החיים עם 3 ילדים בלוג

אנונימי

שליחה על ידי אמא* » 05 דצמבר 2005, 22:06

השעון מצלצל, שיט כבר שש וחצי, שמה אותו על נודניק,
מתהפכת ומתפללת שהשעה שבע תגיע מאוחר יותר.
בשבע מצלצל שוב, עכשיו אני בדיאלוג עצמי.
לקום עכשיו ולהתארגן ברוגע, או לנמנם עוד 20 דקות
ואז מקסימום לא יצחצחו שיניים.
לוקחת את האפשרות השנייה.
שבע ועשרים, קופצת מהמיטה, מרתיחה את המים, מקללת
את עצמי על הבחירה והולכת להעיר אותם.
נגשת להכין שוקו וסנדויצ'ים, על המקרר תלוי הפתק
שבו מבקשים ממני להביא חבילת בורקסים אפויים
לכבוד ארוחת הבוקר שהועד ארגן לכתה של האמצעית.
איך שכחתי, הלוא הייתי שם בישיבת הועד כאשר החלטנו
על זה.
מחליטה להתמודד עם זה אחר כך, צועקת מהמטבח להתעורר
כבר, השעה שבע וחצי.
ברבע לשמונה כולם מוכנים חצי רדומים מבלי שצחצחו שיניים.

מפזרת אותם בבית הספר ובגן ורצה למכולת לקנות בורקסים.
מכניסה לתנור ומתפללת שייצאו יפים, כדי שלא אהפוך
לבדיחה של האמהות בכיתה.
הם יצאו יפים ומגרים נחלו הצלחה ענקית בכיתה.
נגמרה ארוחת הבוקר, האמצעית מלווה אותי לשער, עכשיו
הפסקה, מחפשת את הגדול כדי לתת חיבוק ונשיקה
איך שראה אותי התלונן על כאבי בטן/גרון/ראש
אני כבר מזהה את מחלת הפנקת (כמו שעלת צהבת)
מבררת מה קורה?
מצליחה לדלות בדלי מידע, עונת הגולות נגמרה והתחילה
עונת הפורפרות והוא פיספס עכשיו משעמם לו.
אומרת לו טוב בוא איתי הבייתה, באורח נס הוא הבריא.
מסתכלת על האמצעית רואה דמעות בזוית עיניה,
רוצה לצרוח "מה עוד את רוצה?"
מתאפקת מבינה תומכת מבטיחה היא מתרצה.
נושמת לרווחה לוקחת את הגדול והולכים לקנות פורפרה.

שליחה על ידי אמא* » 05 דצמבר 2005, 22:26

הגדולים כבר אכלו צהריים, הקטן עדיין בגן,
מחליטה לישון קצת.
מתעוררת בבהלה רצה לאוטו להביא את הקטן מהגן.
גיסתי רואה אותי, שואלת בטון מאשים "ישנת?"
אני מתחילה להתפתל להסביר, עבר עליי שבוע קשה
אני סחוטה, נראה לי שאני מפתחת משהו.
מקללת את עצמי בלב, למה אני לא יכולה לענות
לה תשובה שתסתום לה את הפה.
עכשיו היא תלך ותספר לכל האחיות שלה
"שהגיסה המפונקת שלנו לא עובדת ועוד מעזה לישון בצהריים".

אני קוראת.

שליחה על ידי אמא* » 05 דצמבר 2005, 23:01

היום הבנזוג החליט לשחק במשחק "דנידין"
הרואה ואינו נראה. משעות אחר הצהריים אני עצבנית עליו,
הוא יודע ומתעלם.
עכשיו מתחילים את "מאבק הכוחות" באופן סמוי.
ככל שהוא יותר "בחזקת נעלם" ככה העצבים שלי עולים
אבל מה "שאני אראה לו שאני עצבנית? מה פתאום?
מי צריך את עזרתו בכלל".
אז הילדים מטריפים אותי עם הפורפרה (האמצעית קוראת
לזה "שפורפרה). ואני עצבנית? מה פתאום, שיא הקוליות
אז מה אם השעה כבר תשע בערב והם עדיין מסתובבים בין
הרגליים, רבים, צועקים, בועטים, מקללים, אני מנסה בעדינות
בשקט לגרום להם לעלות למיטות (ובפנים הר הגעש עומד
להתפרץ, העיקר שלא ידע שאני צריכה אותו).

סוף סוף הם עלו למיטות, 5 דקות של שקט, עוד לא מספיקה
להדליק סיגריה והאמצעית קמה ושואלת אם היא יכולה
לישון במיטה שלנו, אני אומרת כן וצוחקת לעצמי שכבר מזמן
המיטה הזו היא לא שלנו.

הקטן משחק ב"מיטות מוזיקליות" עובר בן המיטה בחדר
ילדים, למיטה בחדר שלנו לספה בסלון וחוזר חלילה, כבר20 דקות, אני רואה את הוריד של הבן זוג פועם מעצבים מאיים
להתפוצץ ואני צוחקת בלב, אין סיכוי שהוא יגיד לקטן משהו,
משחק משחקים עד הסוף, (לא עזרתי בהתחלה, מה פתאום
שאני אתקפל ואעזור עכשיו? לא נורא שכבר 10 בלילה והבית חגיגה, אני אסבול עוד קצת העיקר לא להישבר).
לבסוף הוא כבר לא יכול יותר ויוצא לסיבוב התאווררות ברחוב
חושב שהמצב ישתנה כשיחזור.
חזר אחרי 20 דקות המצב השתנה? קדחת, עדיין חגיגה!

שליחה על ידי אמא* » 05 דצמבר 2005, 23:29

אבא בבית חולים, אף פעם לא היה אבא טוב, אלכוהוליסט
שרק עשה בלאגן כל חיינו.
אבל עכשיו כשהוא במצב ממש לא טוב, הכל נשכח ונסלח.
מבקרת, מלטפת, מעסה, דואגת, איכפת לי.

גם אני קוראת. תמשיכי, זה מאלף...

גם אני קוראת.

התכוונתי כעידוד להמשך הכתיבה היפה שלך...

גם אני קוראת. תמשיכי, זה מאלף

שליחה על ידי אמא* » 06 דצמבר 2005, 12:41

הולכת עם האמצעית לבדיקת רופאה בבית הספר.
הראש חוזר כמעט 30 שנה אחורה לבדיקה שלי, הרגשת
העדר, המושפלות לא מרפה ממני.
מגיעה כמו ערוכה לקרב, את הבת שלי לא ישפילו ויהי מה.
נכנסות, הרופאה ישר מבקשת "להוריד את כל החולצות"
מסתכלת על הילדה, רואה את עיניה, קשה לי לדעת מה
הן אומרות, אבל בטוחה שהיא לא רוצה.
המערבולת בבטן מתחילה, נושמת עמוק ואומרת בקול הכי
סמכותי שיכולתי להוציא באותו הרגע (הרגשתי שוב בת 6 באותו הרגע) "היא לא רוצה להתפשט, היא לא מתפשטת!"
הרופאה והאחות בתגובה "היא חייבת".
חייבת למי למה? אני שואלת.
הרופאה נסוגה קצת מעמדתה הנחרצת ואומרת בקול עדין
"אני רוצה לבדוק את חגורת הכתפיים שלה".

הבן זוג הביא יחד עם המטען הגנטי שלו גם בעיות בחגורת
הכתפיים.
אנחנו מגיעות להסכמה שהיא רק מוציאה את השרוולים
מהיידים ומכסה את עצמה מקדימה.
היא מאושרת ומסכימה.
כשיצאנו היא אמרה לי, "אני אגיד לכל הילדים בכיתה
שלא הייתי צריכה להתפשט, בגללך (התכוונה לבזכותך?)

אוי איזה הקלה נפשית עצומה, הצלחתי, עברתי את המבחן
שעשיתי לעצמי. הצלחתי איפה שאמא שלי "נכשלה".

שליחה על ידי אמא* » 06 דצמבר 2005, 12:47

תודה לכל הקוראות על העידוד.
כיף לדעת שמישהו קורא.

גם אני קוראת.... מרגש ויפה.

שליחה על ידי אמא* » 06 דצמבר 2005, 22:04

אני אצל אבא בבית החולים, הבנזוג מתקשר ושואל
בקול מיואש מתי אני מגיעה.
מודיעה לו שתוך 15 דקות אני בבית, מצליחה לשמוע את אנחת הרווחה שהוא משחרר.
קשה לו להיות לבד עם הילדים, יש בנפש שלו משהו שמפריע
לו להנות איתם לבד. עד עכשיו אני לא יודעת מה זה ולמה זה?
מנסה לנחש, אולי הוא מפחד מההתמודדות איתם?
מצד שני, כשגם אני בבית הוא מתמודד איתם יותר טוב ממני.

איך שאני נכנסת, הוא קןרא בקול רם "אמא באה", כאילו
מעביר אליי את השרביט ומודיע על סיום "תפקידו".

תוך שעה כולם אחרי אוכל/מקלחת/משחק והופ למיטה.
(מפצים אותי על אתמול?).
עכשיו חושבת, שלא הייתי איתם בכלל.
מזל שמחר יום חדש.
שומעת אותו עכשיו דרך החלון, יושב עם 4 חברים, צוחק
משוחרר, בטוח בעצמו.
זה נראה לי די מוזר שעם אנשים גדולים הוא מרגיש בטוח
אבל עם הקטנים שלנו מרגיש מאויים.

שליחה על ידי אמא* » 07 דצמבר 2005, 12:03

רגע לפני שאני הולכת לישון, אני נכנסת לחדר שלהם
לראות שהכל בסדר, מסתכלת עליהם והלב נצבט, כאלה
תמימים ומתוקים רוצה לשמור עליהם תמיד, שלא יכאבו
שלא יתאכזבו שהחיים תמיד יאירו להם פנים.

רוצה להתכרבל איתם, אבל יודעת שלא אצליח לישון
כל הלילה מהבעיטות שלהם, לבסוף מחליטה לקחת את
הקטן איתי למיטה, מרימה אותו בעדינות כאילו חוששת
שיישבר נכנסת איתו למיטה מתכרבלת איתו, נושמת
את הריח המדהים שנודף ממנו.
נרדמת עם חיוך על הפנים.

קוראת אותך.

קוראת אותך.

שליחה על ידי אמא* » 07 דצמבר 2005, 13:40

התעוררנו מאוחר הבוקר.
איך שהגדול שמע את המילים "היום נאחר" התכרבל בשמיכה
ולא רצה לקום.
אומרת לו שאכתוב פתק למורה, הוא מתחיל להתבכיין,
מבטיחה שאלווה אותו עד לכיתה, הוא עדיין מתבכיין.
מתחילה מלחמה בין המוח ללב.
הלב אומר "תשאירי אותו, את הרי מבינה אותו, גם לך
קשה מאוד להתחיל יום בצורה כזו."
המוח אומר "תשלחי אותו, בסוף הוא "יתרגל" את מפנקת
אותו יותר מדי."

לבסוף הלב מנצח והוא נשאר.

שליחה על ידי אמא* » 07 דצמבר 2005, 13:47

תודה לכל הקוראות.
וגם לזו שקוראת ולא כותבת

_זה נראה לי די מוזר שעם אנשים גדולים הוא מרגיש בטוח
אבל עם הקטנים שלנו מרגיש מאויים._
נשמע מוכר...

_נכנסת איתו למיטה מתכרבלת איתו, נושמת
את הריח המדהים שנודף ממנו.
נרדמת עם חיוך על הפנים._
איזה כיף.

לבסוף הלב מנצח והוא נשאר
אךךךךך, לב של אמא.

נהנית לקורא אותך.
(אם לא מתאימות לך התגובות שלי, רק תגידי והם יעלמו...)

שליחה על ידי אמא* » 07 דצמבר 2005, 15:49

(אם לא מתאימות לך התגובות שלי, רק תגידי והם יעלמו...)
מתאימות מאוד מאוד ומתקבלות בברכה
בכיף תמשיכו להגיב.

שליחה על ידי אמא* » 07 דצמבר 2005, 16:00

כל יום אחר הצהריים האמצעית מבקשת ללכת לחברה.
אני מתפתלת מנסה להתחמק, לא מתחשק לי לפגוש
את האמהות "האלו" לא מתחברת אליהם.
מצליחה בכל יום מחדש לדחות אותה. (מסכנה)
היום הגיעה עם חברה ישר אחרי בית ספר, האמא נתקעה
ואמרה לילדה לבוא אלינו.
האמצעית הייתה מאוד מאוד מאושרת (מה שהוסיף לי
על רגשות האשם).
האמא באה לקחת את הילדה, והיא דווקא מאוד מאוד
נחמדה.
איזה הפתעות יש בחיים.

שליחה על ידי אמא* » 07 דצמבר 2005, 21:49

עד היום הסתכלתי על משפחות החינוך הביתי בהערצה
גדולה.
תמיד חשבתי לעצמי "איך לעזאזל הם עושים את זה?"
היום היינו רוב היום כמו בחינוך ביתי.
היה כיף כזה גדול שעכשיו אני ממש מקנאה בהם.
כל היום זרם על מי מנוחות, בלי ריצות אחרי השעון,
במקום לשטוף כלים/לטאטא/לקפל/להוריד/לתלות בערך
5 פעמים ביום, עשינו את זה פעם אחת.
הדגשתי את המילה עשינו, כי זו אחת הפעמים הבודדות
שהוא עוזר לי בבית.
כל היום הבית היה בבלאגן וזה לא הזיז לי, הילדים התקלחו
בשעה שש וחצי בלי מלחמות ובלי מריבות.
ביום רגיל אם אני מצליחה להכניס אותם למקלחת לפני שמונה
אז המצב טוב.
הלוואי והייתי יכולה לעשות חינוך ביתי לי לילדים ולבנזוג.

עירית_לוי

קוראת אותך.

כמה מרגש לקרוא את התיאור שלך על היום כמו בחינוך ביתי.

הלוואי והייתי יכולה לעשות חינוך ביתי
לא חייבים לצאת בהכרזות גדולות על מעבר לחינוך ביתי.
אפשר פשוט להשאר מדי פעם בבית ולראות מה זה עושה לכם.
לאט לאט...

שליחה על ידי אמא* » 07 דצמבר 2005, 22:55

פרח, תודה על המחמאה.
הרעיון שלך נשמע לי מאוד מאוד, רק צריכה למצוא
דרך לשכנע את הבנזוג.
אמרתי לו שהיה יום כיף היום והלוואי כל הימים יהיו כאלו,
הוא הגיב במין חיוך שמשתמע לשתי פנים.
אני בעצמי לא בטוחה שאחזיק מעמד בחינוך ביתי מלא
אנסה לשכנע אותו להתחיל ביום בשבוע.

אנסה לשכנע אותו להתחיל ביום בשבוע

וזה לא שכל הימים בבית הם
זרם על מי מנוחות...

שליחה על ידי אמא* » 08 דצמבר 2005, 09:22

בוקר, מעירה את האמצעית, היא מייללת שהיא עייפה.
עוזבת אותה עוברת לגדול הוא מתעורר די בקלות.
חוזרת לאמצעית, מתלוננת שכואבת לה האוזן.
שולחת את הגדול עם סבתא לבית הספר, נותנת לאמצעית
עוד קצת זמן להתפנק.
לוקחת אותה לבית הספר, עולה איתה 3 קומות (עם הקטן על הידיים) כל הדרך היא במצב רוח טוב מאוד.
מגיעים לכיתה, מתכופפת לנשק אותה ורואה דמעות
בעיניים, מבררת מה קורה, (ובינתיים מחפשת באיזה קיר
כדאי לי לדפוק את הראש) היא מתלוננת על האוזן.
מודיעה למורה שאנחנו הולכות לרופא.
יורדים 3 קומות (עם הקטן בידיים), הולכים לבניין המזכירות
עולות 2 קומות (עם הקטן בידיים) לוקחות אישור יציאה
יורדות 2 קומות (עם הקטן בידיים), לוקחות את הקטן
לגן ומשם ממשיכות לרופא.
הרופא בודק, אין שום דבר.
מגששת אצלה לראות מה קורה? היא נשמעת בסדר גמור.
הולכות בחזרה לבית הספר.
מרגישה כמו אחד מאנשי הכפר כשהילד צועק שוב ושוב
"זאב" "זאב".

הבנזוג טוען שהם משחקים איתי כמו בפורפרה,
אני מבינה את הצורך שלהם להתפנק מדי פעם, רוצה לומר
להם שאם לא בא להם ללכת לבית ספר שפשוט יגידו במקום לשגע אותי עם כל מיני מחלות למיניהן.
אבל מצד שני לא רוצה לתת לגיטימציה.

עירית_לוי

_אני מבינה את הצורך שלהם להתפנק מדי פעם, רוצה לומר
להם שאם לא בא להם ללכת לבית ספר שפשוט יגידו במקום לשגע אותי עם כל מיני מחלות למיניהן.
אבל מצד שני לא רוצה לתת לגיטימציה._
למה לא בעצם?
אולי במקום לומר להם את זה, תהפכי את התפקידים?
כלומר, במקום שהם "יבקשו" להשאר בבית באמצעות מחלות - תציעי להם את מדי פעם להשאר איתך בבית, כמו שכבר עשית פעם אחת.

שליחה על ידי אמא* » 08 דצמבר 2005, 23:48

כלומר, במקום שהם "יבקשו" להשאר בבית באמצעות מחלות - תציעי להם את מדי פעם להשאר איתך בבית, כמו שכבר עשית פעם אחת.
אחלה רעיון.
תודה

למה לא בעצם?
מצטרפת לרעיון.
אמא, את אמא גדולה!

שליחה על ידי אמא* » 11 דצמבר 2005, 09:59

אבא שלי נפטר ביום שישי בצהריים.
הלויה היום.
אחזור לכתוב בעוד שבוע.

מחכה לך.

עירית_לוי

משתתפת בצערך

משתתפת בצערך...

את מרגשת עד דמעות... עושה לי חשק למינימום עוד שניים שיהפכו לי את החיים.

גמני קוראת אותך וגמני שולחת

שליחה על ידי אמא* » 17 דצמבר 2005, 21:12

תודה לכן יקירותיי על הניחומים והחיבוקים.
לא יודעת איך להתחיל לכתוב.
לא רוצה לחוות שוב את המוות של אבי, אז אכתוב בקצרה.
אבי נפטר די בפתאומיות. הוא היה מאושפז שבועיים, בעקבות מחלת ריאות כרונית.
(הוא עישן 3 קופסאות ביום במשך 50 שנה).
ביום שלישי הוא עוד אכל לבדו, וביום שישי נפטר.
הלוויה הייתה סיוט חיי, התעלפתי 4 פעמים, אבל אני זוכרת רק פעם אחת.
אנשים שהגיעו לנחם השלימו לי את כל מה שלא זכרתי.
כולם דיברו על זה ששתיתי כדור נורופן בלי לאכול ובגלל זה התעלפתי,
לכי תסבירי להם שזה בעקבות מתח מצטבר של שבועיים.
(אני אמא לשלושה ילדים, כמעט בכל יום אני לוקחת כדור נגד כאבי ראש, בלי
לאכול ולא מתעלפת).
השבעה הייתה עוד יותר סיוט, בכל יום הגיעו קרוב למאה אנשים ולכל אחד
ואחד מהם היתה עצה לתת לנו בכל נושא שלא יהיה.
הייתה אחת שהגדילה לעשות והתערבה בעניין של העברת גופתו.
אנחנו החלטנו שלא מעבירים אותו דרך הבית, אלא ישר לבית העלמין. (לא יכולנו
להתמודד עם זה נפשית).
במשפט אחד היא אמרה שני דברים סותרים לחלוטין : "זה עניין של הרגשה, זה עניין של כבוד"
גם בבחירת המצבה היא באה בטענה של "למה אנחנו לא עושים עמוד או לפחות כרית?"
לא משנה שהסברתי לה שאבא שלי תמיד טען שמצבה לפי ההלכה היא מצבה שטוחה לגמרי,
היא עדיין בשלה, "זה נראה פשוט מדי".

עדיין מאוד נסערת מכל השבוע שהיה, אמשיך לכתוב מחר.
שוב תודה גדולה לכולכן.

כיף שחזרת.
שלא תדעי עוד צער.
ושתצליחי להרגע ולחזור לשגרה הנעימה.
(יצא לי קצת כמו ברכה של בר מצוה...

).

@}

שליחה על ידי אמא* » 18 דצמבר 2005, 13:58

עוד כמה דקות הילדים צריכים להגיע מ"ביצפר".
כל השבעה הסתדרו יופי בלעדיי, לא נראה שהייתי חסרה להם.
חיכיתי מתי יבכו/ייללו וכו' וכלום לא קרה.
יכול להיות שזה בגלל שכל היום הם היו איתי (בבית הוריי)
ורק בערב הלכו הביתה? (מנסה לנחם את עצמי).
בן זוגי נעזר בשכנתי בת ה 14.
הרגשות שלי אליה נעים בין הערכה לשנאה.
הערכה על כל מה שעשתה בשבילי, שנאה על זה שתפסה את מקומי, החליקה בשיא הקלילות אל תוך הנעליים שלי.
הסתדרה איתם (מקלחות ושינה) כל כך יפה שאני ממש
אבל ממש שונאת אותה.
זה הגיע למצב שערב אחד אמרתי לה לא לקלח את הקטן,
פשוט לא יכולתי לסבול שמישהיא אחרת תעשה את
זה במקומי.
מרגישה כמו מטומטמת בגלל שאני מרגישה כך.

מרגישה כמו מטומטמת בגלל שאני מרגישה כך.

נראה לי כל כך טבעי....

דרך אגב גם אני בגיל 14 עשיתי בייבי סיטר ל 2 בנות קטנטנות והכל היה נראה לי כל כך פשוט, והיום עם תינוק אחד התמונה אחרת לגמרי...
אני תוהה הרבה פעמים, מה השתנה בי מאז?

ובאמת, טוב שחזרת...

עירית_לוי

איזה קטע.
רגשות אינם רציונלים.
לעיתים אפילו אי אפשר להבין אותם ברציונל.
מותר לך.
את בכלל עברת תקופה לא קלה בעצמך, והיה לך קשה ועצוב, והיית רחוקה מילדייך, לפחות בחלק מהזמן בו היית רגילה להיות איתם, ואז באה הילדה הזאת, וברוב חוצפתה לוקחת את מקומך ואת תפקידייך!
שערוריה חסרת תקדים!

את בסדר.
אותה ילדה היתה שם ועזרה לבעלך ולילדים.
את רצית להיות שם בעצמך.
זיכרי שאף אחד לא יקח את מקומך כאמא לילדייך ל ע ו ל ם!

שליחה על ידי אמא* » 18 דצמבר 2005, 22:07

אתן גדולות, תודה רבה על העידודים והמחמאות.
צריכה כל כך מהר לחזור לשגרה, איזה שוק קיבלתי כשהבנתי
שהחיים ממשיכים כרגיל.
בשבוע הבא יש מסיבות חנוכה לילדים, קיבלתי פתקים שמבקשים להביא כיבוד ואני רוצה פשוט לצרוח "אבא שלי
מת מה אתם רוצים ממני?"

שליחה על ידי אמא* » 18 דצמבר 2005, 22:11

המורה סיפרה שהילד לא עבר את מבחן לוח הכפל.
אני בדילמה.
מצד אחד למה הוא צריך ללמוד בעל פה? הרי היום יש
מחשבונים אפילו בפלאפונים.
מצד שני זה מה שמשרד החינוך דורש.
התגובה שלי אליה לא הייתה חד משמעית.
שאלתי את הילד לגבי המבחן והוא טען שהיו לו שתי טעויות.
שילכו לעזאזל לוח הכפל ומשרד החינוך ביחד.
שלא ילמד את לוח הכפל בעל פה, לי לא אכפת.
חוץ מזה אני זוכרת שבתור ילדה הייתי על הפנים באחוזים
אבל כשהייתי צריכה לחשב 15 אחוז או 25 אחוז הנחה
על בגדים, תוך שניות הייתי מגיעה למחיר המוזל.

_אבל כשהייתי צריכה לחשב 15 אחוז או 25 אחוז הנחה
על בגדים, תוך שניות הייתי מגיעה למחיר המוזל._

איזה יופי שאת מחייכת... אפילו קצת...

איזו אמא גדולה את, מגבה ומגינה.... מדהימה.

אני מכירה את תחושת התדהמה שעולם כמנהגו נוהג, ואצלך כל החיים התהפכו... אין לה שום פתרון, לצערי רק הזמן...

לילה טוב שיהיה לכם, שיביא אחריו יום טוב.

עירית_לוי

_המורה סיפרה שהילד לא עבר את מבחן לוח הכפל.
אני בדילמה._
מכירה את המאמר של דני לסרי בנושא?
למה אתה עוד לא יודע את לוח הכפל?
יש דיון ותגובות למאמר הזה בדף לוח הכפל.

בגדול, הוא מדבר שם על זה שמתחת למעטה של "הילד צריך ללמוד את לוח הכפל לטובתו" מסתתר אלמנט כוחני של "נִירמול" הילדים, ושליטה בהם באמצעות הידע שנחשב לידע ה"נכון", הידע ש"כולם צריכים לדעת".
מומלץ

לילה טוב שיהיה לכם, שיביא אחריו יום טוב

אוי, רק עכשיו ראיתי

משתתפת בצערך

משתתפת בצערך על מות האב((-))
ורוצה להגיד לך שקראתי עכשיו בבת אחת את כל הבלוג שלך- ואני מרותקת. את אמא גמישה, מגוננת, סבלנית, מדהימה.
אני מוצאת את עצמי מקווה שאהיה כזו גמישה ופתוחה לילדים שלי...תודה@}

_אבל כשהייתי צריכה לחשב 15 אחוז או 25 אחוז הנחה
על בגדים, תוך שניות הייתי מגיעה למחיר המוזל._
זה העניין.
כשצריכים את לחיים, אז יודעים.
כך, כשאין לו מושג למה הוא צריך את כל המספרים האלה, גם אין חשק ללמוד...

מצטרפת למחמאות של כולם, ולהמלצת המאמר והדפים של פרח בר .

>הצטרפתי למועדון המעריצות

<

שליחה על ידי אמא* » 19 דצמבר 2005, 18:45

היום הייתי בבית הספר כי עשו חיסון לבת שלי.
מתוך 50 תלמידים רק אני ועוד אבא אחד הגענו.
כששאלתי אותו למה הוא הגיע התשובה שלו
הייתה "כי הילד בכה וביקש שאבוא".
הייתי בשוק מכל העניין, אף הורה לא הטריח
את עצמו להגיע לחיסון (ויש בכיתות האלו המון
אמהות שלא עובדות).
מצד שני כשראיתי איך הילדים יוצאים מחייכים
ומרוצים מעצמם כבר לא ידעתי מה לחשוב.

לא יכול להיות ש 48 זוגות הורים טועים
ורק אני צודקת.
אולי אני מגוננת יותר מדי?
אולי אני עושה להם נזק עם הגוננות שלי?
אבל מצד שלישי, המוטו של החברה בה אני חיה
הוא "שילדים שורדים".
כל פעם מחדש עולות בי ספקות לגבי ההורות שלי.

למה לעזאזל טראומות הילדות שלי חרוטות
בי כל כך חזק ולא מרפות.

האם רק אני חושבת שהבסיס בילדות הוא הצורך
לדעת שאבא/אמא תמיד יהיו שם בשבילך
ויגנו עליך מפני האנשים "הרעים"?
במקרה הזה מורות/גננות/מנהלות.

האם זה נורמלי לתת לחוסר הצורך הזה בילדותי
להשתלט עליי ולהכתיב לי את החיים?

אם את שואלת אותי- זה הכי נורמלי שיש. לגונן, לגונן, להציל.
אותי נורא מפתיע שיש הורים שלא באים, שלא מלווים, שלא מצילים.

עירית_לוי

גם אני חושבת שטוב שבאת איתה.
זה נראה לי מאוד נכון ונורמלי להיות שם בשבילה ברגע כזה.

יחד עם זה, אני רואה כאן הזדמנות למשהו.
לא יודעת אם זה מתאים לך, אז אני אשתף אותך בקו המחשבה שלי ותראי אם הכיוון הזה מדבר אלייך

_למה לעזאזל טראומות הילדות שלי חרוטות
בי כל כך חזק ולא מרפות._
במקביל, ובלי קשר לנוכחות ההורית הרצויה (לדעתי) שלך בסיטואציה כזאת,
את יכולה להשתמש בשאלה שלך על מנת לוודא שאת לא מורישה לבתך את פצעי הילדות שלך.
פצעי ילדות לא סגורים של ההורים, מדבקים ועוברים הלאה לילדים.

ויותר מזה, את יכולה להשתמש בשאלה הזאת כהזדמנות אולי לרפא את הפצעים הללו אצלך.
נקודות החיכוך עם הילדים יכולות להוות עבורך תמרורים בדרך שלך עם עצמך.

ולסיטואציה הספציפית:
השאלה היא מאיזה מקום את מחליטה ללוות אותה ביום כזה לבית הספר.
למשל - זה יכול לבוא ממקום של פיצוי עבורך, או - ממקום של בחירה שלך כאדם בוגר וכהורה מודע.
כל אחת מהאופציות יוצרת עבור בתך חוויה אחרת לגמרי ומסר אחר ו"מסקנות חיים" אחרות.

למשל - האם באמת צוות ביה"ס הם האנשים "הרעים"?
האם היא באמת צריכה הגנה מהם או אולי תספיק לה הנוכחות שלך, נוכחות של אמא שנמצאת פה רק כי חיסון זה דבר לא נעים, ובלי מטען נוסף של "מפלצות רעות" שצריך להגן מפניהן.

כל פעם מחדש עולות בי ספקות לגבי ההורות שלי.
עזבי.
כמו שכתבו קודמותי - את אמא נהדרת וגמישה וסבלנית ולומדת ואמיצה

שליחה על ידי אמא* » 19 דצמבר 2005, 22:09

את יכולה להשתמש בשאלה שלך על מנת לוודא שאת לא מורישה לבתך את פצעי הילדות שלך.
זה הפחד הגדול שלי.
ויותר מזה, את יכולה להשתמש בשאלה הזאת כהזדמנות אולי לרפא את הפצעים הללו אצלך.
איך לעזאזל עושים את זה?
השאלה היא מאיזה מקום את מחליטה ללוות אותה ביום כזה לבית הספר.
ממקום של בחירה כהורה מודע.

פרח, כל מה שאת כותבת מתאים לי,
אני מרגישה שזה בא ממקום נקי שרק רוצה
לעזור ותאמיני לי שאת עוזרת.

שליחה על ידי אמא* » 19 דצמבר 2005, 22:09

אם את שואלת אותי- זה הכי נורמלי שיש. לגונן, לגונן, להציל
לוטם, תודה על החיזוקים אני ממש צריכה את
זה עכשיו.

עירית_לוי

_ויותר מזה, את יכולה להשתמש בשאלה הזאת כהזדמנות אולי לרפא את הפצעים הללו אצלך.
איך לעזאזל עושים את זה?_
יש כל מיני דרכים.
הנה דרך אחת:
מתחילים להסתכל על ההורות מנקודת מבט אחרת.
נקודת המבט הזאת היא הֵקשר כללי חדש להורות, הקשר כזה שיוצר את ההורות לא רק כתפקיד, אלא ממש כמרחב לצמיחה אישית.

כמה אלמנטים חשובים בנוגע לזה:

בתוך ההֵקשר הזה הילדים הם ה"מורים" שלך (ולא חלילה המרפאים), ואת מתייחסת אל כל נקודות החיכוך איתם, אל כל המכשולים, כאל הזדמנויות ללמוד משהו.
ליצור הֵקשר כזה זה בעצם ליצור מחוייבות ארוכת טווח עבור עצמך ועבור ילדייך. מחוייבות כזאת צריך להזין ולטפח ולא לצפות שהיא תישמר מאליה. היומיום סוחף לאוטומטים שלנו, ומה שנדרש זה לשמור על נקודת המבט הזאת לאורך זמן באופן אקטיבי (זה לא פשוט).
המחוייבות היא כפולה: היא גם עבור עצמך וגם עבור ילדייך. עבורם את לוקחת על עצמך לפעול מתוך מודעות ולא מתוך אוטומטים ודפוסים ישנים על מנת לא להוריש להם את פצעי הילדות שלך. עבור עצמך את שואפת לגדול כבנאדם ולהירפא, ולהשתנות מבפנים.
בעיני, אחריות היא מילת המפתח בתוך הֵקשר כזה. את מסתכלת על כל אירוע עם הילדים, על כל בעיה, על כל קושי מנקודת המבט של איך את כהורה אחראית למה שקורה, מה החלק שלך בכל סיטואציה שעולה - וכתוצאה מכך, גם איך את יכולה לשנות את המצב.

ספר מעולה בעיני לעבוד איתו הוא הספר הורות מודעת של הנדריקס והאנט (אותו הנדריקס שכתב את לבסוף מוצאים אהבה).
שמו במקור הוא - Giving The Love That Heals. שם חזק!

אני מתחברת כל כך לספר הזה כי הפוקוס שלו הוא ליצור בדיוק את ההֵקשר הזה שאני מאמינה בו מאוד כדרך חיים, והוא גם נותן כלים פרקטיים.

שליחה על ידי אמא* » 20 דצמבר 2005, 18:30

פרח קראתי אותך והפנמתי.
את הספר כבר הזמנתי.

שליחה על ידי אמא* » 20 דצמבר 2005, 18:35

כמה שאני אוהבת את החורף, כולם איתי בבית
לא יוצאים לחצר, חברים, סבתא וכו'.
היום הייתה סיטואציה מצחיקה/מוזרה,
הגדול מתגלגל מצחוק כי הצליח להציק לקטן ולהרביץ לאמצעית, שני האחרים בוכים
ואני כולי אושר ושמחה, איזה כיף לי כולם איתי
בבית ולא אכפת לי ששניים בוכים והשלישי
עומד להחנק מרוב צחוק.

גוזרת ציפורניים לילדה ושרה לקטן "הזרת זעירונת
האגודל שמנמונת הקמיצה...(חרוצה), הגדול פתאום
זרק "קמצנית" ואנחנו כולנו נפלנו על הרצפה
ולא הפסקנו לצחוק במשך 10 דקות.
מדובר כאן על הילד הכי רציני בעולם שדי נדיר
לראות אותו משתטה.

כיף לי איתם עם כל הקושי, המריבות והבכי.

_מדובר כאן על הילד הכי רציני בעולם שדי נדיר
לראות אותו משתטה._

קוראת.

שליחה על ידי אמא* » 21 דצמבר 2005, 13:47

הכנתי להם ארוחת צהריים (שניצל וצ'יפס), הגשתי והלכתי לעיסוקיי.
לא עברו 5 דקות ואני שומעת את הילדה צועקת ובוכה.
הולכת לראות מה קרה, הילדה בינתיים הגבירה את הבכי שלה
עד שהקיאה.
מנסה לברר מה לעזאזל קרה?
הגדול התעצבן שנגמר הקטשופ והעיף את הבקבוק לכל הרוחות
הילדה נלחצה התחילה לבכות עד שהקיאה.

הגדול עוד מעיז לכעוס על זה שאני כועסת עליו

לא יותר פשוט לגשת לארון ולהוציא קטשופ חדש? אני שואלת.
הוא בתגובה "די כבר תעזבי אותי" בום טריקת דלת.

.

אויש.

הגדול עוד מעיז לכעוס על זה שאני כועסת עליו
גרמת לי לחייך חיוך צדדי שכזה.
בודאי שהוא כועס. הרי הוא צודק! מה פתאום את כועסת עליו. מה זה אשמתו שאחותו התחילה לבכות והיקיאה?...
|אנחה גדולה|.
ושוב החיוך מתפשט על פני.
אני יכולה לתת לך את העיצות שנותנים לי, מהספרים של פייבר את מייזליש, להיכנס ולהגיד משהו כמו "אני רואה כאן שני ילדים לא מרוצים!".
או "נראה לי שצריך עוד קטשופ, ואת בטח נבהלת " וכולי וכדומה.
אבל הרבה יותר כייף התגובה שלך

<אורית מזדהה, כמובן>

שליחה על ידי אמא* » 22 דצמבר 2005, 14:06

אבל הרבה יותר כייף התגובה שלך

הצלחת להצחיק אותי.
את הספר שאת מדברת עליו כבר יש לי.
אבל השיטה לא עובדת על הגדול, משום מה
נראה לי שכשאני משתמשת בשיטה הזו
זה רק מעצבן אותו יותר.

עירית_לוי

_נראה לי שכשאני משתמשת בשיטה הזו
זה רק מעצבן אותו יותר._
תראי כאן: עקרונות דר' חיים גינות.
פתחה את הדף ההוא אמא שגם הבן שלה התעצבן מהשיטה

גם לי יש בת שמתעצבנת מזה, ושלעיתים נראה לי שהשיטה ההיא לא עובדת עליה.
אולי בגלל זה הזדהיתי כל כך.
<הולכת לקרוא בדף שפרח הימליצה>

שליחה על ידי אמא* » 22 דצמבר 2005, 19:00

הולכת לקרוא בדף שפרח הימליצה>
גמני.

שליחה על ידי אמא* » 28 דצמבר 2005, 23:13

כמה שמחתי כשהגיעה חופשת חנוכה.
כבר דימיינתי אותנו נהנים ועושים כיף חיים
בפועל, קטסטרופה!
כבר יומיים שיש בבית רק מריבות, האמצעית כבר הקיאה פעמיים, הגדול טרק
דלתות כבר 7 פעמים, ורק הקטנצ'יק שמח לב ומאושר (מטורפת עליו).

מדליקים נרות חנוכה בערב, עוד לא הוצאתי את הנרות וכבר מתחילות המריבות.
הוא הדליק אתמול, אני מדליקה היום.
לא נכון, שקרנית את הדלקת אתמול, אני מדליק היום.
לא נכון, אני הדלקתי רק את השמש ואתה את כל הנרות,
לא אכפת לי, אני מדליק היום וזהו.
בכי, הקאות, צעקות (של כולם)
ורק הקטן שמח לב ומאושר (כי הוא מדליק לבדו את כל החנוכיה שלו).

קוראת את מה שכתבתי עכשיו ומחייכת.
זהו, מחר מדליקים 3 חנוכיות.

זהו, מחר מדליקים 3 חנוכיות.

גם אצלנו...

(חבל שאצטט את כל התיאור שלך על נושא הנרות...)

התחלתי להגיב בבלוג שלך, אבל גלשתי אז העברתי לבלוג שלי.
. את מוזמנת, אם מעניין אותך צורה חדשה
זה לא פעם ראשונה שאני מזדהה עם מה שאת כותבת גיליתי את הבלוג שלך לפני יומיים.

זהו, מחר מדליקים 3 חנוכיות.
גם אצלנו. מראש לא נכנסתי לפינה הזאת. מראש יש שלוש חנוכיות.

גם אצלי השלישית בדרך כלל שמחה בחלקה, השניה דוקא היא זאת שטוקרת דלתות, והבכורה "עושה שרירים" על כולם.
אז את בחברה טובה

בפועל, קטסטרופה!
אויש, נשמע קשה מאוד.
עד שכולם ירגעו ותתחילו באמת להנות מהחופש... הוא יגמר

שליחה על ידי תום* » 29 דצמבר 2005, 13:38

את נשמעת אמא מדהימה.
מרתק לקרוא את הדף שלך, אני מקווה שתמשיכי.
אבל הודאגתי מעט - ואני ממש לא יודעת אם זה בסדר להעלות את זה - בתך האמצעית מקיאה הרבה. האם היא מקיאה מלחץ? או כאמצעי לחץ?
הבעיה היא, שהקאה היא לא רק סימפטום לבעיה - הקאות תכופות גם גורמות לבעיות בושט, בשיניים, בכל מערכת העיכול. אולי אני סתם הוצאתי דברים מפרופורציה בראשי, ואולי פשוט כשכותבים בבלוג ההקאות נראות רבות ותכופות ממה שהן באמת. אבל אם הן באמת רבות, יש מקום לברור וטיפול.

אני מצטערת אם חציתי גבול.
אנא, הרגישי חופשיה למחוק הודעה זו.

שליחה על ידי אמא* » 29 דצמבר 2005, 13:43

מדהים כמה המצב דומה אצל כולם.
רסיסים ואורית, תודה על ההזדהות זה מרגיש
לי ממש טוב.

אלאן בהזדמנות הראשונה שתהיה לי אכנס
לבלוג שלך. (הילדים קופצים לי על הראש עכשיו)

שליחה על ידי אמא* » 29 דצמבר 2005, 13:47

_אני מצטערת אם חציתי גבול.
אנא, הרגישי חופשיה למחוק הודעה זו._

תום, אין שום צורך להתנצל, תרגישי חופשי.
ואולי פשוט כשכותבים בבלוג ההקאות נראות רבות ותכופות ממה שהן באמת
אכן כן, ההקאות באות רק כשהיא בוכה "מכל הלב"
הכוונה היא כשממש פוגעים בה, כשיש לה סיבה
טובה ולא סתם מתוך קפריזה.

שליחה על ידי תום* » 29 דצמבר 2005, 14:12

שנה נפלאה @}

שליחה על ידי אמא* » 31 דצמבר 2005, 22:29

הבנזוג כל כך פוחד שהילדים יצאו "ילדי רחוב" (ככה קוראים במחוזותינו לילדים שכל שעות היום והערב מסתובבים
בלי שום מטרה ברחובות), שאיך שהשעה 18.30 מגיעה, הוא ישר מנחית פקודות: קדימה הביתה, לכו תכינו שיעורים
תתקלחו, תאכלו, תקראו ספר ולמיטה.
היום זה שוב קרה, הם כמובן בכו ועשו פרצופים (חופש עכשיו) בהתחלה שתקתי וניסיתי להרגיע את שני הצדדים,
אחרי כמה דקות של שמיעת הבכי והפרצופים האומללים כבר לא יכולתי לשתוק יותר, האמא שבי התפרצה והתחלתי
להתווכח איתו ליד הילדים (כן כן אני יודעת שזה לא בסדר אבל לא יכולתי להתאפק) בקיצור היה ויכוח ממש לא יפה
אבל לבסוף "ניצחתי" אבל נשאר לי טעם רע בפה.

מכעיס אותי שהוא חושב שהדרך שלו היא הנכונה, אני לא מסוגלת לשמוע אף אחד מדבר בחוסר כבוד לילדים שלי
ולא משנה אם הוא האבא שלהם או הדוד מבנימינה.
ניסיתי להסביר לו שילדים הם לא רובוטים, אי אפשר ללחוץ על כפתורים ולכוון אותם, יש לתת להם זמן להסתגל
לאט בלי שום לחץ, אבל הוא לא מוכן לקבל את זה. מבחינתו זה: "אמרתי משהו, שיעשו אותו"

עכשיו יש מין שתיקה מעיקה בבית.

אני אוהבת את הכנות שיוצאת מהכתיבה שלך.
כשאני קוראת פה זה מרגיש לי כ"כ אמיתי ,פשוט ,ובגובה העיניים.
וגם היכולת לצחוק על עצמך - מעורר השראה!

עכשיו יש מין שתיקה מעיקה בבית.

שתיגמר כמה שיותר מהר, אמן.

שנה חדשה התחילה, למה לריב עכשיו?

הרבה

ו @}

עירית_לוי

מכעיס אותי שהוא חושב שהדרך שלו היא הנכונה, אני לא מסוגלת לשמוע אף אחד מדבר בחוסר כבוד לילדים שלי

מבחינתו זה: "אמרתי משהו, שיעשו אותו"

עכשיו יש מין שתיקה מעיקה בבית.

אוי, כמה שהזדהיתי עם כל משפט שלך.
יש אצלנו סיטואציות ממש דומות, לצערי.
הצחיק אותי עד כמה שהתיאור שלך יכול לתאר ויכוח בבית שלנו.

כייף לך שיש לך את הדף הזה להוציא את הכל.

שליחה על ידי אמא* » 02 ינואר 2006, 20:03

תודה לכן בנות יקרות על התגובות כיף לדעת שיש קוראים.
הצחיק אותי עד כמה שהתיאור שלך יכול לתאר ויכוח בבית שלנו.

שמחה שאני מעלה לך את המצברוח.

וכמו שאמרתי פעם "צרת רבים נחמת טיפשים?"

"צרת רבים נחמת טיפשים?"

גמני במועדון טיפשים...

שליחה על ידי אמא* » 02 ינואר 2006, 20:35

גמני במועדון טיפשים...
wellcome

wellcome

תודה, תודה, דווקא נעים פה מאוד...

אפשר גם להקים מועדון "האבות שיודעים הכל ודורשים כבוד!".

ו

שליחה על ידי אמא* » 02 ינואר 2006, 21:29

אפשר גם להקים מועדון "האבות שיודעים הכל ודורשים כבוד!".

גרמת לי לצחוק ועוד בקול רם.

איזה כיף לי

שליחה על ידי אמא* » 02 ינואר 2006, 23:32

עכשיו יש מין שתיקה מעיקה בבית.

קבלו ביטול.

מועדון "האבות שיודעים הכל ודורשים כבוד!".
רושמת את שלי