ע מחפשת תמיכה מאוחרת
נשלח: 25 אוגוסט 2008, 18:59
{קראו לי לי לו, אבל מסתבר שזה שמה של אחרת. אני מתנצלת.
מחקתי את הדף, ושיניתי שמי.
זהו דף בית אישי
):
לפני קצת יותר משנתיים ישבתי לבדי בדירת שלושה חדרים במרכז תל אביב, דירה שכל חלונותיה סגורים, ושמשלושת צידיה משפצים ובונים, עם בני שזה עתה נולד. הוא ישן עליי ואני חיפשתי אתרים באינטרנט שיסבירו לי מה עושים עכשיו. איך מרדימים? איך מניקים? למה כואב לי? האם התפרים אמורים להגביל אותי כל כך? האם יש עוד מישהו שמרגיש כמוני בעולם? איזו בדידות. קשה להאמין.
כל פעם שניסיתי להיכנס לאתר באופן, אותו גיליתי קצת לפני הלידה, לקח 10 דקות ארוכות בשביל כל דף שיעלה. עד היום אני לא יודעת מה היתה הסיבה. שנה וחצי מאוחר יותר (אותו מחשב, אותו חיבור) כבר הצלחתי להתחבר בקלות ולקרוא בצמא את כל מה שפספסתי אז.
היו אתרים אחרים שם חיפשתי חברים, נשים כמוני. אבל מזגן לא היה בחדר, ולא נוח לשבת עם האפרוח על הידיים, ולא הצלחתי עם מינשא, ולא נירדם, ולא אכל, ולא ישנתי, ולא הצליח....
הבית היה בלאגן, הכול אבק ולכלוך מהשיפוצים מסביב. הבנזוג לא הסכים שנביא מנקה, "אני אנקה" והבית מלא אבק. מלוכלכך, לא נעים. לא נעים להזמין חברה, מה ככה אנחנו חיים?
כל פעם שהאפרוח נרדם, נשמע מקדח צווחני ומפתיע, או דפיקות פטיש-אויר, ושוב, הבכי, הזעם, הדמעות, העייפות, הציצי, הידיים. לא היה לזה סוף. ואני, מרוטה ועייפה, דחפתי בכח את הפיטמה אל פיו, רק שישתוק. המסכן,, מרוט אף הוא, עם דפיציט הולך ומצטבר של שעות שינה, ועם פחד איום בעיניים שמא אמא תצא מהחדר, תלך לשירותים, תוציא את הפיטמה מהפה... עייפים... כשסוף סוף היה נירדם הייתי עומדת על המשמר שלא יתעורר, אבל אבוי, המסכן רק התמתח ציפצף או כיחכח, ואני עטה עליו, מרימה אותו ומרגיעה, והוא בסה"כ לא התכוון שיפריעו לו, ולא היה מה להרגיע. ואני לא הבנתי...
קשים הזכרונות הללו. מצד אחד מבקשת לשכוח, לסלוח (למי? לכולם. לבןזוג, לאמא, לחמות, לחברות הטובות, וכנראה גם לעצמי) , מצד שני, עדיין שוכבת לפעמים בלילה ערה, ונזכרת בכאב באותם ימים ארוכים, לילות ללא סוף.
אני והאפרוח על מזרון הפעילות בסלון מכווצים, אסופים זה אל זה, תחת שמיכה, וקר... ואני מרגיעה ומניקה, ונרדמים יחד. כי על המיטה לא נוח, והבנזוג תופס 2\3 מיטה, אז איך אפשר?
והבנזוג הולך לעבודה, והבנזוג הולך ללמוד פעמיים בשבוע, והבנזוג הולך להופעה של זמר אהוב. ואני בבית. בסמרטוטים, בלי כוח, לא מדברת בטלפון, כי אין לנו קווי, וסלולרי זה לא בריא לקטנצ'יק. יוצאת ממש מעט, כי הוא בוכה המון, וזה "לא נעים" ואני לא יודעת איך להרגיע. שוב דוחפת ציצי.
והחמות מביאה אוכל, ולפעמים גם ההוא מבשל, ואני לא מבינה איפה אני? מי אני? מה קרה לי?
עברו שנתיים וקצת, ואני במקום אחר לגמרי. עובדת, מתפקדת, מנהלת, בדירה נעימה עם נוף, בתקשורת מדהימה עם הבן היפהפה, הנבון, הרגיש שלי.
אבל לא מצליחה להשתחרר מהעבר הזה.
אבל סוף סוף מצליחה להתחבר לכאן
מחקתי את הדף, ושיניתי שמי.
זהו דף בית אישי
):
לפני קצת יותר משנתיים ישבתי לבדי בדירת שלושה חדרים במרכז תל אביב, דירה שכל חלונותיה סגורים, ושמשלושת צידיה משפצים ובונים, עם בני שזה עתה נולד. הוא ישן עליי ואני חיפשתי אתרים באינטרנט שיסבירו לי מה עושים עכשיו. איך מרדימים? איך מניקים? למה כואב לי? האם התפרים אמורים להגביל אותי כל כך? האם יש עוד מישהו שמרגיש כמוני בעולם? איזו בדידות. קשה להאמין.
כל פעם שניסיתי להיכנס לאתר באופן, אותו גיליתי קצת לפני הלידה, לקח 10 דקות ארוכות בשביל כל דף שיעלה. עד היום אני לא יודעת מה היתה הסיבה. שנה וחצי מאוחר יותר (אותו מחשב, אותו חיבור) כבר הצלחתי להתחבר בקלות ולקרוא בצמא את כל מה שפספסתי אז.
היו אתרים אחרים שם חיפשתי חברים, נשים כמוני. אבל מזגן לא היה בחדר, ולא נוח לשבת עם האפרוח על הידיים, ולא הצלחתי עם מינשא, ולא נירדם, ולא אכל, ולא ישנתי, ולא הצליח....
הבית היה בלאגן, הכול אבק ולכלוך מהשיפוצים מסביב. הבנזוג לא הסכים שנביא מנקה, "אני אנקה" והבית מלא אבק. מלוכלכך, לא נעים. לא נעים להזמין חברה, מה ככה אנחנו חיים?
כל פעם שהאפרוח נרדם, נשמע מקדח צווחני ומפתיע, או דפיקות פטיש-אויר, ושוב, הבכי, הזעם, הדמעות, העייפות, הציצי, הידיים. לא היה לזה סוף. ואני, מרוטה ועייפה, דחפתי בכח את הפיטמה אל פיו, רק שישתוק. המסכן,, מרוט אף הוא, עם דפיציט הולך ומצטבר של שעות שינה, ועם פחד איום בעיניים שמא אמא תצא מהחדר, תלך לשירותים, תוציא את הפיטמה מהפה... עייפים... כשסוף סוף היה נירדם הייתי עומדת על המשמר שלא יתעורר, אבל אבוי, המסכן רק התמתח ציפצף או כיחכח, ואני עטה עליו, מרימה אותו ומרגיעה, והוא בסה"כ לא התכוון שיפריעו לו, ולא היה מה להרגיע. ואני לא הבנתי...
קשים הזכרונות הללו. מצד אחד מבקשת לשכוח, לסלוח (למי? לכולם. לבןזוג, לאמא, לחמות, לחברות הטובות, וכנראה גם לעצמי) , מצד שני, עדיין שוכבת לפעמים בלילה ערה, ונזכרת בכאב באותם ימים ארוכים, לילות ללא סוף.
אני והאפרוח על מזרון הפעילות בסלון מכווצים, אסופים זה אל זה, תחת שמיכה, וקר... ואני מרגיעה ומניקה, ונרדמים יחד. כי על המיטה לא נוח, והבנזוג תופס 2\3 מיטה, אז איך אפשר?
והבנזוג הולך לעבודה, והבנזוג הולך ללמוד פעמיים בשבוע, והבנזוג הולך להופעה של זמר אהוב. ואני בבית. בסמרטוטים, בלי כוח, לא מדברת בטלפון, כי אין לנו קווי, וסלולרי זה לא בריא לקטנצ'יק. יוצאת ממש מעט, כי הוא בוכה המון, וזה "לא נעים" ואני לא יודעת איך להרגיע. שוב דוחפת ציצי.
והחמות מביאה אוכל, ולפעמים גם ההוא מבשל, ואני לא מבינה איפה אני? מי אני? מה קרה לי?
עברו שנתיים וקצת, ואני במקום אחר לגמרי. עובדת, מתפקדת, מנהלת, בדירה נעימה עם נוף, בתקשורת מדהימה עם הבן היפהפה, הנבון, הרגיש שלי.
אבל לא מצליחה להשתחרר מהעבר הזה.
אבל סוף סוף מצליחה להתחבר לכאן
