משבר נפשי בהריון שני

[ליאת*]

זהו ההריון השני שלי.והרצוי. משום מה,בהריון הזה,עולות בי שאלות קיומיות קשות שקשה לי להתמודד איתן ועם התשובות שאני מוצאת להן.
אני בחודש שלישי,חושבת על פרידה מבן הזוג. מרגישה כאילו אני כבר לא אוהבת אותו.
אולי זה משחיקה בנושא הכלכלי,אולי מחוסר היכולת שלי להרגיש מסופקת. לא יודעת...חברה טובה שלי עם תינוקת בת שנה נפרדה מבן הזוג שלה, זה גרם לי לחשוב עוד יותר על מצב אחר.
האם ייתכן שמשהו בבן הזוג מדכא אותי ומתסכל אותי? האם ייתכן שאוכל לגלות את עצמי ולאהוב את עצמי יותר בלעדיו?
איך אפשר לעשות דבר כזה לילד שכול כך קשור אליו?
מה קורה איתי? ומה זה הייאוש הענקי הזה?

[סבטקסט_כפול*]

זה לא נשמע כמו משבר נפשי אלא בירור איפה את ביחס לבעלך.

[אבישג_א*]

אולי תנסי לפרט יותר מתי התחילו התחושות האלו לנבוע וכתוצאה ממה

קושי כלכלי משפיע מאוד על הזוגיות, אולי ניתן לשפר את המצב, גם יחסי אישות ניתן לשפר.
אהבה בשונה מהתאהבות היא רגש שנכון וכדאי לעבוד עליו, זוגיות טובה היא תחום שמצריך הרבה מאוד השקעה בכל התחומים, אבל אין השקעה יותר משתלמת ממנה.
כמובן תמיד יש את האופציה של גירושין אבל זו סיטואציה מאוד לא קלה לכולם : לך, לבעלך, לילד, לעובר ברחמך, קחי בחשבון שכלכלית המצב יהיה גם גרוע יותר - גירושין עולים המון כסף. נשמע גם שהוא אב טוב לבנכם.
אולי אלו הורמונים, אולי טיפול תרופתי או פסיכולוגי יכול לעזור
שיהיה בהצלחה ובשמחה

[ליאת*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה על התגובות. לא יכולתי להתפנות לפני כן.
סבטקסט, זה אכן בירור שקשור לבעלי אך נראה לי שבעיקר בירור איפה אני ביחס לעצמי,בתוך משבר מסויים עם עצמי.
אבישג, התחושות האלה התחילו עם תחילת ההריון שלי הזה והתעצמו להם.אני מתבוננת על עצמי מהצד, סופרת מה הספקתי בחיי ומה עבר לא אספיק,מתעורר בי תסכול רב.
כאילו יש בי עוד אישה שחולמת על משהו אחר,על מציאות אחרת, עם גבר אחר דמיוני,אני מדמיינת שעם גבר הדמיוני הה אני אולי אהיה יותר קרובה לעצמי,לאני האמיתית שאני.
אולי אני משליכה על בן זוגי את התסכול שלי אבל לפעמים יש לי הרגשה שמשהו בו חוסם אותי,שזה כאילו לא מתאים ש"אהיה אני" האחרת, המוצלחת. יש ביחסים שלנו משהו מייאש.
ייתכן ואני חיה בפנרזיה,הרי הרבה יותר קל להיותמאושרת בדמיון מאשר בחיים,הרבה יותר קל לחשוב על כמה שזה יכול להיות אחרת עם גבר דמיוני. לא יודעת...מצד שני,מדכא אותי לחשוב שאהיה עם בן הזוג הזה לכול החיים.אני רוצה לחוות משהו אחר.רוצה להרגיש,לאהוב את עצמי
יש בו משהו מדכא.חוסר היכולת שלו להצליח כלכלית,הקשיים האלה, שבתחילת הקשר נראו כמו משהו אפילו רומנטי,נראו לי בעלי חן מסויים...בסופו של דבר זה שוחק אותנו ומוציא כול חן אפשרי. מרגישה שהוא לוזר.אבל מרגישה שגם אני "לוזרית". עובדה, אני מתוסכלת שמול הפוטנציאל שיש לי אני לא מסוגלת לעשות כלום, לא מסוגלת לשנות את הקושי הכלכלי.
נמצאת עמוק באמהות עם פעוט,והנה עוד הריון ש"יחסום" לי עוד יותר את הדרך לעשייה וחופש.
אין לי את הכלים,אין לי את הכוח,לפרוץ מעבר לגבולות המציאות שלי כדי לשנות אותה. כך לפחות אני מרגישה.
זה מאוד מתסכל להרגיש שאני לא אוהבת אותו יותר. זה נראה לי אפילו משהו די חייתי, אינסטינקטיבי, לא לאהוב יותר כי הוא לא מסוגל לפרנס כראוי ולדאוג לכול צורכינו. אולי ההריון מחדד את הרגש החייתי הזה. כמו בטבע שנקבה מצפה מבן הזוג שלה לדאוג לציד כדי שהיא תוכל להישאר בשקט עם הצאצאים. (אף על פי שגם בטבע הנקבה גם היא צדה...)
וגם...אסתכל על מצבי רוח בהריון,למרות שנדמה לי שבקרתי שם כבר, זה מעודד לדעת שאולי כול התחושות האלה יחלפו ןאחזור להעריך אותו ולרצות להיות איתו ולהיות שלמה עם הקשר שלנו בלי לחשוב שאולי לבד או עם מישהו אחר אהיה יותר מאושרת.

[ליאת*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מאז הלידה של הילד הראשון שהביא ומביא לנו אושר עצום התרחקנו בן זוגי ואני.
אנחנו לא ישנים יחד כמעט הילד ישן איתי ובן זוגי ישן על הספה.(כי הוא נוחר....)..אני מניחה שזה לא דבר הכי מקרב.
אין לי סבלנות אליו מאז ההריון הזה, אני מוצאת את עצמי מתעצבנת עליו המון. עול דבר שהוא עושה כמעט מעצבן אותי. לפעמים לא בא לי אותו ברדיוס שלי...עד כדי כך. זה לא היה לי לפני ההריון.הלכתי אפילו לישון אצל אימא שלי השבוע עם הילד.(היה קשה כי הקטנצ'יק מאוד התגעגע לאבא שלו בערב ורצה לחזור לאבא). האמת היא,שכשהתרחקתי קצת,אפילו טיפונת התגעגעתי. אבל רק טיפונת.
אני חולמת על מציאות אחרת. בה אני מגשימה את עצמי. שאני מרגישה שאני אוהת את עצמי ומרוצה מעצמי. שאני לא מדוכדכת. שיש לי חשק לסדר ולנקות, בה הגבר שלי מצליח.זוגיות חיה, יציאה פה ושם לסרט טוב, להצגה טובה,מסעדה טובה או סתם בית מסודר שנעים לשהות ולאכול בו.
חשוב לי לציין שמאז ההריון הזה אני חווה גם קשיים בתיפקוד היומיומי. אני לא מסוגלת לנקות ולסדר את הבית.גם לא לבשל. המקסימום שאני עושה זה מכונות כביסה וקיפולים. כול מה שקשור לבגדים. בן הזוג יש לציין, עושה כול יום כלים,מבשל ומאכיל את הינוקא בערב. הוא גם מכין לי לאכול באהבה בכול יום ומגיש לי מכול הלב. אני יודעת שיכולת הנתינה של בן זוגי היא אדירה ונדירה.גם יכולת ההכלה שלו נדירה. הוא מקבל הכול בהבנה.לא ברור מאליו לחזור הבייתה אחרי יום עבודה ולראות את הבית מבולגן עם כלים שמחכים לו בכיור ואני יושבת עם פיגמה על הספה ומפהקת....(כבר אמרתי שבהריון הזה אין לי כוח לכלום ובא לי כול הזמן לישון?)...
הלוואי ואחזור לעצמי ואמצא את הכוחות לעשייה מבורכת, ללכת עד הסוף עם הרצונות שלי וליצור מציאות של שפע.לעת להוקיר את בן הזוג שלי ולקבל חשק לתפקד . הרי לא אוכל להמשיך ככה עם חוסר התפקוד שלי. לא מכירה את עצמי ככה. אני מכריחה את עצמי לצאת מהבית רק בגלל הינוקא.דואגת לו שלא יחסר לו דבר. עכשיו רק נשאר לדאוג שתהיה לו אימא מתפקדת ומאוזנת נפשית,עם חשק וליבידו לשפר את המציאות.
אני צריכה כנראה לעבור שיקום והחלמה ממשהו. להתחדש ולתת לזמן לעשות את שלו.אולי להחלים מחלום על מציאות אחרת,אולי לעבד פרידה מימה שכבר לא אהיה,כך זה לפחות נראה. הנפש שלי כנראה התעייפה,כמו גם הגוף.אולי אני צריכה לכבד את זה ,ולהבין שכמו בטבע,לנפש שלי יש מחזוריות משלה.עוד מעט האביב יגיע.

[ליאת*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הלוואי ואחזור להרגיש לבן הזוג.כרגע אני רואה בעיקר את מה שהוא לא. את מה שאולי מפריע לי בו,מפריע לי בנו. אולי,כשאתחיל להגשים את עצמי ולעשות בשביל עצמי בלי לסמוך עליו , אוכל לראות אותו באור אחר,פתוח יותר,פחות מתוסכלת,פחות משליכה ומצפה. אני צריכה רק ללכת עד הסוף עם העשייה שלי,ולדעת שאני מסוגלת להביא גם אני פרנסה לילדיי ולעצמי.
אולי זה יעזור ואביט על הזוגיות שלי ממקום אחר, ממקום בו יהיה לי טוב יותר עם עצמי ואהיה סלחנית ומפוייסת יותר.

[ליאת*]

הזמן עובר לו. יש לי יותר מרץ לסדר ולנקות את הבית,אפילו לקחתי עזרה. אבל התחושות לגבי בעלי לא השתנו. לפעמים זה קצת נרגע אבל שוב חוזר לו, מלווה בכעסים ואי שביעות רצון. מפריע לי הרבה דברים,חלקם יכולים להיראות קטנים וחסרי משמעות וחלקם גדולים יותר. כמו למשל- הוא יכול להירדם בסלון כשמטר לידו הצלחת עם השאריות של האוכל של הילד וכול הריצפה מטונפת. זה קורה כשאני לוקחת את הקטני למיטה להרדים אותו ונרדמת יחד איתו בסביבות תשע בערב, בבוקר אני קמה לתוהו הזה. אם זה היה רק זה....הוא בלאגניסט כרוני יותר ממני וברמות גדולות ורחבות הרבה יותר.אפילו לי, שאני די בלאגניסטית, קשה מאוד לסבול את הבלאגן שלו. נעליים ומכנסיים שמוטות בסלון על הריצפה,גרביים לכול עבר. גם ככה קשה לי פיזית, עם ההנקה המתישה וההריון המעייף הזה, אז זה לא בדיוק מקל עליי. הייתה תקופה שרק הוא עשה כלים,ייאמר לזכותו, כי אני פשוט לא יכולתי לקום מהמיטה ולתפקד,בעיקר בתחילת ההריון.
ויש כמובן דברים יותר מהותיים שמפריעים לי: אי היכולת שלו לדאוג לנו לפרנסה.נכון שהוא עובד, אבל הוא מרוויח מינימום של המינימום.אנחנו בחובות. נגמר לנו הגז ולא יכולנו להזמין מיד אלא רק לאחר כמה ימים.
עוד דבר: הוא ממש לא הנדי מן. המון תיקונים בבית שאני לא יודעת לעשות והוא כן נשארים מוזנחים. אם זה תקעים שנתלשו מהקיר ומחכים כבר כמה חודשים שיבואו לשקם אותם ובינתיים הם מודבקים לקיר בנייר דבק..זה אפילו מסוכן, ועד קיר כניסה מקולף ברמת כיעור,שלפני כמה חודשים אמר לי שזה לא בעייה לשייף ולסייד ושהוא יעשה את זה, כמובן שכלום לא נעשה. אני זאת שהייתי צריכה שנה שעברה לעשות רובה במרווחים של האמבטיה שכבר לא יכולתי לראות את זה.
אני זאת שצבעתי את החדר משחקים של הילד כשהיה תינוק. ועל דברים אחרים אין מה לדבר.
הוא כול הזמן עייף. יאמר לזכותו שהוא אבא טוב ואוהב. רוחץ את הילד כול ערב ומכין לו ארוחת ערב כשאני תשושה.
אבל זוגיות אין לנו. מה אני אמורה לעשות במצב כזה??? להשלים עם זה ולהיכנע למציאות? מה?!

[מעיין*]

צריך לאהוב את הבעל. למרות החסרונות שלו הוא ראוי לאהבה. שהבעל מקבל תחושה שהוא אהוב ושמאמינים בו וביכולות שלו הוא מסוגל להצליח. אני ראיתי בחיי הנישואין שלי שרק אהבה אליו הצליחה להביא לשינוי וזה קשה כי הרבה יותר קל לאהוב את הילדים.. בהצלחה

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום לך, אני נותנת לך כיוון מחשבה שונה- נשמע לי שאת יותר מידיי מושפעת מהחברה שלך. תבדקי, האם החברה שלך היא אדם מניפולטיבי? לפעמים, אנשים, בייחוד כאלו שהם מניפולטיביים באופן טבעי , משליכים את המצב הרגשי הלא קל שהם חווים על מישהו קרוב, כדי שעוד מישהו יהיה איתם באותה הסירה.
זה לא מכוונה ראע כלפיך, אבל את צריכה להיות ערה ולבדוק איפה את נמצאת ביחס למה שעוברת החברה שלך, בייחוד אם נדמה שהכל כרגיל אצלה, והיא לא פתוחה לשקף את מה שהיא באמת חווה.

[לליאת*]

לליאת אני כל כך מבינה את מה שאת עוברת
זה כאילו קראת את המחשבות שלי
אצלי זה הריון ראשון ומאז ההריון אני חווה אחד לאחד מה שאמרת הבן זוג שלי ממש נפגע ממני כי הוא מרגיש שאני לא רוצה אותו יותר
אני בוכה די הרבה לא עובר יום בלי בכי היסטרי
אני מאוד מקווה שזה ההריון
כי גם אני מרגישה אבודה

[אני*]

אני רק רוצה להעיר בעדינות שמשהו בזה שהבעל ישן על הספה וילד איתך בחדר יוצר מצב לא בריא בכלל.. בן זוג צריך לבוא לפני הילד ואיכשהוא בחברה שלנו הפכנו את היוצרות..

[נעמה*]

הי בנות,
אני פעם ראשונה כאן. אני קוראת את כל מה שכתבתן על המשבר בזוגיות ו איזשהו מקום זה חצי נחמה אצלי. חצי נחמה כי אצלי נראה שהמצב יותר רע. יש לי בת בת שנה ואני בהריון שני. בעלי עובד מהבית כעצמאי ואני לא עובדת. הוא נמצא איתי יומיום כמעט בבית ומטריף אותי. הוא מתערב לי בגידול הילדה ויתרה מזאת, רב איתי המון ובעיקר טוען שאני ילדותית ולא אחראית ולא מכינה לא אוכל וכו וכו...הבית שלנו מאוד קטן ואני מתה שנעבור דירה לקראת הלידה אך כל פעם שאני מעלה את הנושא, או כל נושא אחר שלא נראה לו, הוא מתנפל עלי בעצבים. אני בוכה כמעט כל יום לאחרונה וכואב לי גם כי אני חוששת שלא אפגע בעובר אך בעיקר כי הבת שלי רואה אותי במכאובי ורואה את המריבות ביננו.
אני מרגישה חוסר אונים ובעיקר פחדים. אנחנו בטיפול זוגי מזה חצי שנה אך אני לא רואה תוצאות.
אני ממש מקווה לקבל כאן תמיכה ממישהי

[פלונית_הריונית*]

אני ממש מבינה אותך, גם אני בהריון שני, חודש שישי ולפני שבועיים אושפזתי ועכשיו אני הריון בסיכון גבוה עם שמירת הריון שהמשמעות- שכיבה מלאה בבית במיטה. יש לנו ילדה בת שנה וחצי ובעלי פשוט מאז שחזרתע מהאשפוז ושוחררתי לשמירת הריון, הוא נהייה מטורף, עצבני, לחוץ, כל הזמן יוזם ריבים. בהתחלה רחמתי עליו כי נטל עבודות הבית נופל עליו והוא גם לא הרגיש טוב. אמא שלי עוזרת המון, גם מוציאה את הילדה מהגן, גם בעבודות בית, גם אחותי מוציאה אותה ושומרת עליה כדי שהוא יוכל לעבוד יום שלם, אבל שום דבר לא מספיק טוב לו. יש לנו מנקה פעם בשבוע ואני מראיינת מטפלות כי הוא לא עומד בלחץ. בקיצור, כשההורים שלו או כל אחד שואל אותו מה המצב- הוא רגוע ואומר שהכל בסדר, אבל אליי מדבר בזלזול ומתנהג ברשעות ממש. אני כבר שוקלת גירושים כי זה ממש לא הבעל שלי, פשוט נהיה מטורף שרק גורם לי לבכות כל היום ולילדה שלי לראות אותי בוכה. זה כואב כל כך, אני כל כך מבינה אותך. צריך להתמודג ולהחזיק מעמד למען העובר והילדה, אין ברירה. זה מה שאני מנסה לעשות. לא קל בכלל.

[מלונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

זה נשמע כמו מצב קשה ומלחיץ מלכתחילה ולא פלא שמתעוררים רגשות קשים בכלל וגם אחד כלפי השני. יכול להיות ששניכם נכנסתם ל"לופים" של מחשבות אחד לגבי השני וזה רק מזין יותר ויותר את המקום הלא טוב (הוא כועס, מתוסכל, עמוס ואת מתוסכלת פגועה ומודאגת) נראה שצריך לדבר על הדברים, לא לריב עליהם ואולי הכי טוב לבקש עזרה מגורם שלישי שיוכל להראות לכם את המצב שלכם מזוית קצת אחרת. לפעמים נקודת מבט אחרת יכולה לשנות הכל..... לטובה.
ואילו הזנה של הדפוסים השליליים יכולה לשנות הכל לרעה.
אני חושבת שכדאי לכם להגיע ללידה במצב הכי טוב שאתם יכולים, כי זה לא יהיה יותר קל אחריה ואתם תצטרכו להיות חזקים כדי להתמודד.
אני נמצאת במקום דומה אבל גם מאוד שונה, וכותבת אליך וגם קצת אל עצמי. הרבה הצלחה! לא מספיק להתמודד עם הרע, זה לא יחזיק מעמד לאורך זמן, נסי לחפש איך אפשר לשנות לטובה!!

[נעמה*]

לפלונית הריונית, נראה שאנחנו די באותו מצב . גם אני בהריון בסיכון. אני מנסה להיות חזקה עבור בתי ועבור העוברית אבל אני לא מצליחה וכמעט כל יום בוכה. מאז לידת בתי אני לא עובדת. בעלי ביקש שאחזור לעבודה שהיתה אך לא הסכמתי כי היה לי שם ממש רע והאמנתי שאמצא משהו אחר. הזמן חלף ולא מצאתי. בינתיים נכנסתי להריון אחרי שבעלי כל הזמן אמר שכדאי להמתין עד שנתייצב כלכלית. עד היום הוא , כך מרגיש לי, נוטר לי טינה ושונא אותי על כך שאני לא עובדת ושנכנסתי להריון. הוא עושה הצגה שהוא מאושר מההריון אבל בכל ריב הוא דואג להזכיר לי שאני זו שהבאתי אותנו למצב הזה.
הערב למשל סידרתי בייבי סיטר ותכננתי לנו יציאה אבל הוא גם הצליח להרוס אותה. הזמנתי מקום לטפאס בר כהפתעה אז הוא התעצבן שלא הודעתי לו ושהוא אכל לפני שבאנו ושהרסתי לו את הערב (מיותר לציין שיש לו תאבון בלתי נלאה כך שזה סתם היה תירוץ) הוא אף פעם לא יוזם יציאה או מביא פרח או אפילו חיבוק מילה טובה אבל אני שכן יוזמת ומנסה, כמובן תמיד עושה לו לא טוב. רע לי פשוט רע לייייי!!!!

[נעמה*]

איך אתן מתמודדות? תנו לי טיפים

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

טאפאס בר? באמת? אולי הוא כמו כל גבר מרגיש לחוץ כשהוא ״לא מספק את הסחורה״ כלכלית ומבחינתו בייביסיטר+ הוצאה על בילוי זה יותר מדי כרגע (אולי יכולת להבין את זה לבד, כך ודאי הוא חושב... ואם לא, כנראה שדרך ריב הוא ״דואג להזכיר לך״ את זה). נשמע שאת לא שומעת אותו.
אני מאמינה שגם הוא לחוץ משמירת ההריון. (ממצבך)
יש נטיה להיות לא ריאליים בחברה שלנו. כאשר רק אחד מפרנס כרגע, ויש באופק הוצאות חדשות... אולי זה לא הזמן לבלות בחוץ.
זה בקשר לריב, שנראה לי שמקורו בהתנהלות כלכלית שונה.
חוצמזה, הגיון והריון סותרים זה את זה... אני יודעת (כרגע באותה סירה).
טיפים? קטונתי. אבל לזכור שמצבי רוח הם חלק עיקרי מההריון, וגם חרדות ותסריטים שחורים לגבי העתיד.
ולשים לב מה בהתנהלות שלנו יכול להאיר את המצב, להתניע שינוי.
הם הרבה פעמים זקוקים להובלה שלנו, רק חצי צעד, כדי להתחיל ללכת לכיוון הנכון.
מקווה שהתוכחה התקבלה בהבנה. אני לא מאמינה שניתן לשנות את האחר כלל. לשנות את המצב אפשר רק בקטנה, כל פעם קצת, ו רק מהכיוון שלנו

[נעמה*]

הי בנות, שוב אני כותבת ממצוקה נוראית. כל סופש שמגיע לאחרונה בעלי עצבני עלי ועכשיו זה הגיע למקום שהוא מקלל אותי ליד הקטנה, לוקח את האוטו לכל היום ו משאיר אותי בלי רעב ובלי עגלה בבית. כידןע אני בהריון ומצאתי משרה ל3 חודשים עד הלידה. חשבתי שישמח אבל במקום זה הוא בא ןאומר לי עכשיו שאני לא הולכת ביום ראשון לעבוד הוא לא יתן לי את הרכב לשם. אני מתאפקת לא לבכות ליד הילדה שלי אבל מחנקת מבפנים

[נעמה*]

התכוונתי בהודעה שכתבתי, שהוא השאיר אותי בלי רכב ובלי עגלה

[נעמה*]

אז ילדתי לפני כחודשיים ילדה מהממת ובריאה תודה לאל!!המצב עם בעלי רק הולך ומחמיר. הוא שכר משרד מכסף שאין לנו. הוא קם בשמונה ובקושי עוזר לי בבקרים עם הבנות. בעשר הוא הולך למשרד וחוזר מאוחר בערב. כל הזמן מתלונן ומקטר שהוא עייף ועושה פרצופים כעוסים. מיותר לציין שהוא ישן רצוף כת הלילה ונוחר ללא הרף. אני זו שקמה לתינוקת ולא ישנה.
סופי שבוע מבחינתי הם מאיימים במיוחד כי כולנו בבית והאנרגיה בבית נוראית. הילדה שלי שהיא כבר בת שנה וחצי מרגישה את הכל וכל יום כמעטנרואה אמא בוכה ואומללה.
אני לא מאמינה שאני כותבת את זה אבל אני מצטערת על הרגע שהריתי.אני אוהבת את התינוקת אבל מרגישה שזה הביא לי הרבה רע לחיים במקום אושר.
הוא כל הזמן מבקר אותי ויורד עלי ונותן לי תחושה שאני אשמה שאין לו מנוחה ושהבאתי נטל לחיים שלנו.
אני רוצה לעזוב אותו ממש רע לי איתו ואינני יודעת מה לעשות.
מנסה להיות חזקה בשביל הבנות שלי אבל קשה לי.

[תפוח_אדמה*]

אוי.
זה נשמע מצב נורא קשה.
אין לי תובנות, אבל אני שולחת לך חיבוק.

[תפוח_אדמה*]

במחשבה שנייה, יש דף שמדבר על זה, סימני התעללות בזוגיות.