רגעים של אופטימיות -
אבא שלי נוסע היום לגבול הצפון לבקר את אהובי. הוא נוסע עם בירות, אבטיחים וקרטיבים לחיילים.
הוא מאוד מתרגש, מתחילת המלחמה בוער לו הטוסיק שהוא רק יושב בבית ורואה טלויזיה, ופתאום אהובי הציע לו לבקר ואפילו לעזור, מה שמייד הזניק אותו להודיע במשרד שהוא קיבל צו 8 , להתארגן ולנסוע.
זה גם מה שהשאיר לי בדיוק לילה להכין מתנות .
אז אפיתי מיליון עוגיות מזל עם מזלות בסגנון "אם לא תזהר ממש בקרוב יטביעו אותך באהבה", "עוד מעט תשוב הביתה בשלום", "בקרוב תעשה ילדים " ושאר מסרים אופטימים (עשיתי אפילו "ג'וקר" - משאלה לבקשתך).
והתקשרתי לכל המשפחה והחברים שכתבו מכתבים, סרקו אותם ושלחו לי במייל
והכנתי חוברת של "תמונות לארנק" משולבות במכתבים.
וארזתי גופיות ותחתונים ושאר בגדים עם ריח של בית (כיבסתי שוב במיוחד, בשביל הריח)
והלכתי לישון לפנות בוקר, אבל סוף סוף שמחה ומרוגשת ולא מותשת ומעוכה.
וגם נכנסה הפסקת האש לתוקף , מה שכנראה לא יחזיר את האיש שלי הביתה , אבל יהפוך את המשך השהיה שם ליותר דומה למילואים רגילים מלמלחמה (אני מקווה..) .
וגם מתרגלים להכל , ואני כבר יותר מסתדרת, ויש לי מלא חברים וחברות מתוקים שעוזרים לי , והקשר עם אמא שלי בכלל נסק לגבהים חדשים (אנחנו ממש מטפלות ביחד בילדות מבוקר עד ערב כמו צוות מיומן ומתקשר היטב).
וזהו.
רק נשאר שיבוא שלום @}
