משמעותי עם המתבגר/ת, גם לא לפרק זמן מוגבל. כמובן שלכל אחד יש את תפיסותיו הוא באשר למהו קשר משמעותי.

אגב, אני בהחלט נתקלתי ב מתבגר שלא השתתף בשום פעילות._ מלבד אולי השתתפות טכנית לגמרי, בלי שהוא באמת היה שם. ובטכנית אני מתכוונת להשתתפות שבה לא קורים בכלל דברים כמו _באופן טבעי יצא שדיברנו על ספרים ועל פוליטיקה, התווכחנו על מידת הנזק שיש בנשימת אבק ועל מידת החשיבות שבאוורו חדרים.
גם אני בתור מתבגרת הצלחתי באמת לצמצם למינימום התקלויות עם ההורים, כולל לא לדבר על שום דבר שמשמעותי בעיניי וגם לא להתווכח על שום דבר (ויכוח הוא גם צורה של קשר). לשמחתי היה מדובר בתקופות קצרות ביותר, אבל בהחלט היה אפשרי, אילו רציתי, להמשיך בהן גם לאורך זמן. ואני מסכימה על תפוח אדמה ואמלית, שכאשר מישהו נוקט בהתנהגות כזו, של ניתוק התקשורת המשמעותית, ולא נרשמת שום תגובה מהצד השני, התחושה היא שהצד השני מוותר על קיומה של תקשורת ועושה זאת די בקלות (מה שמיתרגם לתחושה שוויתרו על המתבגר/ת). הכי טוב זה שתהיה תגובה מדויקת ומכבדת, אבל בעיניי כמעט כל סוג של תגובה עדיף על היעדר תגובה.

ואני מסכימה על תפוח אדמה ואמלית
"עם" כמובן, ובעצם אני רואה ש תפוח אדמה לא כתבה על כך...

טלי

אני לא מסכימה עם ההגדרה של "קשר משמעותי". זו הגדרה מאוד... מערבית. אני אגדיר קשר משמעותי בצורה אחרת: הנכונות לעשות למען אחר. המוכנות להקריב חיים למען, המוכנות לעבוד קשה כדי לעזור, המוכנות לעזוב את מה שעושים עכשיו ולנסוע למקום כדי לעזור לחבר.
זו לדעתי ההגדרה ה"רוסית" יותר. אני יכולה לתת הגדרה נוספת - המוכנות להשתנות למען מישהו, לשנות דפוסי התנהגות. ואני יכולה לחשוב על עוד כמה הגדרות.

בהקשר של ההגדרה הרוסית - בסםר פנטזיה מסויים שקראתי מופרים הגבולות בין העולמות הוירטואליים שיצרו בני האדם למציאות, ובמהלך היפרדות העולמות אנשים מהעולם האמיתי מוצאים את עצמם בעולמות שנוצרו בתור משחק <כמו טרוויאן, או טנקים-אונליין>. נערה ממשפחה של אנשי עסקים ושומר הראש שלה ששטו בספינה מוצאים את עצמם בעולם משחקי כזה, מצליחים בקושי לעלות על סירת הצלה, ונאלצים להתמודד עם המפלצות מהמשחק. שומר הראש מנסה להתמודד עם המפלצות המשחקיות עם הרובה היחידי שיש ברשותו, ומת. הנערה לוקחת את הרובה ומנסה להתגונן כמיטב יכולתה הלא מקצועית ומתה. מוצא אותם שחקן במשחק, ומחייה את הנערה באחד האמצעים המאגיים המותרים במשחק.
הוא שואל אותה איך היא הגיעה לכאן והיא מספרת לו. כשהיא שומעת על האפשרות להחיות את שומר הראש שלה היא שמחה מאוד מושכת ללכת ולהחיות אותו עכשיו ומייד. לשאלה אם הוא חשוב לה היא אומרת שהוא היה מעצבן והם רבו לעיתים קרובות כי הוא התנהג יותר מידי כמו בייביסיטר, אבל הוא מת כדי להגן עליה והוא "משלנו".

אני די בטוחה שלשומר הראש לא היה "קשר משמעותי" לפי ההגדרה שלך. לפי ההגדרה שלי - היה לו קשר משמעותי.

אני מסכימה מי שחיי בתרבות המערבית והוריו מוותרים על הקשר איתו ע"פ התרבות המערבית, הוא ירגיש שוויתרו עליו. אני מלכתחילה לא מסכימה עם התפיסה המערבית. הבעיה לא תיווצר מלכתחילה אם הילדים וההורים לא מחזיקים בגישה המערבית לקשר משמעותי.

ומנקודת המבט הזאת, ברור שההורים שלי לא מחזיקים בגישה המערבית לקשר משמעותי, ובאופן כללי לא ממש מסכימים עם הגישה המערבית להרבה דברים. לי אין גישה אחת לקשר משמעותי. אני מכירה כמה גישות, ויש כמה נקודות מבט להסתכל על קשר. אין לי אפשרות לנהל עם ההורים שלי דיון על דעותיי. הם מעבירים כל דיון לוויכוח, ובכלל לא מכירים בקיומו של דיון. מהבחינה הזו, אין לי איתם קשר משמעותי. ועם חברים שלי ואפילו מכרות וירטואליות מבאופן יש לי יותר קשר. עם הזמן צימצמתי את הוויכוחים עם ההורים שלי ועכשיו יוצא לי הרבה יותר לשתוק במקום להתחיל וויכוח <וקנאתי הכנה על ההצלחה בצמצום למינימום התקלויות עם ההורים>. בערך מהחטיבה הייתי כועסת ומאוכזבת מהורי שבכלל לא מכירים אותי. לא יכולתי לדבר איתם על מה שחשוב לי, ןהרגשתי שאת הדברים החשובים באמת עליי הם בכלל לא יודעים. היו הרבה ריבים וכעסים. המצב שבו אני שותקת ונמנעת מריב לדעתי עדיף, ואני לומדת נמרצות איך לשתוק, לא לענות, לעבור ליד נושאים.
בשום נקודה לא הרגשתי שההורים שלי מוותרים עליי, ובתור מי שרצתה חופש תמיד, המצב שלי לרוב היה הפוך. שמחתי כשעזבו אותי בשקט.


אני מאמינה שיש מתבגרים שרואים בוויתור על תקשורת מסוגים מסויים וויתור עליהם, ואפילו מאמינה שיש מכרים שבהם כדאי לכפות תקשורת כזו.
אבל יש לא מעט מקרים בהם המצב הוא בדיוק הפוך. לפעמים "קשר משמעותי" פשוט לא מתאים. וכדאי פשוט לתת למתבגרים לחיות את חייהם בשקט. אני ממש שמחה שההורים שלי "וויתרו עליי". לו הם "לא וויתרו עליי" זה היה עלול לגרום לי סבל רב.

טוב, אין לי הרבה מה לכתוב, כי אני מסכימה עם כמעט הכל.
ההגדרה הזו שאת מתארת, של
המוכנות להקריב חיים למען, המוכנות לעבוד קשה כדי לעזור, המוכנות לעזוב את מה שעושים עכשיו ולנסוע למקום כדי לעזור לחבר. היא לא רק רוסית (-: . אני מכירה אותה היטב, ויש בה משהו עוצמתי בהחלט. מן ידיעה הדדית שקטה על המחויבות ההדדית הזו. מחויבות זו לא ממש מילה טובה לזה, אבל מתקשה לחשוב על משהו אחר. בכל אופו, זה בהחלט קשר משמעותי גם בעיניי.
יחד עם זאת, וכפי שכתבת גם את, יש גם סוגים אחרים של קשר משמעותי, שבהם יש לפחות מידה מסוימת של שיתוף ואינטימיות. הסוג הזה מתבטא גם ביום יום ולא רק במצבים קיצוניים יחסית של הצטרכות-את-האחר.
וזה הסוג הזה שנותן את התחושה שמכירים אותך, ויודעים את הדברים החשובים, ואפשר לדבר בחופשיות (וגם לשתוק אם רוצים).
ואני חושבת שכשהוא חסר, אז משהו בכל זאת חסר, גם כשיש את הסוג הראשון.
אני חושבת שזה נכון גם למי שבגלל איך שהוא גדל, הוא בכלל לא מכיר את סוג הקשר השני, או לא מכיר בחשיבותו, ואולי בכלל אל יודע שחסר לו משהו. אני יודעת שיש משהו בעייתי בלהגיד שמישהו צריך משהו שהוא עצמו בכלל לא חושב שהוא צריך, ואני לא מרבה לעשות את זה, אבל במקרה הזה זו דעתי על הטבע האנושי. כמובן שלא הייתי כופה אותה בשום צורה על מישהו אחר רק כי אני חושבת שזו טובתו.

וקנאתי הכנה על ההצלחה בצמצום למינימום התקלויות עם ההורים.
זה לא באמת כזה נהדר. מניחה שלפעמים באמת קל יותר לפחות לא לריב, אבל כאמור אני עדיין חושבת שבמצב כזה חסר משהו חשוב. הכי טוב גם לא לצמצם תקשורת וגם לא לריב (ולא כי מתאפקים, אלא כי התקשורת מרגישה נוחה). אבל זה כנראה על משקל יותר טוב להיות בריא ועשיר מאשר חולה ועני.
בכל אופן, אם אני מתרגמת את הערתך האחרונה נכון, את בעצם אומרת שלפעמים אם התגובה שההורים יכולים לתת היא מאוד לא מדויקת, עדיף כבר לא להגיב בכלל? אם כך, אני מקבלת את ההערה. מלכתחילה הרגשתי שיש איזו בעייתיות בקביעה גורפת ש
הכי טוב זה שתהיה תגובה מדויקת ומכבדת, אבל בעיניי כמעט כל סוג של תגובה עדיף על היעדר תגובה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תמרה, מעניין שאת אומרת שאת "אמא הרבה יותר מעורבת ממה שמקובל היום"....
כי אני דווקא הבחנתי שככל שעוברות השנים (בראייה היסטורית הכוונה), מעורבות ההורים בחיי הילדים רק עולה ועולה....
סליחה, זה בכלל לא קשור לנושא הדף, אבל הרגשתי צורך להגיב, כי זה נושא שמעניין אותי.
חשבי על שבטים אינדיאנים ואפריקאים מהעבר.... נראה שהמעורבות הייתה נמוכה מאד מאד....
הילדים היו מאד עצמאיים....
כשאני הייתי קטנה, אמא שלי בחיים לא ידעה איזה שיעורים יש לי היום, למשל.
והיום אמהות יושבות עם הילדים שלהן על בסיס יומיומי על שיעורים....
לא מרשות לחצות כביש לבד... לא מרשות לנסוע באוטובוס....
סופר סופר מעורבות...

את בעצם אומרת שלפעמים אם התגובה שההורים יכולים לתת היא מאוד לא מדויקת, עדיף כבר לא להגיב בכלל?

אני אומרת שלפעמים העדר קשר עדיף על קשר. גם בגילאים צעירים הרבה יותר. למשל, אני זוכרת שמתישהו ביסודי, בכיתה ד' אני חושבת, רבתי אם אמא על משהו והיא "הענישה" אותי בזה שהיא לא דיברה איתי. ושמחתי על זה ונהנתי מזה. ואי הנוחות היחידה שחוויתי הייתה בעיניינים בירוקרטיים של חתימה לטפסים מבית ספר ואסיפות הורים ודברים כאלו. עם הזמן זה התמסמס.

בבאופן טבעי מדגישים את חשיבות הקשר עם ההורים, אבל לפעמים עדיף חוסר קשר.

ואני נוטה להסכים עם כל מה שכתבת בהתחלה על קשר משמעותי. אבל כרגע, כמו שאני רואה את זה, שני הסוגים באים אחד על חשבון השני. לא בקנה מידה של משפחה, אלא בקנה מידה של תרבות. תרבויות מסורתיות יותר שופעות במחויבות הדדית וערבות הדדית במסגרות של משפחה וחברות, אולם דלות בקשרי עומק. התרבות המערבית מאפשרת שיתוף ואינטימיות ברמות עמוקות, אולם מפוררת את הערבות ההדדית של משפחה וחברות.
באחד הספרים שקראתי <ברוסית, ועל רוסים> בן של חבר של אדם מסויים מתקשר לבקש עזרה, ואותו מישהו טס לארצות הברית לעזור לו. לא היה ביניהם קשר אינטימי ועמוק. אבל הייתה ערבות הדדית שאני באמת מקנאה בה. כמה חברות טובות יש לך שהיית עושה את זה בשבילן? שיעשו את זה בשבילך?
כמה אנשים את מכירה שיעשו את זה למען חבר טוב? כמה אנשין שרואים בכלל בהתנהגות הזו אידיאל ראוי לחיקוי?
החברה המודרנית מפוררת את המסגרת המשפחתית.

המסגרות השונות שיש חברות מסורתיות מבוססות על כפיה מסוגים שונים. החל מהשבט בימי היווצרותו של המין שלנו. אנשים ועדיין לא אנשים נאלצו לציית לחוקי השבט, כי מי שלא גורש מהשבט ומת. אנשים נאלצו להילחם יחד עם השבט שלהם על חייהם, כי שבט שנהג אחרת נכחד. זה הבסיס לחברות מסורתיות. הצורך לשרוד. אבל אני בת החברה המערבית ואני מעריכה חירות. ואני מאמינה שאם מסגרת מסויימת קיימת רק בתנאים שבהם כופים על חבריה להיות בה, ואם נותנים להם את החופש לבחור הם עוזבים אותה - אז מוטב שתתפרק.
מצד שני, אני לא נגד קיומן ל חברות מסורתיות, ואני יודעת שגם ללא כפייה חוקית מסורת היא דבר חזק מאוד.

ובסך הכל, אני בוחרת בתרבות המערבית יותר מבתרבויות מסורתיות, אבל עדיין מחפשת דרך ביניים כלשהי. ושתי הדרכים לגיטימיות בעיניי.

אביבה

מסכימה עם מה שכתבת. אפילו מאוד מסכימה. ולדעתי זה קשור לנושא הדף.

אני אומרת שלפעמים העדר קשר עדיף על קשר.
אוקיי, גם עם זה אני מסכימה. חוסר קשר עדיף בעיניי כשיש משהו בקשר שמאוד מקשה. אבל מה לגבי מצב ביניים, שבו יש ניסיון להגיע לקשר מיטיב ולא מקשה, אבל זה עוד לא התממש? אני נוטה לחשוב שמצב כזה יש עדיפות לקשר, גם אם בטווח הקצר היה קל יותר בלעדיו.

שני הסוגים באים אחד על חשבון השני. לא בקנה מידה של משפחה, אלא בקנה מידה של תרבות.
אני חושבת שאם יש משפחות וחברויות שבהן שני הדברים האלה קיימים זה אומר שהתרבות לא פוררה את הערבות ההדדית של משפחה וחברות . מה שכן, אני מסכימה שיש מאפיינים של התרבות המערבית שמושכים לכיוון היעדר ערבות הדדית מסוג כזה, אבל מוצאת אותם דווקא באינדיבידואליזם ולא באינטימיות ובשיתוף. וגם אני לא חושבת שהמענה לכך צריך להיות כפייה.
אגב אני לא בטוחה בכלל ש
תרבויות מסורתיות יותר שופעות במחויבות הדדית וערבות הדדית במסגרות של משפחה וחברות, אולם דלות בקשרי עומק.
זה אולי נכון לתרבויות מסוימות, אבל לא בהכרח לרובן.

כמה חברות טובות יש לך שהיית עושה את זה בשבילן? שיעשו את זה בשבילך?
יש בחיי אנשים שיש לי איתם קשר שמתבסס כמעט רק על הערבות ההדדית הזו, יש כאלה שיש לי איתם אינטימיות אבל אין מחויבות גבוהה, ויש את אלה שהם גם וגם. לגבי הסוג הראשון, אני משתדלת כשזה מתאפשר להכניס גם מימד של אינטימיות לקשר, כי זה משהו שחשוב לי (לפעמים זה בצעדים קטנטנים קטנטנים כי יש אנשים שמרגישים לא בנוח עם אינטימיות). אבל גם כשזה לא הולך, אני מוקירה מאוד את הקשרים האלה. לגבי הסוג השני, לפעמים עם הזמן נוצרת גם מחויבות.
עכשיו שאני חושבת על זה, מחויבות היא מילה ממש בעייתית. כי לפעמים זה באמת העניין, מן "duty", אבל לפעמים פשוט אכפת לאדם אחד ברמה עמוקה כל כך מהאדם האחר, שהוא מוכן לחצות אוקיינוסים מתוך רצון ולא מתוך מחויבות.

טלי

יש סוגים רבים של קשר, ואם חלק מסויים מהקשר לא מתאים בתקופה מסויימת, אפשר לוותר עליו לזמן מה. זה לא אומר שהוא לא יחזור בעיתו, להפך, לדעתי זה רק יקל על חזרתו.

אני חושבת שאם יש משפחות וחברויות שבהן שני הדברים האלה קיימים זה אומר שהתרבות לא פוררה את הערבות ההדדית של משפחה וחברות
אני חושבת שזה עניין של כמויות. הרושם שלי הוא שבתרבויות מסורתיות הנכונות להגן על חברים ומשפחה עד מוות הייתה הנורמה לרוב האנשים (לרוב הגברים בטוח, הם הראו את הנכונות הזו בקרב, ורבים מהם מתו) ועזרה משמעותית הייתה נורמה, בעוד שקשר אינטמי לאו דווקא (פה אין לי נתונים היסטוריים, אבל יש לי נתונים על חברות ספרטניות, ודיכוי גשות זה די בילט אין. לדעתי היו אנשים עם קשרים אינטימיים, אבל זה היה המיעוט, וגם אז הקשר היה יותר מבוסס מחוות מעשיות ולא מילולי), נניח, 90% מוכנים למות למען חבר, ל-1% יש קשר חברי אינטימי. בחברה שלנו לדעתי זה שונה. אני לא יודעת כמה אנשים מוכנים למות כדי להגן על חברים שלהם, גם אין דרך סבירה לבדוק, אבל כמות האנשים שמוכנים לתת עזרה משמעותית שפוגעת באיכות החיים או לעזור כספית למשפחה <לא הורים לילד, אלא למשל אחות לאח, או ילדים להורים שלא חייבים את הכסף אבל הוא חשוב להם. שלא לדבר על לקחת את ההורים המבוגרים הביתה> היא די נמוכה. אולי 30%. אני מקווה. לעומת זאת, כמות האנשים עם קשר אינטימי היא גבוהה. אולי 70%.

אומנם האחוזים שהבאתי הם די מומצאים ומייצגים רק רושם שלי, אבל אני רואה יחס ישר בין מידת המסורתיות של חברה למחויביות הדדית ובין המערביות של חברה לקשרים חברתיים אינטימיים.

ברמה של משפחה אפשר למצוא מקום טוב באמצע. ברמה של חברה? מקווה שכן. כרגע אין לי דוגמא טובה לכך.

זה אולי נכון לתרבויות מסוימות, אבל לא בהכרח לרובן

איך אפשר לדעת? אין מסםיק מחקרים על שבטים, ואין בכלל כאלו שמדברים על שבטים שלא קולקלו על ידי חברה מודרנית.

מחויבות היא מילה ממש בעייתית. כי לפעמים זה באמת העניין, מן "duty", אבל לפעמים פשוט אכפת לאדם אחד ברמה עמוקה כל כך מהאדם האחר, שהוא מוכן לחצות אוקיינוסים מתוך רצון ולא מתוך מחויבות.
לדעתי הגבול בין האחד לשני הוא לא ממש ברור. ולפעמים האכפתיות העמוקה שיש כלפי מישהו לא באה לידי ביטוי בגלל נורמות חברתיות, או להפך, באה לידי ביטוי בגלל נורמות כאלו.

אני חושבת שאם מגיעים למצב שבו היעדר קשר עדיף על קשר, זה סימן שמשהו בקשר לקוי. אם הייתי מגיעה למצב כזה עם הילדים שלי זה היה מעציב אותי מאד, ומסמן לי שמאד טעיתי איפשהו בדרך.
אני מאד לא מתחברת לדיון על הקשר המשמעותי או לא, זה נראה לי לא רלוונטי בכלל. המטרה היא לנסות שהקשר המשפחתי יהיה נעים ככל האפשר, ומתוך זה תיווצר אינטימיות שהיא קשר קרוב. זה שמישהו יציל את חיי במקרה שאזדקק לכך... גם זרים ברחוב יצילו את חיי אם אזדקק לכך. הם יהפכו לאנשים משמעותיים עבורי, אבל הקשר ביננו לא בהכרח יהיה משמעותי.

אה, אני רואה שטלי כתבה את אותו הדבר.

אני מסכימה עם תפוח. ובכלל, לא כל כך מתחברת לדיבור על תרבויות שבטיות בהקשר הזה. המצב ברוב המשפחות היום לא קרוב אפילו למה שהיה פעם או אפילו היום בתרבויות מסויימות. אני מדברת על באי האתר הזה, ועל רוב הסובבים אותנו בעולם המערבי. זה לא באמת רלוונטי למשפחה שהנוער בה מתרחק מהשאר, מה הם היו עושים אילו חיו בג׳ונגל. מה שרלוונטי זה המצב המשפחתי הנוכחי והתחושות של כל בני הבית.

אני חושבת גם, שלבטל ולזלזל בתחושות של ההורים או האחים בבית, בעבור השמירה על רגשותיו הרגישים של הנער, זה לא דבר טוב. צריך לנסות להבין ולשמור על כולם. במשפחה, כמו בכל מערכת יחסים אחרת. ובכלל, להגיע למסקנות מרחיקות לכת כמו שמשפחה שחשוב לה שיהיו ארוחות משותפות, או טיולים משותפים, המצב בה לא טוב כי זה מה שמחזיק את היחסים - קצת דמגוגי בעיני. מנין לכל אחת מאתנו פה לדעת מה בדיוק טיב וערך היחסים במשפחה אחרת? לקחת מילה או תיאור אחד ולהפוך אותו למשהו קיצוני זה לא לעניין, לדעתי.

היטיבה תפוח אדמה לומר שבמשפחה, צריך שיהיה נעים לכולם ככל האפשר. והתחשבות - מכל הצדדים היא צריכה לבוא. לא רק מצד אחד. וזה לא צריך להגיע באופן של כפיה או אי נעימות, משום צד.

במערכות יחסים יש הרבה פעמים ציפיות של כל הצדדים לגבי היחסים על האחרים, זה לא שונה במשפחה. להקצין כל ציפיה של ההורים מהילדים שלהם לכדי זה שההורים חושבים שהילדים הם רכוש ששייך להם - שוב, דמגוגיה, לא ממש קשורה.

אביבה, את צודקת כמובן (יש לזה אפילו שם- הורות לוויין)...

אולי המילה מעורבות לא מדוייקת. מנסה לדייק- התכוונתי לנוכחות ולקשר.
המעורבות שאת מתארת קשורה לסוג של ניהול, לקושי של ההורים להרפות ולסמוך על הילדים שלהם.
אם פעם היו חוקים מאוד ברורים לגבי מה ואיך עושים (מתחתנים מוקדם, מוצאים עבודה קבועה ומסודרת, מביאים שלושה ילדים, קונים דירה...) היום הכל יותר מעורפל, פתוח. לילדים יש יותר חופש, וגם בהמשך כשהם גדלים- חיפוש עצמי ובלבול ואבדן דרך ומצבים נפשיים שנובעים מזה, כמו דיכאון וחרדה, גורמים לזה שההורים חוששים ורוצים לעטוף ולתמוך. גם ההשגיות גורמת לזה,
(מקווה שהצלחתי להסביר למה אני מתכוונת..זה ממש בקצרה ובשטחיות).
מצד שני- הורים גם עובדים יותר ויותר שעות, ובפועל פחות נוכחים בחיי ילדיהם, מגיל צעיר מאוד. לזה התכוונתי.

אמא למתבגרת,
הילדים שלי לפני גיל ההתבגרות
מקוה שיעבור ללא נזקים...
אני כמתבגרת הייתי בניתוק מוחלט מההורים.
מבחירה שלי.
למדתי בפנימיה, מיעטתי לבוא הביתה,
לא דיברתי כמעט ובטח לא שיתפתי.

כבוגרת שהייתה מתבגרת כזאת אני יכולה לומר שההורים שלי פחדו ממני. וויתרו עלי קצת (לא מרוע, אלא מחוסר ידיעה איך להתמודד). יש לי הרבה חמלה כלפיהם על חוסר האונים שהם הרגישו מולי... אבל ברור לי שלא ארצה לחזור על הדרך שלהם, לא משנה מה הבת שלי תזמן לי כשתגיע לגיל.

כשהבת שלך תדבר על חוסר רצון לחיות, ותפגע בעצמה שוב ושוב, כשאת תראי את החתכים והצלקות בעורה

היי, יש לי כמה שאלות.
יש לה חברים לא וירטואליים? האם היא נפגשת איתם / בקשר איתם?
היא משחקת משחקי מחשב? באיזה?
היא כועסת עליכם? אם כן, למה את חושבת כך?
היא רוצה להמשיך ללכת לפסיכולוג או שהיא מרגישה שמכריחים אותה?
אעיד על עצמי ואומר שהייתי בהתבגרותי מאוד מופנם. הרגשתי חנוק מאוד בבית, ההתנהלות הפריעה לי, לא היו לי תחביבים מלבד המחשב (למרות שחלק מאותם הוירטואלים הפכו ללא-וירטואלים והם היו חברי אמת).

גיל 13 זה שלב מאוד קריטי בהתפתחות שלה וישפיע מאוד איזה אדם בוגר היא הולכת להיות.
אני זוכר שכל פעם שפתחו לי את הדלת בחדר הרגשתי חרדה עולה, פלישה לפרטיות, למה הם לא היו מסוגלים לדפוק לפני שנכנסו? וכל השאלות האלה שהן כמו ספאם בזמן שאני על המחשב "מה שלומך איך בלימודים" הכול נשמע כמו תערובת מילים שאתה אומר בסדר להכול כדי שהיא תיפסק ושהם ילכו ויפסיקו להפריע לך.
כדי לדבר עם אדם שהוא "מחובר" למחשב, צריך לדפוק על הדלת ולומר לו שאת צריכה לדבר איתו, ושאם אפשר לסגור את המחשב לכמה דקות. לכבד את זה אם מקבלים סירוב (אני מבטיח לך שהיא תיגש אליך אחר כך), לא להרגיש קורבן, לנשום עמוק ולהמשיך בעיסוקייך. ברגע שהיא תסכים לדבר, תגיעי אליה עם דף ותבקשי ממנה לתאר את חייה בצורה פנטזיונרית או לחלופין לרשום רשימה מה מפריע לה בחייה, כל זאת כדי להבין מה עובר לה בראש וגורם לה להנעל. הדאגה הבלתי פוסקת של הורה סביב הילד שלו היא דבר מאוד מלחיץ כלפי הילד והחרדה של ההורים מחלחלת אל הילד. אני לא בא לשפוט או לבקר אותך, חלילה, אבל זאת חובתך כהורה לשנות גישה כל הזמן אם הגישה לא עובדת, כדי להתחבר לילדה שלך. דוגמה: כל יום את נכנסת לחדר שלה ושואלת מה שלומה. היא אומרת בסדר. את יוצאת מתוסכלת והיא חושבת שאת מציקה לה. המצב שלה מתדרדר ואת לא מבינה מה יכלת לעשות, הרי כל הזמן ניסית לבדוק מה קורה איתה והיא לא נתנה לך. בפועל, אם היית משנה את הדרך אולי היית מצליחה. היא ילדה, אחרי הכול, זאת האחריות שלך לפרוץ את הכספת הזאת.. עוד דוגמה - כל שבת את רבה איתה כדי שהיא תצא לפיקניק משפחתי. היא רוצה להשאר בבית לקרוא ספר. את מתעצבנת ונכנסת לויכוח ומתוסכלת ולא מבינה למה הילדה שלך עושה לך קטעים כאלה במקום לומר לה שזה חשוב לך שהיא תבוא איתכם והיא יכולה להביא את הספר איתה.

בשורה התחתונה, אל תלכי ראש בקיר.
אם את לא יודעת מה מפריע לה, נסי לברר. אם את לא מצליחה, נסי להתפשר או נסי בדרך אחרת.
חשוב שתראי לה שאת מאמינה בה. גישה מודאגת וחרדה היא מקטינה בסופו של דבר,
היא חושבת בראשה "אמא שלי לא סומכת עלי להשאר לבד, היא כל הזמן דואגת לי כאילו אני ילדה קטנה" וזה מוביל להערכה עצמית נמוכה. אם את לא יכולה לשדר לה שהכול בסדר, היא אף פעם לא תוכל להרגיש בסדר עם עצמה. אין פרפרים בגטו וקשה לצמוח כשאתה מרגיש נרדף.

יתכן מאוד שהיא מרגישה שאין לה שליטה על החיים שלה והיא חסרת עצמאות.
האם היא עוזרת במטלות הבית? לא דברים מבאסים כמו לנקות.. האם היא מבשלת לעצמה? יוצאת איתך לקניות? אפילו של פירות וירקות או ממתקים. תני לה לבחור. נשמע כאילו אין לה נוכחות בבית והיא צריכה להרגיש שהיא חלק מהמשפחה.

אם מילה אחת ממה שרשמתי תיתן לך פרספקטיבה חדשה, אני שמח. כל טוב

פלוני יקר, תודה. האמת שלא קלעת כמעט לשום דבר ממה שהצעת, מה שגורם לי לחשוב שכנראה מצבנו יותר טוב ממה שחשבתי. (לא קלעת, הכוונה שהדוגמאות להתנהלות לקויה שנתת לא מתאימות למה שקורה אצלנו במשפחה בכלל)

ובכלל ככל שאני קוראת יותר תגובות בדף כאן אני מבינה הרבה דברים, העיקרי שבהם זה שככל הנראה ההתבודדות בגיל הזה היא צורך, אבל זה צורך שמזין את עצמו קצת כמו התמכרות. ככל שהיא מתבודדת יותר היא רוצה יותר להמשיך בכך. אבל אם סדר היום שלה עמוס בפעילויות (שהיא אוהבת ובוחרת) הרצון לצאת ולהיות חלק מהעולם עולה גם הוא.

החלטתי גם לעשות תרגיל עם עצמי ולשים לב לכמה היא כן מתקשרת איתנו המשפחה ומתי זה קורה, וגם מה טיב התקשורת. ושמתי לב שבשעות הערב המאוחרות היא נהנית מאוד לבוא ולשבת איתנו בסלון, כשאחיה הקטנים כבר ישנים, ואז אנחנו צופים ביחד במשהו וצוחקים המון, מנשנשים משהו. היא כנראה צריכה את הזמן הזה בלי הנדנוד הבלתי פוסק של הקטנים שגוזלים את תשומת הלב. היא גם נהנית לספר לי על הספרים שקוראת ולשתף אותי שאקרא גם, יש לנו קטע כזה שקודם היא קוראת ואז נותנת לי ואנחנו מדברות על הספר. ואלו שיחותנעימות ומהנות. יש רגעים שממש מתחשק לי לדבר איתה והיא לא בעניין, נגיד באוטו היא יושבת לצדי ושומעת מוזיקה באזניות, ואני הייתי רוצה לדבר איתה אבל היא בעולם המוזיקה שלה. אז אני עושה לעצמי תזכורת מנטלית להניח לה, אם אני מנסה לדבר איתה והיא לא בעניין, לכבד את רצונה במוזיקה כעת גם אם זה נראה לי זמן קלאסי לשיחה.

פיתחנו לנו גם זמן אישי נעים סביב הפגישות עם הפסיכולוגית - אנחנו יוצאות קצת יותר מוקדם, ועוצרות לקנות קפה בדרך (מרשת שהיא מאוד אוהבת) ושותות לנו יחד ומגיעות בנחת ואז בדרך כלל היא מדברת ואנחנו מספרות כל מיני דברים זו לזו.

בכלל, אני מרגישה שתשומת הלב שלי מאז פתיחת הדף עוזרת לי להירגע מהבחינה הזו, כי אני רואה שבעצם יש הרבה יותר קשר מחלק ממה שמתארות ומתארים כאן, ושהיא בעצם לא באמת מתנתקת, רק לוקחת קצת מרחק אבל תמיד חוזרת וזה נעים לי לראות ואני שמחה בכך.

יופי! @}

אולי את יכולה לבקש שתשתף אותך גם במוזיקה, לשים במערכת של האוטו שגם את תוכלי לשמוע. לא חייבים לדבר, רק להאזין ביחד.

האוטו שלי לא מתקשר עם האייפוד שלה... אבל הרבה פעמים מדליקים רגיו והיא בוחרת תחנות לפי שירים שאוהבת, וכולם מאזינים ושרים ביחד.

מה שאת מתארת, נשמע טוב (-:

מה שאת מתארת, נשמע טוב
גם לי.
ורציתי להכיר שעבור מתבגרים רבים מאוד, גיל ההתבגרות הוא פשוט גיל נורא ואיום, זה הכול.
ואז ההתרחקות היא לא בהכרח בעיה אלא סימפטום של הבעיה, שיקוף שלה וגם לפעמים - צורך.