באופן טבעי

הי,
אנחנו משפחה בחינוך ביתי, עם שני ילדים, בגילאי 4 ו- 1.9.
כבר שנה שהזוגיות שלנו במשבר חמור מכל מיני סיבות, אבל לא לשם הזוגיות פתחתי את הדף.
מצב הזוגיות כל כך רע שההחלטה על פירוק וגירושין ממש קרובה.
אך אחד הדברים העיקריים שמעכבים אותי מלהחליט זה החינוך הביתי.
עוד לפני שהחלטנו להביא ילדים לעולם החלטתי שאגדל אותם בעצמי בבית.
וככל שעוברות השנים אני יותר בטוחה שעשיתי את הבחירה הנכונה,
עברתי תקופות לא פשוטות אבל המון המון חוויות מדהימות ומלא סיפוק ואהבה לבחירה הזו.
כיום אנחנו במצב כלכלי לא טוב ולא יציב, כאשר הוא המפרנס העיקרי.
ואני לא רואה כרגע דרך שבה אני מתגרשת ממנו ומצליחה להמשיך עם החינוך הביתי.
והמחשבה הזו גורמת לבטן שלי להתהפך.
מצד אחד זה לא נכון לילדים להיחשף למצב בינינו ופוגע באווירה בבית, ובתפקוד ובאושר שלי ושלהם.
מצד שני אם אתגרש מתוך רצון לשים לזה סוף אני כנראה אאלץ לשלוח אותם לגן
אני ממש אובדת עצות.
אשמח לשמוע אם יש כאן נשים שעשו את הצעד הזה לפני והצליחו להמשיך בחינוך הביתי.
או אולי כאלה ששמעו או מכירים נשים כאלה.
זה מאוד יחזק אותי.
ובאופן כללי אשמח לשמוע דעות ועצות בעניין.
תודה

איפה בן זוגך עומד בנוגע לחינוך הביתי?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הוא רוצה ובעד חינוך ביתי, אבל בפועל הוא לא ממש מיישם.
אני עושה את הרוב בעצמי.
אבל זה לא העניין העניין הוא שהזוגיות שלנו פשוט לא טובה בשום צורה.
כבר המון המון זמן. אני לא רוצה לחיות ככה יותר.
אני לא רוצה שהילדים יגדלו לתוך המציאות הבלתי נסבלת הזו בינינו.
אבל מצד שני אני לא רואה איך אפשר ליישם חינוך ביתי כחד הורית.
ולכן מאוד חוששת להתגרש ולוותר על החינוך הביתי.
שתי האופציות שאני רואה שעומדות בפניי לא טובות.
אני מחפשת אפשרות אחרת...
הייתי שמחה למשל לשמוע שיש אמהות חד הוריות בחינוך ביתי.... ולדעת שזה אפשרי.
ואולי אפילו לקבל עצות לאיך עושים את זה...

לא סתם שאלתי.

התגרשתי כשהגורה הייתה בת שנה וחצי (היום היא בת 3 וחצי)
זה אמנם עוד לא "חינוך ביתי" אבל היא לא נכנסה ולא תיכנס למסגרת.
זה אחד הדברים המעטים שהיו מוסכמים עלינו כזוג עוד לפני שהתחתנו.

הוא יודע, וברור לו שאם הוא לא יתמוך כלכלית (ורגשית ע"י פינוי זמן בשביל עצמי, כשהוא יכול) היא תיכנס למסגרת כלשהי, והוא מאוווד נגד.

בהסכם הגירושים הוא התחייב לשלם 2000 ש"ח, בפועל הוא משלם יותר
והסדרי הראיה מאפשרים לו לקחת אותה כל סופ"ש שני, שהופך להיות סופ"ש ארוך (חמישי בערב-שישי-שבת) ובשבועות שבהם הוא לא לוקח אותה סופ"ש הוא איתה 25 שעות (בד"כ יום קבוע, אבל זה משתנה בהתאם לצרכים שלו/שלי)

יש שיח מאוד הדדי, פורה ונחמד בענייני הגורה.
(כמו כשעברתי תקופה קשה, לשלם את הבייביסיטר שהייתה איתה)

אני עובדת כמטפלת של ילדים, בעיקר כדי שלה תהיה חברה
אבל בערבים אני מעבירה קורסי הכנה ללידה, אצלי בבית
זאת הפרנסה העיקרית שלי בנוסף לכלמני חלטורות כמו פעם בשבוע 4 שעות של עבודת משק-בית אצל שכנה, והקלדה לסטודנטים בעונה המתאימה.

זה קשה, לא פשוט, אבל בהחלט אפשרי.


כשהיא תגדל, אני מקווה שאני והוא נוכל לגור בסמיכות ולגדל אותה במשמורת משותפת, שתאפשר לו ולי להתחלק בפרנסה (או למצוא זוגיות ><)
כרגע, אני לא מסוגלת שלא לריב איתו...התקשורת איתו בעיקר במיילים ובסמסים ששם גם אני וגם הוא מרסנים את עצמנו

את יכולה לדעת איך גירושים מתחילים, אבל אין אפשרות לצפות לאן זה ימשיך,
כל הנשים שהתגרשו שהיו בחינוך ביתי שאני מכירה ,נאלצו לשלוח למסגרות אחרי הפרידה עקב התנגדות האב, אפילו הייתה הסכמה לפני כן, לפעמים זה לא היה מיידי, אלא בתווך של כמה שנים.

שלום לשואלת
מה שאת מבקשת אינו אפשרי וכדאי שתצאי מנקודת ההנחה הזאת
גם אם תצליחי לארגן לעצמך ולילדה שלך קיום דחוק שהוא אתגר לא פשוט לחלוטין את עדיין מתעלמת מסוגיות כמו החיים שיהיו לך כשהילדה תגדל, תהיי מבוגרת, תצטרכי פנסיה וכדומה.
בתקופה הזאת, כשהילדה תגדל, גם לא תהני כלל מדמי מזונות
אז גם אם זה נראה רחוק כרגע, בעצם המצב בו את נמצאת מחייב אותך לחשוב מה יותר חשוב עבורך

במילים אחרות, אם איזה פחד את מעדיפה להתמודד עכשיו ואם איזה פחד מאוחר יותר?
התמודדות עם פחדים היא קלה מאד כאשר מבינים שהם רק בראש שלנו

מה שאת מבקשת אינו אפשרי וכדאי שתצאי מנקודת ההנחה הזאת
ממש לא נכון. אפשרי בהחלט, אבל קשה ומאתגר ללא ספק. מאוד.

הקביעה הנחרצת הזו מקוממת אותי. מלבדי ומלבד שיר שכתבה לעיל, אני יכולה לחשוב בסביבה המיידית שלי לפחות על 3 משפחות נוספות שבהן האם הגרושה מגדלת בחינוך בייתי, ואני ממש לא מעורה בקהילה ומכירה את כולם. כך שלא כל הנשים שהתגרשו שהיו בחינוך ביתי שאני מכירה ,נאלצו לשלוח למסגרות אחרי הפרידה עקב התנגדות האב . אבל גם זה קורה. בהחלט. אם האב מביע התנגדות, אי אפשר לקבל אישור לחנ"ב, למשל. מצד שני, יש כל מיני דרכים להתמודד עם התנגדות כזו,אם תהיה. לוותר על חנ"ב היא רק אחת מהן.
וכמו כן, זה נכון שתצטרכי לדאוג לעתידך, כמו פנסיה. ושכדאי שתעבדי, אפילו שעה בחודש, גם למען משכורת כלשהי וגם כדי שתהיי מבוטחת בבטל"א. מענקים והטבות לגרושות וחד הוריות

אני חושבת שאם החלטתם בוודאות שלקשר אין סיכוי ויש להפרד, חשוב שתדעי בפני מה את עומדת. אבל גם כל החלטה- יכולה להשתנות כשהיא תפסיק להתאים, או לא תעמוד במבחן המציאות. באופן אישי, על אף שאנו בחנ"ב, אני באמת לא חושבת שהליכה לבי"ס היא סוף העולם. היא עוד אופציה, שעשויה להתאים בזמנים מסויימים ולמשפחות בכל מבנה שהוא.

מהניסיון שלי, אפשרי אם יש משפחה שתומכת או משהו כזה.
גם כאן, המטרה היא להחליט מה באמת יותר חשוב
זה יעזור לעשות סדר.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה לכולם :-.)
נכון להיום האב לא מביע שום התנגדות והוא מאוד בעד החינוך הביתי, אבל, התקשורת בינינו כל כך גרועה בשנתיים האחרונות, ורק הולכת ומחמירה עם הזמן.
יש לי כמה חברות שהתגרשו, ואני יודעת שבמצב הזוגיות שלנו והמצב הכלכלי שלנו יש סיכוי מאוד גדול שהגירושים עלולים להיות מכוערים די בקלות.
מצד אחד הוא בסך הכל אדם מדהים בהרבה מובנים- הרי בחרתי להתחתן אתו ולגדל אתו ילדים.
אבל מצד שני המצב ונסיבות החיים השונות הביאו אותו להתנהג בכל מיני דרכים שמאוד לא ציפיתי ממנו, ומאוד הפתיעו ואכזבו אותי.
ומכאן נובע החשש שבגירושים זה עלול להחמיר- ואני עלולה למצוא את עצמי בלי מזונות למשל או בלי רצון שלו לשתף פעולה לטובת הילדים.
ולכן בשנתיים האחרונות אני בוחרת לסבול את הזוגיות הזו ולא את העתיד הלא ידוע ואת המחירים האפשריים שאני עלולה לשלם.
מה שהשתנה עכשיו, זה שבתקופה האחרונה זה לא רק אני סובלת מהזוגיות, אלא כל האווירה בבית לא טובה, והילדים נפגעים מזה רגשית.
ואז בעצם נשאלת השאלה מה הטעם שאסבול כל כך את הזוגיות הזו למען החינוך הביתי אם בכלל לא טוב בבית?
וברור לי שאם הוא לא היה בתמונה אז היה פשוט מדהים. כי לי ולילדים יש חוויות מדהימות יחד.
ההתלבטות הזו מאוד מאוד מורכבת בהרבה מובנים, ועכשיו כשאני מנסה להעלות אותן בכתב אני מבינה עוד יותר כמה זה מורכב ומסובך. ולא בטוח שאני יכולה להעלות הכל בכתב...
אז אני אנסה לצמצם לשורה התחתונה, שאף אחד לא יכול לדעת מה יהיה ואיך יהיה ולתת לי תשובת קסם
ואין ספק שמה שיש עכשיו לא טוב לילדים ושאני צריכה לקבל החלטה כלשהי.
ושבסך הכל אני רואה את עצמי כאדם מאוד מאוד חזק מבחינה נפשית והתמודדות עם קשיים בחיים- עברתי לא מעט.
אני מוכשרת ויצירתית מספיק כדי למצוא דרכים לפרנס בכבוד.
ואז יוצא שאני בעצם מפחדת שאני "חיה בסרט" ואין אפשרות כזאת לחד הורית בחינוך ביתי.
ואני חושבת שזה נובע בעיקר מזה שגם ככה אין לי שום תמיכה מהסביבה הקרובה בדרך החינוך הביתי, כל כמה ימים אני מקבלת עצה של "אולי הגיע הזמן לוותר"?
כל פעם שיש לי איזשהו קושי אז כולם סביבי מאשימים את זה שהם בבית- כאילו שלאנשים ששולחים למסגרות- אין קשיים.
ואז כשאני מעלה את האפשרות של להתגרש ולהמשיך עם החינוך הביתי- התגובות ממש קשות- עד כדי לומר לי שאני פסיכית, וחיה באשליות וכל מיני נוספים.
אז אני אחדד את השאלה שלי..
אני פסיכית?
או שלא המצאתי את הגלגל ויש כאלה שעשו את זה קודם לפני?
ואם יש סיכוי כלשהו גם הוא קטן, שזה אפשרי ויכול להצליח?

_אני פסיכית?
או שלא המצאתי את הגלגל ויש כאלה שעשו את זה קודם לפני?
ואם יש סיכוי כלשהו גם הוא קטן, שזה אפשרי ויכול להצליח?_
את לא פסיכית.
יש כאלה שעשו את זה קודם, לפנייך.
יש סיכוי מאוד קטן.
אבל אם אני קוראת נכון בין השורות - בעלך-דהיום עלול "להתהפך" עלייך ולהכריח את הילדים ללכת לבית הספר. נדירים ביותר הגברים המתגרשים שלא התנקמו בילדים שלהם באמצעות בית הספר.

שום הסכם, אפילו בכתב, לא עמד בפני בית משפט ישראלי אם הבעל (אפילו מנותק, לא רואה את הילדים ולא משלם מזונות) החליט לפתע שהוא מתנגד לחינוך ביתי, מכל סיבה שהיא.

לכן, לפני שאת עושה צעד כזה את חייבת לחשוב מה סדר העדיפויות שלך.
אולי ייעוץ זוגי ו/או אישי חכם יהיה בחירה טובה יותר בתור אפשרות ראשונה במצב המורכב והמסובך שלכם, מאשר לקפוץ ישר לגירושין?

עוד דבר שאני קוראת בין השורות: כרגע את כנראה די לבד בתוך סבך של התלבטויות שבהן את בעצמך לא מוצאת את הידיים ואת הרגליים.
מאוד יכול להיות שיעזור לך לדבר עם יועצת מוכשרת וחכמה (באתר הזה ומחוצה לו יש כמה כאלה) שתקשיב למה שאת מספרת והודות לחוכמתה, ניסיונה והידע המקצועי שלה תוכל לעזור לך להחליט על הדרך הטובה לרגע הזה.

מהניסיון שלי (שמה הוא קשור בעצם?) התקשורת ביני ובין אישי הייתה זוועות למשך תקופת מה וזה היה קשור לשינויי הסטטוס המשפחתיים (בין היתר): ההורות והתקופה האינטנסיבית הזו של ילד קטן הנקה וצרכים צרכים צרכים של כולם שנמצאים בחסר. במקום הקשבה ועבודה על הזוגיות היינו בכיבוי שריפות רגשי בלי לשים לב אפילו.
כותבת כי את מציינת שנתיים כתקופה קשה. כי שווה להתייעץ עם מישהי חכמה כפי שהציעה בשמת גם לגבי הזוגיות (אם לא עשית זאת). כמעט תמיד קל יותר לגדל ילדים יחד, בכל דרך שהיא. מבחינת משאבים כלכליים נפשיים זמן וכו.
מעבר ל״נקמנות״, לגרוש/ה שצריכים פתאום שוב מאפס למצוא בית ראוי להם ולילדיהם (קורת גג ריהוט ..ביגוד...סכו״ם...!!!) יש מינימום משאבים (אלה שציינתי) להפנות לתמיכה ועזרה בבן הזוג לשעבר. גירושין מכניסים את שני הצדדים למצב של שרידות ואת המשפחה כמערכת לסחרור לא פשוט. במצב כזה סיכומים קודמים לעיתים הופכים לא ריאליים, גם בלי כוונת נקם

ועוד דבר: מה עמדתו של בעלך בנוגע לגירושין? לא ראיתי התייחסות.

ואגב "סביבה" ועצותיה- לי מאוד עזר להיות במפגשי חנ"ב- במינון מסויים. זה איפשר לפגוש אנשים "פסיכים" נוספים שעושים את זה, להתחזק במה שהיה עבורי רק תחושת בטן והפך למנומק.
ואז- או שהסביבה הפסיקה לבקר (ממש P-:), או שזה הפסיק להפריע ולערער אותי כל כך. בעצם, רק עכשיו כשהעלת את זה נתתי את דעתי על כך שהסביבה לא ממש הפסיקה לעקם את הפרצוף, זו אני שמתייחסת לזה באופן משועשע...
להוריד מעליך את נטל הסביבה נכון, לדעתי, גם אם תשארו ביחד. זה מחליש ולא תורם דבר.

_או שלא המצאתי את הגלגל ויש כאלה שעשו את זה קודם לפני?
ואם יש סיכוי כלשהו גם הוא קטן, שזה אפשרי ויכול להצליח?_

מלבדי ומלבד שיר שכתבה לעיל, אני יכולה לחשוב בסביבה המיידית שלי לפחות על 3 משפחות נוספות שבהן האם הגרושה מגדלת בחינוך בייתי

וגם: התקשורת ביני ובין אישי הייתה זוועות למשך תקופת מה וזה היה קשור לשינויי הסטטוס המשפחתיים (בין היתר):
יש לכם ילד בן 1.9- אלו בדיוק סביבת השנתיים שאת מדברת על קושי עצום.
בעבר קראתי כאן (אולי בשמת א) שאין דבר יותר קשה מהשנה הראשונה עם הילד השני. וראיתי את זה אצל שכנים וחברים כל הזמן. רק מסמנת את זה למחשבה, אם מתאים לך.

גילוי נאות, אני לא בחינוך ביתי, מעודי לא חשבתי לעבור לחנ"ב ואני גם לא שייכת לקהילת באופן. אבל יש לא מעט זוויות של השקפת חיים שמשותפות לי ולאתר ולכן אני קוראת כאן מפעם לפעם.
אני שואלת ברצינות ולא כדי לעקוץ, ואשמח על תשובות ממשתתפים נוספים: האם הקדשתם מחשבה לעתיד? נניח שבהווה את מסתדרת. חיה בצמצום, נעזרת במזונות, עובדת קצת. בעתיד הרחוק - תצטרכי פנסיה שאת לא חוסכת כרגע, כמובן שאבי ילדיך לא יחלוק עימך את הפנסיה שהוא חוסך בכל השנים הללו. בעוד כ- 18 שנים המזונות ייפסקו, ומה אז? האם הילדים יתמכו בך? האם תחזרי לשוק העבודה בגיל 40? בגיל 50?
ועוד משהו שקורה אצל הרבה זוגות שאני מכירה (כולל מניסיון אישי): הגרוש לרוב מכיר בת זוג חדשה, נישא לה ומביא עימה ילדים משותפים. בשלב זה בכל המקרים שאני הכרתי המזונות שלך הופכים לנטל תקציבי משמעותי על משפחתו. יש לו בת זוג נוכחית שמתקשה לקבל כל נדיבות כלפיך מעבר למזונות שמשולמים כחוק, ולפעמים גם על המזונות שסיכמתם, ולוחצת להגיע להסדר חדש.
לי באופן אישי נראה מאוד מאיים להיות תלויה כלכלית במפרנס כשהוא בן זוגך מנישואין, ועוד יותר מכך כאשר הוא הגרוש שלך.

מסכים מאד.
בגלל זה שאלתי לגבי הגירושים.
האם הם נחוצים או שאת צריכה אותם כסיבה ליציאה מהחינוך הביתי ?
כי מהנסיון שלי כמשפחה בחינוך ביתי זה לא קל.
במיוחד לאמהות של החינוך הביתי לא קל במישור החברתי. הן נתפסות על ידי רבות לצערי הרב כסוג של מפסידניות שמתחבאות בבית מאחרי הגבר שלהן מפני המציאות
התגובה הטיפוסית שאני שומע כאשר אני אומר שאשתי מגדלת את הילדים שלנו בחינוך ביתי והיא בבית - היא "אהה.... אז היא לא עובדת..."
כאילו שלגדל לתפארת את הילדים שלנו ולהביא אותם למקום המדהים שבו הם נמצאים זו לא עבודה קשה של 24/7....

בכלל גירושים זו שאלה מעניינת.
איך זה שאדם שבחרת להתחתן איתו פתאום אי אפשר לחיות איתו וזה אפילו לא לדיון...???
וזאת לאור ההנחה שאנשים לא משתנים. בעלך היום הוא אותו האיש שהחלטת להתחתן איתו ולהביא איתו ילדים לעולם.
כן, אנשים לא משתנים. רק הנסיבות.

ואפרופו נסיבות, אני אשאל אותך שאלה פשוטה. מתי פעם אחרונה היה לכם קשר אינטימי טוב...?

_איך זה שאדם שבחרת להתחתן איתו פתאום אי אפשר לחיות איתו וזה אפילו לא לדיון...???
וזאת לאור ההנחה שאנשים לא משתנים_
אני סתם הערה... P-:

הרבה פעמים מגלים עם מי באמת התחתנת רק אחרי שיש ילדים. האדם נבחן, האישיות שלו נבחנת, הזוגיות נבחנת, היכולת להיות פרטנר אמיתי נבחנת.
ולפעמים, וגם זה קורה לצערי בחיים, יש דברים שלא הבנת את משמעותם לפני החתונה והנישואין. אולי האדם לא השתנה, אבל מה שהשתנה זה שבן או בת הזוג גילו מיהו או מיהי באמת רק בעקבות החיים המשותפים.
סתם דוגמא קיצונית מהעיתון של השבוע שעבר: אשה שגילתה שבעלה פדופיל רק אחרי 20 שנות נישואין. הוא היה פדופיל הרבה לפני שהתחתנו. והיו סימנים. היא פשוט לא חיברה, לא הבינה. מי חושב על דבר כל כך קיצוני?
אז יש דברים הרבה פחות קיצוניים, כמובן.
בכל זאת, קצת כבוד להבנה של אנשים מן הנסיון שמצטבר עם הזמן בחיי משפחה עם ילדים.

וכל זה לא סותר את האפשרות, שבמקרה הנוכחי - אולי זו כן זוגיות שאפשר להציל, אלה לא בעיות מהסוג הקטלני, וזה רק המשבר של השנה הראשונה עם שני ילדים (השנה הכי קשה. אומרים לי שמשלושה ומעלה זה כבר נעשה יותר קל...).

ואוסיף רק, שבמערכת של חינוך ביתי שבה האם משקיעה בילדים במקום בקריירה ובפרנסה שלה, אין שום ספק שהיא לוקחת על עצמה סיכון בכל מקרה שהנישואין מתפרקים.
אבל זו לא הבחירה המשפחתית היחידה שמסכנת את אחד מבני הזוג במקרה של גירושין.
ולעניות דעתי, זו לא סיבה לחיות כאן ועכשיו בניגוד לערכים ולאמונות שלנו, במיוחד כשמדובר בגידול ילדים.
זו כן סיבה, להבין שבמערכת שבירה במיוחד - כמו משפחה בחינוך ביתי ועם ילדים כל כך קטנים, במיוחד - כדאי כנראה להשקיע אקסטרה בתיקון מה שמקולקל, כי המחיר של "לזרוק לפח במקום לתקן" גבוה בהרבה מאשר באורח חיים שכולל ילדים במוסדות החינוך.

זו כן סיבה, להבין שבמערכת שבירה במיוחד - כמו משפחה בחינוך ביתי ועם ילדים כל כך קטנים, במיוחד - כדאי כנראה להשקיע אקסטרה בתיקון מה שמקולקל, כי המחיר של "לזרוק לפח במקום לתקן" גבוה בהרבה מאשר באורח חיים שכולל ילדים במוסדות החינוך
תודה - כל הכבוד - ניסוח מדויק וטוב.

נכון מאד שהיבטים נוספים של אדם מתגלים במהלך החיים המשותפים אבל מתגלים גם היבטים טובים
יש גם התפתחות משותפת יש גם הרבה שמחה.
אני מאמין שאפשר גם להתמודד עם בעיות של פדופיליות שאינן חמורות ניתן בעזרת אהבה.
לכן, הצעתי לפותחת הבלוג לבחון שוב את הדבר שהיא כבר הייתה בטוחה לגביו.
גם להשאר עם בעלה היא חשבת כפתרון לבעיה הכלכלית ולא ממקום של אהבה ושותפות בבניית משפחה

תודה

אבל זו לא הבחירה המשפחתית היחידה שמסכנת את אחד מבני הזוג במקרה של גירושין
מסכימה. וכולנו עושים החלטות שהרציונאל שלהן הוא בראיית המשפחה כתא ולא מתוך אינטרס אישי צר. אבל בהינתן שמתגרשים, אזי לא מדובר בסיכון אפשרי אלא בסיכון שמתממש. המציאות שלנו כופה עלינו לחשוב היום על הקיום לעת זקנה.
למרות שאני מתפרנסת בכבוד, לצערי אני מבינה שלא אוכל לתת לילדי הרבה בחומר (לשמחתי נתתי ככל יכולתי בחינוך) לכשיגדלו ובודאי לא להוריש הרבה, אבל אני כן משתדלת לחשוב איך לא ליפול עליהם למעמסה כלכלית, לדוגמא על ידי חיסכון לפנסיה, על ידי ביטוח סיעודי ועוד.
למרות שראיתי לא מעט דיונים באתר על נושא המחיה, בחירה בפשטות וכדומה, אני לא רואה התיחסות לעתיד היותר רחוק. הרי כולנו בשאיפה נהיה בני 60 ו- 70 וכנראה שסטטיסטית גם 80 ומעלה. ידיד טוב שלי שהתגרש מאמא בחינוך ביתי אמר לי בגילוי לב שהוא ממש מודאג מהעובדה שילדיו (ילדיה) הם אלה שישלמו את המחיר הכלכלי של הבחירה הזו.