סיפור ההנקה של תמרי ושלי

[רותית*]

סיפור ההנקה של תמרי ושלי

אני רותי, אמא לתמרי, בת שנתיים. סיפור ההנקה שלי מתחיל קצת אחרת. לפני שילדתי, ממש לא הייתי בטוחה שאני רוצה להניק. לא התחברתי לאמירות שהדגישו את החשיבות שבהנקה או את היופי שבה. הרגשתי שיש בכך לחץ עלי להצליח להניק ושזה רק ממריד אותי. חשבתי שיש בהנקה משהו תובעני ופולשני עבור הגוף שלי. לא הבנתי את ההתמסרות הזו ולא חשבתי שאוהב את זה, אבל אמרתי לעצמי שאחרי הלידה אנסה, אם ילך – ילך ואם לא – אז לא. אימי לא הניקה אותי כלל ותמיד טענה בביטחון שהיא גידלה אותנו נפלא עם בקבוקים. האמת היא, שגם בקורס ההכנה ללידה לא ממש התעניינתי בעצות להנקה מוצלחת או בתנוחות. לא ממש ראיתי מה המדריכה הדגימה ואמרתי לעצמי שכרגע זה בכל אופן לא רלוונטי לי ושאדאג לזה אחרי הלידה, במידה וארצה להניק בכלל. הרבה יותר דאגתי מהלידה הקרבה ומאיך אעבור אותה.

לקראת סוף ההיריון שלי ילדה חברה טובה שלי ומאוד התקשתה בהנקה. היו לה דלקות וכאבים איומים והשד יודע מה. והיא מאוד רצתה להניק ונלחמה כמו אריה ועברה מיועצת הנקה אחת לשניה ובכתה והיתה נורא מסכנה. ואני לא הבנתי אותה. בלב חשבתי לעצמי שהלוואי שתוותר כבר, כי הסיפור הזה משתלט על כולה והופך אותה לאומללה. אבל היא היתה נחושה שזה נורא חשוב לה ואני ניסיתי לתמוך בה מבלי להבין.

ואז ירדו לי המים והתחילה הלידה, שלא היתה קלה, אבל עברה (14 שעות, פיטוצין, אפידורל וחיתוך..). והגיע הרגע הגדול שבו ראיתי את תמרי לראשונה, מכוסה בדם ובוכה במלוא גרונה ונבהלתי ואהבתי ורציתי לגונן ולא ידעתי מה לעשות איתה והייתי מותשת והכל יחד. המיילדת הניחה אותה על החזה שלי וניסתה לעזור לנו בחיבור ההנקה, אבל לא הצליחה. אני הייתי מותשת ואמרתי לעצמי שלא נורא. אנסה שוב אחר כך.

ואחר כך, ניסיתי שוב, אבל לא הצלחתי לחבר אותה. קראנו לאחות שניסתה גם היא והצליחה לחבר בינינו קצת ותמרי ינקה מעט ונרדמה. באותו יום המשכתי לנסות ומהנקה להנקה זה נהיה קשה יותר ויותר. תמרי בכתה נורא ונרתעה מהפטמה, לי התחיל לכאוב בפטמה הימנית וראיתי שהיא פצועה. האחיות לא היו כל כך זמינות וגם כשניסו לעזור, לא הצליחו. יועצת הנקה לא היתה בנמצא, כי ילדתי ביום שישי ובשישי- שבת אין יועצות הנקה בבית החולים. בערב שוב ניסיתי להניק את תמרי והיא שוב בכתה נורא. הלכתי איתה לתינוקיה וביקשתי את עזרת האחות שלא ממש עזרה ואז נשברתי- הרגשתי שתמרי רעבה ואני חייבת להאכיל אותה וזה יותר חשוב מהכל. הלכתי וביקשתי בקבוק של תחליף חלב והאכלתי אותה בעצמי. מדהים כמה זה היה מהר וקל ורגוע יחסית למאמצי ההנקה הכושלים. למחרת לא הצלחתי להניק בכלל, למרות שניסיתי. כל הסובבים אותי אמרו לי שזה לא חשוב ולא נורא, פרט לבעלי שמאוד רצה שאניק והמשיך לעודד אותי לנסות. אני הייתי מדוכאת קצת, אבל תליתי את תקוותי בכך שמחר יום ראשון ויהיה ייעוץ הנקה סוף סוף.

למחרת בבוקר, במקביל לכל פרוצדורת השיחרור מבית החולים הלכתי לייעוץ ההנקה. במשך שעה וחצי שמעתי הרצאה מפורטת על החשיבות שבהנקה,על היתרונות הבריאותיים החד משמעיים שלה, על המנגנון האנטומי של השד, על אנחנו צריכות להתאושש ולהתלבש ולהתארגן ולא להישאר בפיז'מות, כיוון שלידה זה דבר טבעי ולא מחלה ובלה, בלה, בלה.. רק אחר כך, התקיים הייעוץ עצמו. בייעוץ עצמו, ניסתי להניק והיועצת קצת ניסתה לעזור לי לחבר את תמרי, בלא הצלחה. ואז תמרי (שנדמה לי שהיתה פשוט שבעה מתמ"ל) נרדמה והיועצת אמרה שנחכה שתעורר. במשך למעלה משעה ישבתי איתה בחדר מלא נשים ותינוקות והרגשתי, כאילו כולן מצליחות להניק ורק אני לא. מהמחלקה באו להאיץ בי לקחת את הדברים ולהשתחרר מבית החולים ובייאוש חשבתי לעצמי שאני לא יודעת איך אי פעם אצליח להניק ואיך אסתדר בבית. בסוף, כשראיתי שתמרי לא מתעוררת, פניתי שוב ליועצת ההנקה שנתנה לי הפניה ליד שרה להשאלת משאבת חלב, השתחררנו ונסענו הביתה.

לאחר שהתייעצתי עם חברות החלטתי להזמין יועצת הנקה הביתה (למזלי, לחברתי היו את מספרי הטלפון של רוב היועצות באיזור.. ).

באותו יום תמרי אכלה תמ"ל ואנחנו ניסינו להתרגל לחיים כהורים לתינוקת בת יומו. זה היה קשה מאוד. מאוד. הייתי אחוזת חרדה. הרגשתי את מלוא הכובד של ההחלטה להביא ילדה לעולם, את האחריות העצומה שהופקדה בידי. וכל סיפור ההנקה שלא מצליחה פשוט אימלל אותי. רק תחושת השותפות המדהימה עם בעלי שיככה מעט את חששותי. פחדנו ביחד, היינו עייפים ביחד, בכינו וצחקנו יחד- אמרנו זה לזו, מה היה לנו רע? למה עשינו את זה לעצמנו?? הצחיק אותי, שכל כך פחדתי מהלידה, כאשר היא בעצם אירוע נקודתי, שמתחיל ונגמר, בעוד שההורות היא כמו ים אינסופי שבו אנחנו לא יודעים לשחות...

למחרת הגיעה יועצת ההנקה, מלאה בביטחון ואמירות על חשיבות ההנקה או יותר נכון, על הנזקים שבאי הנקה. הרגשתי את עצמי נרתעת מכל הלהט הזה, אבל קיוויתי שהיא תעזור. היועצת ניסתי לחבר את תמרי אלי במשך 4 שעות ובמגוון תנוחות ודרכים. אבל לא הצליחה. אחרי 4 שעות היא התחילה לדבר אתנו על שאיבת חלב ועל finger feeding. היא דיברה על כך שכדי להגביר את כמות החלב שלי, אני חייבת לשאוב חלב במשך 30 דקות כל שלוש שעות, ביום ובלילה, בזמן שבעלי יאכיל את תמרי ב- finger feeding. ואז היא אמרה לי להתקשר לעדכן אותה והלכה.

בהאכלה הבאה שוב ניסיתי לחבר אותה, לשווא ואז, בתסכול ותחושת "מה אני, פרה חולבת?!" פניתי למשאבה ובעלי ניסה להאכיל את תמרי ב- finger feeding. לאחר כ 3 דקות שבמהלכן תמרי בכתה, האדימה, התעצבנה וסירבה לאכול, בעלי התעצבן גם הוא, אמר שהוא לא מוכן לשיטה המתעללת הזו ונתן לה בקבוק. אני התייאשתי עוד יותר. הנה גם יועצת הנקה מוסמכת שלוקחת הרבה כסף (לא כולל מע"מ) ומאמינה אדוקה בחשיבות של חלב אם לא הצליחה לחולל בינינו הנקה. אז אולי זה אבוד. בכל האכלה ניסיתי להניק ונכשלתי. בקבוקים, סטרליזטור ושקיות לחלב השאוב מילאו את המטבח שלנו. אני שאבתי, לא כל 3 שעות, אבל כל 4-5 (הזמן עבר כל כך מהר.. בלי שהרגשתי בכלל עברו 3 שעות). בלילה לא שאבתי. אמרתי לעצמי שיש גבול ואת מעט השינה שיש לי אני לא מוכנה על שאיבת חלב. בימים הבאים לא היה שינוי. המשכתי לשאוב וכמות החלב גדלה מאוד, אבל להניק לא הצלחתי. את יועצת ההנקה היה קשה להשיג בטלפון ובכל מקרה לא היה לה מה לומר לי. ידעתי שאני לא מוכנה לשאוב חלב בלי סוף ושמבחינתי המטרה של כל השאיבה היא להניק. האנשים שמסביבי ניסו לתמוך ולהגיד לי שלא נורא לא להניק וגם אני ניסיתי להגיד את זה לעצמי, אבל זה היה נורא עבורי. פשוט איום ונורא. הרגשתי כאילו אני נכשלת במקום שבו כל אישה פרהיסטורית היתה מצליחה. הרגשתי שתמרי דוחה אותי. שהיא לא רוצה את האהבה והחלב שיש לי לתת לה.

הכי קשה היה שלא ידעתי מה אני רוצה. הייתי כל כך מבולבלת ועייפה ומבוהלת ונסערת. לא ידעתי אם אני בכלל רוצה להניק, אם זה בכלל שווה את המאמץ האדיר הזה, או שלא. ידעתי שאם לא אניק, אוכל לקבל הרבה יותר עזרה מהסובבים אותי. לצאת בלי תמרי להתאוורר קצת. לא להיות לכודה בבית כל הזמן. לחזור לעצמי, להבין מי אני עכשיו. עם תמ"ל היא ישנה הרבה יותר טוב מאשר עם חלב אם שאוב. אוכל לישון יותר בלילה. אוכל להתחלק בנטל ולא להרגיש את האחריות המבהילה הזו רק עלי כל הזמן. אמרתי לעצמי שאני לא פנאטית והרי אמרתי שאם לא ילך אז לא. לא ידעתי אם יש טעם להזמין יועצת הנקה שוב ולשלם כל כך הרבה כסף, אם אני במילא אוותר עוד יום יומיים.
מצד שני, לא רציתי לוותר על האופציה להניק, לפחות קצת- חודשיים –שלושה. שבועיים- שלושה. משהו. בכיתי המון ולא הבנתי את עצמי: למה אני תולה כל כך הרבה בהנקה? הרי באימהות יש כל כך הרבה מעבר להנקה. אבל הלב סירב להקשיב לשכל. הייתי פשוט עצובה. כבר לא העזתי לחשוב שאצליח להניק. חשבתי שעם הזמן פשוט אוותר ואשלים עם זה.

ואז, ביום שישי אחר הצהרים, בדיוק שבוע אחרי שתמרי נולדה, התקשרה אלי חברה מהעבודה וכשסיפרתי לה בקול חנוק על אי הצלחתי להניק, היא סיפרה על פטמות סיליקון. היא אמרה לי לשלוח את בעלי מיד לסופר-פארם לקנות פטמות סיליקון ואמרה שהיא הניקה את כל 3 בנותיה כך ושזה נוח מאוד והרבה יותר קל לקטנים לתפוס את פטמה. בעלי המתוק נסע מיד וחזר עם פטמות סיליקון, אני חיברתי את הפטמות, קירבתי את תמרי לחזה שלי ו- היא ינקה... לראשונה מזה שבוע הצלחתי להניק. הייתי כל כך מאושרת שדמעות נצצו בעיני. לא האמנתי לנס הזה. הצלחתי להניק!! (עד היום אני לא מבינה איך היועצת הכה נלהבת לא סיפרה לי על פטמות סליקון. הרי עדיף להניק עם פטמות סיליקון מאשר לא להניק בכלל, לא?)

בימים הבאים ההנקה התחילה להתבסס, אבל עדין היה לא קל. לפעמים תמרי בכתה וסירבה לקחת את פטמת הסיליקון בפיה ואני לא ידעתי מה לעשות ובסוף נתתי לה בקבוק. כל הנקה היתה התמודדות לא פשוטה. להרגיע אותה, להציע לה פטמה בעדינות, לקוות שתסכים. תמרי העדיפה בקבוק באופן ברור ונהגה להגיב בכעס כשקיבלה ציצי במקום בקבוק. בלילות נתתי לה בקבוקים בלבד. הרגשתי שאין לי כוחות להתמודדות הזו גם בלילה ושמלחמות עושים בבוקר. לא הרגשתי בנוח לצאת מהבית ולהניק בחוץ, כיוון שההנקות היו כל כך קטועות, מסובכות ומלוות בבכי עז שלה, בזריקת זרועותיה לכל עבר ובניסיונות חוזרים שלי להרגיע ולהציע שד. התחלתי לחשוב שאולי באמת עדיף לוותר. אולי אני עושה לה נזק בכך שאני מתעקשת להניק. אני גורמת לה למצוקה. היא הרי מעדיפה בקבוק. ניסינו לעבור לבקבוק עם זרימה איטית, אבל גם על זה תמרי התעצבנה מאוד וסירבה לאכול. היא רצתה את האוכל בזרימה מהירה ובלי עניינים. היה יום אחד שהיה ממש קשה וכבר לא יכולתי ואמרתי לעצמי שאני לוקחת הפסקה מההנקה. נתנו לתמרי בקבוקים כל אותו יום ואני שאבתי חלב. במרירות, חשבתי לעצמי שכבר קל יותר להתייחד עם המשאבה, שלא צועקת עלי, לא בוכה בגללי ולא מרביצה לי בחזה. אבל למחרת בבוקר, הצעתי לתמרי לינוק, והיא הסכימה וינקה. אחרי שינקה היא נרדמה בזרועותיי, בהבעת שובע ושביעות רצון והיתה כל כך מלאכית ומתוקה. הרגשתי כל כך קרובה ואוהבת.

כמה ימים לאחר מכן ביקרה אותי חברה שהיתה גם אחות ועזרה קצת בהדרכות הנקה בבתי חולים. היא תיקנה את תנוחת ההנקה שלי (למעשה לימדה אותי להניק) וכשראתה את המאמץ שהיה כרוך בכל הנקה, אמרה לי שלדעתה, אני צריכה להחליט – הנקה מלאה או בקבוקים. היא אמרה שהשילוב הוא שגורם לבעיות. עדין לא ידעתי מה אני רוצה, אבל אמרתי לעצמי שאנסה. לוותר על ההנקה תמיד אוכל. היא נשארה איתי כל אותו יום ועזרה לי במספר הנקות, עד שהתנוחה השתפרה, תמרי התחילה להתרגל ואני התחלתי להירגע ולהרגיש שאולי זה אפשרי.

בעיה נוספת היתה שלא היה די חלב להנקה מלאה, כיוון שעדין שילבתי בקבוקים כל יום. הבנתי שכדי לעבור להנקה מלאה, אצטרך להתאמץ ולהניק או לשאוב כל היום.
מה שאני זוכרת משלושת השבועות שבאו אחר כך הוא התמונה הבאה: אני, יושבת על הספה בסלון בחזה חשוף ומניקה כל היום. תמרי היתה יונקת שעה, נרדמת לשעה ושוב קמה לאכול במשך שעה. בין לבין גם שאבתי קצת. היה ממש קשה. הרגשתי שאני כלואה ושהגוף שלי משועבד. בהתחלה גם לא הצלחתי לראות טלוויזיה או לקרוא או לדבר בטלפון תוך כדי הנקה. עדין לא ידעתי אם זה שווה את זה, ובמחשבות התלבטתי כל הזמן, אבל במעשים, המשכתי, פעם אחר פעם להניק. עדין נתנו לה בקבוק אחד בלילה מדי יום יומיים, כדי שאוכל לנוח קצת. עדין היו בעיות בהנקה מדי פעם, אבל פחות ופחות. נראה היה שזה מתחיל להסתדר.

ופתאום, בוקר אחד חודש אחרי הלידה, כל הבעיות חזרו במלוא עוזן. תמרי בכתה וסירבה לינוק, לא הצלחתי להרגיע אותה בשום אופן ונתתי לה בקבוק. אותו דבר קרה גם בהנקה הבאה ובזו שאחריה. יום שלם לא הצלחתי להניק ואני כבר הייתי על סף דמעות. הקפדתי לשאוב במקום כל הנקה, אבל הרגשתי כאילו לעולם לא אצליח להניק יותר. ניסיתי לנחם את עצמי שהנקתי אותה חודש, אבל עדין לא הצלחתי לוותר. כך עברו יומיים. למחרת אחרי הצהרים, לאחר ששוב ניסיתי להניק ללא הצלחה ונתתי לתמרי בקבוק, בכיתי תוך כדי האכלתה. זה היה הרגע הכי קשה שאני זוכרת, כי הדמעות שלי ממש זלגו על תמרי האוכלת. הרגשתי שאני צריכה לשים לעינוי הזה סוף. זה לא עסק שאני בוכה על התינוקת שלי. שהיא בסדר, אני בסדר ואני צריכה להיות אסירת תודה על זה ולהמשיך הלאה.

בעלי שמאוד תמך בי לאורך כל הדרך, כבר היה מותש ולא ידע מה להגיד או לעשות. הוא אמר שהוא תומך בי בכל בחירה שאבחר וניסה לנחם אותי, אבל אני הייתי פשוט עצובה. באותו ערב, הוא יצא להתאוורר קצת עם חבר ואני לקחתי את תמרי להורי, ישבתי איתם בסלון לאחר שהיא נרדמה, סיפרתי להם מה קורה ובבכי אמרתי שאני מבינה שאני צריכה להפסיק עם סיפור ההנקה ולוותר. חזרתי הביתה מותשת ומובסת. אבל למחרת בבוקר, שוב ניסיתי להניק את תמרי והיא ינקה.

החלטתי לתת להנקה סיכוי אחרון, להפסיק את כל הבקבוקים ולהניק באופן מלא ובלעדי ולקוות שאני אעמוד בזה ושזה יעזור. וכך אכן היה. כשהפסקנו את כל הבקבוקים, תמרי התרגלה להנקה וסוף סוף ההנקה נהייתה רציפה וקלה יותר. התחלתי להנות מהיתרונות של ההנקה. יכולתי להניק בחוץ, לא הייתי צריכה להתארגן עם בקבוקים ותמ"ל. למדתי להניק בשכיבה במיטה וכך הפכתי את הלילות לקלים יותר. כשתמרי היתה כבת חודשים, לאט לאט הצלחתי להוריד את פטמות הסיליקון ולהניק אותה בלעדיהן. עדין היו בעיות מדי פעם, אבל רוב הזמן זה היה בסדר גמור.
למרבה האירוניה, בגיל 3 חודשים שלה, כשחזרתי לעבוד מחוץ לבית יום בשבוע, תמרי סירבה לאכול מבקבוק (חלב שאוב)... אני מודה שבמקביל לדאגה, הוחמאתי...

הנקתי את תמרי 11 חודשים, עד שהיא החלה להתנגד להנקות שוב ובשלב ההוא כבר קיבלתי את זה. אני מאוד שמחה שלא וויתרתי והתמדתי בהנקה, למרות הקשיים. אני מרגישה שההנקה הפכה לרגעי אינטימיות וחום משותפים של תמרי ושלי, שהיא אפשרה חיבור פיזי- ריגשי עמוק בינינו, שלא מתאפשר בהאכלה בבקבוקים.

במבט לאחור אני מבינה שאני גרמתי להרבה מהבעיות, בחוסר הידע שלי ובחוסר ההבנה שהיה לי לגבי הנקה. אני מקווה שבפעם הבאה, זה ילך טוב יותר. אני כבר יודעת יותר וחשוב מכך- אני יודעת כמה הנקה חשובה לי. כן, כן, הפכתי לגרופי. אני מקווה שבפעם הבאה אצליח לדאוג שלא יתנו לתינוק/ת אף לא בקבוק אחד בבית החולים. אני מתכננת לעשות לעצמי רענון על תנוחות הנקה ודברים חשובים לפני. אני מתכוונת להביא איתי פטמות סיליקון לבית החולים. אני מקווה שההנקה תתבסס באופן מהיר וחזק יותר ושאצליח להניק יותר זמן. אני באמת חושבת שזו דרך הטבע ושזו הדרך הנכונה לטפל בתינוקות. אבל גם אם יהיה קשה בהתחלה, עברתי את זה פעם, אני יכולה לעבור את זה שוב...

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

תמרי התברכה באמא ואבא מדהימים !

[תמרי*]

כל הכבוד על הסבלנות ואורך-הרוח. אני מאמינה ומאחלת לך שהפעם הבאה תהיה קלה וזורמת יותר.

[תמרי*]

נו, כמובן שנכנסתי בגלל השם ונשארתי בגלל הסיפור...

[אפרת_נ_היא_עדיין_מתעגלת*]

כל הכבוד!
אני שם, עדיין בקשיים לפעמים, אבל אין ספק שזה שווה את זה
(-:

[פלונית*]

חוויתי סיפור דומה מאוד עד שנדמה לי לרגעים שכתבת את זה עלי... אני יודעת מקרוב איזה כוחות על נדרשים כדי לא להרים ידיים ומלאת התפעלות על העיקשות שלך במיוחד בגלל שלא היית גרופי לפני...
אני מאחלת לשתינו שבפעם הבאה ילך בקלות וברוגע
במבט לאחור אני יכולה להוסיף שאם בבי"ח היו יועצות הנקה זמינות לאורך כל שעות היום (וגם בשישבת..) היינו שתינו ועוד רבות אחרות ניצלות ממחול השדים הזה. אני בטוחה שאם היו ניתנים הסיוע והתמיכה הנחוצים כ"כ בשעות הראשונות של לאחר הלידה לא היינו נכנסות למערבולת הזו...

[אום_אל_קיצקיצ*]

סיפור מדהים ומרגש. באמת מעניין איך הגלגל התהפך ורגע אחרי הלידה הגוף ידע שהוא רוצה להניק. זה אומר שההורמונים עבדו כשורה!
בהנקה של ביתי הבכורה גם השתמשתי בפטמות סיליקון במשך שבועיים והמסקנה שלי הייתה שההנקה דרכם גרמה לירידה בכמות החלב. מה דעתך?

[רותית*]

תמרי התברכה באמא ואבא מדהימים !
תודה!! איזה כף לשמוע, למרות שכתבתי כאן את כל הרגשות האמביוולנטיים והקשיים שהיו לי בהתחלה...
))

[רותית*]

כל הכבוד על הסבלנות ואורך-הרוח. אני מאמינה ומאחלת לך שהפעם הבאה תהיה קלה וזורמת יותר.
תודה,
אני מאוד מקווה גם כן...

[רותית*]

_ל הכבוד!
אני שם, עדיין בקשיים לפעמים, אבל אין ספק שזה שווה את זה
happy_
עדין מתעגלת יקרה, אני שולחת לך הרבה כוחות ושמחה לשמוע שאת מרגישה שזה שווה את המאמץ. כיום אני בטוחה בכך. אני שלמה לגמרי עם המאמץ שהשקעתי. המאמץ השתלם ולאחר שההנקה התבססה, זה היה מאוד קל ונוח. הנקה, כנראה, היא לא מיומנות פשוטה כל כך ונשים רבות מתקשות בהתחלה. אני מאחלת לך שזה יהיה יותר ויותר קל כל יום.

[רותית*]

_חוויתי סיפור דומה מאוד עד שנדמה לי לרגעים שכתבת את זה עלי... אני יודעת מקרוב איזה כוחות על נדרשים כדי לא להרים ידיים ומלאת התפעלות על העיקשות שלך במיוחד בגלל שלא היית גרופי לפני...
אני מאחלת לשתינו שבפעם הבאה ילך בקלות וברוגע happy
במבט לאחור אני יכולה להוסיף שאם בבי"ח היו יועצות הנקה זמינות לאורך כל שעות היום (וגם בשישבת..) היינו שתינו ועוד רבות אחרות ניצלות ממחול השדים הזה. אני בטוחה שאם היו ניתנים הסיוע והתמיכה הנחוצים כ"כ בשעות הראשונות של לאחר הלידה לא היינו נכנסות למערבולת הזו..._
איזה תגובות מדהימות ומרגשות!
פלונית, נעים כל כך לשמוע שאני לא היחידה.. במשך די הרבה זמן הרגשתי נורא יוצאת דופן- לא "אשת לה לה צ'ה" מבחינת התפיסות אבל כן מבחינת ההתנהגות.
אני בטוחה ומשוכנעת, שאם היו יועצות הנקה זמינות בבית החולים ובטיפת חלב לא היינו מתייסרות כל כך. זה מאוד כואב וחורה לי עד היום.
זה צריך להיות אינטרס לאומי של מערכת הבריאות ובמקום זה, הם נותנים לחברות המסחריות שמשווקות תמ"ל להשתלט על המערכה.
מדי פעם אני חולמת בהקיץ על הקמה של קבוצת נשים תומכות הנקה שיגיעו לבתי החולים וינסו לעזור לאימהות צעירות ללמוד להניק.

[רותית*]

_סיפור מדהים ומרגש. באמת מעניין איך הגלגל התהפך ורגע אחרי הלידה הגוף ידע שהוא רוצה להניק. זה אומר שההורמונים עבדו כשורה!
בהנקה של ביתי הבכורה גם השתמשתי בפטמות סיליקון במשך שבועיים והמסקנה שלי הייתה שההנקה דרכם גרמה לירידה בכמות החלב. מה דעתך?_
תודה על הדברים שכתבת....נגעת במשהו שגם אני חשבתי עליו המון- איך אחרי הלידה הכל התהפך וההנקה נהייתה כל כך חשובה עבורי. זה פשוט לא יאמן. עד היום אני לא יודעת להסביר את זה לעצמי. אני מניחה שזה פשוט האינסטינקטים של האימהות או ההורמונים, אם תרצי, שהשתלטו עלי. אני ממש מרגישה שלאורך כל הדרך פעלתי מהבטן ומהרגש ולא מהשכל.

לגבי השאלה על הירידה בכמות החלב, אני לא יודעת מה לענות. אני הנקתי ושאבתי כל כך רבה בתקופה שהשתמשתי בפטמות הסיליקון, שהיה לי המון, המון חלב. שמרתי סטוקים בפריזר. אני כן יכולה להגיד שנדמה לי, שבגלל הפטמות ההנקות היו איטיות וממושכות יותר. ברגע שהורדתי את הפטמות (כשתמרי היתה בת חודשיים), ההנקות התקצרו מחצי שעה- שעה ל- 10 דקות. יכול להיות שזה גם בגלל שתמרי גדלה וינקה באופן יעיל יותר. בכל אופן, היה מאוד קשה להרגיל אותה ליניקה מהפטמות ללא פטמות הסיליקון, גם זה היה תהליך ממושך.
איך זה היה אצלך? למה את השתמשת בפטמות סיליקון?

[ע_ע_ע*]

דף סיפור הנקה

[פלונית*]

ופתאום, בוקר אחד חודש אחרי הלידה, כל הבעיות חזרו במלוא עוזן. תמרי בכתה וסירבה לינוק, לא הצלחתי להרגיע אותה בשום אופן ונתתי לה בקבוק. אותו דבר קרה גם בהנקה הבאה ובזו שאחריה.

אני הנקתי ושאבתי כל כך רבה בתקופה שהשתמשתי בפטמות הסיליקון, שהיה לי המון, המון חלב

הי רותית, רציתי רק להוסיף שגם אצלי היה נראה שהבעיה הסתדרה ואז שוב כמו בתיאור שלך הבעיות חזרו ובגדול, מה שהסתבר הוא שבשל השאיבות המרובות הגעתי למצב של עודף חלב וכמו שתיארה זאת היועצת- את מנסה להניק אותה עם צינור של כיבוי אש.... אין פלא שהיא התפתלה ובכתה איך שהתקרבה לציצי.
למזלי היועצת עלתה מיד על הסיפור ואז פצחתי בתהליך הדרגתי להורדת כמויות החלב (הגלגל התהפך...). ולקח בערך שבועיים להגיע להנקה שקטה יחסית.... נשמע לי מהתיאור שלך שקיים סיכוי מאוד גדול שזה היה המצב גם אצלכן.

[טדליק_נהנאנע*]

הי רותית,
שמחה שהעלית את הסיפור לכאן. בטוחה לגמרי שהפעם הבאה תהיה מוצלחת יותר.
(גם בגלל הבטחון והידיעה איך כדאי לנהל את ההנקה, הנסיון, וכמובן שפה תמצאי עדת מבינות ותומכות יותר מאשר בכל מקום אחר).
ונשיקות.

[אמא_ללי*]

מאד התרגשתי לקרוא את הסיפור שלכן. והיא באמת התברכה בהורים מסורים...
אני מכירה עוד סיפור כזה, של חברה שממש לא היה לה ברור שהיא רוצה להניק, ולפני הלידה היתה בגישה של אם ילך אז יופי ואם לא אז לא נורא. אחרי הלידה היתה התחלה לא קלה בכלל, והיא ממש נלחמה על ההנקה, בנחישות שהפתיעה גם אותה. הם עברו דרך כמה יועצות וכמה סוגי פתרונות עד שהכל הסתדר. ממש מרגש לראות את הכוחות שנשים מוצאות במצב כל כך עדין של אחרי לידה ראשונה.

[רותית*]

_מאד התרגשתי לקרוא את הסיפור שלכן. והיא באמת התברכה בהורים מסורים...
אני מכירה עוד סיפור כזה, של חברה שממש לא היה לה ברור שהיא רוצה להניק, ולפני הלידה היתה בגישה של אם ילך אז יופי ואם לא אז לא נורא. אחרי הלידה היתה התחלה לא קלה בכלל, והיא ממש נלחמה על ההנקה, בנחישות שהפתיעה גם אותה. הם עברו דרך כמה יועצות וכמה סוגי פתרונות עד שהכל הסתדר. ממש מרגש לראות את הכוחות שנשים מוצאות במצב כל כך עדין של אחרי לידה ראשונה._

הי אמא ללי,
תודה, זה כל כך מחזק לשמוע תגובות אוהדות ומבינות. עברו כבר שנתיים מאז ואני עדין מתרגשת בכל פעם שאני חושבת על שקרה או שומעת על קשיי הנקה של נשים מסביבי...
מעניין, איך החברה שלך מסבירה את הנחישות שלה להנקה?
שמעתי שזה די נדיר, שאמא תאבק על הנקה בלי שזה יהיה לה מאוד חשוב מראש. לא יודעת אם זה נכון, אבל אני ממש בטוחה שאם התמיכה בבתי החולים היתה טובה יותר, יותר נשים היו מניקות, בלי קשר להשקפה הראשונית שלהן. האמת היא שהיום אני לא מבינה איך נשים מוותרות על הנקה בלי לנסות בכלל, אבל זה עניין אישי- כל אחת ומה שנכון עבורה.

[רותית*]

שמחה שהעלית את הסיפור לכאן. בטוחה לגמרי שהפעם הבאה תהיה מוצלחת יותר.
(גם בגלל הבטחון והידיעה איך כדאי לנהל את ההנקה, הנסיון, וכמובן שפה תמצאי עדת מבינות ותומכות יותר מאשר בכל מקום אחר).
hug ונשיקות

הי טדליק נהנאנע,
תודה על כל התמיכה. גם אני מקווה שיהיה קל יותר בעתיד.
נשיקות

[רותית*]

_הי רותית, רציתי רק להוסיף שגם אצלי היה נראה שהבעיה הסתדרה ואז שוב כמו בתיאור שלך הבעיות חזרו ובגדול, מה שהסתבר הוא שבשל השאיבות המרובות הגעתי למצב של עודף חלב וכמו שתיארה זאת היועצת- את מנסה להניק אותה עם צינור של כיבוי אש.... אין פלא שהיא התפתלה ובכתה איך שהתקרבה לציצי.
למזלי היועצת עלתה מיד על הסיפור ואז פצחתי בתהליך הדרגתי להורדת כמויות החלב (הגלגל התהפך...). ולקח בערך שבועיים להגיע להנקה שקטה יחסית.... נשמע לי מהתיאור שלך שקיים סיכוי מאוד גדול שזה היה המצב גם אצלכן._

כן, בדיעבד אני חושבת שיכול להיות שאת צודקת וזו היתה חלק מהבעיה. חבל שלא ידעתי בזמנו....אני כל הזמן חששתי ממצב של חוסר חלב ולא עודף חלב...

[יעלפו_מהמושב*]

בעלי שמאוד תמך בי לאורך כל הדרך, כבר היה מותש ולא ידע מה להגיד או לעשות. הוא אמר שהוא תומך בי בכל בחירה שאבחר וניסה לנחם אותי, אבל אני הייתי פשוט עצובה.

גרמת לי לבכות.
ביום השני אחרי הלידה של הקטנטן שחוגג היום חמישה שבועות, בבית החולים, האחיות שכנעו אותי שהוא יונק בצורה לא אפקטיבית ושחייבים-חייבים-חייבים לתת לו בקבוק. זה היה ב-1 בלילה, אחרי שניסיתי להניק אותו במשך ארבע שעות ברציפות. את יכולה לתאר לעצמך את מצבי- הורמונלית, כאובה ולבד עם תינוק צורח. חוסר אונים טוטאלי. אז נתנו לו בקבוק.

בבוקר בעלי הגיע ופרצתי בבכי נוראי. לא יכולתי לדבר. הוא שאל- קרה משהו? הנהנתי שכן. הוא שאל - לך? הנהנתי שלא. לתינוק? הנהנתי שכן. הוא בסדר עכשיו? הנהנתי שכן. ואז הסברתי לו- הם נתנו לו סימילאק. והוא חייך וחיבק אותי, ואמר- זה הכל?! אבל זה היה קשה, מאוד קשה.

מכל העצות הטובות והסותרות שקיבלתי מאחיות בבית חולים, העצה הטובה ביותר הייתה- מגיעים הביתה והכל מסתדר. אני יודעת שאצלך זה היה קשה ותובעני ודרש הרבה זמן ומאמץ. במקרה שלנו, למקרה השמחה והמזל, זה היה ממש ככה- הגענו הביתה והדברים הסתדרו (ונותרה רק אמא חרדה, שבהשראת האחיות חשבה לעצמה- הוא רעב! הוא צריך השלמת מזון! אין לי מספיק חלב כדי להזין אותו! אבל גם זה עבר, כשראיתי שהוא שבע, רגוע, גדל כמו שצריך).

כל הכבוד על ההתמדה, באמת, לא כל אחת הייתה יכולה לעבור את זה בתקופה רגישה כזו של אחרי לידה.