באופן טבעי

אמר רבי נחמן: "והעיקר לא לפחד כלל"
אי אפשר לחיות אם מפחדים למות

"שובי נפשי למנוחיכי.... אתהלך לפני השם בארצות החיים"
"יהי ליבי תמים בחוקיך למען לא אבוש"

ואיך אקרא לי נפש רכה, מעיין מפכה, שמן רענן, מור ולבונה, סערה בדממה, פרי תבואה,היכלי קודש, דבש ניגר, כנפי שחר, ארץ החיים? וכולם יחדיו לא יצליחו לאמר את המסע שלי....התחלתי אותו מזמן. שוב ושוב התחלתי, שוב ושוב מתחילה בארץ החיים...אני ארץ החיים.
אני ארץ החיים אתם שומעים? אני חיים. כתבתי עד היום בשם סאן שיין, מזמן לא ביקרתי, ועכשיו רוצה שם חדש למסע חדש.

חלמתי החודש פעמיים שיש לי תינוק, פעם אחת זו הייתה תינוקת ולא היה לה חמצן ואני הייתי חסרת אונים ופעם אחת זה היה תינוק קטן כמו אצבעוני שנפל לי מהידים והתפתל לו הצוואר והוא נחנק. כשהתעוררתי ידעתי שחלמתי עלי. נולדתי בלי חמצן כמעט ומתתי בלידה ומאז אני נאבקת לנשום. מחפשת את האיזון של הנשימה שלי. לפעמים אני לוקחת כל כך הרבה אוויר אהההההההההה....רצה בלי להפסיק, חייבת לחיות. בולעת עוד ועוד אוויר עדי כי אני נופלת ותש כוחי ודי. לעתים אני פוסעת ימים שלמים מכווצת, לא נושמת חנוקה, כל הבטן שלי כסלע אייייייייי ....כל צעד שנה, חייבת לחיות כי ככה צריך, לא יודעת איך ודי.

אחר כך חלמתי שהתארסתי לבעלי (התחתנו לפני חצי שנה) ואז חטפו אותי אנשים...היו שם כל מיני דברים שקרו, משימות מוזרות, ניסו לגרום לי לשכוח. אבל אני כל הזמן ידעתי שאני אברח, כי ידעתי שחטפו גם אותו וידעתי שהוא החצי השני שלי ואני חייבת למצוא אותו להזכיר לו שלא ישכח.

אז התעוררתי וידעתי שאני צריכה לצאת לעוד מסע, מסע מסוג חדש...אני קוראת לו המסע אל הלב, וזה לא כאילו שעד היום לא נסעתי לשם, אבל זוהי דרך מסוג אחר. עוד אין לי שמות ומלים גם לא חרוזים, אני רק מרגישה:

מרגישה יערות עבותים שמסתירים ובתוכם מסתתרים קולות: הקול של הפחד, הצד האחר שאומר לי כאן בטוח בחשכה, תישארי, כנסי עמוק יותר לתוך הסבך ותסתתרי. ומצד שני הקול של אלוקים שנמצא בתוך הסבך גם הוא ואומר לי: ראי שדות שיבולים זהובות נעות בתנועה אינסופית רכה ומלטפת.

אני ילדה רכה מחפשת את הקול המיוחד שלי בין אוושת השיבולים הנעות, מחפשת את התנועה המדוייקת שלי, את המקום בו השביל מואר באבני החושן קטנטנות ובוהקות, וכוהן קורא בשמי בקצה השביל לצעוד אל האמונה שלי ולאפשר לה לצמוח ולדעוך ולהתעלות ולהעלם ולהתגלות באלפי צורות של רצוא ושוב עד שאהייה אחת ויחידה אהבה צרופה עד שאחייה.

הייתי כאן. @}

לפני חצי שנה עשיתי קפיצה לתוך חיי נישואין עם גבר זר שהציע לי נישואין אחרי שבועיים, במקביל להאצה ב
תהליך של התקרבות ליהדות שבו תהליך ההאצה היה קשור לצורך המאד עז שלי להקים משפחה (רווקה בת 39)
התחתנתי עם המון התלבטויות היו שם המון חסרונות התאמתיים שראיתי ובכל זאת אמרתי לעצמי אני נכנסת כי אני רוצה ובעיקר רוצה לעבוד ומוכנה...וראיתי גם את הנכונות של הצד השני (שלו) לתהליך באופן בסיסי.

עברו 6 חודשים ובהם התעוררתי כל בוקר וראיתי אותי במראה. מבקרת, מחפשת חסרונות, יורדת עליו בלי הפסקה, כל דבר מפריע לי, רואה למה לא, רואה כמה אנחנו שונים, פערים אדירים, פוחדת להתקרב ודוחה, לא מאמינה, מפוחדת , קפדנית עם עצמי ועם האלוקים, קפדנית אתו ללא סוף. רואה כמה כל העבודה שעשיתי עם עצמי לפני זה וסיפורים שסיפרתי לעצמי על המקום המודע שלי מתפרקים לי בפרצוף כשיש פה מישהו מולי שמראהמ לי מי אני רגע אחרי רגע, ומאידך הגעתי עם כלים כדי להתחיל.
והוא רק עומד מנגד ומכיל. אולי רוב הזמן לא מודע אבל מכיל וסבלן.

יחד עם זאת ידעתי ואני יודעת שאני מקימה בית והבית הזה הולך להיות בית טוב, שבו הנתונים הבסיסיים החסרים ייבנו. וידעתי שהדרך היחידה עבורנו היא הרסיס הקטן שמהדהד בתוכי ומבקש ממני ללמוד לחזק את הטוב.

מצב ביניים אחרי חצי שנה אני עדיין יודעת שהבית יהיה בית טוב. ועוד לא יודעת איך לא לסתור את הקיום שלי.

אני במסע של תיקון שבו הגשם לא יורד תמיד והשמש לא זורחת תמיד, הנהרות לפעמים יבשים ולעתים מפכים.
והתהליך הוא מבפנים החוצה ומבחוץ פנימה. הגוף שלי כל כך עייף ודואב אבל יודע שיתרפא.

משהו קורה, אני לא יכולה להסביר בדיוק מה...האיש שלי עבר איזה שהוא התקף שקשה לי להסביר אותו אולי חרדה, אולי משהו אחר, זה העיר בי חרדה שהודחקה במשך הרבה מאד זמן, פחד מאבדן שליטה, משהו שסבלתי ממנו בעבר, מתח חזק. הכל עצור בגוף בפנים, אני לא מאפשרת לעצמי לפחוד ולא להרגיש ולכן גם השמחה וגם הכאב עצורים ברקמת השרירים שלי. ועכשיו כמאיימים לצאת...לא יכולה יותר להתעלם...צריכה לדאוג לו וצריכה לדאוג לי...ופתאם כבר שבוע ...הוא כמו ילד קטן ואני רק מחזקת את הטוב ודואגת לו וככל שאני דואגת לו יותר וככל שאני מחזקת את הטוב שלו, פתאם אני אוהבת אותי יותר...ופתאם אני אוהבת אותו יותר...ופתאם הוא אוהב אותי יותר ופתאם דברים שנלחמתי בו בחורמה (למשל הוא מכור לסמים קלים ולסיגריות, אז הוא החליט לנסות להגמל - (לא יצא מהמיטה כבר 4 ימים - כיוון שכרגע בחופשה לפני עבודה חדשה) , ופתאם הוא התחיל ללכת לקבוצה של עבודה על מודעות שכבר הרבה זמן הוא דוחה את זה בשתי ידיים כשאני מציעה לו והפעם זה בא ממנו, ופתאם אני כל כך מתגעגעת..כל היום אני מתגעגעת לחיבור הזה של הנשמות שלנו שנמצאות שם מתחת לכל ההעלם וההסתר. אני מרגישה ויודעת שזה שם, אחרת לא הייתי אומרת דווקא לאיש הזה כן, ואחרת בשיעור שלי בחיים לא הייתי מקבלת את המתנה הזו שמאפשרת לי כל כך הרבה צמיחה..ופתאם...

להיטיב עם הקיום שלי. ועכשיו לאט לאט לפרק את זה ולהבין ולהרגיש ובעיקר ללמוד מה זה אומר...לא לפגוע בי יותר. ברגש, בגוף, במחשבה.

וואאווו, ארץ נהדרת , איזה מסע.

והוא רק עומד מנגד ומכיל. אולי רוב הזמן לא מודע אבל מכיל וסבלן.
יש תחושה מהדרך שאת מתארת אותו שבחרת את הגבר הנכון לך במסע הזה. וכמו שאת מתארת, לא תמיד יורד גשם, לפעמים פורחים פרחים ולפעמים לא, ומקבלים את זה כמו שזה.

אני לא מאפשרת לעצמי לפחוד ולא להרגיש ולכן גם השמחה וגם הכאב עצורים ברקמת השרירים שלי. ועכשיו כמאיימים לצאת...לא יכולה יותר להתעלם...צריכה לדאוג לו וצריכה לדאוג לי...
נשמע לי לא פשוט. מצד אחד, לא פשוט לחיות כך, בהדחקה של רגשות. מן הצד השני, כמה אנחנו באמת חזקים להרגיש עד הסוף, ללכת עד הקצה. שווה לבדוק?

אבל את לא מחקת בדיוק לאחרונה חשבתי על הבלוגים הקודמים שלי. עמדתי למחוק את האחרון שבהם . זה שתיאר את המסע המפותל שעברתי מאז הגירושין. קשה לי להזכר במקום הריגשי בו הייתי. עוד לא מחקתי. מקווה שגם אני אוכל להכיל את כל החלקים שבי.

ארץ נהדרת, אם נדחפתי לכאן עם העניינים שלי ולא מתאים לך, תמחקי.

לליבנת כנף ול ענ בל המקסימות... קודם כל נחמד שביקרתן. אמנם רק הגעתי אבל כבר הרגשתי קצת לבד, וקבלת הפנים שלכן מילאה את ליבי.

לא יודעת כמה אני מכילה את כל החלקים שבי ומקבלת אותם (עדיין) נראה לי שכשאתה במקום הזה באמת אז אתה כבר לא מפחד כי אתה מקבל גם את החלק הזה של הפחד... לי יש עוד הרבה פינות חשוכות, אבל בלי שום קשר לאורך החיים שלי מחקתי את עצמי באופן קיצוני כבר פעמים. למשל פעם אחת שרפתי אלבומי תמונות של תקופה מסויימת בחיים. יש בזה משהו טוב ויש בזה משהו שמרגיש לי באמת כמו מקום של חוסר קבלה עצמית של חלקים שלמים בתוכי. אבל אני בעיקר מרגישה שעצם ההשארה של המסעות שלנו מול עינינו (ובלי להתעסק בהם באופן אובססיבי) זה מראה מקום מאד חזק ותזכורת לדרך שעשינו. לא מעט פעמים אנו שוכחות לפרגן לנו, נמצאות ברגע חשוך ומלקות את עצמנו שלא עשינו שום דרך ואז הצצה קטנה במקומות האלה מזכירה לנו איפה היינו ואיפה אנחנו, או אולי לאן אנחנו רוצות ללכת. ובכלל אני מרגישה שהחיבור לשורש הוא חשוב. אחרי הכל אם אני רוצה להגיע לירושלים ואני לא יודעת שאני יוצאת מתל אביב איך אדע להתוות את הדרך?

ענ בל
וכמו שאת מתארת, לא תמיד יורד גשם, לפעמים פורחים פרחים ולפעמים לא, ומקבלים את זה כמו שזה.

לא פשוט לחיות כך, בהדחקה של רגשות. מן הצד השני, כמה אנחנו באמת חזקים להרגיש עד הסוף, ללכת עד הקצה. שווה לבדוק?

מחברת את שני המשפטים האלה כי שניהם מתחברים לי בפנים לאותו מקום. המקום של לחזק את הטוב. זו נראית לי העבודה העיקרית כרגע ואולי בכלל.
אתה יכול לקבל את הגשם שיורד לפעמים ואת הפרחים שפורחים לפעמים רק אם אתה לא באחיזה, אחרת כשהם פורחים אתה נושם עמוק מדי וכשיש גשם אתה מפסיק לנשום ושוכח את האמצע. (האיזון) אם אתה מחזק את הטוב אתה מזכיר לעצמך שיורד הגשם שתבוא השמש ושזורחת השמש שיבואו ימים גשומים.

מאותו מקום אני לא יודעת עדיין באמת עם עצמי, ויש לי יחסים אמביוולנטיים עם הצורך להרגיש וללכת עד הסוף...אולי מספיק לחזק את הטוב כל כך הרבה וכל כך באינטנבסיביות עד שיהפוך למסה קריטית ויעשה "אתכפיא" לכל המקומות החשוכים?

הרבה אהבה

גם אני קוראת.
שם מקסים... הרבה יותר מתאים לך מהקודם. מזכיר לי שיר יפהפה של ניצן רון עפ"י פסוק מתהילים, "לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים"

אחותי,
מעניין לקרוא אותך וגם נותן השראה.
גם אני מופתעת לגלות באיזה קלות אני מרשה לעצמי להיות גועלית לגבר החדש שלי,
לכעוס עליו על זוטות,
כאילו הוא חייב לי משהו, כאילו הוא שלי ואני עושה לו טובה שהוא איתי,
בזמן שרק לפני כמה שבועות ביקשתי מה... ממי שמבקשים, שיביא לי אותו.
אני מאמצת לחיקי את המשימה שלך,
להיטיב עם הקיום שלי.
להיטיב עם הקיום שלו.
אוהבת אותך

רגע של אושר....אנחנו מתחבאים מתחת לשמיכה, חמימות אינסופית..האיש שלי מבקש ממני להתחתן אתו שוב.

@}

גם אני קוראת כאן בשקט.
<שמחה>

נשמע תהליך מרגש .
כיף לכם .
שבת שלום .

בהצלחה!

רוצה לכתוב על חיפוש של מידה.
נראה לי שכמעט כל המסע שאני עורכת כרגע בחיים שלי קשור בחיפוש המידה הנכונה עבורי. זו שבה אשאר על מקומי, מחוברת לטוב. התהליך הזה של החזרה בתשובה הוא מוזר, אני חושבת שאולי צריך לקרוא לו תהליך של חיפוש המידה המדוייקת של הטוב שלי. ברור שלאחרים זה אולי לא מתקשר בכלל ליהדות. אבל אצלי יש איזו הרגשה פנימית עדינה של חוט דוק שמוביל אותי בתוך מהות של אמת חמקמקה שנובעת יותר ויותר מהמעיין הזה שלח האלוקות והנבואה היהודית.

בסופשבוע האחרון היינו בישוב חרדי אצל זוג חברים חרדים, יש להם 7 ילדים. הם חוזרים בתשובה כבר 20 שנה. הרגשתי ממש טוב. המשפחה הגדולה הזו, ההמולה של הילדים. שולחן שבת שנמשך 4 שעות עם דברי תורה, מאכלים טעימים, ניגוני שבת. דיברתי המון עם האשה המדהימה הזו שהיתה בחייה הקודמים יאפית לא קטנה מתחום הפרסום. על השינוי שהם עברו, על הדרך שהם עושים, הרגשתי כל כך במקום שלי. המקום הזה של ההתכנסות פנימה, של הקדושה והטוהר והנקיון הזה שאני מחפשת כל הזמן. של הצניעות. של הבית כמרכז המימוש, המשפחה. האור הזה שיש בבית שכולו בזכות האשה. כל השבת התפללתי ולמדתי וזה בא לי ממש בקלות. הרגשתי מחוברת, שקטה, נכונה.

אחר כך חזרתי בחזרה הביתה לבית שלנו בעיר. להמולה, לעבודה שלי שהיא בסביבה חילונית ניסיתי להקטין את עצמי שוב ללבוש בגדים שהם "סמי" דתיים, בנדנה קטנה ולא כיסוי שלם, אני תמיד עושה את זה כאילו לא שלמה עם עצמי מספיק, מפחדת שלא יקבלו אותי כמו שאני בתלבושת החדשה שלי, יצאתי לקפה עם חברה, דיברנו, הלכתי לקולנוע ראיתי שם סרט מדהים שמילא אותי בשמחה. פטפטתי פטפוטי סרק. בדרך באוטו שמעתי חדשות, קפצתי לאבא שלי ואכלתי משהו, הסתובבתי קצת באינטרנט, קישקשתי עם בעלי על העבודה שלו, למחרת בבוקר ממש בכוח קמתי ולקחתי את הסידור להגיד ברכות הבוקר ולהתפלל תפילה מקוצרת. אותו סידור שבשקיקה ובתשוקה עזה קראתי ממנו בשבת, בחרדת קודש, בנפש כה חפצה ורגשה כעומדת בבית המקדש מול השם עצמו.

מי אני? איפה אני מרגישה יותר טוב? איך אני צריכה ללכת? באיזה קצב?
יש רגעים שבהם שאני מרגישה כל כך משוחררת אני נותנת לעצמי להיות מה שאני. אני בוחרת בדרך היהודית אבל מרשה לה להתפתח ביחסים האלה של קדימה אחורה, שומרת כשרות מקפידה בבית אבל בחוץ שותה קפה עם חברה גם במקום שהוא לא כשר, שומרת שבת כהלכתה והולכת לקולנוע. באמת יש רגעים טובים במקום הזה שבו אני נותנת לעצמי לשתות קפה כי בא לי או ללכת לסרט כי יש צדדים של הנפש שלי שעדיין זקוקים לזה, אבל אני תוהה. כי הזמזום הזה של הרצון להתקרב מצד אחד יותר ויותר למקום הנקי הזה של קדושה וטהרה נמצא שם כל הזמן וכשאני נמצאת בתוך המקומות האלה שכביכול אני מרשה לעצמי להיות בהם עדיין יש רעש כמו צליל מזוייף שאני מרגישה שמרחיק אותי מעצמי, רשמים שלא שייכים לעולם שבו אני רוצה לבחור. עובדה שכשאני שם אני מחוברת. מצד שני אני לא בדקתי את זה אף פעם לאורך זמן זה תמיד נקודתי. אולי אם הייתי קופצת לגמרי לתוך האגם הזה נניח אם היינו עוברים לגור בישוב מאד דתי זה היה לי מאד קשה וההייתי מפתחת התנגדות קיצונית בנפש שלי.

מתוך הבלבול הזה של המידה הנכונה אני לפעמים תוקפת את בעלי יוצאת אליו באמירות קפדניות לגבי מידת הדתיות שלו. מאשימה אותו שבגלל שהוא לא מספיק חזק אז גם אני. כועסת עליו שהוא עצלן אומרת לו דברים שלא חשבתי שעשיתי את הקפיצה הזו בחיים שלי כדי לפגוש מישהו שיקח אותי למקום של בערך. ואז הולכת לישון בשקט אחרי שפרקתי הכל . ואילו הוא לעומתי כל כך שלם עם המקום שלו, אין לו שם שום בלבול. ברור לו מצד אחד שהוא רוצה אורח חיים יהודי דתי. מצד שני ברור לו שאין לו כוחות נפש להמון דברים כיום. ומה שמעסיק אותו מאד כיום זו העבודה שלו (הוא הקים חברה עכשיו), ברור לו שהוא לא רוצה להיות חרדי, ואזמה אם הוא לא מתפלל כל יום, ואז מה אם הוא לא לומד כל יום תורה. ואין לו מי יודע מה יראה והוא לא מברך בשלמות את כל הברכות. אבל מה שהוא עושה הוא עושה בתענוג ובחיבור ובשלמות והכל כל כך פשוט לו. הוא אומר עד כאן אני דתי כרגע. זו המידה שלי נקודה ואין כאן שאלות.

הלוואי ואוכל גם אני ללכת בקצב שלי ולהגיד מכל הלב עד כאן אני דתיה כרגע. ולהיות שלמה עם המקום הזה שכל הזמן דוחף אותי למושלמות ולרצון בעוד.

הדחף למושלמות יכול להרים אותך לגבהים חדשים. אבל נראה ממה שאת מתארת שהדחף הזה הוא סד.
את מוגבלת על ידו.
נשמע שבעלך זורם עם השינוי בחיים טוב יותר (סליחה שאני משתמשת בסגנון שיפוטי) זה לא במטרה לנגח אלא לומר לך ששווה לוותר קצת על הביקורתיות שאת מפנה קודם כל כלפי עצמך ואחרכך כלפי בעלך. לפנות מקום לקבלה של מה שיש עכשיו. של המקום בו את נמצאת עכשיו.
<כותבת לך ומזכירה לעצמי>

נראה שאת יודעת היטב מה הדבר שמקשה עליך, כמו שענ בל מציינת: הדרישה למושלמות בדתיות ואולי גם בעניינים נוספים.

מצחיק (וקצת עצוב) כמה הלחץ להיות מושלם רק מרחיק אותנו מחוויה של היות שלם...

אולי כדאי לך לנסות לשמוע את הקולות בתוכך שדורשים ממך הקפדה גדולה יותר, מושלמות וכדומה כיועצים שמביעים את דעתים ולא כ"קול האמת והצדק".

הרהורים על הדברים שכתבתן:

אולי אני מפחדת מהתחושה שלי שאני חיה "בערך" ומהבינוניות שאני מרגישה ולכן תוקפת בחוץ.

הצורך הזה במושלמות הרבה פעמים מונע ממני עשייה. ואז זו ביצה ותרנגולת.

בתוך הזמזום המזויף נמצאים מושגים כמו:
צריך ל.....
אסור ומותר

ואז אני לא מאושרת. יש בי גם את הצד השני החופשי והמאושר שאני תמיד מרגישה "לא בסדר" לגביו, נותנת לו סימנים של ריקנות ועוד.
אבל בעצם יש בי את כל הצדדים האלו והצבעים האלו גם יחד זה שמחובר למקום הפנימי הקדוש, זה שמלא שמחת חיים ואנרגיה, זה המבקר, זה שדוחה עשייה, הדתי, החילוני ועוד ועוד...אולי כמו שאמרת אורה:

אולי כדאי לך לנסות לשמוע את הקולות בתוכך שדורשים ממך הקפדה גדולה יותר, מושלמות וכדומה כיועצים שמביעים את דעתים ולא כ"קול האמת והצדק".

פשוט נראה לי כל הזמן שצריכה להיות איזו אמת מוחלטת כזו שתעשה את הכל ברור ולפיה צריך לנהוג, בעיקר בגלל הכאוס האינסופי והבלבול האינסופי שאני חווה אצלי לעתים ואצל אנשים מסביב ובעולם בכלל. לפעמים אני חווה את הכל ברגישות ובכאב כל כך גדולים ואז הצורך לעשות סדר צבאי לפעמים מאפשר לי להתמודד, או ליצור כביכול שורש, או להכיל את כל הסתירות. אין לי בלבול במקום היהודי שלי ברוך השם, אבל יש המון תהיות שאני חווה בדרך. הגוף שלי כבר תקופה ארוכה למשל מסמן לי כל מיני סימנים של עצירה במקומות של הנוקשות שלי ואז אני מנסה לרכך.

תודה

בנוסף בהקשר של ההתמודדות מול בעלי אני חושבת שהעבודה העיקרית שלי היא לקבל אותו כמו שהוא בלי לרצות לשנות אותו כל הזמן. השאלה היא איך לעשות את ההפרדה הזו בין שני מקומות עיקריים, בין המקומות בהם אני מרגישה שפעולות שלו משפיעות על העתיד המשותף ועל הדרך המשותפת שלנו יחד ואני מרגישה שאני חיייבת להתערב (דברים שקשורים להתנהלות הבית, לפרנסה וכו') ובין המקומות שבהם פשוט לא מוצא חן בעיני איך שהוא ואני רוצה שידמה לי או שיהיה מה שאני רוצה או שיהפוך לגבר חלומותי מהפנטזיות שהיו לי כל השנים.

ה רבה פעמים אני מרגישה בכל ההקשר הזה של העשייה שלו, שהגבול בין לזרום בצורה נכונה בתהליך שלך לבין עצלנות הוא דק. מילות מפתח שלו זה: "תני לשים את הראש על דיונה" או תני לנוח, הוא ישן הרבה, איש של בית, לא אוהב לצאת הרבה. אני מרגישה שמתחמק הרבה מהעשייה, וזה מתבטא גם בהקשר של הדת אבל גם בעוד מקומות. האישיות שלנו מאד שונה - עשייה אצלי מזוהה עם תנועה ועם אנרגיה חזקה (אולי לפעמים מוגזמת) אבל כך זה...לא יודעת..מהרהרת בקול....

פשוט נראה לי כל הזמן שצריכה להיות איזו אמת מוחלטת כזו שתעשה את הכל ברור ולפיה צריך לנהוג
יש אמת מוחלטת, כאן, בעולם הזה?

בעיקר בגלל הכאוס
אני מתחברת מאוד למקום הזה אצלך שמחפש איזושהי אמת (או חוקיות) בתוך הבילבול והכאוס.

השאלה היא איך לעשות את ההפרדה הזו בין שני מקומות עיקריים
אני חושבת שיש אצלך חשיבה נכונה. את מחפשת את ההפרדה בין הרצון לשנות שנובע מפנטזיה על גבר החלומות ובין הרצון שהחיים המשותפים שלכם יהיו כפי שאת מאמינה שצריכים להיות.

פשוט נראה לי כל הזמן שצריכה להיות איזו אמת מוחלטת כזו שתעשה את הכל ברור ולפיה צריך לנהוג

הדבר הכי קרוב שיש לאמת מוחלטת זה שאין אמת מוחלטת. ועם זה אפשר בהחלט לחיות בשלום ושלוה כי מפסיקים לחפש את המושלם...

שלום רב שובך ציפורה נחמדת, טוב לשמוע אותך, מילותיך בראש הדף היו חזקות מאדמאד, ממש ראיתי את הילדה בשדה השיבולים. את משוררת .
אם יורשה לי להוסיף: אני מכירה את השלווה והחיבור המדהימים שחווים אצל משפחות דתיות וחרדיות רבות. זה מקור הביטוי " בוא אלינו לשבת" והדבר שמביא הרבה מאד אנשים להתחיל בתשובה. אנחנו רוצים גם כזה.
העניין הוא שלהגיע למקום הזה זה תוצאה של השקעה מאד מאד גדולה בכל התחומים. אני משתדלת להסתכל על ההשקעה ולא על התוצאה ולשאול את עצמי האם אני מוכנה לזה . ואם לא זה בסדר גמור.
בעניני עבודה פנימית אני מנסה להזכיר לעצמי שה' נמצא בכל מקום, הוא חבוי גם בלבטים וגם בחטאים שלי, אני לעולם לא אגיע לשלמות, ושלמותו של בן אנוש היא בהיותו בן אנוש: חצוי, קרוע, משתנה,
ובמילותיו של ר' נחמן: "אין דבר שלם יותר מלב שבור". אנחנו יכולים להיות יותר אמיתיים עם עצמנו, וכך לקלף שכבה אחרי שכבה.
"רק על עצמי לספר ידעתי"אבל אולי, בכל זאת, יש רלוונטיות.
כתבי לנו עוד, כשאת מתארת רגעים מסויימים אני מרגישה שאני נוגעת במשהו אמיתי. @}

תודה לכל המבקרות נעים שהבית מלא, אורחים אני מאד אוהבת. @}

מחשבות של בוקר....
כשאני עושה משהו ואני לא נמצאת בו. אז זה כאילו סוג של עבודה זרה, למשל אני מתפללת אבל המחשבות שלי בכלל במה שאני צריכה לעשות אחרי כן. או אני מגהצת בלי נוכחות...ואז פתאם אני מרגישה כאילו הפכתי להיות המגהץ. המגהץ שאב אותי לגמרי ואני כבר לא קיימת. הי מגהץ זו אני מגהצת ולא אתה מגהץ אותי. תזכור. לאן הגעתי? לדבר עם מגהצים על הבוקר

רוצה לבקש ממי שמבקר/ת שתתפללו בשבילי שאכנס להריון בקרוב מאד. הריון תקין ובריא (אחד כבר הסתיים לפני כמה חודשים).....תודה

מתפללת ומבקשת.
אמן

יש בי כמהון עז לילד לא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר. צריכה ללמוד איך להרפות ולהרגע איך לזרום. אני מרגישה שהלחץ מעכב. כל פעם שאני חושבת על זה או שאני מרגישה מכווצת או שאני בוכה.

יש לי טיפ מצויין לעידוד פיריון...(פנג שוויי) רוצה??

ארץ נהדרת, אם את לא יודעת למחוק אני מוכנה למחוק לך אותו (וגם ללמד אותך דרך פשוטה לעשות את זה). אבל אני מתפלאת שאת רוצה למחוק את הדף המקסים הזה... את בטוחה?

קוראת כאן מזה זמן ומרגישה שרוצה גם לתת ולא רק "לקחת". כלומר להציץ. הדברים שכתבת נוגעים ומוכרים, ומשום שמכירה והולכת בדרך - עם ימימה והקדוש ברוך הוא שכל הזמן מקרב אותי אליו עוד אז רוצה להושיט לך יד וגם לאמר כמה מילים, שאולי ליבך יחפוץ לקבלן. הרבה את יודעת ומחפשת את המידה הנכונה ובכל זאת הנפש, הנפש הזאת שלנו יש לה את כוחותיה לכאן ולכאן ולפעמים אינה שוקטת... אז רוצה להציע לך לנסות לתת לעצמך באמת, בלי ביקורת עצמית בלי דרישה, ככה יום או יומיים לזכור כל הזמן את חלקך היקר בבריאה ולתת לעצמך ולקבל את כל מה שאת. אין ברירה אחרת, הוא יצר אותנו כרצונו ואנחנו חייבות ליצור תנאים טובים לתיקונינו, דרך קבלה עצמית ונתינה אמיתית לעצמינו. מנסיוני צריך לעזוב את מחשבות הדרישה, פשוט לא להזין אותן, לא מול עצמי ולא מול בעלי ולא מול העולם. הכל לתיקוני, אני טובה, אני רוצה רק טוב, אני רוצה לבנות את ביתי, ואז לשים מחיצה בין זה לבין כל היתר. רק רגש לקיום ולאט לאט הכל מתחיל לענות בהתאם. אומרת רק מתוך מה שעושה וברוך השם, יותר שקט יותר הסכמה, יותר שמחה, יותר קדושה. אבל כמו שאמרה הצדקת "ברוחני לאט זה מהר". מקוה שהמילים טובות לך, מי יתן שתיזכי ממש בקרוב להריון בריא וטוב. אם תרצי להשאיר לי בדף את שמך ושם אימך אשמח אם תזכי אותי לבקש בשבילך בהדלקת נרות.

דף כבר לא למחיקה (בינתיים)

קראתי את הדף כולו ברגע(וגם את של סאן שיין).

אני רוצה לכתוב לך בקצרה(אני ממש מאחרת@} ) שהדרך שלך מזכירה לי מאד את דרכי.
גם אני תמיד נמנעתי מהבערך לא יכולתי לסבול משהו שהוא פחות מעוצמות של לפחות זיקוקי דינור.
עשיתי דברים שיכולים למלא גלגולי חיים שלמים.(מסמים לדת היהודית לבודאיזםלטיולים בעולם ועוד ועוד ועוד.)
באיזשהו שלב הרגשתי כאילו אני רצה אבל לא מצליחה לצאת מאותה תבנית מעייפת.

מושלם.הכל צריך להיות מושלם.הגבר,החתונה,הלידה,התינוק.ההתרגשות,האהבה צריכה להיות מדהימה.

התחתנתי.היה לי קשה.....
לא בגלל שלא אהבתי.בגלל שתמיד לאורך כל החיים ,הרגשתי שאני מחמיצה.
אם בחרתי א' משמע הפסדתי את ב'.ומרוב מחשבות ותהיות כבר לא ידעתי מי אני ומה אני רוצה.

אני יודעת שעל אף החוזק המדהים שנבע ממני,התשתי את עצמי עד כדי חולי קשה.כשהנשמה חלשה, הגוף נחלש גם הוא.

החלטתי שהוא האביר.החלטתי שלי יש בעיה עם לאהוב,עם להיות באמת כאן ועכשיו מבלי לחשוב שיכול היה להיות אחרת.החלטתי שהוא הוא האב לילדיי.

היה לי קשה.היה לי קשה להבין.שזהו אפשר להפסיק לחפור.
אני יכולה לסיים ולהגיד שהתיקון האמיתי שלי הגיע יחד עם הבן שלי המקסים.בשבילו מיד הפסקתי.

אני מתפללת בשבילך שיגיע הריון בריא ומשמח.


אני מרגישה מוזר.מאיפה הדחף האימפולסיבי להתפרץ ולכתוב.ואולי אני טועה...
מוזמנת למחוק אם חרגתי.
חוץ מזה שעל אף המהירות,לא יצא קצר בכלל.

שבת שלום לכולנו@} @}

אני מגלה אותך בבלוג הזה,ואני מגלה עבודה מדהימה!
אני מאוד רוצה להתפלל עבורך שלחי לי מייל עם השם המלא ושם אמך [email protected]
שמחה שבחרת להמשיך בבלוג.
בשורות טובות אחות יקרה.