מעופפת בין הדפים חצי בלוג

[אנונימי]

חצי בלוג

[מעופפת_בשמיים*]

זהו לא דף בלוג, ואני לא אכתוב כאן בעקביות רבה,
מסיבה פשוטה, אין לי את הידע והכלים לכתוב חיבורים נפלאים ומה שאתן כותבות בבלוגים שלכן, ואני אף לא מתקרבת לרמה. כאן אני אכתוב בעזרת השם על בעיות, שאלות, ועוד דברים שלפעמים אני לא מוצאת דף מתאים וחבל לפתוח דף חדש, או פשוט ארצה לשתף. אולי כאן זה לא מקובל, ואולי כן, אבל זה מה שמתאים לי. לא כתוב שאסור לעשות זאת, לפי מה שראיתי.
אז בקיצור, יכול להיות שאכתוב בדף יום יום והוא יהיה עקבי, ויכול להיות שאכתוב פעם בשבוע והוא יהיה די שכיח.

נ.ב. לא מצאתי שם מתאים לדף, מה שיש עכשיו הוא רק זמני ואני יודעת שלא מתאים, אם למישהי יהיה רעיון אשמח שתציע ואם הוא יתקבל מי שתוכל - שתשנה, מקווה שלא מסובך מידי לשנות.

[דו_כיפת*]

• __זהו לא דף בלוג אז לא. מהו כן?
• __אני לא אכתוב כאן בעקביות רבה אז לא. מתי כן?
• __אין לי את הידע והכלים לכתוב חיבורים נפלאים אז לא. מה משמח אותך לכתוב?
• __כאן אני אכתוב על בעיות, שאלות אה, יופי, איזה כיף!
• __יכול להיות שאכתוב יום יום או פעם בשבוע מה שטוב לך. יכול להיות שיום אחד תירצי לכתוב 7 פעמים וחודש שלם לא תירצי לכתוב בכלל. לי זה קרה לפעמים, אולי זה יקרה גם לך...
• __לא מצאתי שם מתאים לדף... ואני יודעת שלא מתאים מה זה הדף שלך, מה שמתאים לך- מתאים.

בקיצור, תנשמי עמוק
תמזגי לך כוס תה חמימה
תתרווחי על הספה
הכל בסדר. יש מקום.
לא צריך להצטופף, להתנצל, להצטער שאת "תופסת מקום"
תנשמי עמוק
ו...פשוט תהיי
מה שיבוא הוא טוב
באותה המידה.

[דו_כיפת*]

ולמען הכנות:
אני מבינה אותך. ממש מבינה.
תקראי את המילים שלי בבקשה בהבנה ובראייה הדדית.
גם אני חווה לפעמים את תחושת ה"אין מקום" הזו,
מבפנים, ולאט לאט לומדת להתרווח...
זה אפשרי...

[מעופפת_בשמיים*]

אבל בשם לדף באמת מבקשת את עזרתכן, תיכננתי שהשם שיש עכשיו הוא זמני והוא באמת לא מתאים. זה גם לא בדיוק חצי בלוג כי אני לא בדיוק יודעת מה כותבים בבלוג ו..........

[מעופפת_בשמיים*]

חייבת לומר,
לפני כמה דקות, רציתי לכתוב משהו, משהו שמתאים לי. ואז אחרי שכתבתי חצי, אני חושבת "זה לא מתאים" ואת אותן ההרגשות שתארתי בדף הבית שלי, מחקתי הכל.
תמיד פחדתי וחששתי מה אחרים יאמרו. אני צריכה ללמוד לא לחשוב ככה.
זו לא פעם ראשונה שאני מתחילה לכתוב ואז... מוחקת.
"אולי כאן לא מתאים לספר על המשפחה? אולי זה יותר מידי אישי?" "יגידו שזה לא מתאים לשום בלוג וגם לא לחצי".
האמת שגם את מה שכתבתי עכשיו אני לא יודעת אם להוסיף לדף.
אבל מה? לפני כמה זמן, כתבתי סיפור כלשהו. כשגמרתי, הבנתי כמה זה לא מתאים. קראתי שוב את הכל, והרגשתי.. מסופקת, מרוצה, יותר בסדר ממה שהייתי לפני. הרגשתי כאילו בעצם כן שיתפתי.
לא היו תגובות, מילים חמות, אבל היתה הרגשה.
בשיטה הזו אני משתמשת לפעמים כשאני רוצה לכתוב משהו והוא לא מתאים.
אצלי זה ממש עובד. הלב יותר רגוע ואני יכולה לתפקד בנחת.
אפילו מה שכתבתי עכשיו, עוברות לי מחשבות בראש על אחרים. לכן, יכול להיות שזה בכלל לא מתאים, אבל אני משתדלת לא לחשוב מה יהיה, פשוט לעשות את הצעד.
מאחלת לעצמי בהצלחה, כי זה מה שהכי קשה לי.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לגמרי בהצלחה

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לגמרי בהצלחה

[תמרוש_רוש]

אני דווקא אוהבת את שם הבלוג. הוא יפה והוא דינמי, והוא משקף את מה שאת מרגישה כלפיו כרגע.
עצה שלי? תישארי אתו, ויום אחד, כשתרצי להחליף למשהו אחר (ושם אחר יעלה בך ויבקש להיות שם) - תחליפי. או שתפתחי בלוג חדש.
פה זה הבלוג שלך ומה שתרצי יהיה. הרשות נתונה.
@}

ובתור אחת שמתמחה בלכתוב דברים לא מתאימים... תאמיני לי, את במשפחה טובה

בדיוק אתמול פתחתי אימייל שכתבתי לשתי חברות לפני שנה וחצי, ולא האמנתי למראה עיני. כאילו, אני זו שכתבתי את הדברים האלה והן, האומללות, היו צריכות לקרוא את כל הרפש והגבבה. פשוט נורא. אין לי מושג איך הן התמודדו עם כמויות הזוועה שרצו בין המילים, ועם כמות החזרות - כל יומיים הייתי כותבת להן! - ואף על פי כן, הן שרדו, והתמודדו, ולא רק זה אלא שעודדו אותי לכתוב עוד, ועם הרבה "כל הכבוד!"
כי זה היה נכון, להוציא את הדברים האלה החוצה, במקום שהחלטתי שהוא ראוי ונכון, ובהדרגה, עם הסכמה מצד הקוראות.

אז לדעתי את מתחילה מצוין. והפוסט הזה שכתבת קודם הוא בדיוק-בדיוק מתאים.

"אולי כאן לא מתאים לספר על המשפחה? כאן, בבאופן? "באופן" הוא בהחלט בגישת "המשפחה במרכז". כמה הררי מילים נשפכו פה על משפחות, בכל דף ודף. גם בדפי דיונים, גם בדפי ויכוחים, גם בדפי בלוג וגם בדפי תמיכה. תכתבי עליהם מה שאת רוצה,
רק בעילום שם ופרטים מזהים ועם קריאה נוספת לפני שאת שולחת, ותמיד אפשר למחוק אחר כך.

"אולי זה יותר מידי אישי?" כנ"ל.
הצעה שלי? תכתבי תכתבי תכתבי כאן, ואם את קוראת מה שכתבת לפני ההוספה ומרגישה שזה אישי מדי - תעתיקי-תמחקי מפה ותשמרי לך בקובץ פרטי, במחשב שלך, מאובטח בסיסמה אם בא לך (זה נורא קל), ותשמרי. יש ערך לדברים שנכתבו מהלב.

"יגידו שזה לא מתאים לשום בלוג וגם לא לחצי"
כאן ממש הצחקת אותי כל מה שמתאים לכותב הבלוג - מתאים לבלוג. זו ההגדרה של בלוג, בתכלס: דף שבו את כותבת מה שאת רוצה ומתאים לך, מגילה ביום או מילה בשבועיים, בסגנון זה או אחר, עם מטרה זו או אחרת, עם חוקי אתיקה שמיעוטם כלליים (לא לעשות אאוטינג לזולת) ואת רובם את קובעת ומגבשת תוך כדי תנועה.

ברוכה הבאה - ובהצלחה! @}

[מעופפת_בשמיים*]

_ובתור אחת שמתמחה בלכתוב דברים לא מתאימים... תאמיני לי, את במשפחה טובה

בדיוק אתמול פתחתי אימייל שכתבתי לשתי חברות לפני שנה וחצי, ולא האמנתי למראה עיני. כאילו, אני זו שכתבתי את הדברים האלה והן, האומללות, היו צריכות לקרוא את כל הרפש והגבבה. פשוט נורא. אין לי מושג איך הן התמודדו עם כמויות הזוועה שרצו בין המילים, ועם כמות החזרות - כל יומיים הייתי כותבת להן! - ואף על פי כן, הן שרדו, והתמודדו, ולא רק זה אלא שעודדו אותי לכתוב עוד, ועם הרבה "כל הכבוד!"
כי זה היה נכון, להוציא את הדברים האלה החוצה, במקום שהחלטתי שהוא ראוי ונכון, ובהדרגה, עם הסכמה מצד הקוראות._
D-: זה כל כך אני מה שתארת, קרה לי גם סיפור דומה.. האמת שסיפורים.. אני וכתיבה מתאימה במקום המתאים לא מתחברים משום מה - למרות שמאוד הייתי רוצה
_"יגידו שזה לא מתאים לשום בלוג וגם לא לחצי"
כאן ממש הצחקת אותי כל מה שמתאים לכותב הבלוג - מתאים לבלוג. זו ההגדרה של בלוג, בתכלס: דף שבו את כותבת מה שאת רוצה ומתאים לך, מגילה ביום או מילה בשבועיים, בסגנון זה או אחר, עם מטרה זו או אחרת, עם חוקי אתיקה שמיעוטם כלליים (לא לעשות אאוטינג לזולת) ואת רובם את קובעת ומגבשת תוך כדי תנועה._
כן אבל זהו, שאני לא בדיוק הבנתי מה כותבים בו. קראתי גם בלוגים של אחרות, ומה שקראתי היה שירים, פיוטים ומזמורים שהקוראות המוכשרות (בעצם כמעט כולן) הביעו מעומק ליבן את מה שבתוכו. זו ההגדרה העומקית שלי, ובדברים הנ"ל אני לא משהו.. חשבתי לכתוב סתם על בעיות ועל מה קורה מאשר מה שכתבתן שם, לא מפרטת...
לא יודעת... אני מבולבלת עם עצמי. בהתחלה כתבתי שזה לא בלוג, אחר כך עברתי לזה שאני לא יודעת איך כותבים אותו (את הבלוג שאני לא עושה?) ואז בשם הדף כתבתי חצי בלוג, לא סגורה עם עצמי...
אז אני רוצה כבר להתחיל ולא יודעת במה, מה יהיה איתי???
נראה לאן החיים יובילו אותי..
<מעופפת בכוונה מושכת את הזמן>

[יולי_קו]

הנה, יופי. זה הקטע של היום- ציטוטים והרהורים. תגובות. יופי של חצי בלוג

[מעופפת_בשמיים*]

לוקחת אומץ וכותבת, רגשות והרגשות.

יש ימים כאלו, שאת כל כך רוצה שלא יגמרו לעולם.
אצלי זה לא פעם בחודש, לא סתם ביום בהיר, זה כל שבוע, בשבת.
לא בגלל שאני לא עובדת, לא כי שבת זה"יום המנוחה". מסיבה אחרת ושונה לגמרי, כיוון שונה.
הילדים לא הולכים לבתי הספר ולגנים. מדייקת יותר: לגן. בטח תאמרו: זה כיף שהילדה נמצאת 24 שעות בבית ואת לא נחה לרגע? יותר כיף ממה שהיא עוברת בגן לפחות.
היא בת 4, הילדה. כבר משנה שעברה מתמידה בהגעה לגן, מהשנה הראשונה.
חודשיים ראשונים שלה בגן. אני לא רגועה לשניה. הילדה לא מסתדרת, בוכה די הרבה. לא מרביצים לה, הכל טוב ומתייחסים אליה יפה, היא לא רגועה, כמוני.
מתקשה להסתדר בגן, הגיע בהפתעה. למה? שתי אחיותיה הגדולות, בנות 11 ו8, הסתדרו מעולה. אחת מהן היתה אפילו "מלכה". באותו גן.

אבל זהו, התקופה של הבכי עברה חלפה. מידי פעם, 3 4 פעמים בשבוע, היא ממש משחקת עם מישהי, יותר לבד.
בנות זורקות עליה חול, מרביצות. "היא כבר לא חדשה ובכיינית". למה? למה מגיע לנשמה הטהורה הזו סבל?
בגן היא לא בוכה, אפילו מתביישת ללכת לגננת. בוכה אצלי. אין אפילו סיכוי להעביר אותה גן, מסיבות אישיות.
ביום חמישי היתה לה מסיבת יומולדת בגן. דווקא התייחסו אליה יפה ושיחקו איתה. בטח... "אהבה התלויה בדבר". היא חילקה ממתקים, פרסים ועוגה מפוארת שבהם ציידתי אותה.
ביום שישי הן לא יצאו לחצר, אז לא היה חול שיזרקו עליה, ואולי השפעת המסיבה עדין נשארה. נראה מה יהיה מחר. מתפללת לטוב.

[מעופפת_בשמיים*]

הנה, יופי. זה הקטע של היום- ציטוטים והרהורים. תגובות. יופי של חצי בלוג
(-:

[מעופפת_בשמיים*]

(אני הוספתי את הסמיילי... לא היה אפשר לצטט אותו וחשבתי שאולי זה נראה הסמיילי שאת כתבת)

[כשאת_נהר*]

מקשיבה לך, תחת איזו כותרת שתבחרי.
מזדהה עם הקושי לתפוס מקום, כמעט כל ערב אני מתלבטת אם למחוק כל מה שכתבתי אי פעם ולעשות לניק שלי התאבדות מקוונת. אבל אני נושמת ומזכירה לעצמי שזה בסדר, אפשר להתרווח, יש ערך בפרטים הקטנים ובקשרים שנטווים דרך המילים.

כל כך כואב לי על הבת שלך. איך את תומכת בה במהלך השבוע? יש לה חברות מחוץ לגן?

[מעופפת_בשמיים*]

כל כך כואב לי על הבת שלך. איך את תומכת בה במהלך השבוע? יש לה חברות מחוץ לגן?
מקשיבה, מרגיעה (לפעמים מתגמלת בממתק).
האמת שדיברתי עם הגננת בשבוע שעבר, יותר נכון התכתבתי. היא אמרה ששמה לב שהיא טיפה בצד, תנסה לקרב אותה וכשמרביצים או מעליבים אותה תגיד לגננת או לסייעת. בינתיים לא יודעת אם עובד - בגלל היומולדת.
לצערי הילדה בישנית ולא ממש מתחברת, לא שיש יותר מידי למי, מקסימום ילדה אחת מהבניין הסמוך שגם טיתה היא לא מתחברת, אבל גם הקורונה אשמה... בעלי בסיכון והוא ממש מפחד להדבק ולהדביק את ההורים ואת סבתא שלו תח' שאיכשהו הצליחה לשרוד הכל.
אבל לזה יש פיתרון למרבה השמחה או שלא,יש לי גם ילד בן 6, הבדל של שנתיים לא ככ מפריע להם יותר מפריע סוג הילד או איך שלא נקרא לזה (כתבתי לפני כן את המילה "מין" ומשום מה נרתעתי) ושעת סיום הלימודים - מסתדרים איכשהו...

[מזמור_לילה*]

מזדהה עם הקושי לתפוס מקום, כמעט כל ערב אני מתלבטת אם למחוק כל מה שכתבתי אי פעם ולעשות לניק שלי התאבדות מקוונת. אבל אני נושמת ומזכירה לעצמי שזה בסדר, אפשר להתרווח, יש ערך בפרטים הקטנים ובקשרים שנטווים דרך המילים.
אני יכולה, תודה, לצטט את בשמת? ״בבקשה לרשום בפרוטוקול שהבעתי מחאה חריפה על ההתנצלות "סליחה שתפסתי..." [מקום בעולם]).״ (-;

[מעופפת_בשמיים*]

״בבקשה לרשום בפרוטוקול שהבעתי מחאה חריפה על ההתנצלות "סליחה שתפסתי..." [מקום בעולם]).״

אהבתי.
ובטוחה שכולן.

[מעופפת_בשמיים*]

אז שוב, למרות כל העצות והסיפורים שלכן, קשה לי לכתוב.
קשה זו לא מילה, קשה זה...
משמעות עמוקה.
שמתבטאת בהרבה דברים. בהרבה.
אפשר לומר שקשה זה לקשור את השרוכים,
ואפשר לומר שקשה זה עולם אחר. להביע את עצמי, להיות שלמה עם עצמי, ואחד הדברים שקשה לי, זה לכתוב כאן כל מה שיש לי על הלב, מדגישה, כל.
לכל אחד יש "קשה" אחר.
גם לתינוק וגם לזקן, תמיד ה"קשה" קיים.
אם הוא לא היה קיים... מנסה לתאר את החיים...
אולי יש יחידי סגולה, שאצלם הוא לא קיים, הו הו, אם הייתי בינהם.. חלום רחוק.. חלום רחוק שאני לא רואה שהוא מתקרב...
יש מישהי שאין לה "קשה"? כאן באתר? מסופקת.. בעצם, כמעט בטוחה, שאין. שאין מישהי כזו.
אם הייתי גרה בארמון, עם משרתים, יועצים, אוכל, והכל, מבלי טירחה, עדין היה לי קשה. אולי קשה שאין משמעות לחיים, אולי קשה עם הדאגות, ויש עוד המון אפשרויות.
למי היה קשה באמת, היום? אפשר גם אתמול או מחר. אני לא מתכוונת קשה שבטעות נשכתי את הלשון, למרות שגם זה סוג של קשה (ואולי אני מתבלבלת?), מתכוונת קשה רציני. רציני רציני. ממש.

[מעופפת_בשמיים*]

מתחילה להתרגל, ואולי זה נראה שכתבתי קצת, אבל יש עוד..
מידי פעם אני כותבת ומשתמשת ב"שיטה" שלי.
למה? יש דברים שמרגישים שזהו, באמת. עברתי את הגבול, עם כל הכבוד שהמדינה רחבה ימה וקדמה צפונה ונגבה, יש גם מדינה מהעבר השני, ואליה אני לא יכולה להכנס. יש גבול.

אבל לא על זה באתי לכתוב היום.
באתי להודות.
כן, כן, להודות. אולי מוזר ואולי לא, אבל מרגישה צורך עז.

תודה לאלוקים, על העולם.
תודה לאתר באופן טבעי על העזרה והתמיכה.
תודה יותר מדויקת, לאלו שעומדים מאחורי המילים. ל תמרוש רוש אי ננה יולי קו מזמור לילה כשאת נהר דו כיפת ויש עוד, הן אלו בעיקר שהגיבו לי.
מודה גם לכותבים והכותבות משנים עברו, שאני קוראת היום את דפיהם ונעזרת.
תודה לבעלי היקר, על כל הטוב והאהבה שבהם הוא מציף אותי.
תודה לילדי שגם לפעמים כשלא מתנהגים יפה, הם כל כך חמודים ומתוקים ועוזרים.
תודה ל.. לי! לעצמי! על הילדים שהבאתי, האוכל שאני מכינה, ועוד..
תודה לאמי היקרה שהולידה וגידלה אותי, וגם לאבי שעזר בכך, וגם מודה להם על התמיכה שהם תומכים בנו היום.
תודה לחמי וחמותי היקרים על התמיכה.
תודה לכל חברותי שגם ברגעים קשים לא עזבו אותי ונשארו נאמנות.

וגם עכשיו, אחרי כל כך הרבה תודות, יש עוד מאות או אלפי אנשים שאני חבה להם תודה, ומודה עכשיו במיוחד בשבילהם:
תודה!!!
תודה לכולם על מה שעזרו, תמכו, נתנו, הגיעו, השפיעו, וגם לאלו שעושים זאת היום.
עכשיו אני מרגישה שסופסוף המילים יצאו לי מהפה... או שלא מהפה, אך הן לפחות כתובות, ומקווה שלא ימחקו.

[מעופפת_בשמיים*]

ממשיכה להודות לכל כך הרבה אנשים שגם אם לפעמים לא אהבתי אותם בלשון עדינה, הם עשו לי גם טובה או נתנו עזרה וכד׳.
לגננת, למורה, למנהלת, לתינוקת, למשפחה המורחבת, למוכרת, לידידה, לחבר, לזקן.
בימים האחרונים למדתי מאיזה מקרה, ממש על בשרי, שעל כל דבר צריך להודות. לא רק על דברים גדולים ומשמעותיים. אם בשבילי העזרה היתה קטנה ולא משמעותית, אולי מי שעזר התאמץ והשקיע את כל יכולתיו, ומצפה ללפחות מילה אחת: תודה.
כן, למילה הקטנה הזו יש משמעות גדולה. שאני מעריכה אותו, מעריכה את מה שהוא עשה למעני, כן, גם אם מה שעשה זה דבר פעוט כמו לדוגמא שבני בן ה6 הרגיע את בת ה4.
גם במקרים שיודעים בוודאות שהצד העוזר לא התאמץ בכלום, זה לא פותר אותי מלומר מילה אחת, פשוטה, בעלת משמעות עמוקה, שיכולה להועיל.
כפשוטו, להועיל.
יש כל כך הרבה למי להודות. כמעט על כל דבר.

[מעופפת_בשמיים*]

הוספתי למעלה את המילים חצי בלוג בשביל עצמי, שארגיש שהדף כן חצי מבלוג ולא סתם דף. מי יודע, אולי ברבבות הימים צמד המילים יתחלף לדף בלוג... ימים יגידו

[תמרוש_רוש]

זה נכון. בעלי לימד אותי שנגיד תודה זה על זה על דבים קטנים, פעוטים. על כוס תה. וזה משמעותי מאוד.

גם אם מה שעשה זה דבר פעוט כמו לדוגמא שבני בן ה6 הרגיע את בת ה4.
לי זה נשמע כמו משהו מאוד גדול וחשוב.

[מעופפת_בשמיים*]

לי זה נשמע כמו משהו מאוד גדול וחשוב
אז.. אני היחידה שמבקשת מהילדים דברים קצת יותר חשובים...?
כמו... כמו ללכת לקנות במכולת מתחת לבית מצרך שאני צריכה דחוף?
ברור שהילדים זה יותר חשוב אבל המשימה לרדת למכולת יותר קשה

[מזמור_לילה*]

אז.. אני היחידה שמבקשת מהילדים דברים קצת יותר חשובים...?
לא נראה לי. נראה לי שהכוונה היתה, בהמשך למה שאמרת, להגיד להם תודה גם כשהם מרגיעים זה את זה וגם כשהם יורדים למכולת. (-:

[מעופפת_בשמיים*]

בזמן האחרון חושבת על האפשרות להפסיק עם המסכים, כמעט לגמרי.
מקסימום חצי שעה ביום, ולא כל השבוע.
פעם כבר ניסינו, לא ככ הלך. זאת אומרת הלך בהתחלה, אחר כך לא...
איך אפשר להסתדר בלי? איך אנשים חיו פעם?
לא צריך ללכת אפילו ל"פעם". מתי המציאו את המחשב?
בפעם הקודמת שניסינו, הגיע אלי בערב הילד כשאני יושבת ליד המחשב ושאל:"למה לך מותר ולנו אסור?".
אולי כי אני עובדת? אבל בזמן הזה לא עבדתי..
איך חיו אפילו אחרי פעם? אי אפשר לומר "היה שונה". זה לא היה ככ שונה, כבר היתה טכנולוגיה מתקדמת.
נקודה למחשבה לעצמי.

[אי_ננה*]

כילדה המסך היחיד שהיה זה טלוויזיה
וגם שם היו ממש מעט ערוצים
וכשהגיעו המחשבים לבתים הפרטיים - לא היה אינטרנט, אז הייתי יושבת שעות על לבנות מצגת שהיא סיפור (הגעתי לסיפור ממש מקסים באורך של 150 שקופיות, לפני שאחי מחק לי אותו בהתקפת זעם, ואמא כלכך כעסה עליו!)

הטלפון היה חוטי, בכל בית, אז אם קבעתי עם חברה, הסתכלנו בשעון וידעתי שהיא תבוא..ואם היא לא באה, הייתי הולכת לטלפון ציבורי/חנות כלשהי, מתקשרת הבייתה ובודקת אם היא השאירה לי הודעה
או, חוזרת הביתה אחרי שהשארתי לה סימן איפה שקבענו

פעם, הייתי קוראת הרבה יותר
והמשימות הרגילות של הדחת כלים-כביסה הייתי עושה עם אחי או עם אמא של, וזה היה זמן איכות משותף (היום אני עושה אותן עם אוזניות וספוטפיי, הילדות יסתדרו בעצמן בזמן הזה)

בטוהח שגם לך, מעופפת, יש סיפורים כאלה, על איך היה פעם...
אני חושבת שלהפסיק עם מסכים זה כמעט בלתי אפשרי בעולם שבו הבנק, העבודה, המשפחה, הקשר עם חברות (וואטסאפ) - כולו בסמארטפון

אז אני באופן אישי מצמצמת ככל יכולתי - אין טלוויזיה בבית, בכלל.
יש מחשב, והמסך שלו מכובה רוב הזמן, הוא משמש בעיקר למוזיקה ומדי פעם לסרטוני ידע ממוקדים (וצפייה של הילדות במשחקי כדורגל עם אבא שלהם מדי פעם)
איןם טלפון לאף אחת מהילדות שלי, יש טלפון קווי, שדרכו הן יכולות לדבר עם סבאסבתא ושאר דודות
שיחות וידאו זה רק בהסכמתי ובמינון

אני כשלעצמי מכורה קשות, אז צריכה טיימר שיזכיר לי להפסיק (הנה, אני כאן במקום להדיח כלים ולצאת להיות איתן בשמש)
חוצמזה - אני אוהבת אותך. ותודה שאת ממשיכה לכתוב כאן ולשתף אותנו קצת בך

[מעופפת_בשמיים*]

הייתי יושבת שעות על לבנות מצגת שהיא סיפור (הגעתי לסיפור ממש מקסים באורך של 150 שקופיות,
וואו! אני לא הייתי עושה כאלו דברים...
אחי מחק לי אותו בהתקפת זעם,
אוי אוי אוי!
פעם, הייתי קוראת הרבה יותר
גם אני. הייתי ממש "תולעת" ספרים... אה! זכרונות ילדות!
אצלנו גם אין טלויזיה. כשהיתה, וואי וואי וואי... המצב היה ממש קשה..
לבת הגדולה, בת 11, יש פלאפון. לא, לא. שלא תחשבי הסמארטפונים הגדולים עם כל השיכלולים. כזה יש רק לי גם לי לא משהו משהו..
יש לה איזה נוקיה (מישהו עוד זוכר את החברה הזו?) ישן כי היא חוזרת מבית הספר לבד עם אחותה ויש לה אמא דואגת..

[מעופפת_בשמיים*]

להיות כל היום במחשב, אי אפשר.
להפסיק לראות במחשב, אי אפשר.
להוציא את המחשב מהבית, אי אפשר.
עכשיו תגידו לי, כמה זמן כן אפשר?