באופן טבעי

אני יודעת שיכול להיות ששם הדף נשמע קשה, אבל אחרי שיחה עם חברה שתהליך הלידה שלה היה דומה לשלי, אבל שתינו הגענו למסקנות שונות לחלוטין, הבנתי שהלידה של בכורי השאירה אותי מעט.. מה המילים הנכונות.. באתי אופטימית, התחלתי טוב, עשיתי בחירה לא נכונה, ותוך עשר דקות איבדתי תחושה בפלג גופי התחתון, שלושה אנשים הכניסו גוף זר לגופי תוך נקיטת אמצעים אלימים (מספריים), בדרך יצא תינוק והכל לכאורה בסדר, אבל תחושת חוסר השליטה על הגוף ונתינת/לקיחת זכותי על גופי ממני, עשו בי סימן.
יש מישהי עם תחושות דומות?

אני זוכרת שגם אצלי בימים אחרי הלידה דימיתי את החלק שבבית החולים (הלידה המכשירנית) לאונס.
דווקא אצלי לא היה אפידורל אבל משהו בראש התנתק ברגע שהובהר לי שאין לי ברירה - ואז הכניסו גוף זר לגופי תוך נקיטת אמצעים אלימים (מספריים), בדרך יצא תינוק והכל לכאורה בסדר, אבל תחושת חוסר השליטה על הגוף ונתינת/לקיחת זכותי על גופי ממני, עשו בי סימן.
נראה לי שעוד דבר שגרם לתחושה הקשה היא חוסר הפרטיות שבחדר לידה - פתאום מחליפים משמרת ונכנסים שלושים אנשים זרים לחזות ברגע הכי אינטימי בחיי (העפתי אותם משם בצעקות), נהג האמבולנס שחשב שהמקום הכי מתאים לשבת לכתוב את הדו"ח שלו זה שני מטר ממני בחדר הלידה (המיילדת שלי הציעה לו בתקיפות לעשות את זה במסדרון...)

יש מישהי עם תחושות דומות?
בהחלט..

למות שאצלי האפידורל השפיע רק לחצי שעה כך לא רק שלא הרגשתי כלום אלא להיפך
הרגשתי הכל.. איך חותכים אותי ואיך מכניסים את הואקום
ואיך היא יוצאת.. [מזל שלפני התפירה נתנו לי זריקה מקומית..]
זו הייתה ממש תחושה שלך אונס..
אין לי תיאור אחר...

אני רוצה להתמצל, כי בעצם לא חוויתי אונס "לפי הספר", אז בפני אלה שכן חוו לא הייתי רוצה שיחשבו שאני מזלזלת בביטוי או בחוויה. מבחינתי מישהו הכריח אותי לעשות משהו בניגוד לרצוני ומילא אני, שהרי אני בחרתי לקחת את האפידורל ולמרות שלא הייתי במצב פיזי לקום וללכת מהחוויה הייתי יכולה לצעוק שיפסיקו, אבל בני נמשך בצורה אלימה, במקום "ללכת לבד".
אני לא מאשימה את הרופאים כי בעיני הם היו ילדים תועים ומפוחדים, אבל אני מאוד מאשימה את עצמי, ותוהה איך זה השפיע עלי בצורה שני לא מודעת לה.

אני זוכרת תחושות דומות למרות שלא היו מכשירים כאלה בלידה.
היתה פלישה, היה חוסר כבוד, היתה התעסקות בחלקים מגופי כאילו אני לא שם.
בערך שנתיים לקח לי לשכוח ולסלוח כדי לעבור הלאה. היום זה פרק חתום ומטושטש ויש לי חוויות חדשות יותר (מהלידה השניה), חיוביות יותרף שכתובות על השאריות המחוקות האלה.

מצטטת את עצמי מתוך שלושה סיפורי לידה שהם סיפור אחד בהמשכים
(זה אחרי הלידה השניה, לידת ואקום).

_זה היה כמו אונס
קרעו ממני את התינוקת בכח ברוטלי
שנים חשבתי ושחזרתי וניסיתי להבין איפה טעיתי
מעבר לטראומה הנפשית, הטראומה הגופנית היתה קשה_

עיר ואם, אני מקנאה בך שעמדת בהתחייבות שלך לעצמך. כל הכבוד לך! למעשה אני מקנאה בכל אישה שעשתה מה שאני לא הצלחתי. אני מאוד מאוכזבת מעצמי. בשיחה עם חברה מאוד טובה שגם עברה לידת ואקום, היא אמרה שמה שחשוב בסופו של דבר זה התוצאה - ואם נולד תינוק בריא ושלם, זה הכי חשוב. בעיני ה"בריא ושלם" זה רק חלק מהעניין, אמנם חשוב ביותר אבל לא רק.. זה המסע שבדיעבד לא ראיתי אותו נכונה - מסע שמטרתו ללמד אותי משהו חשוב. ולמדתי משהו מאוד חשוב - שאני מוותרת רגע לפני הסוף, שבמקום שבו זה באמת חשוב, אני נותנת לאחרים להחליט בשבילי.

אני לא זוכרת הרבה מהלידה, למעשה חלקים גדולים מהזכרון של כל מה שקרה בחיי לפני נמחקו או טושטשו, גם לא חשבתי שזה משנה, כי אני בסדר והבן שלי בסדר. אבל מבחינה פיזית עברתי טראומה, שמשפיעה גם על מערכת היחסים האינטימית שלי עם בנזוגי. אני יודעת שגם הוא עבר חוויה לא קלה.

לא חשבתי שזה משנה, כי אני בסדר והבן שלי בסדר. אבל מבחינה פיזית עברתי טראומה, שמשפיעה גם על מערכת היחסים האינטימית שלי עם בנזוגי. אני יודעת שגם הוא עבר חוויה לא קלה.
גם אצלנו היה ככה אחרי הלידה הראשונה.
עשינו מאז דרך ארוכה ביחד ולחוד..
כולל ללכת למישהי שעזרה לנו לעשות עיבוד לידה.
הלידה השניה שלנו הייתה לידת בית נפלאה.. [רק שתדעי שזה שהראשונה הייתה ככה לא אומר כלום על הבאות..]

זה באמת נשמע נורא ואיום. לא חשבתי אף פעם על המשמעות של שליפה בכח של תינוק דרך תעלת הלידה. בד"כ כשחושבים על לידה מכשירנית חושבים נורא פלסטית ומכנית ולא על התחושות שזה עשוי לעורר, מילא פיסיות... נפשיות. באמת מצמרר.
מחבקת אתכן.

אורית,
אין לי לידה ב"רזומה", אבל כן חוויתי אונס, אז אני יכולה להגיד מה שמתחשק לי בלי שיחשדו בי שאני מזלזלת בביטוי או בחווייה.
כל ההיגדים הבאים שציטטתי מהדף הקצר הזה:
תחושת חוסר השליטה על הגוף, לקיחת זכותי על גופי ממני
חוסר הפרטיות - נכנסים שלושים אנשים זרים לחזות ברגע הכי אינטימי בחיי
מישהו הכריח אותי לעשות משהו בניגוד לרצוני
אני מאוד מאשימה את עצמי
היתה פלישה, היה חוסר כבוד, היתה התעסקות בחלקים מגופי כאילו אני לא שם.
אלה דברים אופייניים שמתארים אונס. חד וחלק.
בעברית מילולית אונס=כפייה.
("על חטא שחטאנו מרצון ועל חטא שחטאנו מאונס..." מתוך תפילת יום כיפור)
"אונס" זה תקיפה, כפייה שמקושרת עם פעילות מינית, עם מערכת המין, עם איברים אינטימיים.

יש דבר כזה "אונס בלידה", וטוב עשתה אילנה שמש בראיון אתה ב"מעריב" שאמרה את זה, ושגרמה לי לשמוע את זה בפעם הראשונה. בהתחלה הזדעזעתי מהדברים שלה, חשבתי שהיא מגזימה. כשקראתי את הדוגמאות שהיא הביאה, הבנתי בדיוק למה היא מתכוונת.
צריך להוציא את זה לאור, וטוב לקרוא לילד בשמו. טוב מאוד, אפילו.

אני לא חושבת שאונס חייב להיות מקושר עם לידה מכשירנית. כלומר, יכולה להיות לידה שמנוהלת טוב, על ידי היולדת, עם תמיכה מקצועית חמה, שבגלל איך שהיא מתפתחת יהיה צורך במכשירים. זה לא יהיה נעים, זה ידרוש החלמה ממושכת יותר של הגוף, אבל זה יהיה בהסכמה, בכבוד ובעדינות, והפגיעה הרגשית תצטמצם לכמעט אפס.
ואם הצוות מתייחס אלייך עם אלמנטים של כפייה, התעלמות מרצונותייך, זלזול, חוסר כבוד לאינטימיות וכו', ובעיקר אם את יוצאת עם תחושות של השפלה ופגיעה פיזית ורגשית - אז זה אונס, גם אם לא היו שם מכשירים.

ולא, זו לא זילות של המושג.
צריך רק לכתוב, "למען הפרוטוקול" את ההסתייגות שאונס מפורש כפשע שנעשה בזדון, בכוונה תחילה.
אבל בסיטואציה של לידה, בדרך כלל לא הוגן להאשים בזה את הצוות הרפואי, אלא ב, נניח, "אונס שלא מדעת". הם לא היו מודעים להשלכות מעשיהם, הם חונכו להאמין שזה בסדר, אף אחד לא דיבר אתם על זה - וזה מה שיצא.

אני לא מאשימה את הרופאים כי בעיני הם היו ילדים תועים ומפוחדים, אבל אני מאוד מאשימה את עצמי, ותוהה איך זה השפיע עלי בצורה שני לא מודעת לה.
בבקשה, בבקשה, אל תאשימי את עצמך, , את לא הכתובת.
אם הרופאים הם ילדים מפוחדים - מה את היית? את חושבת שלך מגיעה פחות הבנה מאשר להם? פחות חמלה? הם הקורבן של מערכת רפואית-חברתית חסרת רגישות, ואת לא?
האם היית מאשימה יולדת אחרת במה שקרה לה עם צוות רפואי דורסני?
((-))(())

הלידה שהיתה והלידה שתהיה
פגיעה מינית וחווית הלידה

אני לא חושבת שאונס חייב להיות מקושר עם לידה מכשירנית. כלומר, יכולה להיות לידה שמנוהלת טוב, על ידי היולדת, עם תמיכה מקצועית חמה, שבגלל איך שהיא מתפתחת יהיה צורך במכשירים
מענין בהקשר זה - האם יש לידות בית שהועברו לבית חולים, והסתבר שבשביל הלידה הזאת, ואקום/מלקחיים הם הדבר שהיה חסר בבית?

האם יש לידות בית שהועברו לבית חולים, והסתבר שבשביל הלידה הזאת, ואקום/מלקחיים הם הדבר שהיה חסר בבית?
כן. מכירה מישהי כזאת, וככל הידוע לי עבורה הלידה הזאת היתה חוויה מעצימה ונהדרת. אקרא לה לדף הזה.
ולמה שלא יהיו לידות כאלה?
לידה מכשירנית, כמו ניתוח קיסרי או כל התערבות אגרסיבית אחרת, עשויה להיות חיונית במקרים מסוימים, אם כי ברור שמספר המקרים שבהם היא באמת נחוצה הוא זניח יחסית למספר המקרים שבהם היא מתבצעת כתוצאה מניהול לקוי של הלידה.

גם אני מסכימה איתך, תמר.
המפתח הוא ההסכמה, הכבוד והעדינות.

ולמה שלא יהיו לידות כאלה?
כי לידה מכשירנית היא הפעלת כח פיזי כדי למשוך את התינוק - לא משנים את תעלת הלידה, לא מסובבים את התינוק. רק לוחצים (בעצם מושכים).
זה לא כמו קיסרי, שבו - רואים שהתינוק לא יצליח לעבור, ולכן מוציאים אותו מפתח אחר.
את מבינה לאיזה הבדל אני מתכונת?
_{אלה מחשבות בלי בסיס מקצועי.}

תמרוש רוש, ושאר הבנות, תודה על המילים התומכות, זה מאוד עוזר לי לעבד את מה שאני רוצה. ולידת בית בפעם השניה היא באמת משהו שאנחנו חושבים עליו (אני קצת יותר), או לפחות ללדת במקום שהוא יותר "חדר תמיכה ללידה" מאשר "חדר לידה".
אין ספק שהממסד הרפואי ורופאים בכלל זקוקים לקצת ניעור. לפני כמה שבועות קראתי ב"הארץ" מאמר משלושה רופאים (גברים) שהמליצו על ניתוח קיסרי בצורה גורפת כי הוא פותר המון כאב וסיבוכים. בין הנשים סביבי כולן (בסביבות עשר) ילדו בלידה מכשירנית או בקיסרי. זה המון וזה ברור לי שרופאים בחדר לידה לא לוקחים סיכון, אם מתעורר חשש לבעיה הם שולפים. זה עניין של ביטוח וכיסוי תחת מבחינתם.
בגלל שאני יודעת שלשנות את הממסד הרפואי יקח לי זמן, אני כן לוקחת אחריות על האקט, כי בשונה מאונס, אני ידעתי ששמונה מתוך עשר לידות אפידורל נתקעות, וידעתי שלא תמיד הרופא יודע מה טוב בשבילי. אני לוקחת אחריות, ולא אשתמש יותר בביטוי "מאשימה את עצמי", כי הוא לא ידידותי לנשמתי (תודה תמרוש רוש).

אורית תודה לך על פתיחת הדף הזה התפתח פה דיון מעניין מאד.

תבשיל קדרה
נכון, לידה מכשירנית היא כוחנית בהגדרתה, אבל עדיין חלק גדול מהתחושות שתוארו פה לא קשורות ישירות להפעלת הכח של המכשיר על התינוק, אלא להתייחסות הכוחנית ליולדת או התעלמות מכך שאותה 'הוצאת תינוק' מתבצעת בגוף של מישהי (שיש לה דעה, רגשות, וזכות על גופה).
להשפלה.

במקרה שלי ברור לי שיש דרכים יותר טובות (בלשון המעטה) לנהל את המצב מאשר מה שקרה. (לא יודעת אם זה היה יוצר חווית לידה טובה ומעצימה, אולי לפחות לא יוצר טראומה שנשארת שנים אח"כ. (כמובן בלי לגיטימציה לדבר עליה, כי הרי בסוף נולדה ילדה בריאה יפה ומוצלחת אז מה חשובה הדרך).

תבשיל קדרה
הלידה שלי התחילה בבית והסתיימה בלידה מכשירנית בבית חולים (אני חושבת שיש די הרבה כאלה). עיקר הלידה (כשלושים ומשהו שעות) היו בבית, והשעה האחרונה, בבי"ח. כנראה שההתערבות הרפואית היתה הכרחית כי עידו הסתובב ולא הצליח לצאת במשך כמעט 10 שעות... כפי שאמרה עיר ואם , הבעיה בעיניי היא לא השימוש במכשירים, כנראה שלפעמים מסיבות כאלו או אחרות (גם אם הם לאו דווקא פיזיולוגיות, אלא חוסר מוכנות רגשית של היולדת, או תשישות...לא תמיד אפשר לפתור הכל במהלך לידה אחת...) הבעיה היא ההתנהלות של הצוות בשעת-חירום, כביכול, או בשעת לחץ. ההתייחסות אל יולדת כאל פתח שצריך לחלץ ממנו תינוק ולא כאל אישה שיש לה דעה, רגשות, וזכות על גופה

אני מנסה לחשוב על נקודת המבט של הצוות הרפואי: מבחינתם דחוף להוציא את התינוק ומיד, כדי שיחיה, כדי שהאמא תחיה (אני מנסה לרגע להתעלם מענייני פרוטוקול וביטוח וכאלה כדי לא להיות שיפוטית). הם מטפלים באשה שלא פגשו מעולם, בדרך כלל במצב נרגש מאד. הם לא מוכשרים להתמודד עם הרגשות של אותה "מטופלת" רק עם הפיזיולוגיה שלה.

אני יודעת שלרופאה שטיפלה בי היה מאד איכפת ממני. היא ממש התרגשה ואמרה שזו הפעם הראשונה שהיא מיילדת בואקום בלי אפידורל ושהאבא נמצא בחדר. אבל למרות שהרופאה והמיילדת היו בעדי,ורוני והמיילדת בית שלי היו איתי כל הזמן, בכל זאת יצאתי עם תחושה קשה, כי בית החולים לא ערוך להתחשב בי כיולדת - אנשים זרים נכנסים ויוצאים מהחדר, הצוות זר לי ולמרות הרגישות שלו לא ממש יודע איך להתמודד איתי בשעת הקושי...

אולי אם מחלקות היולדות היו משקיעים בצד הרגשי של הלידה, כפי שאני מתארת לעצמי שמחלקות ילדים משקיעים (אין לי נסיון אבל אני מתארת לעצמי שבמחלקות ילדים הצוות מנסה להקל על המטופלים הקטנים כמה שיותר...) אז הדברים היו נראים קצת אחרת...

זה באמת נכון שלידה מכשירנית מלווה בהמון לחץ, בחלק מן המקרים. יש למעשה 3 אינדיקציות עיקריות ללידה ואקום-

1. מצוקה עוברית (אמיתית או רק במוניטור) ואז באמת כולם נורא נורא לחוצים.
2. חוסר התקדמות בלידה- עברו שעתיים מפתיחה מלאה ואין התקדמות (או שלוש שעות) - ואז אין לחץ.
3. מקרים נדירים של מחלות לב וכו' שבהם רוצים למנוע מהאם את מאמץ הלחיצה- אין לחץ.

חוץ מזה, גם לידה מכשירנית שהתחילה ללא לחץ, ברוב המקרים נהיית מלחיצה תוך כדי...

אבל!, אני לא חושבת שלחץ זה תרוץ להתנהגות נפשעת, או שיש איזה שהוא תרוץ ליחס משפיל, לביצוע פעולות ללא הסכמה וכו'. באופן כללי הדברים הללו מאפיינים לידות בכלל ורופאים בכלל ולא רק לידות מכשירניות. כמיילדת כבר נכחתי מספר רב של פעמים בלידות שבהן הרופאים או המיילדות צעקו על יולדות, בדקו אותן ללא הסכמתן, הרביצו להן (בחיי!), ביצעו בהן פעולות פולשניות כגון סטריפינג או פקיעת מים ללא הסכמתן ותוך כדי זעקות, ועוד ועוד מקרים שאני, כנוכחת, יכולתי לכנותם רק "אונס".

היחס המכבד ליולדות הוא משהו שטבוע בחלק מן הצוות ובחלק לא. למי שאין אותו ביום-יום, גם אין אותו במצב חירום, ולמי שיש אותו ביום-יום, יש אותו גם במצב חירום. ראיתי רופאים שעושים ואקום במצב מאוד מלחיצים, ויחד עם זאת מסבירים לאישה, מקבלים את הסכמתה ונוהגים בה בכבוד.

ביצעו בהן פעולות פולשניות כגון סטריפינג או פקיעת מים ללא הסכמתן ותוך כדי זעקות, ועוד ועוד מקרים שאני, כנוכחת, יכולתי לכנותם רק "אונס".
אני פשוט מצטמררת מכאב...

יחס מכבד הוא בעצם דבר די נדיר, או יותר נכון לא מובן מאליו בכל מצב בחיים. מהרגע שאדם עולה לאוטובוס ומעליב את הנהג ועד לסוף היום כשהשכן למעלה שופך מים מהמרפסת שממלאים לו את הסבון בעציצים. יחס של נותני שירות לצרכנים הולך ומשתפר בארץ בצורה דרסטית, ועדיין בכל מה שקשור לרפואה יש מקום לשיפור. רופא ואחות הם נותני שירות והם צריכים לכבד את היולדת ולהעניק לה שירות מקצועי ואדיב כי היולדת היא שמשלמת להם את המשכורת! מאוד קל לשכוח את זה כי רופא אמור להיות חכם ומלומד ומורם מעם, לפעמים הוא מתנהג ככה ולפעמים הוא בא ברצון לעזור ולהעניק.
זה מאוד מעצבן כי כל יולדת (אני מקווה) משלמת מיסים וביטוח ובעצם כל מערך בתי החולים והעובדים בו מטרתם אחת - לספק לה את השירות הטוב ביותר. אם היא לא מקבלת אותו זכותה להתלונן, למחות ולקבל את כספה בחזרה (לתבוע). ככל שיותר יולדות יתלוננו רשמית, ויתעקשו בצינורות המקובלים, ככה המצב ישתפר!

אבל סטיתי קצת מהנושא.. אני חושבת שגם אם השימוש במכשירים היה נכון והכרחי (ובמקרה שלי אני חושבת שהוא היה מויתר), אני עדיין מאמינה שהוא מהווה טראומה לעובר ולאם, ושצריך למצוא דרך להתמודד עם זה. הוא מהווה טראומה כי הוא לא באופן טבעי והוא אמצעי אלים. אבל אני לא יודעת כל כך איך לתקן את זה אצלי בראש, איך לבכות את זה החוצה.

בית החולים מקבל מהמדינה אלפי שקלים על כל לידה, כמה מזה הולך לשיפור השירות ליולדת?

ואם הצוות מתייחס אלייך עם אלמנטים של כפייה, התעלמות מרצונותייך, זלזול, חוסר כבוד לאינטימיות וכו', ובעיקר אם את יוצאת עם תחושות של השפלה ופגיעה פיזית ורגשית - אז זה אונס, גם אם לא היו שם מכשירים.
אוהו, כמה שזה נכון

בית החולים מקבל מהמדינה אלפי שקלים על כל לידה, כמה מזה הולך לשיפור השירות ליולדת?
זו לא אמירה הוגנת.
בית החולים מקבל אלפי שקלים על כל לידה, ומצליח בעזרתם לכסות חלק קטן מהמחסור האיום של מאות אלפי שקלים, שנגרם בגלל תת-תקצוב מחפיר של מערכת הבריאות.
האלפי שקלים האלה, שלאזניים שלנו נשמעים כל כך הרבה, בשביל בית החולים זו כבשת הרש.

נכון. בתי חולים לא מתוקצבים מספיק, רופאים גם לא מקבלים מספיק בשביל האחריות שמוטלת עליהם, ולאחיות/ים בטח מגיע עוד. עדיין, זו לא הבעיה של היולדת.
אם אני אלך לקבל שירות מחברת הטלפון הסלולרית שלי אני אצפה למהירות, אדיבות והמתנה במזגן, ואם הפקיד היה גס אלי אני אתלונן לאחראי והוא יתנצל. לעומת זאת בבית-החולים אחנם התייחסו אלי יפה מאוד, אבל המרדים היה גס ועצבני, מיהרו לנפנף אותי מחדר הלידה ורצו לשים אותי במסדרון, להפריד את בני ממני וכשהתעקשתי לשחרר אותנו מהר כדי לקבל משכב לידה אמיתי בבית, הערימו עלי קשיים שנפתרו רק כשאיימתי בתביעה ואחות אחת שמה לב שאני עובדת בחברת חדשות.
אני משלמת על השירות הסלולרי שלי ועל השירות הרפואי שלי. זה לא מעניין אותי שלאחד מהם יש קשיים. שלא יוציאו את זה עליי. להחליף ספק סלולרי אני יכולה, וגם בית-חולים.

זו לא הבעיה של היולדת.
נכון.
להחליף ספק סלולרי אני יכולה, וגם בית-חולים.
נכון.
ובמקרים מסוימים, גם להחליף ארץ.
כי בארץ, כל בתי החולים סובלים מזה. כיולדת בזמן אמת זו לא הבעיה שלך, לחלוטין לא, אבל כאזרחית - כן וכן.
(אני עונה לאמירה מאוד מסוימת של ניצן. אז אל תרגישי שאני חולקת עליך או מותחת ביקורת על הטענות שלך. בכלל לא )

אני חושבת שאת מפספסת את הנקודה. היחס שמגיע לך (ולי ולכולם) הוא לא בגלל כמה שאת משלמת. הוא בגלל שאת בן-אדם.
המערכת התרגלה לא לראות במאושפזים אנשים אנושיים, אלא 'מקרים'. אני יכולה לספר גם על יחס מזעזע שהייתי עדה לו במחלקת אישפוז רגילה. לחולה הזו לא מגיע יחס אנושי, בגלל שביה"ח לא קיבל תמורתה אלפי שקלים?

והשינוי חייב לבוא מהמקום הזה: החזרת האנושיות למערכת. (וזה כולל, ואולי מתחיל מ- יחס אנושי מצד המערכת לצוות).

אני לא כל כך יודעת איך לתקן את זה אצלי בראש, איך לבכות את זה החוצה
בראש, וגם בגוף, כל כך חשוב לעשות תיקון ללידה הזו ולפצע שנוצר.
יש המון סוגי טיפולים שיכולים להתאים...

אני עונה לאמירה מאוד מסוימת של ניצן
אהמ... איזו ניצן? מסתבר שאני לא יחידאית.
מסכימה שוב עם דברייך תמרוש.

היחס שמגיע לך (ולי ולכולם) הוא לא בגלל כמה שאת משלמת. הוא בגלל שאת בן-אדם.
איי-מן.

בית החולים מקבל מהמדינה אלפי שקלים על כל לידה, כמה מזה הולך לשיפור השירות ליולדת?
זה נכון לגבי כל מאושפז כמעט. התנאים הפיזיים מקשים מאוד על שמירת זכויות האדם, זכויות החולה וכולי. אלא שבאישפוז לידה האלמנט הרגשי חזק שבעתיים, וחלק מהרופאים עיוורים אליו.

קשה לי עם אלא שבאישפוז לידה האלמנט הרגשי חזק שבעתיים
בתור מי שחוותה אישפוז (לא שלי) אני יכולה להעיד שמצבים רגשיים קשים קיימים גם כאשר מישהו 'סתם' חולה מאד.

אולי זה שייך לדיון אחר, אבל הייתי חייבת להגיד. זה כאילו את מפחיתה מעוצמת הכאב שלי (ההוא שלא קשור ללידה).

@}

אני גם חושבת שאין הבדל בין אישפוז לאישפוז. לפעמים אישפוזים שלא קשורים ללידה קשים אף יותר.
אבל לגבי לידה מכשירנית כאונס. אני מסכימה כאן עם כמה דברים שהעזרה המכשירנית צריכה להעשות תוך ראיית היולדת כאדם ולא כחפץ.
מה גם שאני שומעת מנשים שקשרו אותן למיטה בלידה "כדי שלא יסכנו את עצמן" .
אבל יש גם את הצד של האישה בזה. אם האישה באה לבית חולים "הנה אנשים חכמים שלמדו הרבה שנים תוציאו לי אותו". כמובן שזה מושך התנהגות כזו.
לפעמים אישה גם שהיא חושבת שהיא באה מאוד אסרטיבית ללידה אם תבחן בתוך תוכה היו דברים לא סגורים איזה רצון שמישהו אחר יקח את העניינים לידיים.
אני יודעת שמה שאני כותבת יכול לקומם כמה נשים אבל אני חושבת שזה היה צריך להאמר למען בדיקה עצמית של כל אחת.

_בתור מי שחוותה אישפוז (לא שלי) אני יכולה להעיד שמצבים רגשיים קשים קיימים גם כאשר מישהו 'סתם' חולה מאד.
אולי זה שייך לדיון אחר, אבל הייתי חייבת להגיד. זה כאילו את מפחיתה מעוצמת הכאב שלי (ההוא שלא קשור ללידה)._
חלילה, לא מפחיתה... לא מתכוונת לעשות דירוגים.

אנסח אחרת: לידה בבי"ח היא לא אישפוז עקב מחלה - היא אישפוז עקב "טקס מעבר" (אישי ומשפחתי) לכן ההשלכות הרגשיות שלה שונות וייחודיות לעומת אישפוז רגיל.
כמובן שלכל מצב אחר של "מחלה אמיתית" (כרונית, קטלנית וכולי) יש תנאים רגשיים ייחודיים לו.

רציתי להגיד שבדרך כלל אנשים מגיעים לבית החולים מראש במצב שמוריד מהם הגנות, במצוקה פיזית כזו או אחרת, או נפשית או מנטלית.. ונכון שמגיע להם שיתייחסו אליהם בצורה ראויה כי הם בני אדם, ולא רק בגלל שהם אזרחים משלמי מיסים. אז באיזו דרך צריך להתנהג אדם שלא מקבל את היחס שמגיע לו מול האנשים שאמורים לעזור לו ובמקרים מסוימים להציל את חייו? זה מצב מאוד רגיש, אני מאמינה בכוונות הטובות של כל רופא ואחות אבל אין לי ספק שחולה שמוחה ומתלונן ומאיים יקבל יחס הרבה פחות טוב מחולה ש"סותם את הפה ויושב בשקט".

מחקו את מה שכתבתי אתמול או שיש גליצ'ים באתר?

יש גליצ'ים באתר ....

כנראה.
בקיצור.. האם כדאי לי להתעכב על מה שהיה ולנסות לתקן מנטלית את החוויה, או להתרכז במה שיהיה וללדת בפעם הבאה אחרת?

אורית
אני מניחה שאלה שני צדדים של אותו דבר.
את בעצמך אומרת "ללדת בפעם הבאה אחרת". אחרת ממה? ממה שהיה לך בלידה הראשונה. כלומר יש השוואה מתמדת בין מה שהיה למה שהיה עשוי להיות ולמה שאת רוצה לאפשר שיהיה.

אפשר לבדוק את החווייה שלך ברמה העובדתית, ולהבין מה תוכלי לעשות אחרת בפעם הבאה (נניח, נקודת המפתח היתה... האפידורל, או העובדה שלא היה מלווה אסרטיבי שאמר "לא, תבקש ממנה רשות קודם" או אפילו "בשום פנים ואופן לא", או ירידות דופק של העובר. אז בפעם הבאה, במקרה כזה אפשר לדעת ש... ולעשות XXX ולהגיד YYY).

ואפשר לתת לעצמך לחוות את הכעס על מי שעשה לך את זה, לפרוק אותו, להצמיד אותו לאשמים האמיתיים (לא לעצמך) ולאט לאט לשחרר אותו, להניח לו, להשאיר אותו מאחורייך.

או לעבוד על תחושת ה"אני חלשה ועושים לי דברים" בכללה. למצוא את המקום הפנימי שלך של ביטחון וידיעה, שמייצרים עוצמה פנימית.

או להעריך את כל הדברים הטובים בלידה הרעה: המקום שבו הרגשת שהגישה סביבך לא נכונה, המקום שבו רצית לסגור רגליים ולהעיף את הצוות לכל הרוחות. המקומות שבהם ידעת מה טוב לך, הם מקומות של חוזק ועוצמה. גם אם באותו הרגע לא יכולת לתרגם את הידיעה למעשה קונקרטי - את ידעת מה טוב בשבילך. וזה המון.

ואפשר לאסוף מידע וידע והבנה לגבי התהליכים הפיזיולוגיים של הלידה, כי יש משהו מאוד מעודד בהבנה שהתחושה שלך היא לא סתם "גחמה רגשית" אלא היא תחושה חזקה מאוד שנובעת מתהליכים פיזיולוגיים חזקים, שמשותפים לך ולכל הנשים היולדות בעולם, ויש אנשים שעלו על זה ומסבירים את זה וכותבים על זה ספרים (בשבילי היה מדהים החיבור בין הפרשת אוקסיטוצין בלידה לבין הצורך הרגשי בסביבה בטוחה ואוהדת. זה עשה לי משהו מאוד טוב, ההבנה של המנגנון הרגשי-פיזיולוגי).

ואפשר... להיות אופטימית. כי כוחות הריפוי הפנימי שלך הם ענקיים
או כמו שחברה שלי אמרה לי אחרי שנאנסתי: יש בך אור, שאף אחד לא יכול לכבות. הוא לא הרס לך את זה. זה באמת נדמה שהוא הרס, שזו פגיעה ללא תקנה, אבל הוא רק נגע. כל מה שהיה בך עדיין נשאר בך, ומחכה לצאת מחדש.
(וגם היא דיברה מניסיון)
@}

תמרוש רוש, את מקסימה, וצודקת. במהלך כל ההריון נלחמנו מנטלית בהפחדות של "המערכת", וניסינו לזכור שהריון זה דבר טבעי והכל בסדר. במיוחד מכיוון שהכל היה מעל לבסדר, ומכל החוויות ששמעתי סביב, עברתי את תשעת החודשים בבריאות שלמה. (תשעה חודשים פלוס:)).
משום מה דוקא על הלידה לא התעכבנו ולא התכוננו, התחושה הפנימית שלנו היתה שזה יהיה בסדר. בעיני לולא ההתערבות החיצונית, הלידה באמת היתה הולכת טוב ומסתיימת טוב. אבל נכנעתי לכאב ובנזוגי נכנע לתחושת חוסר האונים של לראות אותי סובלת, ובגלל שלא שללתי את אופצית האפידורל מלכתחילה, הוא לא ידע להזכיר לי שעדיף בלי. (היינו צריכים להתכונן, אבל אחרי שעברנו לידה הבנו שאי אפשר לצפות את זה מראש בפעם הראשונה, כי החוויה לא תתואר, אכן, כמו שכולם אומרים).
בא לי לעבור את זה שוב, לחזור אחורה וללדת מחדש, והפעם מתוך אמונה וכוח, שני דברים שהיו לי גם אז, אבל ברגע האחרון חמקו ממני.

כתבת:
בא לי לעבור את זה שוב, לחזור אחורה וללדת מחדש, והפעם מתוך אמונה וכוח

POOH כתבה:
_עשינו מאז דרך ארוכה ביחד ולחוד..
כולל ללכת למישהי שעזרה לנו לעשות עיבוד לידה._

לי לקח שנה להתאושש מחווית הלידה וכל ה'פאשלות' של הצוות. למזלי היו לי אח"כ חוויות מתקנות בבית חולים אחר.

איך? במודע או בטעות? התכוונת לתקן והתכוננת או שזה פשוט קרה?

יש לי דברים לחשוב עליהם. יש לזה משמעות מעבר לארוע בודד, יש לזה קשר למהלך חיים וכיוון כללי.
תודה לכולם/ן, עזרתם/ן לי מאוד. (:
דף למחיקה

לא! לא למחוק, בבקשה.
יש לזה קשר למהלך חיים וכיוון כללי

מצטערת, את צודקת.
אני גם אחזור לדף כשיהיו התפתחויות שקשורות לנושא.
שכחתי לציין גם שאני לא זוכרת כלום מהלידה עצמה. אני זוכרת מלפני (הגעה, אפידורל ומקלחת) ואחרי (שיתוק בחלק התחתון, יציאה מחדר לידה והתאוששות במסדרון) אבל כלום מה"אקט" עצמו. הדחקתי/מחקתי/התעלמתי, אבל אחרי שקראתי כל כך הרבה סיפורי לידה מפורטים הבנתי שמשהו מנטלי עבר אצלי הילוך.
אעדכן בהמשך.

תודה לכן.
התחלתי בלידת בית, ובלי רשותי המיילדת פקעה לי את מי השפיר, שהיו עכורים, ולכן עברנו לבית החולים. 14 שעות שכבתי בלי שאף אחד יתייחס אלי, גם לא המיילדת, וכשכל מי שעובר במסדרון נכנס ודוחף לי ידיים, בלי רשות כמובן. אני כבר שנתיים אחרי, ואעפי שהרבה יותר טוב, עדיין אינני מוכנה ללדת שוב. והיות ואחרי 1 בלילה ואני לא יכולה להרדם - נדודי שינה הם אחד הסימפטומים לטראומה, קראתי את הדף הזה. אז שוב, תודה.

מיכל אני קוראת אותך בכל כך הרבה מקומות. את אותו טקסט אותן מילים. לא חבל? עד מתי תזרקי אחריות החוצה ולא תטפלי בעצמך?אולי הגיע הזמן?