התקופה הכי חשוכה שלי בלוג אחרי לידה

[עץ_צומח_בשממה*]

התקופה הכי חשוכה שלי

אחרי שהוא נולד, כשאני אמורה להיות הכי מאושרת- מחוזרת- מחוייכת. אחרי שכבר ילדתי אחד, ואני כבר אמורה לשחות בחופשיות בתקופה הזו, כמו (אם לא יותר) בילד הראשון.
אני עוברת לידה כל כך טראומטית, כל כך קשה נפשית ופיסית, שאני בהלם. פשוט בשוק. על כל הלידה הזו אני מסתכלת מבחוץ, אבל סובלת מבפנים. אני אמשיך להסתכל על הכל מבחוץ עוד הרבה זמן.

(נשים הרות יקרות, אני במקומכן הייתי פונה לדף יותר נעים, כמו הכנת קרטיבים ביתיים או גידול תרנגולות)

צרחתי עד שחשבתי שהעיניים שלי יעופו החוצה, יחד עם הכליות שלי. ילדתי כבר ילד אחד, כאב, אבל לא היה סרט זוועה. התינוק יצא בתנוחה לא רגילה, כאילו ילדתי תינוק וחצי.
הוא יוצא ואני ממשיכה להרגיש את הצירים, איומים וכואבים כמו לפני שהוא יצא. הכאב לא מרפה והמיילדת צועקת עלי שאפסיק להתעסק בעצמי ואולי אתייחס לתינוק שאני מחבקת בזרועותי.

היא רוצה שאתיישב כדי להוציא את השליה, אבל הבטן שלי רכה כמו מים, השרירים כאילו התאיידו ואני פשוט לא מצליחה לקום. אף אחד לא עוזר לי, המיילדת נוזפת בי שאקום כבר וכולם מסתובבים סביבי בלי לעשות כלום. אני אפילו לא מצליחה להרים את עצמי עם הידיים, כי התינוק בידיים שלי, אז אני אמורה לעשות עכשיו כפיפת בטן, עם שלוש ומשהו קילו על הידיים ושתי דקות אחרי שהוצאתי תינוק. המיילדת לא מוותרת, נו! נו! תקומי כבר! במקום פשוט לעזור לי.


התינוק לא מפסיק לבכות, ואני לא מבינה למה. התינוק הראשון שלי בכה רק כשיצא, ונרגע מיד כשנגעתי בו.
כשאני שואלת את המיילדת למה הוא בוכה היא יורה- אולי תקשיבי למה שהוא רוצה להגיד לך במקום לסתום לו את הפה??

אני נשכבת לאחור עם התינוק שממשיך לבכות. כואב לי, הצירים ממשיכים והלידה הזאת לא נגמרת למרות שהיא כאילו נגמרה.
כולם עזבו את החדר, המיילדת, בן זוגי, המלווה הלכה הביתה כי הבן שלה חזר מהגן. יש לי שתי דקות של שקט ואז נכנסים האנשים:
ההורים שלי והאחים שלי נכנסים אלי הביתה, בלי הזמנה. אחותי, אמא שלי והבן הגדול שלי נכנסים אל החדר.
התינוק עוד מחובר לשליה, והם דורכים על השליה בלי שאנחנו שמים לב.
כשנדליק את האור החדר יראה כמו בית מטבחיים.
אם אפשר היה לפתוח את הנפש שלי הייתם רואים את אותו הדבר.
המיילדת רוצה ללוות אותי למקלחת, וכשאני חוששת להחליק על הדם היא מתעצבנת: תפסיקי להיות מפונקת!

אני מבקשת מים, ומקבלת אחרי כשעתיים. אני רעבה ומבקשת שוב ושוב אוכל. הלידה הזו התישה אותי, אני מרגישה מרוקנת מכל כיוון וחלשה כל כך. אין לי מים ואין לי אוכל. כשאני שואלת איפה האוכל שלי אמא שלי אומרת שהמיילדת היתה רעבה אז הם נתנו לא את מה שהכינו לי. עוד מעט האוכל שלך יהיה מוכן. גם לאוכל הזה חיכיתי כמה שעות, כי 'חשבתי שאמא שלך נתנה לך' ו-'חשבתי שבעלך נתן לך'. אני עם התינוק לבד בחדר, יצור שבוכה ואני לא מצליחה לגייס מתוכי טיפת אנושיות כדי להיות אמא. אני צריכה לחזור להיות קודם בן אדם. אני מרגישה כמו קורבן להתעללות פיסית ונפשית. הצעקות והירידות של המיילדת לא מפסיקות.


כשאני מבקשת שוב ושוב מבן זוגי שיהיה איתי, הוא מסרב- צריך לרוקן את הבריכה. הוא גם שוטף את הבית, מכניס את הכביסה ועושה עוד דברים שמשמעותם היא שאני לבד בחדר במשך כמה שעות. אני חושבת שגם הוא היה בטראומה קשה, והדרך שלו להתמודד היתה לברוח ולהעסיק את עצמו בדברים אחרים.
בשלב כלשהו אני לא מסוגלת להיות בחדר הנוראי הזה לבד, ויוצאת החוצה לסלון. אני יושבת על הספה ובוהה. התינוק שוכב במיטה שבחדר. אמא שלי אומרת לי לא להשאיר אותו לבד, אבל לא עולה על דעתה ללכת להיות איתו, או עם שנינו בחדר. במשך שבועות אני לא אוכל להיות בחדר הזה, חדר השינה שלי, בלי לראות שם את המיילדת, כמו גוש שחור על הרצפה שמאיים למחוק אותי ולסיים את מה שהתחילה כשנכנסה אלי בבוקר הלידה. במשך ימים אני מסתכלת אל הרצפה בנקודה בה ילדתי, וכל מבט כזה מספיק כדי לכווץ לי את הרחם בציר אמיתי וכואב.
בערב של יום הלידה בן זוגי הלך לאיזשהו מקום, ואני צריכה להיות עם שני הילדים. חברתי מגיעה והיא דואגת לגדול לאוכל ועוזרת לי. התחושה הכי ראשונית שעולה בי כשאני מסתכלת על התקופה הזו היא הנטישה. הנטישה של בן זוגי, הנטישה של המלווה, כשהייתי צריכה אותה יותר מכל. הנטישה של אמא שלי, שטסה לפאריס שבוע וחצי אחרי הלידה, (הכרטיסים נרכשו בדקה התשעים, יום קודם) כשיש לי תינוק שעבר ברית מילה (למרות התנגדותי) ועם דלקת בשד, חום של מעל ארבעים מעלות והזיות. אה, היא באה לתת לי קופסת עוגיות שקנתה מהסופר לפני שנסעה. מקווה שזה סגר לה את הפינה של יסורי המצפון.
כשחמותי מגיעה יום ויומיים אחרי הלידה היא מביאה איתה את שני הנכדים שלה, כי זה בדיוק מה שמתאים לעשות אחרי לידה.

במשך שבועות כואב לי. כואב לי ללכת. כואב לי לעמוד. כואב לי להשתין. גם כשאני סתם שוכבת, כואב לי. אני חלשה ומסוחררת עד שאני בקושי יכולה לקום לקחת לי כוס מים, אבל אין לי ברירה אלא לעשות זאת, כי בן הזוג שלי חזר לעבודה כשהתינוק היה בן יום וחצי, ואמא שלי מגיעה לפעמים אבל עסוקה יותר בלטחון לי את המוח על זה שאני לא מזמינה את אחותי. כשאישה יולדת בבית חולים, היא נמצאת שם שלושה ימים, ובדרך כלל האבא נשאר כמה ימים בבית. יש לה לפחות שבוע עד שהיא צריכה לחזור לתפקד ברמה נמוכה. אולי הייתי צריכה ללדת בבית חולים. קר ומנוכר אבל לפחות מביאים לך מים.
רמזים עבים בדבר גירושין מבהירים לי שויתור על ברית מילה לא מתקבל. הזמן הכי טוב לעשות את השיחה הזו הוא ביום השני אחרי הלידה, למרות שלאורך כל ההריון היתה שתיקה בנושא ואני הבנתי שעמדתי התקבלה.

[עץ_צומח_בשממה*]

אם מישהי מזהה אותי, או את הסיפור, אני מבקשת לשמור על הפרטיות שלי ולא להוציא אותי 'מהארון' באתר או בחיים.

[עץ_צומח_בשממה*]

המשך יבוא... כרגע התינוק שלי בוכה

[חלומות_מתגשמים*]

נשמע קשה כל כך.

מקשיבה לך.

[עץ_צומח_בשממה*]

אני במאבק עם עצמי, רוצה למחוק את הדף, מרגישה חשופה מדי, אבל גם רוצה להמשיך לכתוב.
חברה טובה שלי ילדה לא מזמן, ואני רואה איך שהמשפחה שלה עוטפת אותה. איך דואגים לה להכל, החל באוכל ונקיון הבית וכלה בחברה והכלה ופינוקים. אני לא יכולה שלא להשוות, (לא ממקום של צרות עין חלילה) את זה לריק שאני הייתי בו. אני מגיעה הרבה פעמים למצב של דמעות בעיניים כשאני רק חושבת על התקופה החשוכה הזו. אני לא מוכנה להיות שוב במצב הזה, וזאת הסיבה העיקרית להחלטה שלי שלא ללדת עוד ילדים. להיות במצב של תלות כה מוחלטת, חולי פיסי ונפשי, כשאני תלויה בטוב ליבם של אחרים כדי להמשיך, פשוט, לחיות.
כשאני קוראת את עצמי אני מניחה שמי שלא עברה לידה קשה יכולה לחשוב שאני אובר דרמטית, כי לא כל הנשים שילדו נמצאות במצב הזה. בלידה הראשונה שלי לא כאב לי כלום שעתיים אחרי, והייתי צריכה להזכיר לעצמי שאני אחרי לידה וצריכה לנוח. גם הייתי במצב נפשי מצויין, היתה לי לידה טובה, תמיכה, מיילדת נפלאה. ההריון, והלידה השניה, שאמורה להיות קלה יותר, פשוט חיסלה אותי.

[מישהי*]

מה שאת מספרת נשמע מאוד מאוד קשה, זה כואב לשמוע את זה.
אף אחת לא צריכה לעבור דבר כזה.

בבקשה תמשיכי לכתוב.
מאחלת לך למצוא את הכוחות להתחזק מתוך כל זה

(נראה לי שכבר התחזקת במידה משמעותית, למרות שעדיין פגועה)

[ר_ו_ת_ה*]

נשמע קשה קשה קשה
בכלל לא אובר דרמטי
לידה זה דבר שהופך אותך לכל כך חשופה, יכולים להיות לזה צדדים מרגשים ומדהימים, ואפשר גם להרגיש חשופה, כמעט בלי עור, כמו שתיארת. ואני בכלל לא חושבת שאת מגזימה.
המיילדת נשמעת מזעזעת, ממש. ובין השורות עולה המון כעס עליה, וממה שתארת-מאד בצדק.
האם ניסית לומר לה איך את מרגישה? אולי זה יעזור לנקות את הרגשות הללו ולהשאיר את חווית הלידה הקשה מאחורייך?
התקוממתי גם כשקראתי על אמא שלך. נורא קשה לשמור בפנים את כל התסכול, האכזבה, הכאב והכעס הזה.
אני חושבת (וזוכרת מעצמי) שהתקופה של אחרי הלידה מתאפיינת מצד אחד במצב תודעתי מעורפל, ומצד שני המון דברים מתחדדים ורואים אותם בצלילות.
ככל הנראה, ההתנהגות והתחושה שהסובבים אותך לא באמת רואים אותך ולא נמצאים כדי לתמוך, זה לא משהו שהתחיל בלידה, אך עכשיו ראית זאת בצלילות, וזה כואב.
טוב שאת כותבת, אל תתכנסי שוב. תוציאי מה שאפשר.
מאחלת לך שתמצאי גם אור בימים הללו...
והצהוב אומר: כולנו זקוקים לחיבוק. אכן כן...

[אמל_ית*]

גם אני מקשיבה. גם אני שומעת- בכלל לא אובר דרמטי. אני שומעת טראומה. רוצה לומר לך- טראומה באה בכל מיני צורות, לא תמיד ממה שחושבים שהיא תבוא. אבל תמיד תמיד היא דורשת- עיבוד, איוורור, יחס- בשביל הריפוי. מזמינה בשבילך ומאחלת לך הרבה הרבה ריפוי. אם הוא יתחיל פה בוירטואליה- אז טוב. ושיעבור לחיים האמיתיים.

[אמא_ללי*]

קוראת, מקשיבה לך.
תמשיכי לכתוב, את לא לבד

[ב_שאיפה*]

מאחלת לך שתמצאי גם אור בימים הללו...
מצטרפת בחום לאיחול

[מנסה*]

אני לא מכירה אותך, את אישה זרה לי לגמרי ועם זאת קראתי את כולך ואני רוצה לחבק אותך. לבשל לך, לנקות לך, לדאוג לך, הרגשתי את החוסר אונים את הפחד את הלבד שלך דרך המילים.
תמשיכי לכתוב עוד ועוד.

[עץ_צומח_בשממה*]

תודה לכולכן. אני לגמרי מודעת לכך שזו טראומה. למעשה, ביום הלידה כבר הבנתי את זה, שהיתה טראומה לי ולתינוק. התחלתי לטפל בעצמי כבר שבועיים אחרי הלידה, ועשיתי מאז תהליך ממש משמעותי. עשיתי את הצמיחה הכי משמעותית בחיי בחודשים שעברו מאז הלידה.
מנסה- העלית לי דמעות באיכפתיות ובנתינה שלך. הרגשתי את הלב שלך גואה בנתינה אלי. תודה. עכשיו אני במקום של לעשות את זה עבור יולדות אחרות- כשאני יודעת שמישהי ילדה אני שולחת לה אוכל, באה אליה אם אנחנו מספיק קרובות, שומעת אותה ומטפלת בה ככל יכולתי. ובעיקר מסבירה למשפחה שלה כמה היא צריכה אותם, ואיך היא צריכה אותם (למשל, צריכה את ההכלה שלהם, ולא שיספרו לה על הצרות שלהם בעבודה.)


_המיילדת נשמעת מזעזעת, ממש. ובין השורות עולה המון כעס עליה, וממה שתארת-מאד בצדק.
האם ניסית לומר לה איך את מרגישה?_
היא יודעת בדיוק מה קרה שם, היא יודעת שהיא היתה כלבה והיא יודעת שהיא היתה לא מקצועית. היא פשוט התחרפנה והוציאה עלי את כל הג'יפה. אני לא מעוניינת לדבר איתה, אני ממש מפחדת ממנה. לא יכולה להסביר את הפחד הזה, כי אני אחת שלא מפחדת מאף אחד. אבל כנראה שאני מפחדת לחזור למצב הזה שאני חשופה ופגיעה ולא יכולה להעיף אותה ממני, תלויה בה.

התקוממתי גם כשקראתי על אמא שלך
כשדיברתי על זה עם אמא שלי, היא תלתה את העניין בחוסר הרצון שלי לעשות ברית מילה, היא טוענת שאין לי מושג מה עשיתי לה ושהיא היתה במתח קשה מאוד בעקבות זה. אבל אני חושבת שזו בדיוק ההגדרה של אהבה תלויה בדבר- אם את נחמדה אלי, אהיה נחמדה אלייך. זה בסדר, רק לא ביחסי הורים-ילדים. ובטח לא אחרי לידה.

[פלוני_אלמונית*]

עץ...
קודם כל חיבוק גדול ....
האם עכשיו בימים אלו משהו השתנה? האם את מתחילה לקבל קצת תמיכה? האם בן זוגך ואת מעבדים יחד את חווית הלידה? נשמע מ א ו ד קשה וטראומטי.
ובעניין הזה, יש כאן בעיה מסוימת- מצד אחד אף אחת לא רוצה להוציא שם רע לאף מיילדת בית, גם ככה יש עליהן עליהום והכל.... ומצד שני, אם אני או חברות המעונינות ללדת לידת בית פונות לאותה מיילדת רק כי אף אחת לא אומרת כלום- גם בזה יש משהו מזעזע.
אם את מוכנה, אני הייתי רוצה לדעת עם מי ילדת. לא מוכנה להתקרב לאחת כזו ובטח לא לשלוח אליה רק כי לא הייתי מודעת שהסיפורים האלו הם עליה....

את מוזמנת להתעלם או למחוק את ההודעה אם היא מפריעה לך....
ושוב,
מכל הלב!

[מנסה*]

זה טוב לשמוע שצמחת מהחושך הזה ואת במקום של נתינה עכשיו.
אני נשארת כאן בסביבה איתך. לקרוא עוד.

[שירה*]

קראתי ברעד, גם אני עברתי משהו דומה מאד. אשמח אם תמשיכי לשתף. חיבוק גדול לך, עץ צומח בשממה...

[תמרול_ה*]

מתוך הנסיון שהיה לי בדברים אחרים לגמרי, כמה שקשה לכתוב על הדברים, כמה שזה יותר קשה, כך זה משחרר יותר בסופו של תהליך.
זה לשחרר את עצמך לדעת . חיזקי ואימצי.

איך מתחילים לגרד את עצמך מהקירות ולחזור להיות בן אדם, עם כל הכעס, עם כל הכאב, והנטישה.
איך אפשר להסתכל על כל האנשים האלה בעיניים אחרי כן, לאחר האכזבה הקשה הזאת מכולם.
ואת עוד לא מתחילה אפילו להסתכל על עצמך, ואיפה את בתוך כל זה.

שולחת לך חיזוקים בדרך שאת הולכת בה, התאוששות, החלמה, שתצליחי לעשות את העבודה הזאת שתעזור לך להחלים.
שולחת אליך חוטים עדינים של אור, מהסוג שאפשר לקבל עכשיו.
אם משהו בכתיבה הזאת כאן מפריע לך, אנא הרגישי חופשי למחוק.

שולחת לך את השיר של רחל שפירא,

השכם השכם בבוקר יצאנו לדרכנו
יצאנו לדרכנו שקטים ונדהמים.
עקבות הסערה היו בכל מקום
כמו צללים גדולים, כמו עדים אילמים.

השכם השכם בבוקר יצאנו לדרכנו
מילים שלא אמרנו הכונו בשתיקה.
עקבות הסערה היו בכל מקום
ידענו שצפויה עוד דרך ארוכה.

אחר כך עלתה השמש מול עיננו הלאות
והאירה באור חדש את הקור והבדידות
וכל מי שהיה שם יכול היה לראות
כמה אותות קטנים חמים של ידידות.

אחר כך הלכנו יחד מול השמש העולה
שהאירה את עולמו של כל איש באור חדש,
הבטחנו לעצמנו ללמוד מהתחלה
מה פשר טוב או רע, טמא או מקודש.

השכם השכם בבוקר יצאנו לדרכנו.
הפקרנו את פנינו לרוח הקרה,
עקבות הסערה היו בכל מקום
כמו חותם בוער, כמו צעקה מרה.

אחר כך זרחה השמש על אחינו הנחים
והאירה באור חדש את פצעינו הגלויים,
לאט לאט למדנו שוב להבחין
בכח המופלא של החיים.

אחר כך זרחה השמש ברוך וברחמים
והאירה באור חדש את האימה והתקווה,
וכל מי שהיה שם ביקש לו ניחומים
בחסד ומסירות, סליחה ואהבה.

השכם השכם בבוקר יצאנו לדרכנו...

[מישהי*]

היא יודעת שהיא היתה כלבה והיא יודעת שהיא היתה לא מקצועית. היא פשוט התחרפנה והוציאה עלי את כל הג'יפה. אני לא מעוניינת לדבר איתה, אני ממש מפחדת ממנה

באתי לכתוב ואז ראיתי את המרגיעון המדהים - נוכחותך חשובה לי מדעתך

אז קודם כל, אני כאן, ואיתך בתוך הסיפור הקשה הזה. וגם לי טוב לשמוע שצמחת מהחושך הזה ואת במקום של נתינה עכשיו.

ודעתי, או תחושתי לגבי המיילדת, זה שיעשה טוב אם מישהו, לא את - יפנה אליה, ובסופו של דבר אני חושבת שאם היא תתנצל - את אומרת שהיא יודעת שהיא היתה לא בסדר - זה יעשה איזשהו תיקון. המילה "להתנצל" היא קצת דלה וקטנה בשביל מה שצריך לקרות, אבל אני לא מוצאת מילה אחרת. אני מאמינה שכשמישהו פוגע, אז כשהוא מבקש מחילה ומכיר בפגיעה שפגע ומביע על כך חרטה - זה יכול לעשות תהליך של תיקון בצד הנפגע.
אני חושבת אבל שוב, שזו צריכה להיות מישהי אחרת שתעשה את התהליך מולה, בשבילך.
ואני מתארת לעצמי שאת בכלל לא רוצה שהיא תדבר איתך - מרוב פחד - ואני מבינה אותך לגמרי. ובכל זאת חושבת שכשזה יבוא, בעיתו, זה יכול לחזק אותך ולתמוך בתהליך ההחלמה שלך.

אם דברי לא מתאימים את מוזמנת למחוק
מאחלת לך הרבה טוב, אור, ואהבה, זה מגיע לך!

[עדי_א*]

אני מצטרפת למי שכתבה למעלה, גם לי בא לשטוף אצלך את הרצפה ולהכין לך פשטידה.

[שמנת_מתוקה*]

עצוב עצוב. תרגישי טוב

[או_רורה*]

חמודה, אם זה מעניין אותך, מתארגנת קבוצה לנשים אחרי לידה (כשנגיע ל-7 בנות היא תיסגר) בהנחיית פסיכותרפיסטית מומחית להריון ולידה.
הקבוצה מיועדת לבנות שחוות חוויות קשות סביב הלידה.
מזמינה אותך לעשות לייק ולקבל מידע.
או לפנות אליי בדפבית.


http://www.facebook.com/pages/%D7%9C%D7 ... 4122747330

[מישהי*]

אורורה,
באיזה איזור זה?

[מזדהה*]

חולמת על להקים מקום כזה, שבו העולם יעצור כשכל תינוק חדש נולד. יעצור, התרגש ויתחיל לבשל.
שיהיה מרכז שבטי ותומך ויתן מענה לכל כך הרבה נשים שאין להן שבט או לפחות לא מספיק.
גם אני אחרי לידה ומתחברת לכל מה שכתבת.
חיבוק חזק

[או_רורה*]

תל אביב! ויש מידע נוסף בדף הפייסבוק.

באופן כללי -
מדובר על 4 מפגשים, וזו הרצה כך שזה מחיר סביר בהתאם.

[ענן_ורוד*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עברתי דבר כזה לפני 9 שנים
התחושה היא בדידות קשה ,זה סוג של מוות במקום חיים
כל יום מחדש.
אני מקווה שמשהו השתנה מאז שהתחלת לכתוב ,
דבר שמאוד עוזר חוץ מתמיכה נשית צמודה כמובן ,
וטיפול.
זה להפנים את המחשבה שהכל עובר השעון לא נעצר
הימים עוברים והתינוק יגדל וזה יעבור הענן השחור הזה.
ואז תוכלי לטפל בכל הדברים האלה , התחושות הקשות , הזוגיות שלא הגשימה את עצמה ועוד דברים.
אני עברתי את זה לבד לבד ולקח לי שנה להבין שעברתי טראומה קשה
שגרמה לי דכאון שלא הייתי מודעת אליו בכלל. רק כשהוא עבר נפקחו עיני.
מאוד מאוד עוזר להתמקד בעכשיו, ברגע, ביום הנוכחי . זה מרגיע וממקד.
ואז אפשר לראות את האור שבוקע מבין העננים, ויש הרבה אור כזה..
מקווה שעזרתי במשהו.
אם את צריכה משהו , רק תגידי.

[פלוני_אלמונית*]

תגידו, זה שעץ צומח בשממה היתה כאן ליום אחד לפני 5 ימים ומאז נעלמה, זה קצת מוזר?
או שזו רק אני עם ציפיות ? (שנועדו רק לכריות כפי שמזכיר לי כרגע המרגיעון?)

[אורלי_נ*]

עץ
אני כל כך מרגישה אותך.
לידה היא חוויה עצומה, אי אפשר להסביר את זה, היא נמצאת בכל מקום והכל נכנס לתוכה.
וודאי מצטרפת לכך גם האכזבה הנוספת שמלידת בית יש לנו ציפיות מסוימות....
נראה שאת וונדר וומן שלא רוצה בכובע הזה יותר,ובצדק, והסביבה כשלה מלהבחין בכך.
אנשים הם הרבה פעמים שטוחים.
אם את חזקה ועצמאית-לא צריך לתמוך בך או לעזור לך אף פעם. אין להם יכולת לפרק את הרצף של החיים למקרים נפרדים.
אפשר לשנות דברים,וזה לוקח זמן. יש דברים שגם לא ישתנו לעולם.
אני מקשיבה לך
תמשיכי לכתוב

[עץ_צומח_בשממה*]

אני מרגישה שקשה לי עכשיו, שהכתיבה מנקה אותי אבל גם מורידה אותי שוב לאותו המקום, אני מרגישה שאין לי סבלנות לשום דבר ואני שוקעת שוב בתקופה ההיא. אז תסלחו לי אם אני אקח קצת הפסקה, ואחזור כשאתחזק.
ותודה לכולכן על ההקשבה, ההכלה והתמיכה.

[עץ_צומח_בשממה*]

תמרול ה , מה שכתבת היה מדויק כל כך, כאילו נכנסת לתוכי וראית אותי. תודה.
לכל המתוקות שרוצות להכין לי פשטידה, תודה לכן! אני אשמח אם תכינו אותה למישהי שילדה איפשהו בסביבה שלכן. אני כבר בסדר (-:

ולגבי המיילדת- אני מאוד הייתי רוצה לצעוק לכולן- תיזהרו!! זאת מיילדת נחשבת, ותיקה, מאוד חזקה. אני רוצה להזהיר את כולכן מפניה. אני לא רוצה שהיא תעשה את זה לעוד מישהי! אבל אני מפחדת להיכנס איתה לעימות מאיזשהו סוג, מכל סוג. אני מרגישה כל כך חלשה מולה, ופשוט לא רוצה להתעמת איתה. אני יכולה רק לומר שהיא מהדרום הרחוק, במקור לא ישראלית, ושהיא אישה מאוד יפה. פלונית- אני מניחה שאם תיתקלי בה, את תבחיני בזה.
חוצמזה, אני מספרת את הסיפור הזה לחברות שלי, הבראנז'ה של החינוך הביתי (-; אז אם פותחים אוזניים אפשר לגלות את זה. אני מאוד רוצה שהסיפור הזה יסתובב בקרב הקהילה שלנו, כדי שיזהרו ממנה, אבל מעדיפה שהסיפור הזה יסופר בעילום שם, כי זה מאוד פרטי.

[פז*]

אולי תרצי לקרוא בדף מיילדות בית
אולי תמצאי שם חוויות דומות, אולי אף מאותה מיילדת

[פלוני_אלמונית*]

ולגבי המיילדת- אני מאוד הייתי רוצה לצעוק לכולן- תיזהרו!! זאת מיילדת נחשבת, ותיקה, מאוד חזקה. אני רוצה להזהיר את כולכן מפניה. אני לא רוצה שהיא תעשה את זה לעוד מישהי! אבל אני מפחדת להיכנס איתה לעימות מאיזשהו סוג, מכל סוג. אני מרגישה כל כך חלשה מולה, ופשוט לא רוצה להתעמת איתה

אני לגמרי מבינה...
יש אפשרות לכתוב בדף מיילדות בית את ההתרשמות שלך מהלידה עם מילדת ספציפית.
את יכולה לעשות את זה בעילום שם.
לא יכול להיות שבגלל שאת מפחדת ממנה לא תדברי.
אם היא מסוכנת צריך לדעת מזה!

[עץ_צומח_בשממה*]

כתבתי... בגלל זה אני אומרת, שמי שתחפש- תמצא. אני לא שותקת, כי אני לא אקח על מצפוני שעוד מישהי תעבור את הסיוט הזה איתה. כשאת יולדת בבית חולים, אני מניחה שיש לך אפשרות לבקש מיילדת אחרת. בבית אין אפשרות כזו. ואם המיילדת משנה את פרצופה במהלך הלידה, את תקועה איתה!

[פלונית*]

אני לא בטוחה שמי שיחפש עליה ספציפית ימצא את הדף הזה. לפי התיאור שלך ניחשתי למי את מתכוונת, וכשחיפשתי תמונה בגוגל היה ברור לי שזו היא...
אבל לדעתי שווה לכתוב מילת אזהרה בדף מיילדות בית, שכרגע מוצף במילות אזהרה על כל מיני מיילדות, וטוב שכך. אני אישית נמנעתי מללכת למיילדת מומלצת מאד בלידה הקודמת שלי, כי ראיתי שיש עלהי המלצות אבל גם דברים לא כל כך טובים, וזה איפשר לי להימנע.
אם את רוצה, אפשר לשים קישור לדף שלך משם, ומי שתחפש תוכל יותר בקלות למצוא.
רוצה לאחל לך המון דברים טובים, ולא יודעת מה ואיך לכתוב, אז אני אסתפק בחיבוק וירטואלי!
(ואני ממש מקווה שהמיילדת שבחרתי הפעם תהיה בסדר בלידה.....)

[עץ_צומח_בשממה*]

אכן כתבתי בדף על מיילדות בית (-:

[טרה_רוסה*]

קראתי הבוקר את הדף ואני חייבת להגיד שזה לא עוזב אותי! צירוף של ליקוי מאורות מצד כל הסובבים אותך. אין מילים.