א. ההתחלה -- הריון
אז סוף סוף יש שני פסים במקלון. בהריון הקודם היתה לנו
מולה בועית, מה שדחה את כל תכניות הרבייה שלנו כמעט בשנה שלמה. כמה חיכיתי לפסים האלה, יודעת בחוש שהפעם אין מולה, אבל חוששת לומר זאת בקול רם.
תחילת קיץ. שבועות בפתח. אני רוצה לארח -- בשנים האחרונות חנוכה ושבועות זה התחום שלי. ואחר כך לא תהיה עוד הזדמנות, כי בשבוע 7 יתחיל הברוך. של הבחילות. ככה אני אומרת לאיש. איזו פתייה, בחיי.
אני יושבת עם ספרי הבישול ובונה תפריט מגרה. מכינה רשימת קניות. מכינה רשימת מה-עושים-מתי. עוד מעט שבוע 6 מלא. סוד קטן שלנו. הולכים בערב לקניות, חוזרים הביתה ופורקים.
ואז אני מבינה שזה פשוט לא הולך לקרות. גלי הקבס מכים חזק יותר מרגע לרגע. רע לי. לא יכולה להיות במטבח. פשוט לא יכולה.
לשקר אין טעם, אני יודעת. "וירוס" יחזיק מעמד בדיוק יומיים.
-- אמא, תקשיבי. אני בהריון. ואני מרגישה זוועה. לא מקיאה, אבל אני לא יכולה לעשות את שבועות.
אנחנו קובעות שנגיע אליהם. האיש מעדכן בינתיים את הוריו. לא כל כך רציתי לספר להם בשלב הזה, אבל הוא אומר שאין לו כוח להמציא סיפורים שממילא יופרכו מהר.
אני מרדימה את הילדון במיטה שלו ונרדמת איתו. בבוקר טסה לשירותים, והאיש ניעור לקולות, ואני שומעת אותו ממלמל הלום שינה "אה, התחלנו".
אני מקיאה ומקיאה ומקיאה. לא יכולה לשתות. לא יכולה לאכול. לא יכולה כלום. אמא שלי מתקשרת לשאול מה נשמע, האיש מבשר שעלינו פאזה, ושאני מקיאה את נשמתי.
אחר הצהריים נוסעים -- נסיעת סיוט -- להורים שלי. אני נשכבת שם עם דלי. את ארוחת החג יום אחר כך אני מעבירה במרפסת, שוכבת על הספסל המתנדנד, ומנסה מדי פעם ללעוס קרח כתוש עם לימון. ולאט לאט אני מתחילה להבין שזה הולך להיות מצב חירום. אני מתקשרת לחברתי ש. הרופאה. היא שואלת אם אני עושה פיפי. פעם אחת, בבוקר. כהה, אני עונה. זה לא מספיק. אם עד הערב את לא עושה לכי למיון לקבל עירוי. אני מחכה עד הערב. אין. נוסעים למיון.
דר' נ. עושה א"ס, מגלה עובר עם דופק (כבר? אני תמהה), ואומרת שאני יכולה לבחור לקבל טיפול במיון ולראות מה קורה, או לעלות למחלקה ישר. אני כמובן בוחרת באפשרות הראשונה. יש לי ילד בבית. "יש לזה סיכוי טוב" היא אומרת. שקית נוזלים. עוד אחת. אני מחכה לשתן שיגיע. נאדה. אנחנו כבר עמוק בלילה, אני מפהקת בשרשרת, מתה לישון, והאיש מתחיל לחשוב שזה לא נורא שאשאר שם לנוח. אומרים לדר' נ. שדי, התייאשנו. היא מאשפזת. האיש חוזר להורים שלי.
זה נגרר לחמישה ימי אשפוז, עם עירויי נוזלים ופראמין. אני משתחררת עם מרשם לפראמין. 10 ימים אני בבית, מסתדרת איכשהו, או כך לפחות נדמה לי. פעם אחת אני צמאה בלילה, ולגימונת של תירוש אורגני שדיללתי במים מעירה לופ הקאות מטורף. אני לא יכולה לקחת פראמין. אני לא יכולה לקחת כלום דרך הפה. מעבירה כך עד לפנות ערב, והאיש -- להלן: המבוגר האחראי -- מודיע שחוזרים לביה"ח. אני בוכה וצועקת שאני לא רוצה, אני רוצה להישאר עם פיץ. הבכי מוביל להקאה נוספת. נוסעים. שוב אשפוז, מיטה, נוזלים, פראמין לווריד. אני מגלה שבעשרת הימים בבית איבדתי כ 5% מהמשקל שלי, בלי לשים לב בכלל. אחרי יומיים אפילו הרופאים מתייאשים כבר מהפראמין, וכך אני מתוודעת לתרופת הדגל של המקיאות-הארד-קור (במקצועית: היפראמזיס גרבידרום), שהולכת להיות בת לוויתי במשך שני שלישים של הריון: זופרן. סם חיים. על ההתוויה הרגילה שלו פשוט עדיף לא לדבר. לא עלינו.
הפעם אני נשארת 10 ימים. משתחררת עם 10 כדורי זופרן יקרים מפז. וכך מתחילה שגרת הריון מדכאת -- אני גומרת את הכדורים בבית, חוזרת להקיא, מתאשפזת, מקבלת שוב כדורים, חוזרת וכו' וכו'. במחלקת נשים אני כבר פרסונה מוכרת לכל הצוות. מזהירים אותי לאכול, כי אם לא אעלה במשקל נצטרך לשקול הפסקת הריון. נו, ברור שאני נבהלת ומנהלת מאבקי איתנים בצלחות של ארוחת הצהריים. עובדות המשק כבר יודעות שזה לוקח לי שעתיים ולא לפנות לי את הצלחת. יש במחלקה עוד אחיות לצרה, אבל הן פחות מתאמצות עם האוכל. אולי כי הן בהריונות ראשונים ואין להן בבית ילד לחזור אליו.
באשפוז האחרון אני כבר בשבוע 20. הבכור פחות-או-יותר מודיע לי שתקופת ההנקה שלנו -- שלוש שנים וחצי -- הסתיימה. מצא לו זמן. דווקא כשאני בבי"ח. אמא שלו פורצת בבכי. בעצם אני בוכה על כל דבר כמעט.
ועם הריון כזה, למי יש כוח לחשוב בכלל על לידה.
לפיץ...
>
![:-]](./images/smilies/blush.gif ":]"){kind=small}
עוד "עדכונים" .