לדבר פשוט שפה זוגית

ציל צול הזמינה ממני את הדף הזה. נענית בשמחה ומודה על ההזמנה.
לדבר פשוט שפה זוגית הוא שם המעגל שהנחיתי ביום העיון בפארק הלאומי.
לדבר פשוט מבחינתי זה לדבר כשנמצאים במינימום מאמץ.
המדד שמראה עד כמה בני הזוג מאומצים בדיבור שלהם, או נמצאים בחוסר מאמץ הוא החיבור של כל אחד מהם עם הנשימה שלו. כשהדיבור הוא "על חשבון" הנשימה
הצד השני יחווה את הצלילים כצורמים. דיבור כזה מעייף גם את בן הזוג הדובר וגם את זה השומע.

דוגמאות, שיתופים, שאלות, תהיות, מחשבות יתקבלו בשמחה.

חני, מה את מציעה כמדד, או כנקודת הסתכלות מועילה, לפני שמתחברים לנשימה?
מהניסיון שלי, להיות מחוברת לנשימה, לשים אליה לב בכלל, זה לא דבר שבא באופן טבעי.
אז אולי אפשר להציף קצת את מה שיותר קל לשים לב אליו, שאולי נותן התרעה יותר מוחשית.
אצלי יש אחת נורא בולטת בגוף - כשאני לא בנוח הגרון שלי מאותת. אני מתחילה לבלוע רוק או לכחכך בגרון.
אבל אני בטוחה שיש סימני מאמץ אחרים, אפילו יותר מילוליים. למשל... כשאני מתקשה להקשיב ומתחילה לתכנן את התשובה שלי לפני שהאיש סיים את שלו.

ושאלה אחרונה - עד כמה את חושבת שהכלים שלך מתאימים לתקשורת באשר היא?
מה מהם הוא ייעודי לזוגיות ומה כללי? כי מאמץ ותשומת לב לנשימה הם בטוח כלליים

ציל צול יקרה תודה על השאלות שלך.
מתעכבת קצת קודם על משהו כללי
עוד מעט ניגע בביטויים של המאמץ אצל בני הזוג.

עירית_לוי

תתחדשי! מחכה לקרוא עוד

גם אני מחכה

בסבלנות ובסקרנות.

זה נשמע לי מעניין ומסקרן, עצם הרעיון של דיבור זוגי ממקום של חוסר מאמץ.
אולי בגלל החינוך שקיבלתי, שזוגיות אמורה להיות כרוכה תמיד בסוג של מאמץ (אף פעם לא היה מקובל עלי, החינוך הזה, אבל אי אפשר להגיד שאם אתה נמצא בסביבה שמלאה מזה, שום דבר לא נספג בך, גם אם אתה לא סובל את הרעיון המסתפג לו...)
ואולי בגלל תפיסות שהכרתי אחר כך, איפהשהו אולי אפילו.. לא יודעת, הרעיון של לעבוד על זה.

עוד לפני הסימנים של איך לזהות שנמצאים במאמץ, מאוד מסקרן לי ומעניין לי לשמוע את עצם הרעיון הזה שדיבור זוגי לא אמור להיות כרוך במאמץ. <מה, לא אמורים ממש ממש להתאמץ לא לפגוע, להגיד נכון, כן להגיד אבל לא פוגע, לדבר פוזיטיבי, כאלה...?>

שליחה על ידי אורי* » 28 מאי 2014, 21:04

מאוד מסקרן לי ומעניין לי לשמוע את עצם הרעיון הזה שדיבור זוגי לא אמור להיות כרוך במאמץ. <מה, לא אמורים ממש ממש להתאמץ לא לפגוע, להגיד נכון, כן להגיד אבל לא פוגע, לדבר פוזיטיבי, כאלה...?>
גם לי עולות אותן השאלות
אבל יש לי הרושם אחרי מחשבה חוזרת שהשאלות האלה הן קפיצה קדימה,ושקודם כל מדובר במשהו הרבה יותר בסיסי ופיזי שכדאי לשים לב אליו.
סתם כך בלי לחשוב הדיבור שלי הוא על חשבון הנשימה

זה בסדר שאתייחס לא לפי סדר הכותבות נכון?

_אבל יש לי הרושם אחרי מחשבה חוזרת שהשאלות האלה הן קפיצה קדימה,ושקודם כל מדובר במשהו הרבה יותר בסיסי ופיזי שכדאי לשים לב אליו.
סתם כך בלי לחשוב הדיבור שלי הוא על חשבון הנשימה_
תודה אורי על השיתוף.
לזה בדיוק אני מתכוונת. משהו בסיסי ופיזי לשים לב אליו
כשהאיש ואני נוסעים יחד במכונית ויש נושא שמלהיב אותי, הדיבור עליו הוא על חשבון הנשימה, ואז בן זוגי מסמן לי "להוריד הילוך", וזה המקום שאני מזהה שלא נשמתי.
זה קורה לי גם עם אחרים (שהדיבור הוא על חשבון הנשימה) אבל נראה לי שלאחרים זה פחות מפריע.

<מה, לא אמורים ממש ממש להתאמץ לא לפגוע, להגיד נכון, כן להגיד אבל לא פוגע, לדבר פוזיטיבי, כאלה...?> לב שומע מודה לך על השאלה הזו.
אני מאמינה שאם משקיעים תשומת לב בדברים שציינת אז חוסכים משאבים פנימיים יקרים. בסופו של דבר מאמץ נחסך. יותר מאשר מושקע.

תודה עירית לוי ו בשמת א על נוכחותכם כאן

הרעיון של לעבוד על זה.
אם אני מבינה נכון זה הביטוי השגור שבשביל שהזוגיות תצליח צריך לעבוד על זה. לזה התכוונת?
אני לוקחת את הביטוי הזה לכיוון שבני הזוג במשך הזמן מכירים האחד את השני יותר ויותר
יודעים מה הצד השני אוהב, מה פחות אהוב עליו ומשתדלים להתחשב בכך.
גם כאן ההשקעה מניבה פירות.

המיקצב שלהם יהיה לא קבוע
למשל... כשאני מתקשה להקשיב ומתחילה לתכנן את התשובה שלי לפני שהאיש סיים את שלו.
בשבילי כשאני מתכננת את התשובה בתשומת לב ומדברת לאט ובקצב לא קבוע, עם מאמץ, בדר"כ אני לא מתחרטת על מה שיצא לי מהפה,

ואילו כשאני מדברת בלי מאמץ זה גם ללא מחשבה ולרוב אני מצטערת על מה שיצא מהפה שלי.

כשהאיש ואני נוסעים יחד במכונית ויש נושא שמלהיב אותי, הדיבור עליו הוא על חשבון הנשימה, ואז בן זוגי מסמן לי "להוריד הילוך", וזה המקום שאני מזהה שלא נשמתי.

חני, חשבתי שאני מבינה את הכיוון של מאמץ ונשימה, אבל עכשיו התבלבלתי קצת. התלהבות = מאמץ? גם סוג כזה של שיבוש הנשימה, שנובע מהתלהבות, מזה שהראש לי מלא רעיונות ומחשבות, והדיבור רודף אחריהן הוא בעייתי?
אולי זה תלוי בבנזוג, ביכולת שלו לעקוב אחרי השטף, בהעדפה ההקשבתית שלו. חשבתי לי שדווקא בגלל שזה הבנזוג, וצורת המחשבה שלי מוכרת לו, אני יכולה אפילו להשתמש בהרבה קיצורי דרך, כי אני יודעת שהוא כבר מבין, אז אני יכולה לתת להתלהבות שלי דרור ולא לעצור ולנשום. לפעמים חבל לי להרגיע את השטף, להוריד הילוך...

אולי אני מבלבלת פה קצת דברים (?).

בכל מקרה - תודה על הדף שמתחיל מעניין, ואין לי ספק שיהיה מרתק יותר בבכל רגע שעובר. @}

_בשבילי כשאני מתכננת את התשובה בתשומת לב ומדברת לאט ובקצב לא קבוע, עם מאמץ, בדר"כ אני לא מתחרטת על מה שיצא לי מהפה,
ואילו כשאני מדברת בלי מאמץ זה גם ללא מחשבה ולרוב אני מצטערת על מה שיצא מהפה שלי._
תודה חברה של
בזכות השיתוף שלך ערכתי את דברי למעלה על המיקצב.
את לגמרי מדייקת.
המחשבה של מה לומר מאטה את הקצב של הדיבור. ובדוגמה שלך נחסכת ממך החוויה של חרטה. להתחרט לוקח מאיתנו הרבה אנרגיות.
המודעות והמחשבה מה לומר היא השקעה כדאית.

נוודית ברוכה המצטרפת.
אבל עכשיו התבלבלתי קצת.
אני מאד אוהבת כשמתבלבלים. זה סימן בדוק לכך שעומד להיעשות סדר

בשביל שהזוגיות תצליח צריך לעבוד על זה.
בשביל שהזוגיות תצליח כדאי לטפח אותה. ('צטערת, שומעת "צריך" ונהיה לי עור ברווז. ממש פיזית).
טיפוח זו מילה שקיבלתי במתנה מ יעלי לה שעזרה לי בכתיבת חומרים לאתר שלי. בהתחלה התנגדתי כי אמרתי שזה מעולם הגינון (ואני כה רחוקה מגינון של ממש) ובסוף השתכנעתי שגינון זו מטאפורה נפלאה להמון דברים

ויש לזה מוסיקה אחרת לגמרי מ"עבודה". עבודה הולכת עם צריך. טיפוח הולך עם כדאי.
כשאני מטפחת אני באהבה, בשלווה, בהחלט לא במאמץ, נושמת היטב.

בשביל שהזוגיות תצליח כדאי לטפח אותה
תודה על הטיפ.. ותודה גם ל יעלי לה
ב טיפוח יש גם הנאה מעצם התהליך וגם גאווה מהפירות שלו.
ולגבי מדדים פיזיים למאמץ כתבת:
_אצלי יש אחת נורא בולטת בגוף - כשאני לא בנוח הגרון שלי מאותת. אני מתחילה לבלוע רוק או לכחכך בגרון.
אבל אני בטוחה שיש סימני מאמץ אחרים, אפילו יותר מילוליים. למשל... כשאני מתקשה להקשיב ומתחילה לתכנן את התשובה שלי לפני שהאיש סיים את שלו._
תודה על השיתוף שלך ציל צול יקרה.
קורה לי שאני שואלת את בן הזוג שלי שאלה והתשובה שלו נחוות לי כלא קשורה לשאלה ששאלתי. המאמץ שלי מתבטא בכך שאני חוזרת על שאלתי בטון יותר גבוה שלגמרי אפשר להרגיש ממנו את התסכול שלי מהתשובה הקודמת שלו.

עירית_לוי

טיפוח.
יופי של מילה!
אני משתמשת בה בהקשר של הסכמה: לטפח הסכמה.

מאוד מסקרן לי ומעניין לי לשמוע את עצם הרעיון הזה שדיבור זוגי לא אמור להיות כרוך במאמץ
אני חושבת שמאחורי החוויה של המאמץ יש הסברים פשוטים שאם לוקחים אותם בחשבון אז מה שמאומץ יכול לעזוב. (כמו שמה שמכווץ יכול להרפות)
אתן דוגמה מוזמנות להוסיף עוד:
נניח שאני מבקשת מהאיש שאיתי להוציא טופס מסויים מהמחשב. הוא לא עונה ואני לא יודעת האם הוא עומד להיענות לבקשתי. (ראיתי בעיניו שהוא שמע אותי)
אני מתחילה להריץ אצלי שיחות פנימיות בהקשר לבקשה שלי ולהתייחסות שלו אליה.
בדיעבד מתברר שכשעתיים לאחר שביקשתי, בזמן שאני הייתי מחוץ לבית בעיסוקי הוא הדפיס בשבילי את הטופס שביקשתי.
בדוגמה הזו אני רוצה לדבר על קצב.
אם אחרי שביקשתי במקום להתחיל לחכות ולדאוג האם הוא יעשה ומתי הייתי עוצרת ומזכירה לעצמי שיש לו את הקצב שלו , הייתי מרוויחה נשימה יקרה ומונעת מעצמי דאגות ומחשבות שלוקחים לא מעט מאמץ.
המאמץ שלי היה לכאורה כי הוא לא הגיב לבקשתי.
ההסבר לחוסר התגובה המיידית קשור בקצב שלו.
כשאני ערה לקצב שלו אני מבינה שזה שהוא לא הגיב אלי לא קשור בי ולא אומר שום דבר על היחס שלו אלי. וכך נמנעים ממני תיסכול וכאב. שני מייצרי מאמץ גדולים

וכך נמנעים ממני תיסכול וכאב. שני מייצרי מאמץ גדולים
הזווית המילולית שלי על זה טיפה שונה (אני לגמרי שקועה בעסקי המילים היום, לא יודעת למה) - אני קוראת לתסכול וכאב זוללי אנרגיה.
בתפישה שלי הם לא מייצרים שום דבר, רק זוללים וזוללים את המשאבים שלי.
ואז, בגלל שיש לי פחות, אני נאלצת להשקיע מאמץ בכל פעולה אחרת שאני עושה.
המאמץ גורם לדברים להיות רחוקים מהאופטימלי שלי, עקומים כאלה וזה מגביר את התסכול וחוזר חלילה.
למה זה משנה לדעתי? כי אם יהיה לי כאב ותסכול ולא אדרש לשום פעולה, אוכל לנוח בשקט ופשוט להיות, לא ייווצר מעצמו שום מאמץ לדעתי.
המאמץ הוא תוצר של פעולה שאין מאחוריה מספיק אנרגיה חיובית שתניע אותה היטב. זו פעולה מתוך "אין" במקום מתוך ה"יש".
או במילים היפות של חני, פעולה מתדר של פחד (?) במקום מתדר של אהבה (פה לא צריך סימן שאלה

)

והנה הדוגמה שלי, לא מתוך זוגיות אבל קרוב.
חמי וזוגתו באו היום לראות את הבית שקנינו. קנינו אותו באנגליה בלי שאף בן או בת משפחה ראו אותו מבעוד מועד.
חזרנו לבית הנוכחי והתארגנו והכל היה בסדר גמור. הכנתי ארוחת ערב.
פתאום פניתי אל האיש ואמרתי לו שאני מרגישה תעוקה. ממש כאילו אין לי מספיק אוויר ושאני לא מבינה למה.
הרגשתי איך מתגנבת אלי הרגשה רעה ואיך אני עלולה להיות בכלל לא סימפטית אם מישהו יפנה אלי עכשיו.
עצרתי רגע ותפשתי שהיה לי נורא חשוב שהם יאהבו את הבית ואת היישוב שאנחנו עוברים אליו. זה הטריד אותי.
ועוד הבנתי שזה הטריד אותי כי זה הטריד אותם. וגם כשהם התאהבו לגמרי ביישוב ובבית עוד לא עברה לי הטירדה הזו, הצורך לקבל אישור ולדעת שהם רגועים גם.
וכך, למרות שהכל היה בסדר ומקסים ושמח ומלא איזה ביחד נעים כזה, חזרתי הביתה עם מועקה שהקשתה לי על הנשימה.
וברגע שהבנתי שחררתי כזו אנחת הקלה וזהו זה. נשמתי שוב.

ציל צול
רגע לפני ההתייחסות אל הדוגמה המעולה שלך
הזווית המילולית שלי על זה טיפה שונה
ועוד הבנתי שזה הטריד אותי
רוצה לראות שהבנתי אותך:
המועקה שתיארת ובעקבותיה שהבנת שאת מוטרדת אלה זוללי אנרגיה? בזוית המילולית שלך זה יותר מדוייק ממאמץ?

נוודית
חני, חשבתי שאני מבינה את הכיוון של מאמץ ונשימה, אבל עכשיו התבלבלתי קצת. התלהבות = מאמץ? גם סוג כזה של שיבוש הנשימה, שנובע מהתלהבות, מזה שהראש לי מלא רעיונות ומחשבות, והדיבור רודף אחריהן הוא בעייתי?
אז ככה: לא יודעת למה את מתכוונת כשאת אומרת בעייתי . זו הזדמנות טובה להזכיר שאין כאן טוב ורע. אלא התבוננות על הקשר בין נשימה לדיבור.
חשבתי לי שדווקא בגלל שזה הבנזוג, וצורת המחשבה שלי מוכרת לו, אני יכולה אפילו להשתמש בהרבה קיצורי דרך, כי אני יודעת שהוא כבר מבין, אז אני יכולה לתת להתלהבות שלי דרור ולא לעצור ולנשום. לפעמים חבל לי להרגיע את השטף, להוריד הילוך...
ההכרות וההבנה שאת מדברת עליהן זה הדבר המיוחד שקיים אצל בני זוג התיקשורת האינטימית שלהם וזה מעולה. יכול להיות שבן הזוג משקיע בהקשבה לך מתוך אהבה וזה בסדר. זה מתקשר למה שכתבת:
אולי זה תלוי בבנזוג, ביכולת שלו לעקוב אחרי השטף, בהעדפה ההקשבתית שלו. את מזהה שהוא עוקב ונפלא לכם.
ובכל זאת כשאני קוראת את התיאור שלך לפעמים חבל לי להרגיע את השטף, להוריד הילוך אני מרגישה שאני צריכה להכניס שם הפסקת נשימה. (בשביל עצמי). אז השאלה היא האם את במאמץ כשאת בעיצומו של הדיבור השוטף?

חני,
אז ככה: לא יודעת למה את מתכוונת כשאת אומרת בעייתי

כן,יכול להיות שהמילה "בעייתי" היא קצת...הממ.. בעייתית כאן

השאלה שלי נבעה מהדוגמה שלך, שבה סיפרת שאת מדברת בהתלהבות, בן הזוג מסמן לך להוריד הילוך, ובמקום הזה את מזהה את ההשפעה על הנשימה שלך. עלה לי "בעייתי", כי הרגשתי כאן איזה נסיון "תיקון". יש מצב בו הנשימה שלך קצת נעצרת, והסימן מבן הזוג מציע לשחרר, לתקן (עוד מילה בעייתית), להרגע. אם אני מבינה נכון את הדינמיקה, אז עולה לי שאלה - למה? למה להרגע? האם הוא סימן לך כי דאג לך, לנשימה שלך? האם בגלל שזה היה יותר מידי בשבילו? או בגלל שזה יוצר תקשורת זוגית מסוימת ברגע הנתון, שלא רצויה (סליחה שאני משתמשת ומפרקת את הדוגמה האישית שלך, מקווה שזה בסדר).

הגרעין של התהייה שלי היא ההתלהבות. אני לא מדברת על דיבור שוטף ושוצף מתוך תסכול, כאב, כעס או זוללי אנרגיה (כמו שצילי קראה להם) אחרים. אני מדברת על התלהבות של יצירה, מחשבה ושמחה, תנועה חיובית שמביאה אנרגיה, ועדיין יכולה לעצור או לזרז את הנשימה. אני לא בטוחה אם זה מאמץ, זו תנועה בעוצמה גבוהה. אני מניחה שהייתי קוראת לה מאמץ ללא היסוס, לולא איזו שיח והרגשה שמאמץ הוא משהו לא רצוי, שכדאי להמנע ממנו, לשחרר אותו.

שיחות מעניינות על נושא המאמץ עלו כמה וכמה פעמים בדף לנוע לנוע, ונראה לי שלא כל מאמץ הוא שלילי.

דוגמה להתלהבות - ילד רץ לאמא שלו לספר לה על גילוי שגילה ומרגש אותו. הנשימה שלו נעתקת, אמא כמעט לא מבינה מה הוא אומר. היא יכולה לסמן לו לנשום, להרגע, ולספר בשקט. אבל לא חבל? זה לא רגע קסם שכדאי לשמר?

כל זה מנקודת המבט שלי, כלפי עצמי. בהקשר של השיחה הזוגית, זו כבר באמת שאלה אחרת, יכול להיות שההתלהבות / המאמץ שלי, שנעים לי ברגע הזה - מעיק על הבנזוג, משבש את הדיבור. יכול להיות שאני אעצור ואנשום, במקרה כזה, אבל לא בשבילי, אלא בשביל בן השיח שלי, שלא חווה את העצמה של ההתרגשות שלי, וחוסר הנשימה שלי מעיק עליו. אבל זה כבר נושא אחר נראה לי, שקשור לקשב שלי לאיך המצב שלי משפיע על הבנזוג ועל השיחה. למרות הדוגמה המתלהבת שלי, בד"כ המצב הטבעי שלי די הפוך. אני רגועה ואיטית, נושמת לאט והרבה, ומסתבר שגם זה יכול לפעמים להעיק ולשבש את הדיבור. אולי המפתח הוא בתיאום הדדי של הקצב והעוצמה. טוב, כתבתי די הרבה מילים בשביל להגיע למסקנה די טריויאלית

אולי המפתח הוא בתיאום הדדי של הקצב והעוצמה.
לגמרי
והקסם הוא שזה יקרה מאליו בעקבות התבוננות בעיניים אוהבות על עצמנו ועל הצד השני
(חמלה ו ביד רכה אמרנו? )
בדוגמה שלי היינו במכונית ששם לווליום וההתלהבות יש הדהוד שהיה לו חזק מידי. זה שעצרתי בעקבות הסימון שלו והשלמתי נשימה היה בונוס מבחינתי.
תודה נוודית

המועקה שתיארת ובעקבותיה שהבנת שאת מוטרדת אלה זוללי אנרגיה? בזוית המילולית שלך זה יותר מדוייק ממאמץ?
המועקה יושבת על משהו (נגיד, הרצון שיהיו מרוצים מהבחירות שלי, שיהיו רגועים בקשר אלי). כשאני לא מטפלת בזה בעצמי וזקוקה למישהו חיצוני שיענה על הרצון הזה נוצרת אצלי מועקה.
המועקה זוללת אנרגיה.
המחסור באנרגיה שנשאבת לצורך הזה גוררת מאמץ.
הסברתי את עצמי?

וחוץ מזה, חני, נורא בא לי לשמוע אותך. מתחשק לך לתת עוד קצת תיאוריה? אפילו קרעי מחשבות לא לגמרי ברצף קוהרנטי.
אני מניחה שכל מה שיתחשק לך להגיד בנושא יעניין אותי

ונורא אהבתי את ההתייחסות שלך לחלל (של המכונית). את האופן שבו עוצמה נמדדת לפעמים ביחס למשהו. זה רעיון ממש מעולה ומעורר מחשבה.

וזה הזכיר לי עוד דוגמה.
באחת הפעמים בהן הרציתי בפני שוטרים על טיפול בנפגעות תקיפה מינית קיבלתי חדר קטן.
אני רגילה להרצות בחדרים גדולים. חדר גדול הוא הדהוד אחר לגמרי מחדר קטן, והאנשים יושבים בצורה מרווחת ולא צפוף.
השינוי הסיטואציה הלחיץ אותי. הרגשתי לא במקומי ואפילו לא ידעתי את זה. לא ידעתי שאני צריכה לעשות איזו התאמה ושאני לא בנוח.
התחלתי לדבר ופתאום שמעתי שוטר אחד (שהוא איש שהכרתי והערכתי מאוד מאוד והוא פסיכולוג בהכשרתו) לוחש לחבר שלו "היא צועקת".
הובכתי מאוד. הרגשתי מאוד חשופה. פתאום קלטתי שאני במאמץ ושזה ניכר החוצה. ופחדתי שאם אשאר במבוכה שלי זה רק יגביר את אי הנוחות והמאמץ.
אז אמרתי לו, למרות שהיה לי ברור שהוא לא התכוון שאני אשמע - אתה צודק, אני צועקת. ממש קטעתי את עצמי באמצע משפט כדי לענות לו.
ונשמתי עמוק והוספתי שהחדר קטן לי ואני לא רגילה לזה.
ומייד נרגעתי ובאופן טבעי יצאה לי עוצמת קול אחר וכל המפגש היה ממש מוצלח.
רוצה לומר - המרחב שלנו ממש משנה את העוצמות שלנו ויכול בקלות כזו להפוך אירוע עם אפס מאמץ לאירוע עם המון מאמץ.
וזה גם קשור לדברים עמוקים יותר.
למשל, לי קשה מאוד להרצות בחלל פתוח, פארק או גינה. אני חוששת שהאנשים ילכו לי לאיבוד ואצטרך להתאמץ להשאיר אותם איתי ואז אני באמת מתאמצת

אחרון ודי וסליחה על השקץ קצף הזה, זה פשוט מעורר בי המון מחשבה.
אני חושבת לפעמים על הבחירה במקום לנהל בו שיחה זוגית קשה. ואיך המקום משפיע על העוצמות שלנו, על הנוחות שלנו, על המאמץ שלנו ועל מה שיוצא לנו מהפה והאותנטיות של התגובות שנקבל.

_המחסור באנרגיה שנשאבת לצורך הזה גוררת מאמץ.
הסברתי את עצמי?_
לגמרי.
עכשיו נותנת לזה לחלחל אצלי.

_חוץ מזה, חני, נורא בא לי לשמוע אותך. מתחשק לך לתת עוד קצת תיאוריה? אפילו קרעי מחשבות לא לגמרי ברצף קוהרנטי.
אני מניחה שכל מה שיתחשק לך להגיד בנושא יעניין אותי_
בשמחה
בעוד כמה ימים.
נוסעת עוד מעט לפסטיבל השאקטי
(אפרופו השלמת אנרגיות)

בדוגמה שלי היינו במכונית ששם לווליום וההתלהבות יש הדהוד שהיה לו חזק מידי. זה שעצרתי בעקבות הסימון שלו והשלמתי נשימה היה בונוס מבחינתי.
זהו, תודה שהשלמת את זה.
כשקראתי את נוודית הבנתי, שעלו לי בדיוק אותן תהיות למקרא סיפורך:

אם אני מבינה נכון את הדינמיקה, אז עולה לי שאלה - למה? למה להרגע? האם הוא סימן לך כי דאג לך, לנשימה שלך? האם בגלל שזה היה יותר מידי בשבילו? או בגלל שזה יוצר תקשורת זוגית מסוימת ברגע הנתון, שלא רצויה

אז אם הבנתי אותך נכון עכשיו, אחרי ההסבר, מה שאת אומרת פה הוא שאת שמה דגש על התקשורת ה זוגית. כלומר, יכול להיות שאילו היית חלק מזוג אחר, הווליום וההתלהבות שלך לא היו חזקים מדי לבן זוגך. אבל בזוגיות הזאת, הקיימת שלך, לבן הזוג הפרטי שלך - ההדהוד היה חזק לו מדי והוא סימן לך את זה. את ראית את הסימן שלו, הגבת לו ועצרת, בזכות זה זיהית שטוב לך להשלים נשימה, והשלמת אותה. ואת מרוצה מהתקשורת הזאת, כי זה היה לך טוב ומתאים להשלים נשימה.

פה עולה לי עוד שאלה, ברשותך (האמת שזו שאלה שבאה מאיך לגדל ילדים בלי חיתולים (-: ):
הסימון שלו - זו תנועה שעולה בו ספונטאנית כתגובה למצב שיש הדהוד שחזק לו מדי שמיעתית, ואת מזהה,
או שזה סימון מכוון שמיועד לתקשר אלייך ישירות ולהגיד לך "זה לא טוב לי, תעשי שינוי"?
אם הראשון, אז יש בזה משהו יפה בעיני.
אם השני, אז יש בזה משהו שבעייתי בעיני. מין "לא תחסום שור בדישו" כזה.

חזרתי כי נשארתי עם תחושה מעיקה שאולי לא הסברתי טוב.
את תיארת סיטואציה, שבה התגובה של בן הזוג נתפסה אצלך כטובה ומועילה לך: בזכותו, השלמת נשימה. ואת רואה בזה רק את הטוב.

אני מתבוננת בזה מהצד ומייד מדמיינת עוד כמה סיטואציות אפשריות חלופיות (אני חושדת שנוודית חשבה על אותן סיטואציות לפני, אני פשוט רוצה לחדד קצת את השאלה). למשל, אני מדמיינת אשה שמתלהבת ממשהו, ומדברת אל בן זוגה בווליום ובהתלהבות - אבל התגובה שלו מתקבלת אצלה בעצב, ומכבה אותה (במקום שמחה על התזכורת לנשום, היא תקבל עצב בגלל תחושה של חסימה, של השתקה, של חוסר טאקט וכדומה). לזה התכוונתי כשכתבתי "לא תחסום שור בדישו".

שליחה על ידי רק_מה* » 30 מאי 2014, 20:32

לנהל בו שיחה זוגית קשה

צד את עיניי. אולי כי אני מתחבטת מה ואיך עושים במצבים כאלה מבחינת המאמץ שבא איתם. לנהל זה תרגום עברי אנגלי ל- manage ? או שזה לנהל, מה שמראש מקבע עמדה מסויימת (לא בגובה העיניים?) שהיא עצמה סותרת את השיחה כאפשרית, כשיחה ממשית?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני נמצאת בקשר זוגי טרי בן כמה חודשים. הבחור מקסים ורגיש בצורה מדהימה ולקח לי זזמן רב למצוא קשר כזה שיש בו הרבה אכפתיות דאגה ומחוייבות.
אבל יש גם בעיה שמחריפה מרג עלרגע. עקיצות הדדיות, תחושה של מחנק בשיחה.

אני לא יודעת ממי זה התחיל, גם ממני וגם ממנו. אני אוהבת לפלרטט דרך עקיצות, עקיצות בוטות וכשזה מתחיל להפוך לדרך התקשורת העיקרית אני רוצה לרדת מהעץ אבל רואה שזה הפך להיות הנושא העיקרי שלנו. לא רק איתו, גם בקשרים קודמים.
איתו אבל זה קיצוני כי גם הוא י ש לו שני צדדים, האחד רגיש עד מאוד, מופנם אפילו, מלא רוך ואהבה וקשב והשני - בוטה, בייחוד בריבים אבל לא רק.

חזרתי משבת אצלו ואני מרגישה שאני חייבת לעצור את מה שנהיה בשיחות בינינו.
אני אתן דוגמאות לעוקצנויות:

הוא מחקה אותי לעיתים בזלזול, את הטון והאינטונציה
כשאני לא מצליחה משהו, במחשב למשל - הוא אומר "חשבתי שאת אינטליגנטית" או "למה בחרתי בך תגידי?!" (כלומר - בחרתי בך בגלל החכמה למה את לא מוכיחה אותה?)
כשאני מספרת לו שאני מתקשה למצוא בגד לחתונה הוא אומר "כשהראש בתסבוכים אז לא מוצאים" - הסגנון הז המתקיים לגבי כל דבר, כמעט כל דבר שאני אומרת שלא הולך לי הופך להיות בעיה שלי בגישה שלי ולא בעיה אובייקטיבית.
אם בהמשך השיחה אני אומרת לו, "אולי במחשבה שנייה אני אקנה מכנסיים ולא שמלה כי יותר קל למצוא מכנס מתאים" הוא תוקף " כמה פעמים תלבשי שמלה?! למה לקנות שמלה כשאת בקושי תלבשי אותה מכנס זה יותר הגיוני, אנשים קונים סתם והארון מלא בשטויות".
הכוונה שכמעט כלמשפט שני שלי מקבל ביקורת או ברמה הכללית"אנשים עושים שטויות.." או ברמה האישית.

סתם אמירות שלי נתפסות אצלו כביקורת, תמימות לחלוטין - הופכות להיות נושא להתגוננות מצידו וזה מעייף.
היה איזה עניין ביחסי המין שהוא הרגיש שפישל בו, והוא התחיל לירות לכל הכיוונים שאני אשמה (את לא יודעת ככה ואת עוצרת אותי בדיוק כשאני ככה ואת... בצרורות).
קבענו ללכת יחד למקום מסויים, הוא אף פעם לא מבטל ותמיד נענה לבקשות שלי, הפעם היה עייף מאוד ואמר שקשה לוט לנהוג וכשהתווכחתי ואמרתי לו שאולי ישתה קפה אמר לי "את אטומה, את לא מבינה עברית?! עד שלא תראי אותי על אלונקה בכביש לא תירגעי". הייתי בהלם וצעקתי שלא ידבר אליי ככה. הוא התנצל ואמר שישתדל. כמה ימים אחר כך סיפור דומה.

סיפרתי לו שאני חוששת מרופא שיניים כשדחיתי שוב ושוב בדיקה חשובה - הוא אמר לי "אני אבוא איתך מה הסיפור? מה את ילדה קטנה?!"
הוא קורא לי "חופרת" ואחת "שלא הולכת תכלס" והבעיה בינינו לדעתו זה שאני "מהנדסת דברים" בזמן שהוא איש של תכלס. הוא אומר את זה בזלזול.

אני משכילה, מאוד אינטליגנטית ומפולפלת. הוא קורא לעצמו איש פשוט, לא סיים בגרות (לא אכפת לי אבל לו דווקא כן), קשה לו מאוד להיכנס לדיונים ולבטא את מה שהוא רוצה, ולפניי הוא יצא עם מישהי שלדבריו "היתה עם אף למעלה".

זה נשמע רע ומרעיל אבל זה התגבר לאחרונה, זה לא היה ככה. בכלל. חוץ מבעימות האחד שהיה עייף ודיבר לא יפה בשבועות הראשונים הוא בכלל לא היה כזה, אמנם יש לו טון מתגונן וביקורתי אבל לא היה בוטה ולא עוקצני כזה.
אני מרגישה שגם אני באופי שלו מקנטרת ומזלזלת וזורקת אמירות דו משמעיות ויוצרת אווירה של "קונטרות" כלומר שמתחילה בסדר ומסיימת במכה מתחת לחגורה. הוא פחות מתוחכם אבל יותר מגעיל. מבקר אותי ללא הכרה כל הזמן.

קשה למצוא אהבה ומחוייבות אמיתית ויש בו, מלבד זה הרבה מאוד דברים שאני אוהבת. הוא נלהב, מכיר כל פרט בחיי ומגיב לו , רגיש מאוד לרגישויות שלי (דואג לקחת לי בגדים חמים לטיול קריר, דואג להזכיר לי לקחת כדורים, דואג שיהיה לי כל מה שאני צריכה בכל מקום, מרים עבורי דברים, קשוב בצורה בלתי רגילה לבקשות ורצונות שלי, את כל הבילויים אני קובעת ובכלל אני מקבלת יחס של אישה מפעם, אמיתי וטוב.
העוקצנויות בלתי נסבלות וגם אני לוקה בהן מאוד. אני מנסה להיזכר איך הכל התחיל כי בהתחלה הוא לא היה כזה. היה בו משהו מעט מזלזל אבל מאוד קטינו את הנטייה הזו בנו והפכנו אותה לכזו.

דוגמאות לעוקצנויות מצידי -
דיברנו לא פעם על זה שהוא נרדםלפניי במיטה או כל מיני דברים שאני לא מרוצה מהם בהתנהגות שלו - ובלי בושה אמרתי לו שמקסימום אני אעלה אחרי שהוא נרדם לשכן כהן ואצלו אני אקבל את זה ואת זה ומאז זו נהייתה בדיחה קבועה שאני אומרת כל פעם שחסר לי משהו או שבא לי לרדת עליו, שכל עו דיש את השכן כהן אני מסודרת... אני רואה שמציקה לו הבדיחה הזו ושנינו ממשיכים בה
אני יורדת כל הזמן על העדה שלו בהומור אבל עוקצני מאוד
"איזה מעצבן אתה באוכל, זה לא טוב לי וזה לא נעים לי.. כמה תלונות... כמו בתולה אתה... "

חשבתי אם הוא ככה עם אחרים. מסתבר שאחיו שמאוד מאוד מזכיר אותי באופי. כמעט אח דלאח ד- הוא מעריץ. כל דבר שאחיו עושה נגמ רומתחיל ב"אני סומך עליו שאם הוא עשה כך וכך הוא ידע מה הוא עושה" "אני יודע שאם הוא קנה את זה זה כנראה מצוין" "אני יודע שהוא יודע מה הוא אומר". גם לגבי שתי האחיות שלו. הן חכמות בעיניו והכל.
זה מצחיק שאחיו ואני שנינו משכילים מנתחים הרבה, מעמיקים, אנשי שיחה, מפולפלים ועצמאיים מאוד, שנינו מאוד דומים ואחיו מקבל הילה של קדוש ואני - ביקורת בלתי פוסקת בשבוע האחרון.

אני מאוד לא רוצה לוותר על הקשר הזה מבלי לפחות לנסות למגר את זה. בגלל שזה רק בהתחלה הווא מאוד רוצה שזה יצליח ומאוד רוצה וקשוב לבקשות שלי אני רוצה להבין איך משנים את זה. אני לא רוצה להיות חלק מקשר שבו נותנים לי הרגשה של מטומטמת על בסיס קבוע.

וחוץ מזה, חני, נורא בא לי לשמוע אותך. מתחשק לך לתת עוד קצת תיאוריה?
ציל צול יקרה.
תודה על הבקשה שלך,
ותודה גם לך פלוני אלמונית (אולי תמצאי כינוי שיהיה פשוט יותר?

) על ששיתפת והרצון שלך בשינוי.
הדברים מתחברים ונוצרת כאן תיאוריה.
פלונית בדוגמאות שלך את מדברת על דפוסים של בדיחות ועקיצות על חשבון בן זוגך.
כשבין בני הזוג מתנהלת תיקשורת שיש בה עקיצות ובדיחות, זוהי תיקשורת שאינה פשוטה במובן של לדבר פשוט כי יש בה תוספות. יש בה משהו שהופך אותה למורכבת. עקיצות הופכות אותה לחדה. בדיחות הופכות אותה למתעתעת.
מתעתעת כי לכאורה יש כאן הומור. אבל כשההומור הזה לא מצחיק את הצד השני והבדיחה היא פוגעת כי היא על חשבון הצד השני זה מתעתע. תחושת התעתוע מוסיפה אנרגיה של כובד ומקשה על השיח הזוגי.
תבדקי אם מצידך יש איזו שהיא מבוכה כשאת מעלה מולו את הנושאים הרגישים שהבאת. לפעמים השימוש בעוקצנויות ובדיחות מחפה על מבוכה
אם אכן זוהי מבוכה אני מציעה לך את הדרך הבאה: בשלב הראשון להיות בחמלה אל עצמך ואל המבוכה שלך.
בשלב השני ליידע אותו שאת מדברת מתוך מבוכה.
אם את מזהה שזה לא מדוייק לך, שזה מעייף אותך -הבדיחות והעוקצנויות, שזה פוגע בו, את יכולה לומר לו שאת מצטערת עליהן. לומר לו זאת בגובה עיניים. (אבהיר בהמשך למה הכוונה בגובה עיניים)
שלבים אלה מפחיתים ומפוגגים את הדפוס.
על דפוס הדיבור שלו אכתוב בהמשך.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי חני, הדברים שלך מעוררים מחשבה (ושונים מכל מה שאני קוראת בדר"כ).
שיניתי את הכינוי לבקשתך. תודה על התגובה שלך.

אני צריכה לקרוא אותה שוב אפילו

החלטתי להקדיש את השבוע לרישום מדוייק של הדברים שאומר ושצורמים לי בשביל להבין עבורי כמה זה באמת חמור, כי זה חמור, ואם יש סיכוי לשינוי. להבין איך זה עובד. והנה משיחה פשוטה קטנטנה של תשומת לב, של גבר לאישה בבוקר שאמורה לעשות טוב - תראי מה יצא.

היום למשל כרגיל סימס לי בוקר טוב וכו' איך שהתעורר שזה חמוד תמיד. חזרתי אליו וכתבתי בוקר טוב מה נשמע, אמר לי עובדים. כתבתי לו עובדים על מי? כתב לי על כולם. זו עקיצה שלי קטנטנה ולא פוגענית אבל בכל זאת. אנחנו צוחקים על זה שיש לו ימים שהעבודה שלו מסתיימת כל כך מוקדם שזה בדיחה. כמו היום. פה אין מבוכה או משהו, רק צחוק.

עכשיו כבר התקשר אליי (כאמור הוא מאוד מחזר), מה נשמע וכאלה, וכבר בהתחלה אמרתי לו שאני עייפה מאוד ויש לי יום ארוך (אני עובדת הרבה שעות יותר מהממוצע) וכמו תמיד כשאני מגלה חולשה הוא מעביר ביקורת - אמר לי, "
זו בחירה שלך לעבוד ככה, כבר עברנו את הגיל שעובדים סביב השעון בשביל טיול או משהו ואת מתעקשת לעבוד ככה" בפעמים אחרות הוא אומר "אני לא מכיר אנשים נורמלים שעובדים ככה" " אני לא מכיר עבודות שמעסיקים ככה עובדים"ץ כל פעם שאני אומרת שאני עייפה או משהו כזה - אלו התגובות. כשאני מנסה לנתח את זה אם מסתתר שם משהו, אז בפעם הקודמת שנפרדנו הוא אמר ששעות העבודה שלי ל א תואמות את שלו וזה מקשה להיפגש. ייתכן ששנינו נוגחים אחד בשני בנושאים רגישים דרך עקיצות במקום לקבל?
לאחר מכן אמר שהוא בדרך לשלם קנס. התפלאיתי בפניו שהוא קיבל קנס, הוא אמר קנס של הבוס, שלח אותי לשלם לו. אמרתי לו שבאמת הופתעתי כי הוא הבחור שלי לא בן אדם שמתאים לו לקבל קנס (החמאתי לו!) והוא אמר - מאיפה את יודעת? בתוכחה, אמרתי - שאני מכירה אותו והוא אמר שאין דבר כזה ושאתפלא שגם הוא פעם ביובל הוא כן מקבל קנס (מאחר והוא עובד על הכביש זה די הגיוני), אמרתי לו שפעם ב זה הגיוני אבל באופן כללי ביחס לזמן שהוא על הכביש הוא בטח לא צובר קנסות. ככה זה תמיד, כמעט תמיד, ברוב האמירות שלי פתאום במקום לקבל תודה או שמח לשמוע, אני שומעת התנגדות. למה? לא ברור. משעמום? לא יודע לנהל זיחה? (הוא חלש מאוד בניהול שיחה, אני הרוח החיה). אנייודעת שגם בנושאים כלליים שאנימחמיאה לו לגביהם הוא עונה דפוק ובכלל כל נושא, אנימספרת שהלכתי עם אחיינית לקנות בגד ולא מצאנו אבל איזה קשקוש, הוא ייטפל לקשקוש במקום לנושא עצמו.
עד פה זה רק מהבוקר.

חני אני קוראת שוב את הדברים שלך. יכול להיות שיש מבוכה בנושאים שלגביהם אני עוקצת. אבל יש מבוכה גם בנושאים אחרים ואני לא עוקצת בהם ולחילופין יש נושאים שאין לי לגביהם מבוכה כלל ואני עוקצת לגביהם. למשל זה שהוא נרדם לפניי תוך דקות ואני נשארת לבד במיטה לא שלי - לא מביך אותי, אלא מעצבן אותי, מעליב אותי. בודד לי. קצת, לא הרבה. הוא יודע את זה אמרתי מלא פעמים ישירות וגם בעוקצנות. והרבה בהומור. אז אני אומרת לו מה שכתבתי למעלה, שמקסימום כשהוא יישן אני אלך לשכן ושם לא יחסר לי דבר... האמת שזה מבטא תסכול שלי מהקטע הזה וגם בכלל רצון שלי טיפה לעשות לו טיזר, בהומור. "אם לא אתה, מישהו אחר ידאג לי". הוא גם זורם ומעלה את שמו של השכן מדי פעם ביוזמתו, כשאני כביכול מציקה במשהו, הוא אומר לכי לכהן... הוא ישמח.

לגבי העוקצנות על העדה שלו (ושלו על שלי) - זה נושא שמעסיק אותי מאוד, גם בהומור וגם בכל וזה גם נושא שכשהוא לא הומוריסטי מטריד אותי. אני נמנעת מלחשוף אותו בפני המשפחה עדיין כי אני חוששת מההבדלים בפרשנויות שלו מנהגים אצלנו. אני חוששת שהוא לא יהיה רגיש. אני אוהבת את המנהגים שלנו אבל הוא חסר נימוס ולא מסתיר סלידה או חוסר רצון לשתף פעולה עם משהו ואני חוששת מזה מאוד. למשל מספיק שהוא לא ייגע באוכל של אמא שלי או יגיד משהו על מישהו לא במקום. אבל העוקצנות שלי לא נוגעת דווקא להבדלים האלו שמהם אני חוששת אלא לבדיחות כלליות. גם הוא אגב כל יום מקריא לי בדיחות על העדה שלי מהאינטרנט והוא מאוד מעריך את העדה שלי (אפילו חיפש בת זוג מהעדה הזו בגלל שגיסתו כזו והוא אוהב). וכל החברים שלי כולל הוא מגיעים מהעדה שלו, כך שאין לי בעיה עם העדה, להיפך, אני אוהבת את השוני שקיים בינינו אבל יש נקודות שאצלו השוני מלחיץ.

אז הנושאים שאני צוחקת אליהם פתאום נשמע לי שברובם מטרידים אותי, יותר ממביכים אותי אבל בהחלט יש פה משהו. והוא מה, בשיחה של 4 דקות הוא מצליח גם לרדת עליי וגם להיכנס איתי לויכוח על מחמאה עבורו. מה זה אומר. כל זה...

חלק משניים יקרה,
והוא מה, בשיחה של 4 דקות הוא מצליח גם לרדת עליי וגם להיכנס איתי לויכוח על מחמאה עבורו
עוד מעט אכתוב גם משהו לגבי הדפוס שלו.
בואי נתבונן על המשפט הזה:
היום למשל כרגיל סימס לי בוקר טוב וכו' חזרתי אליו וכתבתי בוקר טוב מה נשמע, אמר לי עובדים. כתבתי לו עובדים על מי? כתב לי על כולם. זו עקיצה שלי קטנטנה ולא פוגענית אבל בכל זאת.
זו לא עקיצה קטנטנה בכלל (אולי היא קטנה ביחס לעקיצות הדדיות אחרות שלכם אבל כשלעצמה יש לה אנרגיה מאד בעייתית)
הוא כותב לך בוקר טוב. איזה יופי ולא מובן מאליו. . ההתכתבות ביניכם מסתיימת בכך שהוא עובד על כולם. ככה להתחיל את היום מסמן המשך לא מוצלח ליום שלכם.
מה היה כדאי לעשות?
אחרי שהוא כתב לך בוקר טוב לכתוב לו:
בוקר טוב אהוב, חמוד, יקר או כל מילת חיבה מכבדת,
ואז להמשיך ברוח הדברים הבאים: : תודה רבה על זה שאתה כותב לי בוקר טוב, זה נותן לי תחושה שאתה חושב עלי. שיהיה לך יום נהדר. אוהבת אותך.
ממה כדאי להימנע?
מהשאלה "מה נשמע?" היא לא מעודדת לדבר פשוט* מבחינה זו שגם לא ברור לצד השני מה את רוצה לשמוע וגם אין לך מידע האם הוא זמין לשיח כזה.

מתגובה לאסוציציות שעולות בך למשמע תשובותיו. במיוחד אם אסוציציות אלה מרמזות משהו לא טוב עליו.

עד כאן. הפוסט הבא יתייחס אליו.

נהדר, חני

<נהנית לקרוא מהצד>

בואי נדבר עליו.
זה נכון שהאווירה במרחב הזוגי ביניכם תהיה נעימה אם לא תהיי עוקצנית, ותשימי לב למה שאת אומרת,
זה נכון שאתם לא כל כך יודעים איך לדבר האחד עם השנייה. שהדברים לפעמים מסתבכים לכם.
אבל לאמירות המקטינות והמחלישות שלו אין שום קשר אלייך. שום דבר שאת אומרת לא מעודד אותו לדבר כמו שהוא מדבר. את לא אשמה ולא אחראית לבחירת המילים שלו.
בדיבור שלו אלייך הוא לפעמים מתייחס אלייך כאל ילדה שצריך ללמד אותה איך להתנהג ולא כאל בוגרת שנמצאת בגובה העיניים שלו. .
(זה לא אומר שאל ילד צריך לדבר כך כמובן)

תודה בשמת

גובה עיניים
לכאורה בני הזוג הם בוגרים. נדרשת בגרות ובשלות מסויימת כדי להיות בקשר זוגי מחייב, ובוודאי להיות בהמשך הורים. וכשבן זוג בוגר אחד מדבר אל בן הזוג הבוגר השני,זה נקרא דיבור בגובה עיניים. שיחה זוגית כזו יכולה להחזיק התנגדויות ואי הסכמות.
אבל לפעמים אפשר לראות בני זוג שמדברים האחד אל השני לא בגובה עיניים. שהאחד מדבר אל השני מגבוה או לחילופין ממקום נמוך, ואז לא יכול להתאפשר דיבור פשוט ,זה יוצר סיבוך ומורכבות בשיח. מה שיכול לעזור זה
זיהוי לכך שאני לא בגובה עיניים עם הצד השני והפסקת הדיבור בזמן אמת.

גובה עיניים ושיעורי חיים
בעיני בני הזוג בוחרים האחד את השני כדי שישתקף להם הצד הגבוה שבהם. הצד של האהבה, החמלה וההשראה, הצד הגבוה של האחד הוא השתקפות הצד הגבוה של השני.
בנוסף הם בוחרים האחד בשני על מנת ללמוד לאהוב. ללמוד לאהוב את עצמם וללמוד לאהוב את בן/בת הזוג.
בתהליך הלמידה הם גדלים וגבהים.

חלק משניים,
מציעה לך לבדוק האם נושא גובה העיניים יכול לעזור לך בהתבוננות על השיח הזוגי בין שניכם.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חני זה מאוד מאוד מדבר אליי. זה הדבר הראשון שעצבן אותי אצלו, אמרתי לו - אני לא מטומטמת ולא ילדה קטנה ואתה לא תתייחס אליי ככה בשום צורה.

אבל זה כאילו בילט אין אצלו איתי לפחות. אני חייבת לציין שגדלתי קטנה בין הרבה אחים והתחושה הכי חזקה שליוותה אותי עשורים היתה שאני יוצאת הקטנה והמטומטמת בחבורה. אני הקטנה שצוחקים עליה בבית (לא בכוונה, אחים גדולים שמקניטים את הקטנה) לכן יש לי פוביה מלהיות חלק מקבוצה כי אני איכשהו הופכת זו שמזלזלים בה יותר מהאחרים. גם עם חברים קודמים קיבלתי תמיד הערכה וחיבה כי אני מאוד רגישה לעניין בגובה העיניים הזה, אבל היה לי אחד שכל הזמן תיקן לי שגיאות דיבור כאילו שאני גבירתי הנאווה... והיה מצקצק כשלא הייתי אומרת נכון דברים.וגם איתו התחרפנתי מזה.

אני יודעת ואני שמחה לקרוא גם מדברייך שאין קשר ישיר להתנהגות שלי אבל אני כן מאמינה שיש אנשים שמאפשרים התנהגות כזו (?) צרחתי מזעם בשתי הפעמים שהיא היתה בוטה, אבל הפעמים הכביכול לא בוטים, אלה שמנהלים סתם שיחה והוא פתאום זורק לי, כאילו בהומור, חשבתי שאת אינטליגנטית וכאלה זה מרעיל לא פחות ואת לא רוצה לפתוח כל שני משפטים ויכוח או עלבון.

אז מה עושים כשזה קורה ואני מבינה שהוא יצא מגובה העיניים והוא מתנשא או מזלזל? איך עוצרים הכל כמו שאמרת שזה יהיה יעיל (ומבלי להפוך כל שיחה לפרויקט, אנחנו בתחילת הדרך, ואני רוצה לקבע הרגלי תקשורת בריאה ומכבדת ומצד שני לא לנתח כל דבר בפניו או להמחיש כל דבר כמו שאפשר לעשות בשלבים מאוחרים יותר ומודעים כמו בטיפול זוגי).

טוב, כחלק מהרצון לתעד את היציאות שלו, אני לגמרי מתעצבנת מהתדירות שזה מגיע. שיחה שנייה להיום וכמה הגישה שלו נמוכה.
חני אולי תגידי לי איך אני אמורה להגיב לשיחה כזו למשל בזמן אמת?
קישקשנו על כל מיני דברים. שיחה מאוד לא מעניינת וטכנית. בסוף אמרתי לו משהו על הוסת שלי שהיא מאחרת ביום סתם לשתף בהמשך למשהו שדיברנו עיו אתמול.. אבל הוספתי שעד שלושה ימים זה נורמלי אצלי. הוא אמר לי מה זה שלושה ימים, יש שזה מאחר גם שבוע וזה נורמלי. אמרתי לו נכון אבל אצלי זה פלוס מינוס 3 ימים. הוא אמר " יום יבוא ותלמדי את הנושאים האלה ותביני שזה יכול גם יותר" אני אמרתי לו "סליחה?!" הוא חזר על הדברים. אמרתי שוב "סליחה?!" הוא חזר שוב על הדברים ואז הוא קלט. והפסיק. אמרתי לו שאני מכירה את הגוף שלי ואני לא צריכה "ללמוד את הדברים"" וככה זה אצלי. יש בנות שמקבלות גם פעם בחודשיים ויש שבכל חודש זה מזגזג ויש שאצלן זה שעון. אצלי זה ככה ואני ממש לא צריכה ללמוד שום דבר.

מה הכי מצחיק? שהוא מתנשא בנושאים שברובם ההבנה שלי בהגדרה פי כמה יותר מעמיקה ממנו ואני אפילו לא רוצה להתחיל להתנצח בעניין. למשל בכספים, בנדלן, למשל הוא אוהב ללכת לקופח במקום להתקשר למוקד לברר דברים שניתן בכל שיחה פשוטה טלפונית, וככה בכל דבר שאני מציעה שירים טלפון - הוא מעדיף ללכת פיזית גם אם ייפול עלמישהי שלא מבינה בנושא. הוא אוהב לקנות רק בחנויות ולא באינטרנט, הוא לא מאמין בדילים ובקופונים, הוא טס לחול רק דרך סוכן נסיעות. הוא מזמין מנות רק מתפריט עם תמונות במסעדות לא מוכרות. יש לו המון כאלה התנהגויות של בן אדם בן 100 מאוד שמרן, מאוד צריך לחוות את הדברים ישירות ופיזית. ואני מתקדמת פי כמה, הכל אצלי דרך האינטרנט אני מקושרת למיליון אתרים ומידע וכמעט בכל נושא יש לי הבנה מעמיקה ורחבת אופקים פי כמה ממנו ואיכשהו הוא מרשה ל עצמו לומר לי כשתגדלי תביני או כל מיני כאלה.

איך מנהלים שיחה כזו כך שתבהיר לא רק את הנקודה הספציפית בויכוח אלא בכלל שלא מדברים אליי ככה.

שהוא מתנשא בנושאים שברובם ההבנה שלי בהגדרה פי כמה יותר מעמיקה ממנו
חני, גם אני מאוד אשמח לשמוע את התובנות שלך על הדפוס הזה. הכרתי כמה גברים בעלי הדפוס הזה וזה מסקרן אותי.

אז מה עושים כשזה קורה ואני מבינה שהוא יצא מגובה העיניים והוא מתנשא או מזלזל?
לא משתפים פעולה. לא לוקחים חלק בדו שיח המחליש הזה.
יש משהו חשוב יותר שאת יכולה לעשות:
זה הדבר הראשון שעצבן אותי אצלו, אמרתי לו - אני לא מטומטמת ולא ילדה קטנה ואתה לא תתייחס אליי ככה בשום צורה.
אני חייבת לציין שגדלתי קטנה בין הרבה אחים והתחושה הכי חזקה שליוותה אותי עשורים היתה שאני יוצאת הקטנה והמטומטמת בחבורה. אני הקטנה שצוחקים עליה בבית (לא בכוונה, אחים גדולים שמקניטים את הקטנה) לכן יש לי פוביה מלהיות חלק מקבוצה כי אני איכשהו הופכת זו שמזלזלים בה יותר מהאחרים.
אחד החסמים המשמעותיים של שיחה זוגית זורמת היא שבני הזוג מביאים לשיח מטענים שלהם מהעבר. לו יש את שלו ולך יש את שלך.
כל אחד יכול להיות אחראי רק על החלק שלו.
מציעה לך להקדיש את המשאבים הפנימיים שלך לעבודת ריפוי עצמי. זה קודם לכל עבודה על תקשורת זוגית.

חני, אני מבינה מה את אומרת ומנסחת בצורה נוגעת כל כך אבל רק לא יודעת איך חותכים את השיחה.
כרגע אני בזוגיות הזוו והיא חשובה לי. אני לא יכולה לשים אותה בצד לעשות עבודה עצמית ולחזור.
אני בגיל לא צעיר בלשון המעטה ואני יודעת שהדברים שלו נשמעים רע מאוד מכאן אבל יש לו הרבה כישורים ותכונות שמאזנים אותי ועושים לי טוב ואני חושבת שלעובדה ששנינו בונים זוגיות חדש המהתחלה יש סיכוי יותר טוב לבנות תקשורת טובה מהתחלה מאשר לשנות הרגלים משותפים של שנים יחד.

לגבי עבודה עצמית, לקחתי לתשומת לבי ואני חושבת על זה, אבל כרגע אני צריכה גם לעשות בדיקה בכלל שלו בלי קשר אליי, של כמה הוא מסוגל להתעדן ולהיות חף מהרפש הזה על מנת לבדוק אם יש סיכוי לעתיד. בגילינו אנחנו כבר מדברים על מגורים משותפים וילדים ואני אל יכולה לשים הכל בצד ולחכות כאמור שארגיש סגורה ומטופלת בעצמי. אני חושבת על טיפול בעצמי כמובן ובעתיד הלא רחוק לפני שאהפוך לאמא ארצה להגיע אלייך לייעוץ (אנימכירה אותך לא רק מכרגע ומופתעת שוב מהדיוק שלך).

אם להתמקד בכאן ובעכשיו, את ממליצה לחתוך מיד שיחה כזו, -

מה הדרך לחתוך כך שתהיה קורקטית וחכמה ויעילה ולא להיכנס למגננות או ויכוח או דרמות? אני אודה לך אם תדגימי בדוגמא כמו בדוגמא שנתת בהתחלה שאמרת איך הייתי צריכה לענות לסמס שלו , אז איך הייתי צריכה לענות לשיחה על הוסת שבה הוא אומר - יבוא יום ותלמדי את הנושאים האלה ותביני שכך וכך.." אני עניתי בכעס "סליחה?! " מה אומרים לפני שחותכים והאם אחרי זה כשמדברים להעלות את זה שוב ומה לומר? "אני לא מוכנה שיתייחסו אליי ככה" לא מספיק. כי מבחינתו הככה הזה בסדר.

האם לקיים שיחה מקדימה לפני כל החיתוכים של השיחות האלה או מה?
האם להגיב בדרמטיות הראויה ולומר שאני מזועזעת?

אני אשמח להדגמה של שיחה תיאורטית כי זה יצליח לתת לי כלי להתמודד בימיםה קרוביםולהבין אם זה מזיז משהו גם אם לא הר אבל משהו על מנת לראות אם יש סיכוי לדבר הזה.

והשאלה שחשוב לי לשאול מההתחלה -

האם את חושבת שיש סיכוי לשינוי מהותי בסגנון שלו אם אתנהל מולו כך שבכל פעם שיש משהו כזה אני מתנתקת? עבודה עצמית משלו יהיה מורכב מדי לצפות שיעשה בשלב כזה של קשר. שוב - הוא מספק לי הרבה דברים שחשובים לי ולא פשוט לעזוב מבלי לנסות, השאלה מנסיוונך אם יש סיכוי לזה בעתיד?

אם להתמקד בכאן ובעכשיו, את ממליצה לחתוך מיד שיחה כזו, -
לא הצעתי לחתוך. אלא אמרתי: לא משתפים פעולה. לא לוקחים חלק בדו שיח המחליש הזה. אבל זה לא העיקר.
לפי עיקרון "לדבר פשוט שפה זוגית" מה שלא מגיע בפשטות, ולוקח מאמץ, חשוב להתבונן התבוננות עצמית מתוך חמלה. התבוננות כזו מרככת ומקלה.
חלק משניים יקרה,
אני מבינה את הצורך שלך בטיפ נקודתי. אבל שום טיפ שאתן לך לא יעשה עבודה של שחרור דפוסי השיח שלך או של בן זוגך.
מה שכן יעשה את זה הוא קבלה. קבלה שלך את עצמך בדיוק כפי שאת וקבלה שלו את עצמו. לפעמים כשבן זוג אחד עושה תהליך של התקרבות לעצמו זה מהדהד גם אל הצד השני.

_פתאום פניתי אל האיש ואמרתי לו שאני מרגישה תעוקה. ממש כאילו אין לי מספיק אוויר ושאני לא מבינה למה.
הרגשתי איך מתגנבת אלי הרגשה רעה ואיך אני עלולה להיות בכלל לא סימפטית אם מישהו יפנה אלי עכשיו.
עצרתי רגע ותפשתי שהיה לי נורא חשוב שהם יאהבו את הבית ואת היישוב שאנחנו עוברים אליו. זה הטריד אותי._
ציל צול יקרה,
השיתוף שלך ממחיש ממש ממש טוב איך עצירה עוזרת לבירור והתבוננות עצמית.

עצירה - כלי משמעותי בדרך לדיבור פשוט בשפה אחת
לפעמים קורה שמתעייפים במהלך שיח זוגי ולא יודעים למה.
עצירה יכולה מאד לעזור. היא מאפשרת נשימה והיטענות, והתבוננות מנקודות מבט נוספות.
בדיבור אנו בתוך השיח. כשאנו עוצרים אפשר לצאת ממנו ולהסתכל על עצמנו מבחוץ.
איך לכם עוזרת עצירה בהקשר של דיבור זוגי?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חני עכשיו אני ממש מבולבלת.

מה זאת אומרת לא לקחת חלק בדו שיח מחליש - אם לא להפסיק לדבר בו?
וחמלה - אני מבינה את המקום שלו, הוא איש רגיש שמרגיש שכל החיים הם מלחמה. הוא אומר את זה מדי פעם שהוא צריך להבין את כולם ורק אותו לא מבינים. הוא גם נותן מעצמו הרבה. לכן יש לי את המקום שמבין אותו, אני לא בת זוג ממורמרת שחיה איתו 20 שנה וצריכה לנקות את כל המשקעים בשביל להבין אותו. אני ב\תחילת התאהבות, יש לי בלב רק רצון לא ליפול לדיאלוגים מרעילים מהכיוון של שנינו ולהמשיך לאהוב...

אני מבינה שאת אומרת שבלי טיפול עומק אין נוסחאת קסם אבל כן יש את ההווה ולא בטוח שאני רוצה להמשיך בקשר שלא זז בו כלום גם בטכניקה פשוטה של קביעת גבול שאותו לא עוברים, בעניין עצירת דו שיח מרעיל. הוא לא יהיה מי שהוא לא וגם אני לא, אבל לראות אם יש עם מה לעבוד, את זה אני רוצה לבדוק בתקופה הקרובה ואחר כך לבחון אפילו טיפול משותף. לכן אשמח לקבל הדגמה לפחות על הדוגמא שהעליתי, להבין את הלך הרוחות שאת מכוונת אליו (עם הוסת) איך את היית מגיבה? זה לא תופס תמיד אני מניחה אבל זה יבהיר לי למה את מתכוונת.

ושוב תודה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חני, גם אני מאוד אשמח לשמוע את התובנות שלך על הדפוס הזה. הכרתי כמה גברים בעלי הדפוס הזה וזה מסקרן אותי.

בשמת, אם לך יש גם תובנה בעניין אני אשמח. זה בר שינוי ברמה של הבחור שאיתי? ואיך את היית מתמודדת עם אמירה מחלישה כזו או אחרת למשל?

מה זאת אומרת לא לקחת חלק בדו שיח מחליש - אם לא להפסיק לדבר בו?
ההבדל הוא באנרגיה.
כשאת "חותכת" זה חד ומאומץ. את מפסיקה לדבר באופן בולט.
כשאת "לא נמצאת" זה משוחרר, מאפשר נשימה ועם מינימום מאמץ. את בוחרת לא לדבר.

.......בטכניקה פשוטה של קביעת גבול שאותו לא עוברים,
על פי הרעיון של לדבר פשוט שפה זוגית על פני שמירה והצבת גבולות -מודעות והכרה בצורך בשמירה על עצמי . ואז להיות בחמלה אל הצורך הזה. וגם להזכיר לעצמי שאני בטוחה. אני לא באמת בסכנה.
העצמה פנימית זו תביא את המילים לשקף לבן הזוג את מה שמתאים ומדוייק לשקף לו.
מודה לך חלק משניים יקרה על השאלות מעוררות המחשבה שלך

_אני רגילה להרצות בחדרים גדולים. חדר גדול הוא הדהוד אחר לגמרי מחדר קטן, והאנשים יושבים בצורה מרווחת ולא צפוף.
השינוי הסיטואציה הלחיץ אותי. הרגשתי לא במקומי ואפילו לא ידעתי את זה. לא ידעתי שאני צריכה לעשות איזו התאמה ושאני לא בנוח._
ציל צול תודה על הדוגמה שלך.
אני חושבת לפעמים על הבחירה במקום לנהל בו שיחה זוגית קשה. ואיך המקום משפיע על העוצמות שלנו, על הנוחות שלנו, על המאמץ שלנו ועל מה שיוצא לנו מהפה והאותנטיות של התגובות שנקבל.
תודה גם על זה.
גם לתיזמון משמעות רבה.
לכן על מנת שיהיה שיח זוגי מוצלח כדאי לקחת בחשבון עד כמה שאפשר מה יהיה מקום טוב לשיח כזה ומתי הזמן המתאים ביותר לקיימו.

מה שכן יעשה את זה הוא קבלה. קבלה שלך את עצמך בדיוק כפי שאת.
יופי את מחברת את הנקודות כאן. לא "תגובה", לא "איזה מלים לומר" אלא בכלל - לאן לעבור בתוכנו פנימה...

_ההבדל הוא באנרגיה.
כשאת "חותכת" זה חד ומאומץ. את מפסיקה לדבר באופן בולט.
כשאת "לא נמצאת" זה משוחרר, מאפשר נשימה ועם מינימום מאמץ. את בוחרת לא לדבר_
כקוראת מהצד,
וגם כמישהי שהשקיעה שנים רבות ללמוד לעשות את זה,
וגם כמישהי שתומכת באחרים במאמצים שלהם ללמוד לעשות את זה,
אני קוראת את המלים המאוד-מאוד-מדוייקות של חני פה ומרגישה צורך להסביר אותן קצת, כי אני מדמיינת את עצמי בשלב של ה"לפני" וזוכרת שניסוח כזה היה מהווה סינית בשבילי.

אני אנסה "לתרגם" ומזכירה שחני מוזמנת לתקן אותי או לדייק את התרגום שלי במקומות שלא אהיה מספיק ברורה או מדוייקת, ושמי שקוראת מוזמנת לשים לב אם זה באמת עזר לה ולשאול שאלות ממוקדות במקום שנשאר לא ברור (חלק משניים, אני מוצאת את השאלות שלך מאוד ממוקדות, זה עוזר לעזור לך (-: ).

מה שאנחנו מחפשות הוא "מתכון" - במקום להגיד את המלים האלה, להגיד את המלים הללו.
מה שחני אומרת הוא שה"מתכון" לא נמצא בכלל במלים וגם לא בפעולה ספציפית,
אלא בגישה הפנימית שלנו באותו רגע.
או (מחפשת עוד מלים נרדפות ל"אנרגיה") בהלך הרוח שלנו. בתחושה שלנו עם עצמנו. בהרגשה שלנו. בנקודת המוצא שלנו, במיצוב הפנימי שלנו. ב"מקום" שאנחנו נמצאים בו.

(בשבילי באופן אישי המלה "מקום" נותנת מטאפורה חזקה, כי אני באמת מדמיינת את עצמי עומדת, או יושבת, במקום אחר לגמרי בחלל כאשר אני מדברת בצורה א' לעומת כאשר אני מדברת בצורה ב', זה כאילו אני ממש צריכה לזוז כדי לעשות את זה אחרת, גם אם התזוזה בחלל קורית לא בחדר החיצוני שבו אנו מדברים אלא בתוך החלל הפנימי של הגוף שלי).

מה פירוש "כשאת חותכת זה חד ומאומץ"?
הפעולה גם חדה כמו בסכין, וגם מאומצת, כי יש שם פעולה בכוח, וגם המהירות היא חלק מהכוחניות שבה (כשאנחנו משתמשים במלה "לחתוך" ומלווים אותה בתנועת יד, תשימי לב שתמיד נסמן תנועה חדה ומהירה, לא רכה ואיטית).
זה מאפיין את הפעולה עצמה. את ה"איך" עשיתי.
וכשאני "חותכת" זה גם מאפיין את האפקט של הפעולה כלפי חוץ: את ה"מה". מה נחתך? השיחה נחתכת. האווירה נחתכת. לפעמים הזולת נחתך...

אבל כלפי חוץ איך זה נראה?
עצירה. הפסקת לדבר.

מה פירוש "כשאת "לא נמצאת" זה משוחרר, מאפשר נשימה ועם מינימום מאמץ. את בוחרת לא לדבר"?

כלפי חוץ איך זה נראה?
כאילו אותו דבר.
עצירה. הפסקת לדבר.

מה שחני מנסה להגיד, שזו הפסקת דיבור אחרת לגמרי, ממקום אחר לגמרי. את לא "חותכת" אלא "לא נמצאת".
היא כותבת:
מה שלא מגיע בפשטות, ולוקח מאמץ, חשוב להתבונן התבוננות עצמית מתוך חמלה. התבוננות כזו מרככת ומקלה.
_אני מבינה את הצורך שלך בטיפ נקודתי. אבל שום טיפ שאתן לך לא יעשה עבודה של שחרור דפוסי השיח שלך או של בן זוגך.
מה שכן יעשה את זה הוא קבלה. קבלה שלך את עצמך בדיוק כפי שאת._

התרגום שלי לדברי חני, מתואר לפי שלבים:
(שימי לב, לא מלים ולא תגובה אליו, אלא מה את עושה עם עצמך) :

שלב ראשון: קולטת שהיה פה דיבור מחליש כלפייך ("יבוא יום ותלמדי...").
שלב שני: נושמת.
שלב שלישי: מתבוננת התבוננות עצמית מתוך חמלה: מה אני מרגישה כרגע? מה התגובה שעולה לי? איזה רגשות אני מרגישה? מה קורה אצלי בגוף, בראש?
שלב רביעי: מקבלת באהבה ובחמלה כל מה שעולה בך. ללא התנגדות לעצמך, ללא שיפוט. פשוט מקבלת.
שלב חמישי: בוחרת לנשום ולשחרר ולא להמשיך לדבר איתו כרגע.

(מה שיכול בפועל להשתנות כעבור דקה, כי כשחני כותבת:
_מודעות והכרה בצורך בשמירה על עצמי . ואז להיות בחמלה אל הצורך הזה. וגם להזכיר לעצמי שאני בטוחה. אני לא באמת בסכנה.
העצמה פנימית זו תביא את המילים לשקף לבן הזוג את מה שמתאים ומדוייק לשקף לו_
היא מתכוונת שמייד אחרי שנכנסת למודעות ולהכרה והשגת העצמה פנימית אז תוכלי גם למצוא את המלים להגיב בצורה מדוייקת ומתאימה.

ביחס ל"תרגום" שלי, אז כאילו בשלבים 3-4-5 את מתמקדת במודעות שלך לעצמך, בהכרה שלך בצורך לשמור על עצמך, בחמלה שלך אל הצורך לשמור על עצמך, בתזכורת שלך לעצמך שאת בטוחה, שאת לא בסכנה לא משנה איזה מלים הוא אמר. כל אלה ושאר הדברים שתיארתי בשלבים 3-4-5 יובילו להעצמה פנימית שלך, ואז אולי תבחרי כן לדבר, או להתבטא, לא בהכרח במלים, ולשקף לבן הזוג את מה שמתאים ומדוייק לשקף לו בתגובה לדבריו.

חני, תתקני אותי בבקשה בכל מקום שבילגנתי?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כן הצלחת לפרש את הסינית בשמת, שתיכן עוזרות מאוד.

ומעניין בשמת וחני שכשקראתי "חמלה" מיד חשבתי על חמלה כלפיו ולרגע לא חשבתי על חמלה כלפיי.

בכל מקרה, בבוקר הוא כרגיל סימס לי בוקר טוב וכאלה. והפעם כתבתי לו שכיף לי לקבל את הסמס שלו על הבוקר ושיהיה לו יום מעולה. אחרי שעתיים התקשר (כרגיל תמיד) וקישקשנו והיתה שיחה טובה.
ועכשיו התקשרתי אליו בנוגע להערב, דיברנו והוא אמר שהוא התקשר למקום שאנחנו אמורים לטייל בו ובירר משהו שאמרנו שנברר. ואז אמרתי יופי ושבדקתי גם אני במקבי ל וגם ראיתי שזה בסדר כי התאריך שלנו לאמתתנגש עם משהו אחר שם. ואז הוא אמר שאם התאריכים שונים וידעתי את זה מהתחלה אז הבירור היה מיותר ובטון מאו דתוקפני. ניסיתי להבהיר שלא ידעתי את זה מהתחלה אבל הוא כבר לא הפסיק לדבר והמשיך להסביר מה עוד נאמר לו וכאילו שהביקורת נהתוקפנית ממשיכה בטון שלו ואני לא יכולה להגיב.
ואז עצרתי הכל ואמרתי לו או שאתה מדבר ואני מקשיבה או שאתה שואל שאלה ואני עונה אבל אני לא יודעת לעשות את שניהם בו זמנית. אמרת משהו אני רוצה הלגיב. לא סיימת אני אקשיב ואחכ אתה תיתן לי להגיב. אני לא יודעת למה לקחתי על עצמי את האשמה "אני לא יודעת לעשות את שניהם בו זמנית" כי אני יודעת אבל העדפתי ככה מאשר להאשים אותו שהוא לא רואה ממטר כשהוא תוקף.
ואז הוא אמר חבל מאוד שאת לא יכולה לעשות שני דברים בו זמנית, את אישה, את אמורה ללמוד לעשות את זה... (?!?!?!?)

אמרתי לו שאני יודעת לעשות 4 דברים בו זמנית אבל איתו אני מעדיפה לחסוך באנרגיות שלי. בעצמי לא הבנתי מה אמרתי אבל המסר היה - איתך/בך אני לא משקיעה. למרות שזה נאמר בצחוק מתגלגל ודבילי. כי תכלס זה לא מצחיק ושנית למה אני צוחקת? הדברים שלו היו מעליבים, למה אני צוחקת ומנסה כאילו להחליק ואז תוקעת חצים על הדרך. זה הכי לא להקשיב לעצמי. ומצד שני - אני לא יודעת מה הלגיב. אמרתן שהמילים תבואנה - זה מה שמגיע אלי. או החלקה או התפוצצות.

ואז המשכנו לדבר וקלטתי איך ההומור שלי הופך רעיל ממש כי אני כועסת. כאילו הכל צחוק אבל מלא רעל. דיברנו על הטיול והוא אמר לי מחר תתקשרי אליהם כשנהיה יחד ותשאלי מה שאת יודעת לשאול, ואמרתי לו בסדר, אני אשאל איך להזדכות עליך ולחזור לבד... הוא לא שמע ושאל שוב וחזרתי על זה שוב כשאני צוחקת - זה נבע אך ורק מהתוקפנות שלו קודם. הרגשתי פגועה.
והיו עוד כמה פנינים. למשל אמרתי לו שאם הוא רוצה לוותר על יציאה הערב ורק נגיע אליו כי הוא בטח עייף, הוא אמר למה אני מסיקה שהוא עייף? והזכרתי לו שהריב הגדול הקודם היה בגלל שהיה עייף אחרי יום עבודה דומה כמו היום. והוא אמר תזכירי לי להוריד לך ביס מהאוזן בפעם הבאה שאני רואה אותך... ואני אמרתי רק אם זה ביס שובב (ניסיתי לרכך) והוא אמר מה זה שובב.. אחרי הביס הזה לא תישאר לך אוזן.... אני לא עייף ונלךכמו שתיכננו.

אני משתגעת מ זה שהוא נהדר בלתפקד כבן זוג שעושה הרבה ונותן הרבה ולא מתווכח בכלל על היומיום וקונה ומעניק ומחזר אבל הפה שלו מלא בעקרבים ושוטים וגם אני נהיית איכסה איתו.
הרי אם בוחנים את התוכן ולא את הרעל תראו כמה כוונות טובות היו בשיחה הזו:
שנינו נפגשים הערב.
אני דואגת לו שלא יהיה עייף ומציעה שנלך אליו במקום ליריד שרציתי
והוא דואג לי שנלך ליריד שרצינו יחד למרות שאני יודעת שהוא עייף (וממש לא מעניין אותו)
מחר שנינו מבלים יחד במקום שבחרתי והוא יילך איתי וכבכר תכנן שאתקשר מחר לאתר שאליו ניסע שבוע הבא ואברר פרטים שאני אוהבת לברר אחרי שדיבר איתם כבר היום
הוא גם סיפר שיש לו יום חופש ביום חמישי וכששמחתי עבורו שאל למה אני שמחה ואם גם לי יש - כי בלעדיי זה לא כזה כיף

שיחה של 3.5 דקות וזה היה התוכן המקורי, ליקטתי את העקיצות שפלפלו ואתה אבל התכנים מלאים באהבה ורצון להיות יחד. לכן זה כל כך מתסכל.

אני אקרא אתכן שוב לפני שניפגש הערב. אני גם טעונה כי אני קולטת את גודל הבלגן ואניחוששת להתפוצץ מעליו היום מכל המסקנות האלה שלי.

חלק משניים
את ממש עוברת תהליך שינוי בזמן אמת.
פחות עוקצת ויותר מודעת.
אולי כדאי לעדכן אותו שיש לך כוונה להחליף את דפוסי הדיבור? כי אחרת מבחינתו השפה האחת שלכם היא עדיין שפה של צחוקים אחד על חשבון השני ודיבור אוטומטי.
את יכולה לומר לו על עצמך שכאשר את עושה פחות שימוש בשפה הזו יותר נעים לך.

בשמת א
ואווו
כשאת כותבת ומסבירה, הדברים שאני רוצה לומר נקראים הרבה יותר שלמים.
תודה גדולה לך
דייקת, הבהרת, פישטת הקלת .
רק הערה קטנטונת.

יכול להיות שהשלבים א'וב' יתחלפו לעיתים.
זאת אומרת שהשלב הראשון יהיה בדיקת נשימה. (ע"י השאלה מה שלומי? והנחת יד בעדינות על הבטן שגם בודקת וגם מעודדת נשימה)
ואחר כך יגיע הזיהוי על הדיבור המחליש.
נהדרת

בשמת א
פה עולה לי עוד שאלה, ברשותך (האמת שזו שאלה שבאה מאיך לגדל ילדים בלי חיתולים ):
_הסימון שלו - זו תנועה שעולה בו ספונטאנית כתגובה למצב שיש הדהוד שחזק לו מדי שמיעתית, ואת מזהה,
או שזה סימון מכוון שמיועד לתקשר אלייך ישירות ולהגיד לך "זה לא טוב לי, תעשי שינוי"?_
הוא מתבונן אלי ועושה תנועה של יד יורדת.
נראה לי מהשני שציינת.
מבחינתי זה הוא וזה הסימון שלו והכל בסדר:).

רק מה
את כאן? איך לא ראיתי ?

לנהל בו שיחה זוגית קשה
צד את עיניי. אולי כי אני מתחבטת מה ואיך עושים במצבים כאלה מבחינת המאמץ שבא איתם. לנהל זה תרגום עברי אנגלי ל- manage ? או שזה לנהל, מה שמראש מקבע עמדה מסויימת (לא בגובה העיניים?) שהיא עצמה סותרת את השיחה כאפשרית, כשיחה ממשית?
עדיין רלונטי? (מהיכן הציטוט?)

שאלות כמקדמות דיבור זוגי זורם והרמוני
קורה כאשר בן זוגי ואני מדברים הוא אומר משפט שקשור בי ומתייחס אליו כאמת מוחלטת. במובן זה שהוא שם בסוף המשפט נקודה
הוא בכלל לא מתכוון. מבחינתו זה יהיה בסדר גמור אם אתקן אותו. אבל בי זה מעורר התנגדות. אני מתאמצת להראות לו שזה לא מדוייק מדלגת על נשימה והקול שלי הופך להיות גבוה מהרגיל. ובשל כך הוא צורם לשנינו.
היה לי כל כך קל אם הוא היה שואל. בודק איתי האם מה שהוא אמר שקשור אלי האם זה אכן כך. מסיים את המשפט הזה בסימן שאלה. זה היה מאפשר לי לנשום בנחת. חוסך לי מאמץ ומשאבים פנימיים יקרים.
יש שיתופים בקהל על שימוש בשאלות בין בני הזוג ?

מבחינתי זה הוא וזה הסימון שלו והכל בסדר

(-:

ותודה לך על התודה

בשמת, אם לך יש גם תובנה בעניין אני אשמח. זה בר שינוי ברמה של הבחור שאיתי? ואיך את היית מתמודדת עם אמירה מחלישה כזו או אחרת למשל?
המממ.

זה בר שינוי ברמה של הבחור שאיתי?
התשובה אישית, אין איזה "פתרון בית ספר" שתקף לגבי כולם. זה תלוי בבחור שאיתך (-:
אצל כל מי שאני ראיתי, הדפוס הזה מגיע מרגשי נחיתות ויש לו קשר הדוק לדינאמיקה של נחיתות-התנשאות.
כלומר, הוא מגיע "מהבית" עם רגשי נחיתות.
לכן, הוא מפרש הרבה דברים אצלי כ"התנשאות". עם או בלי קשר ל"מציאות".

זה בר שינוי במידה שהבחור שאיתך מפסיק להרגיש רגשי נחיתות בעולם בכלל, ולידך בפרט,
וגם במידה שאת נעשית מודעת למסרים שאת משדרת (גם בלי כוונה), למלים שאת אומרת, להתנהגויות שלך וכו' וכו' ומפסיקה כל שדר שמסמל בשבילו "התנשאות שלך עליו" ומגבירה כל שדר שמסמל בשבילו "גובה עיניים ממך אליו", "הערכה" אליו, הכרה בו, בערכו, באופיו, בכשרונותיו וכו' וכו'.

המלים "במידה ש" פירושן "יחס ישר": ככל שרגשי הנחיתות שלו ייקטנו, זה ישתנה לטובה. ככל שגילוי ההתנשאות שלך ייקטנו, זה ישתנה לטובה. זה לא שחור-לבן (או-או), אלא תופעה שתחמיר או תשתפר לפי המשתנים הנ"ל.

יש עוד משתנים שקשורים לאפשרות שהדפוס הזה ישתנה או לא: 1. האם קיימת אהבת אמת (אהבה עמוקה, שמניחה כוונות טובות תמיד, שיש בה כוונה להיטיב, תמיד, שיש בה איכפתיות עמוקה, שיש בה אמון ובטחון מלאים). 2. האם מדובר באדם "נורמלי"/נוירוטיפיקלי או לא (פשוט, דפוסים מרעילים, פוגעניים, תוקפניים ומחלישים מאפיינים גם אנשים הלוקים בהפרעות אישיות וכיוצא באלה. במקרה כזה, זה לא ממש בר תיקון...). 3. גורמים אחרים שאני לא מצליחה לחשוב עליהם כרגע.

ואיך את היית מתמודדת עם אמירה מחלישה כזו או אחרת למשל?
זה נורא תלוי מי מדבר איתי. יש אנשים שאני פשוט אשתוק, אחייך, אחשוב לעצמי בלב "אני יודעת עם מי יש לי עסק" וזהו. הם אנשים מרעילים ואני רק יכולה לברך את עצמי על זה שאני לא חיה איתם. PHEWWWWW
ויש אנשים שאני אגיב בשינוי אנרגטי. אשתוק, אבל אתחבר למה שאני מרגישה בפנים, וארגיש שאני משנה את תדר השיחה. לאו דווקא מגיבה למה שנאמר. אבל משנה את תדר השיחה. לוקחת אחריות ומבינה שזה הגיע ממקום שנפגע ממני קודם, בלי ששמתי לב ("קודם" יכול להיות אתמול או בשבוע שעבר). לא מתווכחת.
ויש שאצחק, ואגיד משהו כמו "אתה רציני?" (נגיד "אתה רציני? אתה מתווכח איתי על הנקה?" אם אני מדברת עם אחד שלא הניק וילדיו לא ינקו... ) ולא ממשיכה את השיחה לשום מקום. לא ממשיכה להתווכח. פשוט צוחקת, מחליפה נושא. כי הרי הוא לא רציני... מה, אני אמורה עכשיו להסביר לו מה הוא לא יודע על הנקה ואני כן? אני אמורה להציג את התעודות שלי? מה, הוא עושה צחוק? נו באמת.
הצחוק מאפשר לרדת מהעץ. אני לא מאפשרת להתווכח בכלל. אבל לא יכולה להסביר לך איך אני עושה את זה, כי זה סוויץ' במיצוב הפנימי.
במקום שפעם הייתי נעלבת בו וכועסת נורא,
אני מסוגלת להגיב בצחוק ספונטאני ולהתייחס לזה כאילו הוא עובד עלי או משהו, אבל לא נפלתי בפח...

ועדיין, חני, את לא פטורה. אני מעוניינת לשמוע מה דעתך.

יש שיתופים בקהל על שימוש בשאלות בין בני הזוג ?
פשוט מרגישה כמוך.
אני הגעתי למצב שנעשיתי מודעת לזה שאני רוצה שישאלו אותי במקום שיחליטו לא נכון.
שמתי לב לזה בשיחות עם אחד מחברי הותיקים: הוא לא מניח הנחות לגבי, הוא שואל. איזו הקלה! כמה נעימות! פשוט תענוג תקשורתי לדבר איתו. הוא לא מבקר, לא מעיר, לא שופט, לא אומר לי מה לעשות. בהשוואה לאחרים, זה משב רוח רענן. וגרם לי להרגיש באופן מאוד בולט את ההבדל, את הייחוד שלו, וגם את המשמעות של זה בשבילי.

בשמת וחני אני לומדת מכן המון.

אני צריכה לצאת עוד כמה רגעים אבל אני חייבת להגיב.
הוא עזב את האחרונה כי לדבריו היתה "עם האף למעלה"
ה.כששאלתי לגבי מערכות קודמות והוא אמר תתמקדי בזו, למה בעבר, ואמרתי שאני רוצה להבין למה הוא גמר עם כל השלוש אחרי שנה שנתיים ואותי ז המלחיץ. הוא אמר לי שבמערכת יחסים הוא נותן מעל מאה אחוז ומצפ ה לקצת. לא להרבה אבל כן לקצת וכשהוא לא מקבל את זה הוא לא יישאר שם. כאב לי לשמוע את זה. אבל זו המסקנה שהגיע אליה. מהבנתי את המערכות הקודמות ואותו הוא צודק, הוא טוב לב וקל נצל אותו וכנראה שהן הלכו רחוק מדי.
אבל אני תוהה אם לא לזה הוא נמשך מלכתחילה? עד שזה רמגיז אותו? ואיפה אני בכל זה?
אני יכולה להציף אותו באהבה. אני מרגישה שעוד שנייה אני מתאהבת עד כלות אבל אני עוצרת.
מאוד עוצרת. כל הזמן עוצרת.

ראשית הבלגן הזה עם זה שהוא יורה כל הזמן. הוא בן אדם טוב לב, באמת אבל כשהוא מדבר 80 אחוז מהפעמים נשמע שהוא במלחמה. גם איתי.
שנית, אנחנו בקשר ממש צעיר, האם תפקידי כבר להעריך ולחזק את האגו כשאני בדרך נפגעת כל כך? ושיחות נפש על כאלה לא מתאימות איתו. לא רק שעם גברים זה בעיה, אנחנו בהתחלה, אי אפשר לתקוף כל רגע את הנשוא הזה כשהוא עולה בכל שיחה. וגם ככה יש בעיות אחרות.

אני חושבת לעשות שינוי כזה שבו בכל פעם שיגיד לי משהו מעליב או מנמיך אני אשתוק אתחבר למה שאמרתן, לעצמי לכוח שלי, לשקט שלי, ואומר " מה שאמרת עכשיו מאוד לא נעים". וזהו. במקרים קיצוניים אניאומר אני לא מוכנה שתדבר אליי ככה ולנתק מגע. אם פיזית אם רגשית. השאלה איך חוזרים אחכ, כי אי אפשר לא לתקשר בכלל או להרוס כל בילוי בגלל זה...

אני תוהה איזו שיחה מקדימה אפשר לעשות, כמו שחני הציעה, לומר לו שאנייורדת מעניין ההקנטות זה כללי מדי עבורו, הוא לא יבין מה לא בסדר.

אני תוהה איזו שיחה מקדימה אפשר לעשות,
תנסי להימנע מדיבור לא בגובה עיניים כזה שמסביר לו מה הוא לא בסדר.
תבדקי אם את יכולה לדבר על עצמך ובשם עצמך ממקום שמשתף אותו. .

אני פה... בדרך כלל עייפה מכדי להגיב @}

לגבי גובה העיניים - עכשיו בעקבות הדף הבנתי את העניין הזה מזווית נוספת:

כל הזמן חשבתי על זה מהכיוון של איך אני אמורה להרגיש, לדבר ומתי לזהות שאני לא במצב מתאים לשיחה (למשל כשאני פגועה או כועסת). עכשיו אני מבינה את זה גם ככלי שמאותת לי מתי אני מזהה שהדובר לא ממוקם בגובה העיניים לא משנה מי גרם לכך זאת אומרת- בין אם אני כועסת וכו, או בין שאני פשוט חווה משהו לא סימטרי מבן שיחי (יעני: גם אם "התקדמתי", אני כבר לא נפגגעת מדברים אבל עדיין התוכן מהווה הקטנה/פגיעה או סתם לא מדוייק)

התובנה הזו יכולה לאפשר לי "לחתוך" במקומות בהם בעבר נשארתי, בלי אשמה או מאבק (מאמץ) אלא בפשטות להגיד: אופס, רגע. בעצם אין פה באמת שיחה עכשיו. עוצרים, ואחר כך נראה
(הי! זה משפט שאפילו אפשר להגיד בזמן אמת

)

אז תודה.

שנית - הציטוט הוא מדבריה של צילצול, ואני חושבת שהתחלתי בזה לגרד את פני השטח של השאלה שלי- מה זו "שיחה זוגית קשה", במידה ואני מפנימה כאקסיומה (ימי משיח) ששיחה מתקיימת רק כאשר הצדדים במנוחה. אני חושבת שטכנית זו אקסיומה שקל לזכור ולדמיין. זו ממש אחד לאחד ההגדרה של איזון בסטטיקה: שיווי משקל הוא מצב של שקילות הכוחות (=אין מאמץ במערכת. הגופים במנוחה). לפי ההגדרה הזו, סכום המאמצים מתאפס בנק' שיווי המשקל. לכך כמובן ניתן להגיע כשאין מאמץ, או כשיש מאמץ ושווה ערך הפוך ממנו (כוח שווה, וקטור-כיוון- הפוך. לדוגמה: מגדל קלפים). ....זו מטפורה כמובן...אבל אני ממשיכה איתה רגע אם נשארתם איתי:
במערכת בעלת שיווי משקל לא בהכרח אין מאמץ רק שהוא מאוזן. לצורך העניין כאשר משהו ניצב לגובה (נניח גורד שחקים) המתכת שבו, השלד מתנגד למאמץ שהגוף מפעיל במשקלו (גרוויטציה לעומת כוחות מתיחה של פלדה בדוגמה הזו). אני תוהה מה זו נקודה של מחלוקת כשיחה? האם היא יכולה להיות "מאמץ מאוזן" או...מה?
מקווה שהייתי מבלבלת. חני טענת איפשהו שכשיש בלגן, זה אומר שדברים מתחילים להסתדר... (איפה?! צריך לגריין!)

ובקשר לשאלות- זה נהדר!!! אני משתמשת הרבה בתצורה הבאה: להביע דיעה ואחריה "מה אתה חושב?" / "מתאים לך?" מה דעתך/ איך אתה רואה את זה... וכדומה.
שמתי לב שזה עושה כמה פעולות:

מאפשר לי להביע דיעה ברורה ומסמן שזו דיעה שלי
מאפשר לאחר להתנגד/להסכים ולמעשה- מזמין אותו לשיחה/ תגובה
נותן לשני הדברים את שיווי המשקל:

אם זה היה הפוך בתצורה (אני אומרת מה דעתך על....לדעתי כדאי....) אז אני מסיימת ברעיון שלי, וקובעת לאחר. בהיותו בעלי, או פשוט בנאדם, הוא יזכור בעיקר את הדיעה שלי וישכח שנשאל עליה, ולא "הונחת בתוכה". זה ניסוח "סוגר" ולא מזמין, ובעצם כוחני (אני כביכול פונה אל האחר אבל רק כדי להשמיע את דעתי). בתצורה בה אני משתמשת בזה- יש מקום מכבד לכל החלקים במשוואה- אני וההזמנה שלי את האחר אליי ואל מה שמעסיק אותי (אל הקצב, העניין שלי כרגע). ואני והמיצוב שלי הוא החלק הראשון (אני חושבת ש-המיקום שלי בסיטואציה הוא) ורק מכאן אני מאזינה וגם מבקשת את העמדה הנגדית (המנוגדת/קרובה/ ובכל מקרה שונה ונפרדת משלי). זה מאפשר גם לי "להתרוקן" מחוויית האני במלואה לפני שפניתי לזוגי, ואז יש בי מקום לשמוע אותו במלואו.

בקיצור זה נהדר שאלות בשיחה, תנסו את זה בבית! אבל גם לחשוב על האיך...

האם את חושבת שיש סיכוי לשינוי מהותי בסגנון שלו אם אתנהל מולו כך שבכל פעם שיש משהו כזה אני מתנתקת? ( חלק משניים )
יש סיכוי אם במקום להתנתק תתחברי. מה שקורה היום הוא שאת מתנתקת (מעצמך, יש רגע שאת לא נמצאת בשיחה)
ואז יהיה סיכוי לשינוי מהותי בסגנון שלך.
במקום שבו את מחוברת לעצמך או שהוא ישווה תדרים ויתחבר גם הוא לעצמו , או שהוא לא ישאר שם.
קחי בחשבון שהקצב של שניכם שונה. גם של ההתחברות לעצמכם.

רק מה יקרה
אני תוהה מה זו נקודה של מחלוקת כשיחה? האם היא יכולה להיות "מאמץ מאוזן" או...מה?
אם הבנתי אותך נכון, אז אפשר להישאר בשיווי ישקל =בשיוויון הנפש אם לא מאויימים מהמחלוקת. זאת אומרת אם המחלוקת לא אומרת שום דבר עלי או על בן הזוג שהוא לא בסדר.
נראה לך שהבנתי?

_בקשר לשאלות- זה נהדר!!! אני משתמשת הרבה בתצורה הבאה: להביע דיעה ואחריה "מה אתה חושב?" / "מתאים לך?" מה דעתך/ איך אתה רואה את זה... וכדומה.
שמתי לב שזה עושה כמה פעולות:
מאפשר לי להביע דיעה ברורה ומסמן שזו דיעה שלי
מאפשר לאחר להתנגד/להסכים ולמעשה- מזמין אותו לשיחה/ תגובה
נותן לשני הדברים את שיווי המשקל:_
מה שבעצם את אומרת שהשאלה כפי שהיא מנוסחת במשפט כמו שהצעת יוצרת המשך שיחה בגובה עיניים.
תודה לך על כך.

מעניין בשמת וחני שכשקראתי "חמלה" מיד חשבתי על חמלה כלפיו ולרגע לא חשבתי על חמלה כלפיי. ( חלק משניים )
על חמלה בהרחבה את יכולה לקרוא כאן: ביד רכה

כן!!! הבנת ודייקת

כי אם המחלוקת אומרת משהו כזה שיפוטי, אז האמירה הסמויה היא תוספת מיותרת. מאמץ על המערכת (עלבון פרשנויות ניחוש עמדת האחר...). ״סרח עודף״ שכדאי לברר מנין בא ולחמול...
חג שמח לכולם

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

<זו אני "חלק משניים" ממחשב אחר>

חזרתי מיום שלם של בילוי איתו מאתמול עד היום.
אתמול היה נחמד, באתי טעונה ולחוצה מאתמול והוא דווקא היה בסדר, בלי יציאות יותר מדי מעיקות.
היום שוב היו יציאות כאלה והרבה. משנינו.

אני קולטת שזה לא רק דיבור מחליש זה סיפור שלם של מישהו שאין לו טאקט ואין לו אני לא יודעת מה. כי רגיש הוא מאוד רגיש למשפחה שלו. מאוד. אי אפשר לומר מילה אחת רעה או חצי רעה או משהו עקיף בלי שהוא יגן בשלוות נפש כאילו שהם מושלמים. הוא גם מאוד רגיש לכל דבר שאת צריכה. פיזית. מכוס מיץ ועד הטמפרטורה ואם לוחץ לך בראש בזווית מסויימת מעל לכרית. אי אפשר ךלומר שהוא לא רגיש.
אבל זה כאילו הוא, ההנמכה, ההשתלחות, חוסר הפרגון, הוא כמעט ולא מפרגן לאחרים ולי (חוץ מבפני אחרים).
זה לא הגיוני השוני הזה בין אדם שעושה בלי הפסקה הרב הלמעני אבל מדבר נורא ואיום. אצלו המשפט "לא חשוב מה הוא אומר אלא מה הוא עושה" לא תופס.
אני קולטת היום שאני כמעט תמיד בעמדת התגוננות איתו והוכחה. כל הזמן אני מתגוננת על דבריםש בחיי היום יום שלי הולכים לפניי. כמו בשמת שאמרת שמישהו מערער על הבנתך בהנקה, זה כל כך בסיסי שזו בדיחה.
הוא רצה שאתקשר לאכסניה מסויימת לברר פרטים כי הוא לא כזה אחד שיודע לברר את כל הפרטים הקטנים ואתמול התקשר אליהם ושאל שאלה או שתים. הוא נתן לי את מס' הטלפון ואחרי ניסיון או שנים הגעתי לשלוחה לא נכונה של מישהו שאמר שהוא לא מבין בפרטים האלה, והוא אמר למה את מסתבכת, לי אתמול ענו, מה העניין, לי ענו בדיוק במספר הזה איזה בלגן וממש תקף. עצבנה אתי התגובה שלי של הצטדקות, שהיום ערב חג ולכן השלוחות תפוסות או איזה קשקוש שאני לא בטוחה שהוא נכון כי את חסרת אונים כשאת מחייגת בדיוק אותו הדבר ולאותה שלוחה מגיעה למישהו שאומר לך שהוא רק השומר ולא הפקיד. בסוף השומר אמר שנכון שהוא נותן פרטים כמו שנתן לו אתמול אבל רק לגבי איך להגיע ולא לגביי שאר השאלות שלי אבל עד אז חוויתי כזה זלזול וכל כך שמחתי שיש לי הסבר! להסביר למה אצלי לא ענו בזמן שאצלו כן.

מה זה הדבר הזה?!! כולי עצבנית מזה. וזה קיים בהרבה דברים.

חוסר אונים זהו התחושה. כשהוא מדבר אליי כמו ילדה.
או למשל - אני בשלנית טובה. עוד לא בישלתי לו לכן הוא לא יכול לחוות דיעה. אבל הוא כל הזמן מהלל את אחותו. היום אמרתי לו שאני גם תקתקנית בבישול כמוה והוא מיד אמר שאין סיכוי (היא אגב אמא לחמישה), ושאני בטח מבשלת לאט מודרנית כמו בטלוויזיה.. (!?) אמרתי לו שזה לא נכון . אפילו הוספתי כמה דברים כן שליליים לגביי למשל שאני כן משאירה אחריי בלגן שיבין שאני לא מגזימה - ואני מודעת לחסרונות וליתרונות.
ואני רותחת מעצבים עכשיו. מי הוא שישים אותי להגן על היכולות שלי ולהאישם את עצמי או לחפש כל מיני צידוקים חיצוניים כמו בסיפור של השומר?
בלי קשר לויכוח קודם שלנו
בלי קשר למועקה.
בלי קשר למשהו שאמרתי או לא.
בלי קשר למשהו אחר. הוא כבר החליט והנהנן שהוא כבר קלט אותי ושככה אני בטח איטית בבישול.

זה גבר שאיננו טיפולי במובן של לכבס לו לנקות לו לרדוף אחריו. הוא סופר מאורגן בחיים שלו. סופר מפנק. סופר בנוי למחויבות. מאוד רך ורגיש אליי במעשים שלו. מאוד מחובר לזוגיות. איש של משפחה. מאוד מושך אותי. מאוד נמצא במקום שלי בחיים. אנחנו מקשקשים במיטה בשיא העייפות ועל מה הוא חושב? על זה שהוא לא הוריד מעל המקרר בקבוק מים מינרלים (שרק אני שותה אצלו) ומה יקרה אם אהיה צמאה בבוקר ואקום לפניו ולא אגיע לשם? הוא כל כך קשוב שזה לא להאמין. נחמד לנו יחד, מצחיק ומהנה. רק היציאות האלה שאני מרגישה שכבדות מאוד לטיפול.

חני, ובשמת שתיכן מאוד מדייקות וברורות ומפשטות אבל האם לדעתכן שווה להשקיע בקשר כזה כשהוא רק בתחילתו? אני לא נשואה ואם לילדיו. אני יכולה לעזוב בכל רגע וזה נראה לי כמו הר להתמודד עם זה. בייחוד כשאני גם משתלחת וגם היום לא סתמתי את הפה איתו לרגע.

ההבדל הוא שאני בכל זאת הרב הפחות ממנו בעומק הרעילות.
ואני גם, משהו שהוא לא, מפרגנת הרבה יותר. אני תמיד אומרת שעל כל מילה ביקורת ממישהו אני צריכה לשמוע קודם ואחרי 5 מחמאות. אחרת זה הופך להתעללות. אדם שאת שומעת ממנו 5 ביקורות בשעתיים גם אם מוצדקות לפעמים (למשל מחברה טובה או משהו) אבל אפס פירגון הופך אותך לשק חבטות וזה לא מתאים לי.
קשה לקבל ממנו פירגון מילולי. הוא מאוד נותן בכל מיני דברים אבל מילולית הוא מאוד דל בזה.

עוד דוגמאות ללשון המשוחררת.. אני מסדרת תמונות מטיול שלנו ומתמוגגת מתמונה שלי כשאני אומרת "כמה לבנה אני אה... " בחיוך, והוא אומר "כמו מומיה" ואני "למה ככה? זה יפה, זה טהור" והוא "אבל צריך לתפוס קצת צבע".

וחני אני לא מרגישה שאני בלמידה כפי שציינת. רק בעצבים.
אני כבר מודעת לכל ניואנס בזכוכית מגדלת, הייתי תמיד מודעת אבל עכשיו אני מוכנה בכלל לשקול להתמודד עם זה במקום לחשוב שזה קטן ויחלוף.

ומנסיון בכלל ובטח עם גברים שום שיחת הבהרה לא עוזרת. רק מעשים. לא נראה לי שמתאים איתו תגובות שלוות ותגובות קיצוניות פשוט יפרקו את החבילה בשלב כזה. הוא לא יבין מאיפה זה בא לו. לא יבין מה זה דיבור מחליש ולמה אני ככה רגישה. אולי הוא יבין התבטאויות קיצוניות אבל לא את ההקנטות האלה.

האם לדעתכן שווה להשקיע בקשר כזה כשהוא רק בתחילתו?
אני לא חני, אז אני מדברת רק בשם עצמי. כמו כן, אני לא רואה בעצמי סמכות נבואית P-: כך שלענות על השאלה שלך כפי שהיא, אני לא יכולה.
אחרי כל ההסתייגויות, מה אני כן יכולה לתרום לך?

לדעתי את מתארת פה שני דפוסים. דפוסים לא טובים שלך, ודפוסים לא טובים שלו.
לפני שתשני לגמרי את הדפוסים שלך, אין לך מה לצפות ממנו. וזה רעיון בכלל לא רע בשבילך לשנות את הדפוסים השליליים שלך. למען עצמך. לא למענו. כדי שתרגישי יותר טוב עם עצמך.

ועוד דבר:

כדי שתחווי כמה קשה לשנות דפוסים מושרשים, כמה תירגול ומאמץ זה דורש, לא לעשות את האוטומטי ולעצור, לחשוב, ולבחור להגיב בצורה אחרת וחדשה. ואת עוד עושה את זה מבחירה שלך! הוא לא מרגיש קושי או בעיה ולא בא עם יוזמה לתקן את עצמו. זה קשה כפליים להשתנות רק מפני שמישהו אחר לא אוהב אותך בדיוק כמו שאתה... אז כאשר את תחווי את הקושי שלך לשנות את הדפוסים שלך, את תוכלי להרגיש יותר הזדהות, אמפתיה וחמלה כלפיו על הקושי שלו לצאת מהדפוסים שלו.
כאשר את תהיי מסוגלת לבחור בהתנהגות אחרת, את תמיד תכבדי את עצמך. כשאנחנו נמצאים בעמדת בחירה, אנחנו בעמדה של כוח. אנחנו לא נדחפים למצבי חולשה כי אנחנו אדונים על עצמנו. יש לנו עמוד שידרה, אנחנו מתנהגים בצורה שמכבדת אותנו. עצם עמדת העוצמה הזאת, גורמת לזה שאנחנו נרגיש אחרת מול התנהגויות ותגובות מחלישות.
כשאת מרגישה אחרת מולו במצבים האלה, את משדרת משהו אחר. מהשידור האחר תדעי להגיב בצורה שתלמד אותו בעדינות התנהגויות חדשות כלפייך.

אם את ראויה לדפוסים מכבדים יותר (בהתנהגות שלך) אז את ראויה לתת צ'אנס ליחסים האלה.
אבל יכול להיות שאת לא רואה פה צ'אנס ללמידה ולגדילה שלך, אלא מאמינה שתמצאי בקלות מישהו שיש לו אותם יתרונות בלי הרעילות.

האם את מזהה אצלך דפוסים של התנשאות עליו?
ואם כן, האם את מעוניינת לשנות אותם? או שאת בעצם מרגישה שאת יותר טובה ממנו והוא לא לגמרי "ברמה שלך" וזה מפריע לך?

אם אין הערכה אמיתית ועמוקה, זו כבר שאלה אחרת. אם זה לא סתם דפוס הרגלי חיצוני אלא אמונה פנימית עמוקה שהוא נחות ממך, זו אולי סיבה לא להמשיך. אבל אני שמה פה סימן שאלה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_האם את מזהה אצלך דפוסים של התנשאות עליו?
ואם כן, האם את מעוניינת לשנות אותם? או שאת בעצם מרגישה שאת יותר טובה ממנו והוא לא לגמרי "ברמה שלך" וזה מפריע לך?

אם אין הערכה אמיתית ועמוקה, זו כבר שאלה אחרת. אם זה לא סתם דפוס הרגלי חיצוני אלא אמונה פנימית עמוקה שהוא נחות ממך, זו אולי סיבה לא להמשיך. אבל אני שמה פה סימן שאלה._

תראי, עלית פה על נקודה חשובה.
בתחילת הקשר, רגע פתאום אני קולטת...
ההקנטות והחוסר פרגון שלו ושלי לא היו שם תמיד (למרות שיציאות מחלישות מצידו כן היו וחוסר טאקט משווע וחוסר יכולת להכיל חולשה שלי וכוחניות ווכחנות ומה לא - אבל במינון קטן משמעותית מהיום ולא מחליש, רק לא נעים).
זה מוזר מה שאני קולטת עכשיו...
עד לפני שבועיים בערך אני החשבתי אותו בתור מישהו לא חכם ואני מתבטאת בעדינות. בתור מישהו טיפש.
דווקא בשבועיים האחרונים נפקחו העיניים והוא נראה לי חכם בכל כך הרבה מובנים. הוא רחוק מלהיות חכם ואינטליגנט במובן הצר של המילה אבל הוא לגמרי לא טיפש ויש לו ידע רב והתמצאות בנושאים שונים לגמרי משלי (רכבים, טיולים, גיאוגרפיה, ארגון ותחזוקה, בהבנה בזוגיות, ביכולת להיות איש משפחה נהדר) והכי חשוב - תכונות אופי נדירות וטובות והוא גברי מאוד. וזו פשרה שאני מנסה לעכל כי בדר"כ הייתי יוצאת עם גאונים נשיים (ממש גאונים, כאלה שלמדו מחשבים בהצטיינות או שברו שיאי פסיכומטרי או עשו דוקטורט מתוך שינה) והם החזיקו בתכונות אופי שחלקן אחלה וחלקן דומות מדי לשלי שיצרו בשור התחתונה משיכה עזה מצד אחד ומצד שני סלידה. לכולם אגב היתה בעייה דומה של חוסר טאקט, ואוטיסטיות מבחינה מילולית, על גבולה אספרגר.

אבל מה מוזר ואני קולטת עכשיו? שדווקא בשבועיים האלה העקיצות והטרוף בינינו עלו מדרגה. דווקא בשבועיים שאני מרגישה אליו יותר מאי פעם גם הערכה וגם חיבה ואפילו הערכה אמיתית ועמוקה שונה מההתחלה ב- 180 מעלות - דווקא עכשיו העקיצות והחדות של ההקנטות של שנינו הואצו.
אולי בגלל ששנינו נפתחנו והמסיכות יורדות? או בגלל שזה מנגנון הגנה מפני אינטימיות (שלי, לו לא נראה שיש בעיה והוא גם פחות חרדתי ממני בקשר, או שלא בעצם... במחשבה שנייה). או בגלל.. מה זה יכול להיות?!

חלק משניים, למה שלא תדברי איתו על זה? תגידי לו שאת מרגישה ששניכם כל הזמן ״יורדים״ אחד על השני ושזה דופק לכם את הכיף.
בלי להעמיק מדי או לנסות להבין מאיפה זה בא, אלא לעשות דיל חברי שמפסיקים. יש מצב?

_למה שלא תדברי איתו על זה? תגידי לו שאת מרגישה ששניכם כל הזמן ״יורדים״ אחד על השני ושזה דופק לכם את הכיף.
בלי להעמיק מדי או לנסות להבין מאיפה זה בא, אלא לעשות דיל חברי שמפסיקים._ ( מיכל בז )
מילים ברוח הזו יכולות לעזור לך לצאת מאנרגיה "רצינית" שאת נמצאת בה ולהיות בהלך רוח קליל יותר שיעבור גם אליו ויעזור לו לשתף איתך פעולה.

_

_בל מה מוזר ואני קולטת עכשיו? שדווקא בשבועיים האלה העקיצות והטרוף בינינו עלו מדרגה. דווקא בשבועיים שאני מרגישה אליו יותר מאי פעם גם הערכה וגם חיבה ואפילו הערכה אמיתית ועמוקה שונה מההתחלה ב- 180 מעלות - דווקא עכשיו העקיצות והחדות של ההקנטות של שנינו הואצו.
אולי בגלל ששנינו נפתחנו והמסיכות יורדות? או בגלל שזה מנגנון הגנה מפני אינטימיות (שלי, לו לא נראה שיש בעיה והוא גם פחות חרדתי ממני בקשר, או שלא בעצם... במחשבה שנייה). או בגלל.. מה זה יכול להיות?!_

ככה נראית התבוננות עצמית. "מבחוץ" את מתבוננת יותר לעומק. את לא רק בתוך החוויה אלא מצליחה להיות בנקודת מבט מחוץ לחוויה שלך.
.

מיכל תודה, אני חושבת שזה רעיון טוב. עם גברים גיליתי שקצר קולע ולא דרמטי הכי עובד.
חני תודה על החיזוקים, לא יודעת, הקשר הזה לא זורם בהרבה מובנים ומצד שני יש רגשות ויש לו מאפיינים טובים ומיוחדי.ם
אני גם לא בטוחה שעבודה עצמית שגם את וגם בשמת דיברתן עליה - חייבת לעבור דרך מישהו כמוךאו גרוע ממך, וזו שאלה שהתלבטתי לגביה - אם הייתי עם מישהו אדיב ורגיש ומכבד, זה לא היה מרים אותי יותר למעלה? היכולת לקבל יחס טוב ובטוח ובאופן טבעי להתאים את עצמי אליו לא תאפשר צמיחה טובה יותר?

אני גם לא בטוחה שעבודה עצמית שגם את וגם בשמת דיברתן עליה - חייבת לעבור דרך מישהו כמוךאו גרוע ממך,
עבודה עצמית כשמה כן היא -עוברת דרכך

היכולת לקבל יחס טוב ובטוח ובאופן טבעי להתאים את עצמי אליו לא תאפשר צמיחה טובה יותר?
אולי זה יאפשר לך שיהיה לך קל יותר.

וזו שאלה שהתלבטתי לגביה - אם הייתי עם מישהו אדיב ורגיש ומכבד, זה לא היה מרים אותי יותר למעלה? היכולת לקבל יחס טוב ובטוח ובאופן טבעי להתאים את עצמי אליו לא תאפשר צמיחה טובה יותר?
חחח מזדהה! גם אני התלבטתי בזה הרבה שנים (שלא לומר, התעצבנתי וקיטרתי P-: ) אבל מכל הספרים שקראתי, מנסיוני ומנסיונם של אחרים, המסקנה היא שכנראה לא (-:
המניע היחיד האמיתי לתזוזה הוא שמספיק מציק לנו לזוז! D-:

מילים ממשפחת צ.ד.ק וביטויים ברוח בית משפט בשיח הזוגי
כשנמצאים בהלך רוח פנימי של לחפש צדק, או להוכיח שאני צודק או לבוא ממקום שמצטדק שמוכיח שהוא "זכאי", או שהאחר אשם זו אנרגיה שמכבידה. צדק הוא בלתי אפשרי מבחינה זו שתמיד זה יהיה על חשבון האחר.
שאם אחד צודק זה אומר שהשני טועה. בבית המשפט התוצאה היא אשמים וזכאים. יש שם טיעונים שמוכיחים או מצדיקים.
כשלדיבור הזוגי נכנסת אנרגיה של חיפוש צדק, היא משאירה את השיח הזוגי על הקרקע ולא מאפשרת לו להמריא.
צדק=כבד.
כאשר אחד מבני הזוג אומר על עצמו שמה שהוא עשה/אמר זה מוצדק ומה שהצד השני אמר/עשה זה לא מוצדק, זה גם הופך אותו לסוג של שופט. להיות שופט זה לעלות מעל גובה עיניים של בן או בת הזוג.
איך לדעתכם אפשר להימנע מלהכניס אנרגיה של צדק לשיח הזוגי?

המניע היחיד האמיתי לתזוזה הוא שמספיק מציק לנו לזוז!

בשמת אני באמת בהתלבטות כי הוא עולה לי על העצבים.
אתמול אמרתי שני משפטים שמהם לא היה ברור אם אני מדברת על הסופש הקרוב או לאחריווהוא התפרץ כמו לבה ואני בתגובה גם צעקתי "עליי לא צועקים!!! תנמיך את הטון ואני אמשיך לדבר, למה אתה צועק? למה אתה צועק?!" והוא בתגובה מצדיק את הטון שלו "את מדברת על סופשבוע אבל לא אומרת לי איזה סופשבוע הזה או הבא אפשר להשתגע" אה אה! ממש להשתגע.
ואנחנו יחד ממש מעט זמן. מה זה?!?!? אני לא רוצה להיות מהזוגות האלה שהאוטומט שלהם זה לבאס את הצד השני או להצמית אותו לבד או ביחד.

האמת היא שהמטרה שלי היא לא צמיחה אישית אלא זוגיות טובה והקמת משפחה, רצוי אתמול. אין לי זמן להתמהמה. יש בינינו משהו אבל התקשורת מעיקה לא רק ברמה של שנינו, אני לא אוהבת את איך שהוא עם אחרים. יש את המשפחה שלו שאיתה הוא מדהים ויש את כל השאר שהוא מיזנטרופ ממש ואצלנו במשפחה זה לא ככה. אצלנו לבביים, רגישים, מנומסים ושופעי חום. אבל אם בסוף נישאר יחד זה יקרה רק אם אדע שזה יוביל אותי להיות אדם טוב יותר, כלומר שלא מכל הדבר הזה ייצא זוגיות בינונית עם הרבה רפש בדרך. לפחות שנרגיש שהתפתחנו דרך זה ולא סבלנו סתם. אז
בשמת כתבת משהו
המניע היחיד האמיתי לתזוזה הוא שמספיק מציק לנו לזוז!
ואם אני עם מישהו מעודן ונעים וכו' - אז לא יציק לי מספיק שאני בעצמי לא כזו מחשש לאבד אותו ואז אשתנה או למען הילדים? חשוב לי הכי בעולם שיהיה לי בית הרמוני, יותר מהכל, שיהיה להם טוב שיהיו בריאים ושהבית יהיה נעים - זה לא מספיק על מנת להשתנות? או שרק כשנמצאים עם מישהו שהוא זוועה ומוציא ממך זוועה... ?

פתאום קלטתי משהו.

כלומר ידעתי קודם, אבל כשכותבים זה מצחיק כמה שקרים קטנים מספרים לעצמנו.

כתבתי -
יש את המשפחה שלו שאיתה הוא מדהים ויש את כל השאר שהוא מיזנטרופ ממש ואצלנו במשפחה זה לא ככה. אצלנו לבביים, רגישים, מנומסים ושופעי חום.

אבל זה לא נכון. כלומר אצלנו במשפחה כל הדברים הטובים האלה אבל גם כמו בכל משפחה גדולה - עוקצניים, ובורחים להומור עצמי והדדי משובח אמנם - הרבה מאוד, וציניים, ולכולם יש פתיל קצר מאוד, ואם אנחנו יחד יותר מכמה שעותא ז יש מתח ומישהו מרגיש נעלב (ושוכח אחרי שעה), ובשנים האחרונות אפילו היו ברוגזים, אה ובעיתות משבר אנחנו נותנים מעצמנו המון במעשה אבל במילים תמיד יש ריבים ומתחים וכאבים.
אנימניחה שאין משפחה שאין לה את אלה או אחרים, או חלק, אנחנו משפחה מאוד אמוציונלית, כמו משפחה איטלקית ענקית ותמיד יש לי בראש תדמית של אנחנו נהדרים וחמים ואוהבים. זה נכון אבל יש אבל אנחנו גם כל השאר. ואני כן רוצה לנקות את חלק מהשאר הזה. אני לא רוצה עוקצנות בבית שלי. ולא רוצה שבמצבי משבר ומתח יהיו צעקות. אבל הוא באמת מייצג משהו קיצוני. אני לא רואה איך איתו זה משתנה.

חלק, האמת שאת ממש לא חייבת...

החתירה של חלק משניים אל הדיבור הנקי
נותנת השראה למי שמתמודת עם תקשורת כזו מרעילה בזוגיות

ותודה על העצות והתובנות של חני ובשמת
מאיר עיניים ומחדד אוזניים

האמת היא שהמטרה שלי היא לא צמיחה אישית אלא זוגיות טובה והקמת משפחה, רצוי אתמול
נדמה לך שאנשים אחרים עובדים על "צמיחה אישית" במנותק מהמטרות שלהם...
זו אשליה וטעות.
כולם, וזה באמת כולל את כולם, צומחים באופן אישי כתוצאה מהמאמץ להשיג את המטרות שלהם בחיים. אנחנו הולכים לנו בחיים טדאם טדאם טדאם טדאם טדאם ללל ופתאום הופ! נתקלנו באבן! נגיד הבחור שאני יוצאת איתו, יש לו דפוסים מה-זה-מעצבנים אבל הוא גם נפלא ומיוחד במינו, אז זה המיועד שלי או לא המיועד שלי? זאת האבן. נתקלנו.
עכשיו צריך להתמודד.
בהתמודדות, אפשר לצמוח ואפשר להתקע בדפוסים מקובעים שלנו (לדוגמא, לי במשך שנים היה דפוס לפסול כל בן שלא התאים בדיוק לתרשים שלי. אם הוא "נכשל" באיזה סעיף, גמרנו. אין מועד ב' ואין נעליים. עף. צמחתי במקום הזה כאשר החלטתי לקבל במקום לפסול, אף על פי שהוא "נכשל" בכמה סעיפים (-: ).

אז לא יציק לי מספיק שאני בעצמי לא כזו מחשש לאבד אותו ואז אשתנה או למען הילדים?
זה לא קשור בהכרח בבן הזוג.
את לא תשני בעצמך שום דבר שלא מציק לך. ככה זה. לכן, כל דבר שמציק לך - והדגש הוא על כל דבר, לא משנה מול מי הוא מתבטא, אם הוא מציק לך אז את תשקיעי כדי לשנות.
גם "מציק" זה פונקציה של סף מסוים: לאחד "מציק" ברמה 2 ומוכרח ללכת לעשות עם זה משהו, לשני מציק ברמה 35 ועד שזה לא משהו מטורף בגובה 35 (פוצץ את כל הפיוזים של כולם), הוא לא זז.

אני מקשיבה לך באהדה רבה

ורוצה רק להראות לך משהו קטן אצלך: את מאוד מאוד מתרכזת בו. זה מובן, כי את בודקת אותו. אבל הנה תראי לאיזה תובנות ענקיות הגעת לגבי המשפחה שלך והעוקצנות שאצלך. מסקנה? היחסים איתו משקפים לך דפוסים אישיים ומשפחתיים שלך שאת לא אוהבת.
יכול להיות - יכול להיות, לא בטוח - שאם את תצליחי לשנות את הדפוסים האלה העוקצניים והוכחניים שנמאס לך מהם ממש עכשיו, אולי גם הוא יצליח.
אז אולי במקום להתבחבש כל כך עם "כן מתאים לי לא מתאים לי" פשוט תקחי עכשיו חופש מההתלבטויות לגביו ורק תקדישי את האנרגיות שלך לנקות את הדפוסים האגרסיביים, העוקצניים והוכחניים אצלך?
בואי נראה איך הולך לך.
ומותר לך להגיד לו שזה מה שאת עושה: שהתחלת לשמוע את עצמך ואת לא אוהבת את איך שאת נשמעת כשאת מתקשרת איתו. לא בא לך על כל העוקצנות והירידות והשליליות הזאת. והחלטת לעשות מאמץ להשתנות (את בעצמך, לא לדבר עליו בכלל).
נראה מה יתפתח מזה.
בינתיים תשקיעי בעצמך.

צדק הוא בלתי אפשרי מבחינה זו שתמיד זה יהיה על חשבון האחר.

את בטוחה שזה לא האמת? הצדק בהגדרה שלי לא תמיד על חשבון האחר. למען האמת, אם הוא על חשבון האחר - זה לא צדק, לדעתי.

התכוונתי להמשיך לכתוב ברוח זו על כל הפסקה, אבל ראיתי שאני חוזרת על עצמי, והספקתי.

את בטוחה שאם אחד צודק זה אומר שהשני טועה? צדק חייב להתקשר לאשמים ולזכאים? להוכחות והצדקות?

לדעתי חיפוש צדק זה נפלא ומצויין, ואין מילים בפי לתאר עד כמה אני נהנית מחיפוש צדק יחד עם בן זוגי.

כאשר אחד מבני הזוג אומר על עצמו שמה שהוא עשה/אמר זה מוצדק ומה שהצד השני אמר/עשה זה לא מוצדק, זה גם הופך אותו לסוג של שופט.
או, אבל מה הקשר בין "מוצדק" ל-"צדק"? מוצדק זה לא צודק, ולא בכדי

להיות שופט זה לעלות מעל גובה עיניים של בן או בת הזוג.
את בטוחה? אין אפשרויות אחרות? בכלל?

האמת היא שהמטרה שלי היא לא צמיחה אישית אלא זוגיות טובה והקמת משפחה.
על פי הבודהיזם הזוגיות היא הדרך הטובה ביותר לפתיחת הלב.
כל אחד מבני הזוג נוגע בליבו של האחר.
החסם העיקרי מפתיחת הלב הוא הפחד. הפחד להיפגע.
הדפוסים (כמו ציניות ועקיצות) הם כאילו השומרים מפני פגיעה אפשרית.
איך הם שומרים? בכך שהם חוצצים בין הנשמה, המקור המואר של כל אחד. לבין מי שיכול לפגוע בה.
כשבני הזוג באים עם כלי ההגנה (או המלחמה) שלהם, (דפוסי הדיבור המחליש) הם מסתירים חלק מעצמם.
ואז הם לא באמת מביאים את מקור האהבה שבתוכם.
צמיחה אישית במובן זה תהיה להביא את עצמי מתוך עמוד שדרה ועוצמה פנימיים.

אישה במסע
יתכן מאד שלא הבהרתי את דברי. (איפה, איפה בשמת א שתשלים ותבהיר

)
בשם הפוסט כתבתי שהנושא הוא גם משפחות מילים מהשורש צ.ד.ק ולכן מוצדק הוא הטיה של צ.ד.ק.
מבהירה כעת שאני לא נכנסת לצדק כאל ערך אלא לאנרגיה שלו ולהשפעה של אנרגיה זו בהקשר של צדדים ואנשים ובמיוחד בני זוג.
לא יודעת אם זו האנרגיה של חיפוש אחר הצדק או הצדק עצמו שאני מרגישה שכבדה בשיחה הזוגי. ומקרקעת אותו.
לדעתי חיפוש צדק זה נפלא ומצויין, ואין מילים בפי לתאר עד כמה אני נהנית מחיפוש צדק יחד עם בן זוגי.
מעולה שזה עובד לכם. מעניין מה יש בזה לשניכם שיוצר שפה משותפת ביניכם?

_להיות שופט זה לעלות מעל גובה עיניים של בן או בת הזוג.
את בטוחה? אין אפשרויות אחרות? בכלל?_
זו הזדמנות מעולה לכתוב שכל מה שאני כותבת בדף הזה לא אומר שאין אפשרויות אחרות. בוודאי שיש. אני כותבת מנקודת המבט שלי.
אם אני לא טועה כתבו על השופטים בתורה שהם ישבו במקום יחסית גבוה לעם ובאו אליהם להישפט. גם בבתי מישפט הבמה שהשופט יושב בה יותר גבוהה מאולם. אשמח לדיוק בעניין הזה.
תודה על התרומה שלך לדף אישה במסע.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

<חלק משניים ממחשב אחר>
בשמת אני קוראת בעיון את הדברים שלך. ואת האכפתיות גם, תודה

אני לא יכולה להגיד לו בתחילת קשר שאני רוצה לשנות משהו כל כך מהותי בעצמי. זה נשמע לא טוב. זה נשמע חסר ביטחון או כאילו שאני מנסה להשתנות בשבילו וזה מוקדם מאוד מכדי שיבין בכלל לאן אני חותרת. אולי אזרוק חצי הערה בקלילות, שאני אוהבת לראות זוגות שתמיד ברור שמה שהוא או היא יוציאו מהפה יהיה חיובי על הבנזוג ולא כמו שרובינו רגילים לשמוע את הסרקסטיות ושליליות וצריך לדאוג לזה מההתחלה... ואני רוצה לעשות דיאטת סרקסטיות... בעצמי.
איך זה נשמע?

וחשבתי על הצמיחה שאנחנו עושים, שכתבת על האבנים שנקרות בדרכנו. אני מסכימה, אבל כל אדם הוא עולם ומלואו ועם כל אדם בכל קשר יש אתגרים, אני לא בטוחה שאני חייבת ליפול על סלע (תרתי משמע) ולא על אבן.
אבל באמת שאני מתאהבת ככה שבמקום מסוים אני מעדיפה לשחרר ולזרום.

והתובנות על המשפחה שלי ועליי היו תמיד אבל נשכחו. ועלו שוב.

ורציתי לומר נשים יקרות שהזכרתן לי שאין כמו אמא שלי בעולם, אני חושבת עליה עכשיו כי העצות ש אני מקבלת כאן מנשים שעוברות דרך מערכות יחסים עמוקות ולא מדברות רק על תאוריות, אחרות לגמרי מעצות של חברות צעירות למשל. שנים זילזלתי בהערות של אמא שלי ובתובנות שלה עלכל מיני בחירות בלימודים ובחיים ורק לפני כמה שנים קלטתי שתמיד היא צודקת. שכשהתלבטתי בין שני מקומות עבודה, בגיל לא צעיר שכבר רציתי שקט, והוצע לי תפקיד אחד יוקרתי בארגון גדול ובעל שם אבל התפקיד יותר אפרורי מצבעוני והוצע לי גם תפקיד אחר בסטארט אפ קטן ולא יציב עם מנהל משוגע אבל התפקיד צבעוני וחדשני עם אפס ודאות לגבי העתיד ואפס יוקרה - היא שאלה איזה תקיד אני הייתי שמחה לעשות מחר בבוקר ועניתי שאת השני. אז היא אמרה ללכת על מה שאוהב לעשות כי אחרת כמו שהיא מכירה אותי לא אחזיק מעמד. ככה פשוט וקל. זה לקח דקה וחצי של תשובה. בלי לוגיסטיקות של ותק ותנאים ועתיד וכאלה שטחנו לי את הראש שבועות ושרוב הסביבה שלי אמרה לי להיפך. והייתי שמחה להתייעץ איתה גם לגבי הבחור אבל אני מתביישת, אין בינינו דיאלוגים על בנים (אבל עם הנכדות היא ענקית! אמרה לאחיינית שלי שהביאה חבר פעם ראשונה הביתה - "הוא קשוב לך? הוא מעניין לך? הוא עדין איתך? הוא מבין אותך?" נכון שאלו הדברים הכי חשובים?

והיא בעצמה נישאה בגיל 19 לאבא שלי, נישואין גרועים. וגירושים גם. נראה ליש אני יודעת מה היא תגיד, הרבה יותר פרקטי מכל מה שעובר לי בראש, שבגילי אין מה להתמהמה, שזה הזמן ליצור זוגיות להביא ילדים ואם איתו נתפסתי ואיתו אני לא משחררת אז להתמקד בזה ולהפסיק להתפזר ).