באופן טבעי

שלום ,
אני בוחרת לכתוב הפעם בשם בדוי, על מנת לשמור על פרטיות הילד ומשפחתו.

הפניתי לכאן אמא של ילד נבון, רגיש, חם ומקסים במיוחד
הלומד בכיתה א' ואשר אובחן לאחרונה כ ADHD .

הצורך באיבחון עלה כאשר התגלו קשיים בבית הספר והוריו התבקשו לבדוק את הסיבות להם.
במקום בו אובחן (את הפרטים תתן האמא, כשתיכנס לכאן בעצמה) המליצו שלא לתת ריטלין, בינתיים.
לאחרונה התגברו הקשיים (או שמא התגובות להן בבית הספר?)
והעיניין, אשר מכיל גם כך מס' מורכבויות, נהיה מורכב עוד יותר.
לילד נהיה קשה יותר ויותר, למשפחה לא ברורה הדרך ויש רצון עז לנסות דרכים שונות.
המשפחה מבקשת לשמוע רעיונות, הערות, הארות. מחפשת דרכים לעזור לילד .

כמי שמכירה ומוקירה את איכויות הכותבות כאן ואת הרצון הטוב...:
הזמנתי את המשפחה לנסות להיעזר ולקבל תמיכה ועצות דרך פתיחת הדף.
אני מניחה שאמו תכתוב כאן בקרוב.
תודה לכולכן

שלום מישהי מכאן, כדאי מאד ומומלץ מאד להיכנס להפנייה "אלבאום דף נוסף" ולדפים הנוספים שלו באופן טבעי.
בדף הנ"ל כותבים מטפלים בשיטה ומשה אלבאום בכבודו ובעצמו. רק למקרה ואינך יודעת אז שיטת אלבאום היא בין היתר ואולי בראש מטפלת בהפרעות קשב וריכוז. מעבר לכך נשמע,נקשיב ונשתדל לעזור

איפה הקשיים צצים.?בשעור? בהפסקה? עם ילדים? לאורך כל היום?
פרטים יעזרו לתת רעיונות יותר ממוקדים.

סליחה על ההתפרצות אבל אולי תוכלו לעזור גם לנו כבר דיי נואשנו.
מדובר על ילד בן 9 כיתה ד' שאובחן כילד עם בעיות קשב וריכוז. מדובר באח שלי דרך אגב.
מאז ומתמיד היה היפראקטיבי אבל חלה התדרדרות קשה בשנתיים האחרונות בעקבות טראומה אישית (איבד את אביו).
הולך לטיפול פסיכולוגי כבר שנה. יש לו חונך פעם בשבוע. הוא התחיל טיפול תרופתי שרק דירדר את המצב ( רטלין גרם לטיקים אז עברנו לסטרטרה).
הולך לבית של תמר פעמיים בשבוע לקבלת עזרה בלימודים.
הילד מעופף לחלוטין. חסר מנוחה. קושי רב בביצוע פעולות פשוטות (קשירת שרוכים, שם חולצה הפוך, לא מצליח לכוון לפיפי, שוכח הכל).
מתקשה ביותר בלימודים. מפריע בשיעורים. מציק לילדים אחרים. נגרר לריבים. רב עם אמא שלו כל היום. מקלל, מתחצף ומאיים.
הוא ילד מבריק!!!!!!! יש בו המון חוכמה ורגישות. שמיעה מוסיקלית מדהימה! אני אוהבת אותו ברמות קשות לתאור ורוצה לעזור לו ולאמא שלנו.
הייתה השתפרות מדהימה אחרי המון עבודה והשקעה בעיקר מהצד שלי. ברגע שהבן שלי נולד ועזבתי את הבית המצב נהייה שוב בלתי נסבל.
מה עושים? יש רעיונות?
תודה על הדף הזה.
בהצלחה לכולנו.

לענת בניאל יש אחוזי הצלחה מדהימים עם בעיות קשב אצל ילדים (לרוב יש צורך רק בפגישה אחת). הבעיה היחידה - היא נמצאת בארה"ב...
בכל מקרה כדאי לבדוק את האתר שלה (לחפש בגוגל באנגלית "שיטת ענת בניאל"). בהצלחה.

הכי עזר לי שינוי בתזונה
הרבה מגע (שיאצו, חיבוקים)
להקדיש זמן לפריקת אנרגיה בעיקר סביב שעות אחהצ המאוחרות - לרוץ בחוץ, גן שעשועים...
בדיקה לעומק מה מתאים מבחינה תזונתית
סביר להניח שצריך להוריד סוכרים קמח וחלב...

והכי קל והכי מורגש היה הרבה אומגה 3
ממש מרגישה את ההבדל על בסיס יומיומי
על אומגה 3 אפשר לקרוא באתר של אומגה 3 גליל http://www.omega3galil.com/

ליהי נראה לי מתאים המסע לילדים:
http://www.thejourneytoyou.net/children-journey.php

המרגיעון שעלה לי וכ"כ מתאים בעיני - קבלו אותו בתוספת חיבוק חםי: בכל מקרה, לכל אדם, יש מקום.

למישהי מכאן
אמרו מה 'לא' (לא לתת ריטלין) - האם אמרו מה כן?
האם יש חשד למקור אחר של הבעיה? יש הפרעת קשב וריכוז אורגנית אולם יש מקרים בהם הפרעת הקשב 'יושבת' על בסיס אחר. אחד המקרים הנפוצים הוא מצב שבו הפרעת הקשב היא על רקע חרדתי. במקרה כזה, ריטלין עלול להזיק ואף להעצים את החרדות ואילו טיפול בחרדות יפחית במידה ניכרת את הפרעת הקשב (שכאמור - לא אורגנית).
ד"א, זו אחת הסיבות שמומלץ למבוגרים לעשות אבחון אצל פסיכיאטר ולא נוירולוג - להפריד בין הפרעת הקשב והמטען הרגשי שנצבר במשך השנים.

מבחן היעילות של הריטלין הוא ניסוי אישי בלבד וזאת לאחר בדיקה של רופא שמאשר את הנסיון - בגלל מיקרים כנ"ל ודומיהם.
לא כל אנשי המקצוע יודעים לקרוא נכון את מבחן ה-TOVA (בהנחה שעשו כזה עם ובלי ריטלין) ולפעמים יכול להיות שבמבט ראשון אין הבדל אך כאשר מומחה מנתח את תת המיבחנים - ניתן לראות הבדלים משמעותיים. חשוב ללכת למאבחן מנוסה עם ראייה כוללת של המצב.


לליהי פאי תפוחים
התיאור שלך מרגש ביותר. מעבר למה שכתבתי למעלה, הרבה פעמים, ככל שהילד יותר מבריק, הקושי שלו להתמודד גדול יותר מאחר שהפער בין היכולות למעשים והתוצאות בשטח - גדול יותר. ייתכן שהרבה מהקושי נובע על רקע ריגשי והוא חווה מעין אובדן נוסף (ולא חלילה שאני משווה) מעזיבתך את הבית. יחד עם זאת, וכדי שלא יובן בטעות שיש לי טענה כלפייך, יש לך חיים משלך ואינך יכולה לשים את חייך על hold ולהיות שם עבורו כמו פעם והוא צריך ללמוד להתמודד עם המצב החדש.
עם שמיעה מוזיקלית טובה אולי יהיה טוב עבורו שיטת טומאטיס.

הי אני האמא של הילד עם הפרעת קשב וריכוז שלמענו נפתח הדף. זה שבכתה א. אני בקושי יושבת מול המחשב ולכן לקח לי זמן לתקשר בדרך זו. אספר עליו ועלינו ותודה עד כו על ההתיחסויות. הילד שלי שנקרא לו ים כשם בדוי , כבר אובחן כאימפולסיבי מגיל 3 בפעוטון. הוא ילד טוב לב בבסיסו שמבין חוקים, מסגרת, פגיעה באחר וכו אך כבר מגיל צעיר הוא פתאום ידחוף מישהו ללא סיבה ניראית לעין לפעמים ומאד יצטער ויבהל לאחר מעשה. יש פער ענק בין הבנה ואינטיליגנציה רגשית למעשים. גם היןם בבית הספר לא קל לו להתאפק ולהצביע ולחכות לומר את דבריו בכיתה, ויש לו מה להגיד. הוא מדבר בצעקות כאילו חסר סבלנות אם לא מבינים אותו מיד, הוא יתחיל להציק ןך\לפעמים לא ניתן להפסיק אותו אלא על ידי החזקה פיסית והרחקה. יש ימים ויש ימים ובימים הסוערים שלא ברור לי מתי הם מגיעים ובגלל מה, קשה לו להשלים משימן\ות בכיתה. הוא יהיה מוסח בקלות. יש לו צורך במגע והוא ישכב על רצפה או על חבר שבטח יתלונן עליו, לכיתה נתתי לונ כדור שאפשר לכבצץ וגם הוא עובד עם שעון אפיה שמגדיר לו זמן עשיה ודרבן אותו. אי אפשך לא לאהוב אותו אבל אני מתארת לעצמי שלא קל לו חברתית ושהוא כבר מסומן. יש תוכנית מוגנות בבית הספר שעל כל פגיעה מקבלים סימן וב4 כאלה מושעים. היינו באיבחון ןלא הומלץ על ריטלין כרגע כי הוא שולט בחומר הנלמד. הסימן של המאבחנת למתן התרופה זה יש לתת כשהילד סובל ומיואש. לפני שבועיים היה רגע כזה כשחזר הביתה עם פתק להורים. חשוב לי לציין שבבית עברנו ואולי עדיין עוברים משהו לא פשוט .אימצנו ילדה מקסימה לפני שנתיים ןלפני שמןנה חודשים היא חלתה בלוקמיה ועברה סדרת טיפולים אינטנסיבית. היא בסדר כרגע אך ברור לי שיש השפעה על ים בנוסף לבעיות קשב. בבית הספר הוא הופנה לטיפול באומנות ואנחנו הולכים פעם בשבוע לריפוי בעיסוק וגודו. אנחנו 4 נפשות אבא אמא ושני ילדים. מה עוד? אני ןבעלי לא ממש יודעים לאיזה כיוון ללכת בעלי בעד לנסות כמה שיותר מהר ריטלין אני לא בטוחה אך לא ממש מתנגדת רוצה רק שיהי יותר קל ושלא כל הליכה למסגרת תהיה התמודדות בשדה קרב ואולי הוא לא לגמרי מרגיש כך . טוב להשתמע

מנסה מספר הצעות לפני ריטלין. אם הילד עבר וועדת שילוב כדי לקבל תראפיה, אפשר לבקש מהמתי"א מנתחת התנהגות שתמצא עבור הילד פתרונות התנהגותיים במסגת הכיתה. אכן כשהילד שולט מבחינה לימודית אנו מניחים שהקושי הוא בעיקר ריגשי, הסביבה בכיתה גם צריכה להשתנות כדי לאפשר לילד חוויות הצלחה.

שלא יובן בטעות שיש לי טענה כלפייך, יש לך חיים משלך ואינך יכולה לשים את חייך על hold ולהיות שם עבורו כמו פעם והוא צריך ללמוד להתמודד עם המצב החדש.
פלונית תודה על ההערה. אין לי ספק שאת צודקת. אני מרגישה דחף עז לעזור כי גם אני חוויתי את אותם הקשיים כילדה. אולי אם היה לי מישהו לצידי שמבין הילדות לא הייתה כל כך בלתי נסבלת.
אני יודעת מה זה לא להיות מסוגל להקשיב בבי"ס. שנים על גבי שנים הרגשתי כישלון בכל תחום אפשרי. נשלחתי מפסיכולוג אחד לאחר. אם היה מבחן הייתי נכנסת לחרדות מטורפות. הייתי קוראת את אותה השורה מאה פעם ועדיין לא קולטת כלום.
כמו שזה הגיע ככה זה גם עבר.
היום כאדם בוגר אני יכולה לאמר בוודאות שאין לי שום בעיות קשב וריכוז. הין לי המון בעיות בבית כילדה שהשפיעו עלי מאוד ופשוט לא הייתי מסוגלת להתרכז בשום דבר אחר. ברגע שפטרתי את הבעיות, הענן השחור התחיל להתבהר והפכתי בין לילה לילדה עם ממוצע 45 לילדה עם ממוצע 95 ואני לא מגזימה.
אני מסתכלת על אחי הקטן ורואה את הסבל והתסכול שהוא חווה ונקרע לי הלב.
נכון שיש לי חיים משלי ובן קטן בן 5 חודשים אבל אני חייבת לפחות לנסות לעזור....

לפלונית השנייה, אני רואה שהבן שלך בכיתה א' כרגע. אחי בכיתה ד'. כרגע הוא עוד שולט בחומר. גם שנה הבאה יהיה בסדר. אבל מכיתה ג' מתחיל יותר עומס. יותר שיעורים ומבחנים. מתחילה התחרות. רוב ילדי קשב וריכוז נופלים שם. תחושת הכישלון. חוסר ביטחון. אלימות.
אחי היום הושעה פעם ראשונה. איזו שיטה מפגרת של מערכת החינוך.
שקלת אולי מסגרת אחרת? הצעתי את זה לאמא שלי והיא סרבה. לא רצתה שיהיה "חריג". אבל לדעתי דווקא בבית הספר הרגיל הוא סומן כבעייתי. המורים נטפלים אליו. גם התלמידים. ממש עצוב.
אין ספק שהתמודדות עם לוקימיה בבית עשתה את שלה....
גם אני לא הייתי רצה לתת רטלין. סתם אנטי תרופות. תנסי יותר פעילות גופנית ושינוי תזונה.
בהצלחה.

למיקרה שלא אספיק להיכנס עוד פעם לדף הזה אני רוצה להוסיף המלצה על נוירופידבק.

חפשו את ד"ר ענת ברנע, מכון ביו קשב בגבעת חיים.
זו ההתמחות שלה.

שיהיה בהצלחה

>ממשיכה לכתוב באלמוניות למען פרטיות הבן שלי<
התחלתי את הדיון בדף לדבר עם מתבגר, אבל הבנתי שחלק גדול מהבעיות שלי נוגעות בעצם לקשיי הקשב והריכוז שלו, ולקשיי ההתארגנות שלו.
אני ובן הזוג שלי מתוסכלים מההתנהלות של הילד שלנו בהרבה תחומים - כולם מאפיינים קלאסיים ולא קלים של ADHD, אז גם אם לא אוהבים אבחונים, קשה לטמון את הראש בחול בעניין הזה.
למה הכוונה?
הוא נכנס בסערה לחדר, תמיד. מדבר בלי הפסקות נשימה ובצורה אימפולסיבית וחסרת טאקט (מדובר בילד בן 12, לא ברך בשנים), שפעם היתה חמודה והיום כבר פחות. מוטוריקה עדינה קשה לו, ולכן דברים כמו שריכת נעליים או גריבת גרביים הם אתגר ממושך למדי בשבילו, שלא לדבר על אכילה יעילה בסכין ומזלג.
הארוחות המשפחתיות שלנו תמיד מתוחות בגלל זה.
האימפולסיביות שלו והקושי לקרוא סיטואציה חברתית גורמים לו להתקוטט עם אחותו הקטנה בצורה ילדותית ממש (הם יכולים לריב עד דמעות על צעצוע, למשל, או על מי פותח את הדלת ראשון לאורח. הגיוני בגיל 5, פחות לגיטימי בעיני בגיל 12). אותו קושי גם גורם לבידוד חברתי די גדול בקרב הילדים בכיתה. אין לו חבר טוב אחד.
הוא מתקשה בלימודים כי קשה לו להתרכז בכתיבה או בקריאה (אם כי הוא מאוד מוכשר בחשבון).
על השתתפות במטלות הבית אין ממש מה לדבר - הוא בקושי מצליח להתארגן בבוקר, וכשמבקשים ממנו לסדר את החדר הוא שוכח תוך זמן קצר מה היה אמור לעשות, ושוקע במשחק בלגו, למשל, תוך כדי איסוף. נכון, דברים כאלה קורים לכל ילד במינון מסוים, אבל אצלנו הכל קורה ובמינון גבוה מאוד.
המליצו לי לתת לו ללמוד מהניסיון ומחוויות כישלון במקום להזכיר לו ולנג'ס לו, אבל אני (ואבא שלו) מאמינים שזה לא יעזור לו ללמוד. כי האמת היא שאנחנו לא מאמינים שהוא מסוגל להתמקד מספיק כדי לשקול את צעדיו ולתכנן את מעשיו בצורה מחושבת.

אני מותשת, ונמאס לי להחזיק לו את היד בכל צעד ושעל. אני רוצה שהוא יתבגר כבר.
אלו לא רגשות שקל לחשוף או להודות בהם.
לפני כמה שנים אמרנו זה לזה "טוב, יש לנו ילד מיוחד. פשוט לא צריך לצפות ממנו לדברים שבני גילו יכולים לעשות. ובמשך כמה שבועות היה שקט בבית. אבל אנחנו הרגשנו שזנחנו אותו במעשה הזה. שבעצם ויתרנו על התפקיד שלנו לטפח אותו ולעזור לו להתקדם ולהתמודד עם הקשיים, ופשוט השארנו אותו באזורי הנוחות שלו. כילד קטן הוא סירב להיכנס לשיעורי קריאה, ואנחנו תמכנו בו, כי הרגשנו שהוא לא בשל. בגיל 8 הוא עדיין לא קרא. לקראת גיל 9 בן זוגי הכריח אותו לקרוא קומיקס רבע שעה בכל יום. בתוך כמה חודשים הוא התחיל לקרוא את הארי פוטר. הדוגמה הזאת מלווה אותנו, כי אנחנו מרגישים שבשבילו, דחיפה ומסגרת מצדנו דווקא מקדמים אותו. היום הוא ממש תולעת ספרים.

אז מה עושים?
תודה

כי האמת היא שאנחנו לא מאמינים שהוא מסוגל
אני חושבת שהרבה טמון במשפט הזה שאמרת.
אם אתם לא מאמינים ביכולות שלו למה שהוא יאמין?
אולי שווה להתחיל בהדרכת הורים טובה לכם?

ומעבר לזה הרבה ממה שתיארת לא נשמע לי כמו קשיים שקשורים ל- ADHD - בעיות במוטוריקה עדינה, קושי בקריאה וכתיבה, קושי חברתי רציני
כי מצד אחד כתבת שהוא מסוגל לקרוא הארי פוטר וממש תולעת ספרים ומצד שני מתקשה בקריאה..
אולי יש קושי נוסף ל- ADHD?
אולי שווה ללכת לאבחון מקיף ולבדוק במקביל לאיזושהי עבודה עצמית שלכם עם תיווך של איש מקצוע אם צריך.

הצעה מנסיון :
להכין בריסטול חלוקה לפי ימים ולפי שעות
לכתוב בכל שעה מה המשימות ולתת מספיק זמן לפי יכולת הילד להספיק למשימה
כך שהוא ידע שיש לו 20 דקות לגרוב גרביים ולנעול נעלים.
לסמן על הבריסטול הצלחות - רק את ההצלחות בלי הכישלונות
וכל שבוע לאתגר מחדש אם בשבוע הבא יהיו עוד 3 הצלחות
תקבל פרס ....
או על מי פותח את הדלת ראשון לאורח
חוקים ברורים השבוע אחותך פותחת את הדלת שבוע הבא אתה.
שהדברים יהיו ברורים בכמה שיותר תחומים
ילדים עם קשיים שכאלה חייבים סדר בעולמם
ברגע שיש לכל דבר חוקים ברורים והדברים רשומים זה נוסך בילד בטחון
בתהו ובהו של העולם. הכל רשום מסודר ומאורגן לו מול העיינים
וזה מקל מאוד.
בהצלחה

תודה על התגובות
לפלונית: אנחנו כבר מקבלים סיוע שבועי מאשת מקצוע מצוינת, לדעתי. היא עוזרת לנו להסתכל על הדברים ללא שיפוט, לפתור בעיות בצורה נקודתית ולא להתמודד עם כל הדברים בבת אחת אלא לבחור בכל פעם אתגר אחד שנראה לנו חשוב ומתאים. ובכל זאת, זה קשה.

אני בטוחה שיש קושי נוסף לADHD ואנחנו בתור הארוך ארוך לאבחון מקיף...
איכשהו בגלל שלא רצינו לתייג את הילד, דחינו את כל עניין האבחונים לגיל די מופלג.

זה באמת קשה להודות בזה שהילד הגדול שלך לא מסוגל לדברים שהיית רוצה שיהיו לו קלים. אבל גם בהודאה הזאת יש משהו משחרר, שמאפשר לראות את הילד כפי שהוא. כמו שאמא לילד איטי לא מצפה שהבן שלה יתחרה בריצה, כך אני לא מצפה מהבן שלי לדברים מסוימים, שלדעתי אינם לפי כוחו. כלומר, לפעמים אני לא מצפה ולפעמים אני מטפסת על הקירות מרוב תסכול...

שרית אמיר:
מצחיק שהעלית את הרעיון הזה, כי זה בדיוק הרעיון שעליו חשבנו לפני שלושה-ארבעה שבועות עם המלווה שלנו (אשת המקצוע שהזכרתי קודם). זה כנראה רעיון טוב, אבל קשה לי איתו כי אין לי אנרגיה להתעסק עם זה כל הזמן. נכון, תאמרי בצדק שאני ממילא מתעסקת עם זה כל הזמן ובאופן מאוד לא פרודוקטיבי... ובכל זאת, עובדה שעוד לא התחלנו.

ובנוגע לסוגיות כמו מי פותח את הדלת: אנחנו כבר יודעים שילדים כמו בננו זקוקים לסדר ברור במיוחד ולחוקים פשוטים ומאורגנים. אבל את הרי יודעת שהעניין הוא לא פתיחת הדלת, אלא הרצון שהוא כבר יפעיל שיקול דעת בוגר בעצמו, בלי שנצטרך לחשוב מראש בשבילו על כל אירוע ולהגיד לו איך להתנהג בכל סיטואציה. לפעמים אני מרגישה כאילו אני מתכנתת רובוט ומסבירה לו איך להתנהג כמו בן אנוש. זה קשה.

בכל מקרה תודה, ואם יהיו חידושים - אעדכן!

יכשהו בגלל שלא רצינו לתייג את הילד, דחינו את כל עניין האבחונים לגיל די מופלג.
זה באמת קשה להודות בזה שהילד הגדול שלך לא מסוגל לדברים שהיית רוצה שיהיו לו קלים. אבל גם בהודאה הזאת יש משהו משחרר, שמאפשר לראות את הילד כפי שהוא. כמו שאמא לילד איטי לא מצפה שהבן שלה יתחרה בריצה, כך אני לא מצפה מהבן שלי לדברים מסוימים, שלדעתי אינם לפי כוחו. כלומר, לפעמים אני לא מצפה ולפעמים אני מטפסת על הקירות מרוב תסכול...
מנסיון לפעמים התיוג מקל.. יש שם לבעיה. ומשם אפשר להתחיל לטפל נקודתית ומדוייק יותר.
ולגבי כל השאר.. לפעמים גם מתוך כל המצב והתסכול והקושי פתאום הם מפתיעים ומוכיחים שהם מסוגלים ליותר ממה שחשבנו ואיכשהו אחרי כל התסכול והקושי והנמכת הציפיות כשהם מפתיעים ככה זה מקבל מימד אחר לגמרי והיכולת לראות כל צעד קדימה וכל התקדמות קטנה מתחזקים...