לבקש באופן ברור
נשלח: 27 יוני 2005, 21:52
בהרבה דיונים כאן עולה הנושא של חוסר הוגנות או חוסר שוויון בביצוע מטלות. יש המוני דפים על בעל מזניח, תחזוקת בעל, הצד האפל של מפגשי חינוך ביתי, הזוגיות שלנו משתפרת ועוד המונים.
ברוב הדיונים הטענה היא שיש צד במערכת היחסים שאינו ממלא את חלקו, על רצף בין לא עושה שום דבר ועד עושה אבל כשמעירים לו/מנדנדים לו וכן הלאה. צפה חוויה של ניצול. מהר מאוד מתבהרת הנקודה שמי שמרגיש קורבן חייב/ת להשתנות בעצמו, כי הוא סובל. אין לה איך להשפיע על הזולת, אלא רק על עצמה.
עכשיו, בשמת מציעה רעיון שנראה לי תמיד אפקטיבי ביותר; לבקש באופן ברור. לבקש במילים ובמעשה, כך שיהיה ברור היכן הגבול ומה נדרש מהזולת.
בחיי שאני מנסה, וזה לא עובד.
דוגמה: אני הרוגה מעייפות. בעלי חוזר מהעבודה, מקבל שעה לעצמו לאכול ולנוח. ואז אני מבקשת לישון שעה (הבקשה ברורה, נכון?). האם הוא מסכים? מסכים, וישמור על הילדים (קיבלתי הסכמה, נכון?). אני נכנסת לחדר השינה וסוגרת אחרי את הדלת (מעשה ברור של הצבת גבול, נכון?). אחרי עשר דקות כולם במיטה, מקפצים. אני מבקשת שייצאו. לא יוצאים. אני הולכת בעצמי לחדר אחר, מורידה מזרון מהארון, סוגרת הדלת ואחרי שלוש דקות כולם חגים סביבי. אני שואגת על בעלי שאם הם לא מחוץ לבית בעוד דקה, אני הולכת בעצמי. בעלי מוציא אותם ונשארה לי חצי שעה לישון (אחר כך אני הולכת לעבודה).
לא מדובר במקרה חד פעמי, אלא ברצף כבר די ארוך.
יש באתר אין סוף דוגמאות לכך ששינוי הדפוס של הקורבן, הצבת גבולות ברורים ובקשות ברורות - לאו דווקא גוררים שינוי של הנצלן/לקחן/עצלן.
רעיונות? איפה הבעיה כאן? מי שוגה - התאוריה או היישום?
ברוב הדיונים הטענה היא שיש צד במערכת היחסים שאינו ממלא את חלקו, על רצף בין לא עושה שום דבר ועד עושה אבל כשמעירים לו/מנדנדים לו וכן הלאה. צפה חוויה של ניצול. מהר מאוד מתבהרת הנקודה שמי שמרגיש קורבן חייב/ת להשתנות בעצמו, כי הוא סובל. אין לה איך להשפיע על הזולת, אלא רק על עצמה.
עכשיו, בשמת מציעה רעיון שנראה לי תמיד אפקטיבי ביותר; לבקש באופן ברור. לבקש במילים ובמעשה, כך שיהיה ברור היכן הגבול ומה נדרש מהזולת.
בחיי שאני מנסה, וזה לא עובד.
דוגמה: אני הרוגה מעייפות. בעלי חוזר מהעבודה, מקבל שעה לעצמו לאכול ולנוח. ואז אני מבקשת לישון שעה (הבקשה ברורה, נכון?). האם הוא מסכים? מסכים, וישמור על הילדים (קיבלתי הסכמה, נכון?). אני נכנסת לחדר השינה וסוגרת אחרי את הדלת (מעשה ברור של הצבת גבול, נכון?). אחרי עשר דקות כולם במיטה, מקפצים. אני מבקשת שייצאו. לא יוצאים. אני הולכת בעצמי לחדר אחר, מורידה מזרון מהארון, סוגרת הדלת ואחרי שלוש דקות כולם חגים סביבי. אני שואגת על בעלי שאם הם לא מחוץ לבית בעוד דקה, אני הולכת בעצמי. בעלי מוציא אותם ונשארה לי חצי שעה לישון (אחר כך אני הולכת לעבודה).
לא מדובר במקרה חד פעמי, אלא ברצף כבר די ארוך.
יש באתר אין סוף דוגמאות לכך ששינוי הדפוס של הקורבן, הצבת גבולות ברורים ובקשות ברורות - לאו דווקא גוררים שינוי של הנצלן/לקחן/עצלן.
רעיונות? איפה הבעיה כאן? מי שוגה - התאוריה או היישום?