אז עשיתי חיפוש באתר, ולא מצאתי דף שעוסק ספציפית ב"הכלה" הזאת שכולם מדברים עליה. במיוחד מדברים עליה לא במשמעות האמיתית שלה, אלא כתחליף למשהו אחר (תיכף אפרט).
אז החלטתי לפתוח דף, ולהגיד קודם כל תגובה כזאת:
(יקירתי, את לא חייבת להזדהות, אני מנצלת אותך כמנוף (-: ונתתי דוגמא עם ילד ודוגמא עם ילדה לצורך הדיון)
את לגמרי לגמרי "מכילה" (-: ראיתי אותך.
ה"הכלה" היא שם קוד להתנהגות הבאה:
את מפרידה רגשית בין ההתנהגות של הילד שלך והרגשות של הילד שלך - לבין ההתנהגות שלך והרגשות שלך.
מאוד ברור לך בתוך כל הגוף שלך, מה "הוא" ומה "את".
למשל, אם היא נופלת ובוכה - הבכי שלה נשאר מבחינתך אצלה, ואת אדם נפרד ונבדל, מוכנה לבדוק אם היא זקוקה לנחמה, או תיכף תירגע לבד ותקום, או זקוקה לטיפול עכשיו, או כל תגובה אחרת ההולמת את המקרה הספציפי שבגללו היא בוכה עכשיו ברגע המדוייק הזה.
מי שאינו מסוגל להכיל, אלה המבוגרים, שהילד בוכה והבכי הוא לא "של הילד" אלא מהדהד להם בתוך הגוף שלהם את כל המצוקות הבלתי פתורות שלהם, את כל הבכי והכאב שלהם מהילדות ועד היום, והם שוכחים לגמרי את הילד, הקיים, זה שמולם, ומתמלאים כל כך בכאב שלהם שהם מעוורים ומסונוורים ולא רואים ממטר, ומתוך הכאב והעובדה שמעולם לא ניחמו אותם הם מגיבים קשה לילד: או ב"לא קרה כלום!" שמנסה לטאטא את הבכי וגורמיו, או ב"תפסיק לבכות!" זועם, או בכל השיטות שפשוט מוחקות את הילד, מתוך חוסר מודעות לעירבוב שקורה בין הרגשות של הילד לרגשות שלהם.
הבכי הוא רק דוגמא קלה. ההכלה מדברת על כל רגש שעולה אצל אחר, מתוך השאלה האם אנחנו מגיבים לרגש של האחר מתוך שלווה ומתוך מודעות, בחירה ופוקוס בגוף שלנו שמפריד בינינו לבין האחר, או האם אנחנו מגיבים לרגש ממקום לא נקי, לא מפוקס, תגובה אוטומטית וללא מודעות ובחירה, כי הרגש מייד מציף לנו את הרגשות הכואבים שלנו שמציפים אז את כל הגוף שלנו ומתוך מה שהם מעוררים בתוכנו, אנחנו מגיבים כלפי האחר (לרוב, למרבה הצער, תגובה לא מתאימה, שמשפילה, מקטינה, מעליבה או מזניחה את האחר).
עכשיו, יש גם "תחליף להכלה".
כלומר, ההורה מאמין שהוא "מכיל" אבל בפועל זה לא מה שהוא עושה. או שהוא באמת מכיל למשך זמן מוגבל, וברגע מסוים מפסיק להכיל (זו מסוגלות רגשית, זהו אחד הכישורים הרגשיים שעלינו לפתח, ושרוב הסיכויים שמעולם לא לימדו אותנו אותו בילדות אלא להיפך - ולכן אין להתפלא שרובנו הגדול אינו מסוגל רגשית "לבצע הכלה" ליותר מכמה שניות או כמה דקות), אבל לא מזהים את רגע המעבר, ועוברים מ"הכלה" ל"הקרבה", והרבה פעמים, שוב למרבה הצער ובלי כל כוונה רעה, רק מתוך חוסר שליטה - עוברים מ"הקרבה" ל"תוקפנות" כלפי האחר.
לרובנו קשה להגיד "לא מתאים לי" בלי כל האשפה הזאת של האשמה והקורבניות וה"אוי אסור להגיד לא לילד".
הרבה לוקחים את הרעיון של חינוך ללא כפייה לכיוון שגוי, של הפיכת ההורים לסמרטוט. ולא בזה מדובר.
קשה מאוד ללמד הורות דרך האינטרנט, בחיי. אני רוצה להיות שם בסיטואציה ולהגיד לאותה אם (או לאותו אב שזה קורה לו, ויש כאלה, קראתי אותם פה): עצרי! את מרגישה בגוף שלך איך את מקריבה? את מרגישה שאת לא "מכילה" ולא נעליים אלא "סובלת בשקט כי את מאמינה שצרכי הילדה קודמים ואת מבלבלת באופן אנוש בין הצרכים של הילדה לבין מצוקה של הילדה"?
המצוקה של הילדה לא באה מזה שהיא רוצה משהו ואין, או שקרה לה משהו. המצוקה הזאת, שגורמת לאמא לסבל, היא "אמא, תהיי אמא שלי! אל תהיי קורבן! אמא חלשה מפחידה אותי!"
קשה לי להסביר מה פירוש "להיות אמא חזקה" כי זה עלול להתפרש כמו "תצעקי על הילדים!" או "תפקדי עליהם בתקיפות והם ייכנעו!" וזה ממש לא מה שאני אומרת. ממש לא!
(כתבתי "גמרנו! מספיק ודי!" בדף ילד שאף פעם לא די לו, ואחר כך הבנתי שזה עלול להתפרש ממש הפוך )-: )
וקשה לי להסביר מה פירוש "להיות אמא חלשה" כי זה משהו שמוכרחים להרגיש מבפנים, שאת מרגישה לא ראויה מול הילדים שלך, שאת מרגישה אשמה כשאת לא רוצה שידרכו עלייך.
בעולם של הטועים ב"הכלה" יש רק קורבן או תוקפן.
קשה להסביר, כאשר יש רק שתי אפשרויות: "אמא קורבן" או "אמא צועקת" (או מאיימת בסטירה, או חוטפת מהיד). אין עולם שבו כל אחד שם את הגבול לעצמו איפה שמתאים לו, וראוי לו, ולא מאפשר לאחר לדרוך עליו ולעבור על הגבולות שלו.
פעם כתבתי למישהי, אחרת, קטע כזה (אני שוב מצטטת מתכתובת אישית, אז סליחה שאני מעלימה פרטי רקע):
אסור ללמד ילדים שאמא היא סמרטוט.
או אולי אגיד את זה יותר חד:
הברירה שהיתה לך בנשמה היתה או "ילדים מושתקים" (אמא כועסת, לא מרשה, הכל אסור, אין חופש, אין חדוות חיים) או "אמא קורבן".
אני מדברת על יציאה מהדיכוטומיה הזאת לארץ אחרת: זאת שיש בה התחשבות וכבוד וגבולות לכולם.
לא הילדים קורבן ולא האמא קורבן. כל אחד שומר על הגבולות שלו, מתוך כבוד והתחשבות.
את מתחשבת עד המקום שזה פוגע בך, ושם את לא מאפשרת.
ולא כמו ההורים שלנו, המסר הוא לא "אתה מפריע" ו"איך אתה מתנהג" וכל ה"אתה ילד רע" האלה (לא אישית, אבל בערך) אלא משהו אחר:
"כי זה לא נעים לי".
"כי אני סובלת".
"את יכולה כרגע כאן אבל לא שם".
"כי זה לא מתאים לנו, לאבא ולי".
להתחשבות ולכבוד ולקשב לרגשות יש שני צדדים: לא רק להתחשב בצרכים וברצונות של הילדים, אלא באותה מידה בשלך.
זה היה נאום ארוך על "הכלה" ועל "פסבדו הכלה" (יעני, קורבניות).
מקווה שיצא ברור, לא בטוחה, אבל בכל מקרה, שיהיה דף על זה ואפשר יהיה לדבר!
(תלוי כמובן איך עושים זאת, באילו אמצעים נוקטים במסגרת הניג'וס ובעיקר מי עושה זאת).