הבת שלי מטריפה אותי

יש לי ילדה בת שלוש. ילדה מתוקה-דעתנית-מקסימה ונבונה. בגן היא מתנהגת למופת (נו, כמו שהגננות אוהבות, לא רבה, לא מרביצה, פעלתנית ונחמדה). בבית אתי היא יכולה להיות מאוד נחמדה אבל גם מרגיזה לאללה. במיוחד קשים לה (ולי) הבקרים. הבוקר למשל, נפתח בקול בכי לאחר שהיא החליטה ששמתי לה מעט מדי קורנפלקס בצלחת. זה נמשך כשהיא בוכה לי כשאני בשירותים כי איבדה משהו ששיך לבובה שלה. זה המשיך ברצונה ללבוש את המעיל האדום ולא הוורוד (לא התווכחתי, החלפתי) והסתיים בכך שרצתה שאקלע לה שש צמות (בבוקר עם עוד שני אחים שממהרים לביה"ס זה לא ממש אפשרי).

בקיצור, הדינמיקה בינינו היא שהיא מרגיזה, אני מתאפקת, מסבירה, משדלת עד שאני מתפוצצת וצועקת. אחר כך אנחנו מדברות בשקט ומסכמות מה לעשות לעתיד (לבקש יפה, לחכות וכו'). למחרת כמו לא היו דברים מעולם. יש לציין שעם אביה היא פחות קשה, ועוד פחות עם סבא וסבתא והכי פחות בגן.

היא ינקה עד גיל שנתיים ועד הגיל הזה גם הייתה בבית אתי (או עם סבתא שלה), אבל דפוס ההתנהגות הזו לא החל מהגן אלא התפתח עוד קודם.

אני מרגישה חסרת אונים, מאוד משתדלת אבל נופלת לתוך אותן תבניות התנהגותיות קבועות. אשמח לשמוע מהורים בעלי ניסיון דומה וגם לקבל המלצות (אנא בלי המלצות על טיפול הומיאופטי כזה או אחר).

פעוט מבקש עצמאות

במיוחד קשים לה (ולי) הבקרים. הבוקר למשל, נפתח בקול בכי לאחר שהיא החליטה ששמתי לה מעט מדי קורנפלקס בצלחת. זה נמשך כשהיא בוכה לי כשאני בשירותים כי איבדה משהו ששיך לבובה שלה. זה המשיך ברצונה ללבוש את המעיל האדום ולא הוורוד (לא התווכחתי, החלפתי) והסתיים בכך שרצתה שאקלע לה שש צמות (בבוקר עם עוד שני אחים שממהרים לביה"ס זה לא ממש אפשרי).
תנסי להתבונן בה בשקט כמה ימים ולנסות לראות:
מה חסר לה?
האם היא רוצה ממך תשומת לב מיוחדת, מדוייקת וסבלנית בדיוק ברגעים לחוצים?
האם למשל את הבוקר אפשר לפתור במאמץ שהיא ואת תקומו רבע שעה יותר מוקדם, וברבע שעה הזאת את תהיי איתה נטו? או תתני לה לקבוע כל דבר בלי להחליט בשבילה? (תמלאי שתי קעריות קורנפלקס עם שתי כמויות, ותתני לה לבחור, את השניה תחזירי לשקית. תתני לה את שני המעילים ותשאלי אם היא רוצה את הוורוד או האדום. תעשי משהו קטן עם תשומת לב מירבית לה.)
בהצלחה!

שליחה על ידי ים* » 24 דצמבר 2004, 19:34

זה באמת מטריף, אבל זו גם מחמאה. הבת שלך מתנהגת נפלא עם אחרים, ורק איתך היא מרשה לעצמה להיות לא נחמדה. רק איתך היא בטוחה לגמרי שתמשיכי לאהוב אותה, שלא תזרקי אותה (פיזית ונפשית). את אמא נהדרת והבת שלך מודה לך. אולי לא בצורה הכי נעימה, אבל מודה לך. מה אפשר לעשות? לנשום עמוק, לנסות להציב גבולות, לנסות את שיטת השתי ברירות. להגיד לה שאת רק בנאדם, שגם את עייפה. ומותר, מאד מותר לכעוס ולהיות עצבניים ולקוות לימים יותר נעימים. שולחת לך ולבת שלך חיבוק גדול. (גם זה לפעמים עוזר - חיבוק גדול!)

המצב אצלנו דומה מאד. בתי כבר בת 4.5. כמעט כל בוקר יש מאבק סביב הבגדים. אצלנו בגן דרושים כל יום שני סטים - אחד לובשים כשבאים בבוקר, והשני הוא להחלפה, אחרי ארוחת צהריים. ככה זה בקיבוץ. ויש לבת שלי בערך שני סטים שהיא אוהבת, וגם זה לא תמיד. וגם אם מכינים ערב קודם - בבוקר היא משנה את דעתה. וכל בוקר דיון על איזה גרביים, איזה נעליים, איזה תסרוקת (שש צמות זה רעיון מצוין לבוקר בו צריך להוציא מהבית בזמן עוד 4 ילדים...).
למרבה הצער אנחנו לא בחינוך הביתי, ויש שעות שצריך לעמוד בהן - תחילת העבודה של אמא, תחילת בי"ס של הגדולים, וגם סדר הפעילות בגן.
ואני מאד מזדהה עם

הדינמיקה בינינו היא שהיא מרגיזה, אני מתאפקת, מסבירה, משדלת עד שאני מתפוצצת וצועקת.
ואז הבת שלי מתחילה לבכות, ומזכירה שהיא אמרה לי שהיא לא אוהבת שאני כועסת עליה. ואני מנסה להזכיר שאני אמרתי שאני לא אוהבת ויכוחים אינסופיים על הבגדים בבוקר כשאנחנו ממהרות. היום למשל היא הכינה בתיק של הבגדים להחלפה כותונת לילה של אחותה בת העשר. זה מה שהיא רוצה ללבוש בגן אחרי הצהריים. זה גדול עליה, מגיע לרצפה, נופל בכתפיים. ובבוקר היא רצתה שמלת כתפיות קיצית שקטנה עליה. ויש הסברים ארוכים מדוע זה לא מתאים. ואני מנסה ללכת בקצב שלה. אבל הזמן הולך ומתקצר. צריך לצאת. והיא עוד לא גרבה גרביים, כי עוד לא נמצאו הגרביים שהיא אוהבת. ושלב ההתפוצצות מגיע.

כך שלמרבה הצער אין לי הצעות ייעול, אלא רק הזדהות.
הדבר היחיד שאני יכולה לתרום הוא שזה עובר. הילדים הגדולים כבר מתלבשים לבד, בוחרים את הבגדים לבד, ויודעים לקרוא שעון. הם כבר מבינים שאם לא יצאו בזמן, הם יפספסו את ההסעה.

תודה אם ל-5 - רציתי לכתוב לבשמת שהעניין הוא לא לתת זכות בחירה. את זה אני כבר עושה, אבל מה שמטריף הוא שהיא מוצאת את הנקודה שבה אי אפשר לתת זכות כזו או את המקום שבו אני לא מוכנה להתפשר (למשל עוד צלחת קורנפלקס בשעה שהגדולים כבר סיימו את שלהם, והיא את שלה וצריך לצאת; או עניין הצמות שהזכרתי כאן). גם אם נקום שעה קודם (וזה קורה לא מעט כי היא מתעוררת מוקדם) ואני אשב איתה ואהיה זמינה ופנויה אליה בדקה התשעים היא תמצא משהו שיקלקל את הכל.

ולים - דברייך חיממו את ליבי, חשבתי על זה לא פעם אבל הנקודה שכואבת לי היא מדוע היא בוחרת להתנהג איתי כך. נדמה לי שאני עושה ככל שביכולתי להיות אמא (מספיק) טובה וזה לא מספיק. למה הילדה שלי שמחה ומאושרת בגן, וכשאני באה לקחת אותה אני רואה אותה מרחוק משחקת בשמחה, אבל ברגע שהיא רואה אותי היא מתחילה ליבב ולקטר. בדרך הביתה באוטו היא בוכה שהיא רוצה ממתק. אם יש ממתק היא בוכה שהיא רוצה עוד אחד (או חלב, או כל דבר אחר שאין). ואז מתחיל אחה"צ שהרבה פעמים הופך למסכת ריבים. דבר נוסף הוא שהיא לא נותנת לאחייה כמעט גישה אלי. האמצעי גם הוא קשור מאוד זקוק עדיין למגע הפיזי כל הזמן וסיטואציה מוכרת היא שאני מתיישבת, הוא בא ומתיישב עלי ותוך כמה שניות היא באה וצועקת שהיא רוצהלשבת על אמא.
מה עושים? מצד אחד אני לא רוצה לפגוע בו, מצד שני היא רק חזרה מהגן ורוצהתשומת לב, מצד שלישי היא צריכה להבין שגם לאחיה מותר לשבת עליה, מצד רביעי אם אני לא מוותרת לה זה הופך למלחמה. מה שקורה בדרך כלל הוא שאחרי סדרת צרחות הוא מוותר. אני מדברת, מסבירה (אמא גם של אחיך וכו') אבל בתוכי מרגישה תשושה )-:

אנחנו מדברות בשקט ומסכמות מה לעשות לעתיד (לבקש יפה, לחכות וכו').

את בטוחה שבשיחות האלה היא לא רק אומרת לך מה שאת רוצה לשמוע? אולי למעשה את אומרת מה שהיית רוצה שהיא תעשה?
אני לא בטוחה אם היא מספיק גדולה, אבל אולי אפשר לנסות לברר איתה בזמן שקט מה היא באמת רוצה וצריכה, ולראות למה מזה את יכולה להענות.
מעבר לזה - תחשבי על לשנות משהו ברוטינה של הבוקר. אולי יש משהו ברוטינה שלכן שלא עובד. הנטייה הטבעית שלנו לעשות שוב ושוב את אותו הדבר ולהתעצבן שזה שוב ושוב לא מצליח...

ועוד משהו:
כשהיא בוכה לי כשאני בשירותים - היא לא בוכה לך, היא בוכה. אל תקחי את זה על עצמך. נשמע כאילו את באיזשהו מקום מרגישה לא בסדר כי את בשירותים בזמן שהיא צריכה אותך. את בשירותים והיא בוכה. זה בסדר, ואת תגשי אליה מיד כשתסיימי. בינתיים מותר לה להמשיך לבכות.

אני התחלתי בשלב מסויים להבין שהקטעים האלה הם לא על מה שהם נראים לכאורה. אחרי שהתחלתי לראות את זה, זה נהיה כל-כך ברור שלא הבנתי איך לא ראיתי את זה קודם.
למה אני מתכוון?

למשל, אם היא בוכה על הבגדים שנבחרים ללבישה. הבגדים הם בכלל לא העניין, וגם אין טעם וצורך להתווכח עליהם. וגם לא על זה שממהרים (הצד שלך, ההגיוני והמעשי). אז מה כן? לנסות להתייחס אליה ואל הצרכים שלה, גם אם את בהתחלה לא יודעת בדיוק מה הם. מה שברור זה שיש צרכים מסויימים שהיא מבקשת למלא, ואם תמצאי דרך אחרת למלא אותם, זה יהיה הרבה יותר קל.
למשל: היא מתחילה לקטר על הבגדים. את, במקום לדבר על הבגדים, או לנסות לזרז אותה כי צריך לצאת, מחבקת אותה ואומרת לה "איזה מזג אויר סגרירי יש בחוץ, בטח בא לך להישאר מכורבלת מתחת לשמיכה". סתם דוגמא להמחשה, בטח לא מתאימה בדיוק לסיטואציה שלכן.

אצלי זה עוזר מאוד (עם בן 3.5). מקווה שעזרתי גם לכן במשהו.

אני חושבת בדומה ל עודד המחפש.
אם היא בוכה על הבגדים שנבחרים ללבישה. הבגדים הם בכלל לא העניין, וגם אין טעם וצורך להתווכח עליהם. וגם לא על זה שממהרים (הצד שלך, ההגיוני והמעשי). אז מה כן? לנסות להתייחס אליה ואל הצרכים שלה.
תוך כדי קריאת הדף חשבתי שאולי יום חופש מהגן, איתך לבד יכול למלא לה קצת את הצורך בתשומת-לב.
אין ספק שהיא מצאה נקודה רגישה שלך ושם היא "חופרת". יש משהו בסוג הקשר הזה שנוצר שהוא רע לשתיכן וזה מעגל שמזין את עצמו.
יש לי כמה מחשבות/רעיונות, שאולי יעזרו.
כמו שאמר עודד - כשהיא בוכה על משהו, לנסות לעניין אותה במשהו אחר (תוך כדי חיבוק ונשיקה עם אפשר), לאסוף לעצמך כמה דברים או רעיונות על נושאים שהיא אוהבת שיהיו לך "לשעת צרה".
אם היא בוחרת לבכות, זו הבחירה שלה! גם את זה יש לכבד. את עושה את תפקידך - מציאה לה פתרון, או בחירה במשהו, אם היא בוחרת להיתקע במה שאין, סימן שיש לה צורך לשהות במקום הזה, או לקבל ממך תגובה.
נסי לא להגיב לבכי, אבל על אמת. ומצד שני לתת לה כמה שיותר תשומת לב אחרת שהיא רוצה כמו למשל:
יום חופש רק איתך, אוכל שהיא אוהבת במיוחד, סיפור רק בשבילה או שהיא בחרה. לחזק את הזמן החיובי שלכן יחד. ככל שרק אפשר, קחי לך אותה כמו פרוייקט (ואם קשה לך דמייני שאם הייתה חולה, היית מתייחסת אליה אחרת, הרבה יותר בסלחנות.. ובסבלנות..)
וכשהיא בוכה או מתחילה לקטר להגיד רק שחבל שהיא בוחרת לבכות, אפשר גם שיהיה אחרת, נעים יותר לכולם!
אבל זו הבחירה שלה ואת מכבדת אותה.

היום למשל היא הכינה בתיק של הבגדים להחלפה כותונת לילה של אחותה בת העשר. זה מה שהיא רוצה ללבוש בגן אחרי הצהריים. זה גדול עליה, מגיע לרצפה, נופל בכתפיים. ובבוקר היא רצתה שמלת כתפיות קיצית שקטנה עליה.
הבחירה צריכה להיות יותר ממוקדת - תמיד בין כמה דברים שאותם זה "בסדר" לבחור.
פשוט לא לאפשר לה להגיע לבגדים שלא מתאימים לה. לא את הכל אפשר לבחור, אבל כן לשמור על עיקרון הבחירה. כשאפשר. לתת ברירה וכמה שפחות להתרגז, גם אם היא בוחרת להביע מחאה.
וכל בוקר דיון על איזה גרביים, איזה נעליים, איזה תסרוקת
אולי פה להחליט על שבוע "הקוקו" ואחרי שבחרה לה תסרוקת (לדוגמא) אין יותר בחירה. ככה זה, למה? כי אני לא יכולה לסבול את המריבות איתך! זה לא נעים לשתינו! אם את לא מצליחה לבד לבחור ולהחליט אז אני מחליטה בנושא הזה.
לפעמים יש עודף של הקשבה לילד וכשיש יציאה מאיזון פתאום נוצר וויכוח על כל דבר, אז אם יש ויכוח אז את מחליטה! אחרי שבוע של שקט אפשר לחשוב אם להחזיר לה את הבחירה בנושא.
העיקר לדעתי זה להוריד את הוויכוח. או שאת בוחרת ( בלי לשנות דעתך ) או אני בוחרת, למה? כי כואב לי לריב איתך.
הוויכוח הוא סוג של קשר שמחליף קשר אחר, וצריך לנטרל אותו. פשוט לא להיכנס "לחדר הזה".

אבל הזמן הולך ומתקצר. צריך לצאת.
לקבוע את הזמן שצריך להיות מוכנים לרבע שעה קודם. אם עד אז היא לא מוכנה אז את מתערבת, מחליטה ומלבישה גם עם בכי וגם לנגד רצונה. ולמדי אותה להסתכל בשעון, גם אם היא לא קוראת. תראי לה את המחוג הגדול שנמצא על מספר מסויים ותגידי שכשהו מגיע למספר שאחריו ( עברו 5 דקות ) כך וכך צריך להיות מוכן.

שאני מתיישבת, הוא בא ומתיישב עלי ותוך כמה שניות היא באה וצועקת שהיא רוצה לשבת על אמא.
אולי את תציעי לה קודם לשבת קצת עלייך ( מהר מהר לפני שאחיה יספיק להתיישב.. ) קודם היא תקבל את "המנה" שלה, ואחר-כך שהיא תתעניין במשהו אחר יתפנה מקום לאמצעי.
נדמה שהיא זועקת לקשר איתך ולא מוצאת דרך טובה. תעזרי לה, תציעי לה יותר להיות איתך, אפילו לעזור לך בעבודות הבית, ילדים אוהבים מאוד לקחת חלק בבישול, כביסה ועוד. ותני הרבה חיזוקים מילוליים - את נפלאה, יפה ונהדרת בכל רגע אפשרי. ומגע. הרבה.

מצטערת שיצא א-ר-ו-ך..

היום למשל היא הכינה בתיק של הבגדים להחלפה כותונת לילה של אחותה בת העשר. זה מה שהיא רוצה ללבוש בגן אחרי הצהריים. זה גדול עליה, מגיע לרצפה, נופל בכתפיים. ובבוקר היא רצתה שמלת כתפיות קיצית שקטנה עליה.
אני מאמינה דווקא בלעשות דווקא .
רוצה ללבוש כותונת של אחותה - שתלבש. סביר להניח שיותר היא לא תרצה
ואם את ממש מוכרחה להגן עליה תשלחי לה גם בגד נוסף שאת מוצאת שהוא ראוי ואולי תקלי עליה אחר כך כשתוכל לבחור בו במקום בכותונת .
המון מהזהות העצמית של הקטנות האלה מורכבת ממה שהן לובשות,איך שהן מסורקות ו,מסופרות ,ושאר" הבלי עולם ". אני בעד לתת להן להתבטא בקטע הזה, גם אם זה אומר ללכת עם ילדה שלובשת שמלת תחרה לבנה עם נקודות ורודות מעל למכנסיים אדומים, מגפיים מעור נחש כתר ו16 צמות, ברחוב [כמובן שאז פוגשים מישהו שחשוב לעשות עליו רושם טוב]
את עניין התסרוקת אפשר לפתור בביצועה ערב קודם ואפילו לעשות אתזה לטקס של אהבה תשומתלב וחלק משגרת הערב.
נראה לי שילדה שיודעת שהמראה שלה חשוב לא רק לה אלא גם למבוגרים שמטפלים בה מקבלת חיזוק למקום טוב.

רוצה ללבוש כותונת של אחותה - שתלבש. סביר להניח שיותר היא לא תרצה.
כמו שכתבתי קודם, לדעתי זה לא ישנה. אז היא לא תלבש את הכותונת הזו. זה לא ישנה כלום בדינמיקה בין שתיכן. היא תמצא משהו אחר להטריף אותך בעזרתו. ולכן לדעתי צריך לטפל בזה מכיוונים אחרים.

שליחה על ידי ים* » 25 דצמבר 2004, 19:24

שירי יקרה, יקרה - את לא אמא טובה (מספיק) את אמא מעולה. כולם מתעצבנים, כן גם אני לפעמים צועקת וכן, גם אני מסבירה שאני אמא של...ושל... וגם של... גם אצלנו כולם רוצים להיות על אמא בבת אחת, לדבר בבת אחת .." "אמא תשמעי עכשיו רק אותי". הבת שלך שמחה, אבל את התיסכולים שלה היא יכולה להראות רק לך. ורק לידך היא נזכרת בכל מה שעצבן אותה והיא הדחיקה לפני שהגעת. לפעמים, יש גם תמרונים..עצם זה שאת עוצרת לחשוב, לבדוק, להתייעץ מראה איזה בנאדם נהדר את (בעיני לפחות, אני מקווה שגם בעיניך). תנסי לזכור שלכולנו יש תקופות, שדברים עוברים, חוזרים, מתפתחים ואלה החיים. שיהיה לך טוב וכיף כמה שניתן. שולחת לכם הרבה אור ואהבה.

יש לי תחושה שהצורך שלה הוא בעקביות, בביטחון. היא מצליחה לערער אותך וזה הקטע. היא לוחצת לך על כפתורים. כמו שאמרו לפני, מותר לצעוק, מותר להתרגז, אבל בעיני הדרך הטובה לשים גבולות היא בצורה עקבית ובטוחה, ולא בצורה של מריבה וצעקות. "בוכה לי" היא אכן, בוכה לך, כי היא יודעת שבאיזשהו מקום זה עושה לך רגשי אשמה, שבמקום להגיד לה שאת לא מדברת עם ילדה מייללת את מתכופפת לפי הכללים שלה. אני לא בעד חינוך קשוח, אבל אני כן בעד עקביות. נשמע שאת לא מספקת לה את הביטחון הרגשי שהיא צריכה, שהיא יודעת שאת אמא אפשר להכניס לפינות ולגרום לה להרגיש רע עם עצמה. רצוי לקבוע כללים ולעמוד בהם בצורה מסודרת. היא נשמעת מבולבלת, הבת שלך.

יולי - לא הבנתי מדברייך מדוע את חושבת שאינני עקבית ומתכופפת. האם בגלל העובדה שאני לפעמים נשברת וצועקת עליה? האם בגלל שאני שואלת את עצמי שאלות קשות ואין לי תשובות טובות?

מי שמכיר אותי יאמר לך שאני אמא 'יקית', עקבית ושיטתית. אם אני אומרת לה שבבוקר אפשר לאכול צלחת קורנפלקס או דייסה ולא שתיים (ולא ממתקים וכו') אז אין הנחות. וזה בדיוק מה שמתיש אותי. כל בוקר אותו וויכוח בסגנון זה או אחר, למרות שהכללים ידועים וברורים לה כמו לאחיה.

היא בפירוש 'לוחצת לי על כפתורים' אבל זה מתבטא בכך שאני מתרגזת בסופו של דבר ולא בכך שאני מכופפת את החוקים או נוהגת היום כך ומחר אחרת.

הבוקר היה נפלא.היא התעוררה מאוחר יחסית (אחרי שאחיה כבר גמרו לאכול ולהסתדר) ובנוסף גם הייתה כבר לבושה (נרדמה עם בגדים אתמול). יצאנו כולם רגועים, בדרך היא ואחיה שרו שירים (בדרך כלל היא צועקת ומתעצבנת באוטו). והאח הגדול שלה אמר 'אמא, נדמה לי שקרה הנס שקיווית לו'.

שליחה על ידי ים* » 26 דצמבר 2004, 17:14

שירי, אני כ"כ שמחה. גרמת לי לחייך ולהרגיש לרגע ממש שמחה. שיהיו הרבה רגעים וימים (ולילות) כאלה! הרבה אהבה.

שמחה לשמוע שהרבה יותר טוב.
ובקשר אליי- כנראה שטעיתי, אני הרי לא מכירה אתכן ואותך ואת היחסים, ככה זה נשמע לי וכנראה לא פירשתי נכון את מה שסיפרת.
מעבר לכך, כמובן שלכולנו יש תקופות יותר קשות בהן אנחנו נוטים לעצבן את הסביבה ואצל ילדים התקופות הללו מורגשות במיוחד. אז היא עברה תקופה קשה, שהקשתה גם עלייך ואולי היא יוצאת ממנה עכשיו.

וגם אם זה חוזר שוב - גם זה חלק מהחיים, כל דבר בא בגלים... ודינן של התקופות המעצבנות לעבור!

ואולי היא צריכה יותר גמישות ופחות חוקים.
אני לא נגד עקביות. אני לא אוהבת שבשם העקביות והעקרונות אני מחליטה החלטות, שלאחר מחשבה, אני מבינה שלא היה טעם להתעקש עליהן.
התיאור שלך נשמע, כמו ש עודד המחפש כתב, שהבעיה היא לא בצמות או בקורנפלקס.
התחושה שמתעוררת מדבריך, היא שיש לה צורך בך. בתשומת הלב שלך ובקרבה שלך. מה יקרה אם היא תאחר לגן ויהיו לה שש צמות של תשומת לב?

דינן של התקופות המעצבנות לעבור.
אולי דינן הוא ללמד אותנו להיות יותר קשובים לצרכים של הילדים שלנו... הם לא מעצבנים מטבעם. הם בדרך כלל לא מעצבנים, נקודה. אנחנו מתעצבנות ומקבלות בכל פעם הזדמנות ללמוד איך להרגע ואיך ללמוד מה מפריע לילדים שלנו.

"התקופות המעצבנות" פעמים רבות לא נובעות מהילדים שלנו.. מסכימה איתך ליאת. אלה תקופות בהם אנו לא מספיק קשובים להם! אבל מה לעשות שגם אנו בני אדם ואנו לפעמים עוברים משברים, ולפעמים מרגישים נאחס ולא מצליחים להקשיב כפי שהיינו צריכים. מניסיון שלי, לעתים עצם פתיחת דף קיטורים שכזה וקבלת תגובות מכניס את האדם לתוך חשבון נפש שמשפיע לטובה. עצם התבוננות על "הבעיה" מהצד והניסיון לפתור אותה מוציא אותי מהברוך ומאפשר לטפל בבעיה רציונלית ו ללמוד איך להרגע

עצם פתיחת דף קיטורים שכזה וקבלת תגובות מכניס את האדם לתוך חשבון נפש שמשפיע לטובה. עצם התבוננות על "הבעיה" מהצד והניסיון לפתור אותה.

זה כבר מביא אותנו לפתרון של 80% מהבעיה.
גם אני חשבתי כך. ואיזה יופי שדברים הולכים יותר בקלות כי זה עוזר להתמודדות הבאה. @}

שירי, אני שמחה שהיה יום מוצלח יותר עם הבת שלי ואני מקווה שזה ימשיך כך. אבל אני רוצה לומר משהו על כותרת הדף. היא מאוד הפריעה לי. עוד לפני שקראתי את הדף עצמו. ואולי זה חלק מהבעיה. את חשה שהבת שלך מטריפה אותך. כלומר, האשם בה. היא לא מתנהגת למופת כשהיא איתך. היא לא בסדר.
אולי את צריכה לשנות את קו החשיבה שלך, ולראות במה מתבטאת הבעייתיות אצלך. יכולת לקרוא לדף "יש לי קשיים עם הבת שלי" או "מבקשת עזרה עם הבת שלי" או אולי אפילו "אני מטריפה את הבת שלי".
אני לא כותבת את זה כדי להרגיז או להעליב. אני פשוט לא חושבת שזה נכון לתייג ילדה בת שלוש כ- trouble maker (עושה צרות). ואולי שם מקור הבעיה.

בעניין ההתנהגות שלה בבית ובגן, זה שהיא מתנהגת למופת בגן, לא אומר שטוב לה שם. ולי נשמע שכל מה שהיא רוצה זה לקום בנחת בבוקר, לאט ובכיף, איתך, ולהישאר איתך במהלך היום.

לי נשמע שכל מה שהיא רוצה זה לקום בנחת בבוקר, לאט ובכיף, איתך, ולהישאר איתך במהלך היום.
גם לי.

יוחננ ית וליאת, אני יודעת שזה לא p.c להגיד דברים כמו 'הבת שלי מטריפה אותי', אבל זה מה שהרגשתי ולכן פתחתי את הדף הזה. ברור שאת צודקת ושהבעיה נובעת ממני או מהאינטראקציה ביני לבינה ולא ממנה. היא לא 'ילדה רעה' או 'ילדה קשה', אבל מה לעשות שבזמן הנתון כך הרגשתי ועצם העובדה שהייתי מסוגלת לכתוב את זה כאן כבר הייתה דרך לפתרון. למה מותר לי לכתוב 'בן הזוג שלי מעצבן אותי לאללה' (למשל)? ולא מה שכתבתי. האם אסור לנו כהורים להרגיש שאנחנו מטפסים על הקירות, האם אסור לנו לומר זאת להורים אחרים ואפילו לילדים עצמם? האם באמת ובכנות את יוכלה להעיד על עצמך שמעולם ילדייך לא 'הטריפו אותך'? אם התשובה היא כן אז אני מורידה את הכובע. אבל המציאות היא שההורה הממוצע (ומעולם לא התיימרתי להיות הורה מושלם) מתמרן בין המון צרכים - שלו, של ילדיו, של הבוס שלו, של הוריו ועוד ועוד. ובין כל התימרונים הללו מותר לו גם, לפעמים, להגיד אני לא יכול יותר, אני מטפס על הקירות, עזבו אותי במנוחה כולם (כן, כן, גם הילדים). ולכן אני עומדת מאחורי שם הדף הזה ואני בטוחה שיש הרבה הורים שקוראים את השם הזה ואומרים לעצמם: 'גם אותי הילד\הילדה הטריפו הבוקר ...'

בניגוד לדעתך, אני חושבת שטוב לה בגן, יש הרבה מדדים לבדוק אם טוב לילד בגן (אם הוא הולך ברצון, אם הוא ממשיך לשחק גם כשההורה מגיע, אם הוא מדבר בחיבה ובחום על המטפלים בו שם, אם הוא יוצר קשרים טובים עם ילדים אחרים וכו'). אני יכולה להגיד במידה רבה של ביטחון שטוב לילדתי בגן. ברור שהיא תעדיף הרבה פעמים להישאר איתי בבית (ואני גם), אבל מה לעשות שאני צריכה להתפרנס? מה שכן, אני בהחלט חושבת לעשות לה מדי פעם יום כיף שבו היא תוכל להישאר איתי בבית ולעשות מה שמתחשק לה.

יום טוב (-:

שירי, בקשר להתבטאות "הילדה שלי מטריפה אותי" - אותי היא פחות מקפיצה. אני יכולה להזדהות לא מעט פעמים.
אני חושבת שהמסר שהיה חשוב לליאת וליוחננית להעביר, חוץ מעניין שם הדף שהיה חשוב ליוחננית , הוא ההשקפה ורוח האתר הזה.
הן כתבו לי נשמע שכל מה שהיא רוצה זה לקום בנחת בבוקר, לאט ובכיף, איתך, ולהישאר איתך במהלך היום.
ואני מצטרפת , וזוהי רוח הדברים שלשמם, בין השאר, אם לא בעיקר, האתר הזה נפתח.
הורים בחינוך מהבית נאבקים בבעיות פרנסה. זו רק בעיה אחת מני רבות בחינוך הביתי.

בניגוד לדעתך, אני חושבת שטוב לה בגן, זוהי לא רק דעתה. זו דעת אנשים רבים שכתבו כאן באתר דברים מדהימים ופוקחי עיניים.
בלי קשר לפתיחת הדף הזה, אולי יהיה לך נעים ומפרה לעיין בחלק מהדברים, להתחיל ב כבד את ילדיך ולהמשיך, אם יבוא לך, משם.

לפני שאובן לא נכון: זוהי לא ביקורת על אמהותך, אלא רצון עז לשתף במה שהאתר הזה עשה לנו, ואיך השפיע בצורה מבורכת על החיים שלנו ומשפיע כל הזמן.

תודה, התחלתי לקרוא וזה מרתק. שני הילדים הגדולים שלי הולכים לבית ספר פתוח, הקטנה הייתה בבית עד גיל שנתיים ומאז הולכת לגן. אני לא מנסה להצטדק אלא להסביר שלדעתי, גם ילדים שהולכים לגן רגיל ולא מתחנכים בבית, יכולים להיות מרוצים.

הבוקר היה נפלא.היא התעוררה מאוחר יחסית.
ואיך היה הבוקר?
המשפט הזה הדליק לי נורה אדומה, הרבה פעמים ילדים סובלים ממחסור בשעות שינה שגורם להם להיות עצבניים ונרגנים, ולפעמים גם משפיע להם על הבריאות. שווה בדיקה.

אני יכולה להזדהות הזדהות רבה עם הטרוף הזה, גם הבת שלי (הרבה יותר גדולה) יכולה להיות מעצבנת ונודניקית, עד לא מזמן לא הבנתי למה. ההבדל הוא שהיא כזאת כל הזמן. היה ברור לי שמשהו חסר לה. הדף הזה גרם לי להתחיל לחשוב על זה, מה לא מסתדר לבת שלי בחיים? למה כל דבר מקפיץ אותה? מה כ"כ קשה לה?
אני חושבת שאני מגיע לתשובה לאט לאט, אופציה ראשונה: בגיל 8 לקום כל יום בשש וחצי בבוקר, זה נורא קשה! זה קשה לי (ואני כבר גדולה)! אז מה אני רוצה ממנה?
כבר הרבה זמן אנחנו מתלבטים בנושא החינוך הביתי (לגבי הילדה הזאת, לגבי הבאים אין שום התלבטות), ברור לנו שזו האופציה העדיפה, אבל הילדה לא רוצה, טוב לה איפה שהיא, כל פעם שהצענו, היא היתה מאוד חד משמעית, לא רוצה! ובאמת יש משהו נורא בודד בילד לבד בבית (כי עוד אין אחים, אולי אחרי שהאח יגיע יהיה לה יותר קל, אמן!)
בנתיים הדף הזה גרם לי לחשוב על דרכים לנסות להגיע איתה להסכמה לגבי נסיון, שתנסה, מה יש לה להפסיד?. אני בטוחה שיהיה לה יותר טוב, ובכל מקרה אם ימאס לה תמיד אפשר לחזור למיתר...
זו לא החלטה פשוטה, דורשת התארגנות אחרת של הבית ושל האבא, אבל נראה לי כדאי.
בכל מקרה, תודה לך שירי, שפתחת לי את העייניים.

שירי, רק תוספת קטנה: הדף כבד את ילדיך הוא רק דיון על האתר עצמו, ויש בתחילתו קישור אליו. מקווה שמצאת.

ובין כל התימרונים הללו מותר לו גם, לפעמים, להגיד אני לא יכול יותר, אני מטפס על הקירות, עזבו אותי במנוחה כולם (כן, כן, גם הילדים)
את זה אני מכירה. וגם לפעמים נדמה לי שהיא מעצבנת אותי, למרות שלא בתכיפות רבה. מה שאני אומרת זה שלאחר מחשבה (וכשאני כותבת, זה בדרך כלל לאחר מחשבה...) ברור לי שלא היא עצבנה אותי, אלא שאני התעצבנתי, בדרך כלל מדברים שלא אתעצבן מהם בהזדמנויות אחרות. אם היא תבקש ממך לקלוע שש צמות בשש בערב זו לא תהיה בעיה, נכון? זה העיתוי שמעצבן אותך. או אם היא תבקש לשבת עלייך כשאת פנויה, זו תהיה בקשה סבירה לגמרי, וכן הלאה...
הכעס הוא שלך, היא לא עושה משהו מכוון כדי להכעיס אותך, אך נדמה שהיא בהחלט עושה הרבה כדי לזכות לנתח נכבד יותר של תשומת לב.
אני לא יודעת אם טוב לה בגן, את בטח יודעת טוב ממני. גם אין לי נסיון משלי (מלבד זה שהיה לי לפני אי-אילו שנים בעצמי) עם גן. שמעתי סיפורים טובים על גנים, שמעתי גם הרבה סיפורים רעים. בכל מקרה זה עושה משהו לילד/ה, ללא ספק.
מאידך אני מאמינה בלב שלם שהמקום הטוב ביותר לילדה קטנה הוא בבית עם אמא. אעיז ואומר שאני מניחה שגם לילדה שטוב לה בגן יהיה יותר טוב עם אמא.
אני מבינה שאת לא רוצה/יכולה/מסוגלת/מעוניינת בחינוך ביתי, אבל אם שאלת פה שאלה, אני מרגישה צורך לומר איך נראים הדברים בעיני.
לגבי הקושי הכלכלי בחינוך ביתי, אם זהו המכשול היחיד שעומד בינך לבין חינוך ביתי, אשמח לדון איתך בעניין, ואין לי ספק שיהיו עוד רבים שיתרמו לדיון כזה (יש גם כמה דיונים שכבר התקיימו פה בנושא, בטח קוטלגו במדור חינוך ביתי, או במדור כסף עבודה). רק אומר בהקשר הזה, שבהחלט לא קל להתפרנס כך, אבל זה יותר מאפשרי, ואני לא נשואה לאיש הייטק שמרוויח משכורת שמנה (למען האמת, אני לא נשואה ואני מפרנסת לבד ילדה בחינוך ביתי...).

מאידך אני מאמינה בלב שלם שהמקום הטוב ביותר לילדה קטנה הוא בבית עם אמא. אעיז ואומר שאני מניחה שגם לילדה שטוב לה בגן יהיה יותר טוב עם אמא.
אני מסכימה איתך. אבל על סקאלת הטוב--------רע יש הרבה נקודות ואני חושבת שטוב לה בגן מספיק כדי שלא אצטרך להוציא אותה (וכשהיה לבן שלי לא טוב בביה"ס, למשל, הוצאתי אותו משם גם כשהדבר אמר שהוא יהיה בבית עד שימצא סידור טוב יותר).

וכשהיה לבן שלי לא טוב בביה"ס, למשל, הוצאתי אותו משם גם כשהדבר אמר שהוא יהיה בבית עד שימצא סידור טוב יותר.
העניין הוא שבאתר הזה, רוב האנשים חושבים שאין סידור טוב יותר מבבית, אם אחד מההורים, או עם שניהם. נכון שלא תמיד אפשרי /רצוי (ע"י מי מהצדדים) ליישם את זה...

שירי,
אני מאמינה לך לחלוטין שאת רוצה את הטוב ביותר עבור בתך (ובנך). את לא צריכה להוכיח לי בשום צורה.
אנחנו רואות את נושא הגן-בית באופן שונה.

העניין הוא שבאתר הזה, רוב האנשים חושבים שאין סידור טוב יותר מבבית, אם אחד מההורים, או עם שניהם. נכון שלא תמיד אפשרי /רצוי (ע"י מי מהצדדים) ליישם את זה...

באתר הזה האנשים חושבים שהכי טוב לילד מה שהוא חושב שטוב לו.

באתר הזה האנשים חושבים שהכי טוב לילד מה שהוא חושב שטוב לו.

אופס...מזכיר לי ויכוחים ישנים: החלטות של ילדים ו ילדים שרוצים ללכת לגן ו סיפורי מעבר לחינוך ביתי

יש ילדים שרוצים מה שלא טוב להם. בשביל זה יש להם הורים (-:

באתר הזה, רוב האנשים חושבים שאין סידור טוב יותר מבבית, אפשר להציק רגע , עדיין לא ברוח הסובלנות שמאיימת לשרות על האתר?
בבית, איך שלא נסתכל על זה, זה לא "סידור" ...

זהו, מיציתי את העצבים. מחקתי.

בבית, איך שלא נסתכל על זה, זה לא "סידור" ...
נו ענת,
פשוט השתמשתי בטרמינולוגיה של שירי. אולי באמת הייתי צריכה לרשום "סידור" במרכאות.

באתר הזה האנשים חושבים שהכי טוב לילד מה שהוא חושב שטוב לו.
בעיקרון אני מסכימה איתך,
הבעיה שלי יש בבית אחת כזאת:
יש ילדים שרוצים מה שלא טוב להם. בשביל זה יש להם הורים.
זה סוג של הליכה על חבל דק, שדורש ריכוז והקשבה לילד, שלא תמיד זמינים. כל הזמן טועים, ומתקנים ומאזנים.
בעקבות ההבנה שפיספתי אותה, כי נתתי לה "יותר מדי" לנווט, בלי להדריך, אנחנו עכשיו מנסים לעשות שינוי, מקווים שיצא משהו טוב.

ואללה. ולכן חלק מהם, סליחה - אחת מהם - נותנים לילד לאכול ממתקים וג'אנק ולצפות בערוץ הילדים כל היום. הרי זה מה שהוא חושב שטוב לו. לא?
תתפלאי, אם נותנים לילד זמן להכיר את עצמו, הוא בדר"כ יודע טוב מאוד מה להכניס לגוף שלו, ומה לא, ואפילו אחת כמו שלי שיש לה נטיה להתלהבות יתר, כשזה מגיע לאוכל, מעדיפה את זה הבריא והטעים. (לדוגמא, היום ב"סופר" שאלנו אותה איזה שוקולד היא מעדיפה, - התשובה שהגיע מיד היתה "שוקולד חרובים!" הבעיה היא עם ההורים שמעדיפים ג'אנק...)

_נו ענת,
פשוט השתמשתי בטרמינולוגיה של שירי._
הבנתי! (-: כאמור, רציתי קצת להציק, וגם, בהמשך לדברייך ואיתם, באמת להדגיש.

בתור אחת שהוציאה את ילדיה לא מזמן מהגנים חשוב לי להבהיר משהו שהוא נכון לגבי ואולי אני לא מספיק חדורה ברוח האתר אבל בכל זאת מעיזה להעלותו שחור על גבי לבן:
לא תמיד הבחירה במשהו אחד מחייבת את שלילת האפשרויות האחרות. למה התכוונתי ?
אני לא חושבת שלילדים שלי היה רע בגן. אני לא חושבת שהגן שלהם היה גרוע. אני לא רוצה להתחיל לחשוב על הבעיות של המסגרת. זה לא המניע שלי - זה אולי צידוק כשצריך לשלוף הסברים, אבל גם בזה עוד לא ממש השתמשתי.
כשהיה לי נכון - הגן היווה אפשרות מתאימה עבורי.
כיום, אני רוצה לחיות עם הילדים קרוב אליי.

מה שאני מנסה להגיד זה שאת הכל אפשר לבחון מזויות שונות. אני מעדיפה את זו החיובית, שאינה מטילה פסול באפשרויות האחרות וגם שמבינה, שכמו בכל דבר אחר בחיים: "איש באמונתו יחיה". ודווקא מהמקום הזה אנחנו יכולים להיות הרבה יותר פתוחים ומקבלים למגוון רחב של דעות ואפשרויות ומכאן כמובן האפשרות שלנו ללמוד, להתפתח ולהשתנות.

יש אימרה מפורסמת כזאת של הרב קוק: "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה, וכל המניות המתוספות אצלם בחשאי פועלות את פעולתן לטובה...".

אני יודעת שזה לא p.c להגיד דברים כמו 'הבת שלי מטריפה אותי', אבל זה מה שהרגשתי ולכן פתחתי את הדף הזה.
שירי, באמת שלא עניין ה PC הפריע לי. זה פשוט לא נעים לקרוא כותרת כזאת. אני נכנסת למעט דפים בבאופן ונכנסתי לדף הזה רק בגלל שהכותרת הייתה כל-כך זרה למה שנהוג להופיע בבאופן, שהייתי חייבת לראות במה מדובר.

למה מותר לי לכתוב 'בן הזוג שלי מעצבן אותי לאללה' (למשל)? ולא מה שכתבתי. האם אסור לנו כהורים להרגיש שאנחנו מטפסים על הקירות, האם אסור לנו לומר זאת להורים אחרים ואפילו לילדים עצמם?
יש הבדל בין בן זוג בוגר שיכול לנהל איתך דו-שיח ברמה שלך ולבטא את עצמו.
הבת שלך לא בוחרת להתעורר מקודם כל בוקר, להזדרז להתלבש ולאכול ארוחת בוקר. היא לא בוחרת לבלות את כל היום בלעדיך. והבת שלך לא אשמה שהיא לא מתנהגת למופת במצב הזה.
אני חושבת שזה דבר נורא להגיד לילד קטן, שהוא מטריף את אמא שלי. יש לזה קונוטציות שליליות כל-כך.
נכון שיש לי רק תינוק אחד בבית וכמובן שאין מה להשוות בכלל בין תינוק קטן ויחיד לבין 3 ילדים גדולים. אבל אני מנסה להסתכל קודם כל על עצמי.

_לא תמיד הבחירה במשהו אחד מחייבת את שלילת האפשרויות האחרות. למה התכוונתי ?
אני לא חושבת שלילדים שלי היה רע בגן. אני לא חושבת שהגן שלהם היה גרוע. אני לא רוצה להתחיל לחשוב על הבעיות של המסגרת. (...) כשהיה לי נכון - הגן היווה אפשרות מתאימה עבורי. כיום, אני רוצה לחיות עם הילדים קרוב אליי._
כל מילה

יחד עם זאת

הבת שלך לא בוחרת להתעורר מקודם כל בוקר, להזדרז להתלבש ולאכול ארוחת בוקר. היא לא בוחרת לבלות את כל היום בלעדיך. והבת שלך לא אשמה שהיא לא מתנהגת למופת במצב הזה.
זה בדיוק האסימון שנפל לי בשבוע האחרון (לגבי עצמי), וזו הסיבה שהחלטתי לעשות שינוי, לא בגלל שבמסגרת היה רע, להיפך היה טוב מאוד! אבל זה הפסיק להיות "מתאים"... (תודה יוחננית)

למה מותר לי לכתוב 'בן הזוג שלי מעצבן אותי לאללה' (למשל)? ולא מה שכתבתי. האם אסור לנו כהורים להרגיש שאנחנו מטפסים על הקירות, האם אסור לנו לומר זאת להורים אחרים ואפילו לילדים עצמם?

מותר להתעצבן. מותר להרגיש שמטפסים על הקירות. מותר להרגיש שמשתגעים. מותר להרגיש!
אבל,
בין מותר להרגיש לבין מה עושים עם זה המרחק גדול.
כי אם אנו משדרים לילדינו ש"הם מטריפים אותנו" אנחנו, לדעתי, פוגעים בהערכה העצמית שלהם. מעבר לכך ש- הבת שלך לא בוחרת להתעורר מקודם כל בוקר, להזדרז להתלבש ולאכול ארוחת בוקר. היא לא בוחרת לבלות את כל היום בלעדיך. והבת שלך לא אשמה שהיא לא מתנהגת למופת במצב הזה.
אז מה כן אפשר לעשות עם הכעס, העצבים ושאר הרגשות הקשים שמתעוררים? כדאי לבדוק מה מקור הרגש. מה גורם לו. כי בדרך כלל נגלה שזה קושי שלנו בכלל. קושי שיש לנו עם עצמנו. והילדים? הם היו פשוט ילדים.

ועוד משהו:
כדאי לזכור כמה כדאי להפריד את המעשה שמעצבן אותנו מן הילד שעושה את המעשה. (למי שלא מכיר: אני לא המצאתי את זה, אני רק מספרת) כלומר:

אני כועסת עליך.

לא בטוח שהילד יזכור שאוהבים אותו כשכועסים עליו. הרי זה אותו ילד. "איך אפשר גם לכעוס עלי וגם לאהוב אותי בו זמנית?"

לעומת:
אני כועסת על המעשה הזה.

כשכועסים על מעשה, אפשר במקביל ובלי שום קשר לאהוב את הילד. המעשה והילד אינם אותו אחד.

ולכן, להרגשתי, ההגדרה: הבת שלי מטריפה אותי, נופלת בקטגוריה הפרסונלית: זה משהו בה - בילדה - שמעצבן. זה אישי (ככה היא מבינה את זה). בעוד שאני מאמינה שמעשיה הם אלה שמעצבנים. לכן כדאי לעשות את ההבחנה.

שירי יקרה, אני מקווה שלא נבהלת מכל ההתעסקות שלנו עם שם הדף, זה באמת לא העיקר. כולנו רוצות ומנסות לעזור לכן ואני מקווה שאת מצליחה לאסוף משהו מכל מה שאנחנו אומרות ושלא נעלמת.

שבוע טוב ורגוע

שירי, מה שלומך ושלום בתך? האם המצב נרגע?

לא נעלמתי, הייתי קצת עסוקה אבל קראתי. פתיחת הדף הזה עזרה לי מאוד, הוצאת הקיטור העצמית פלוס התגובות שלכם לקחו אותי למקום אחר. וזה לא שלא קראתיאת הדברים במקומות אחרים אבל כנראה עצם הכותרת שנתתי לדף הזה (שעיצבנה רבות מכן ואני בהחלט מבינה למה) גרמה גם לי לזעזוע ולבחינה עצמית של היחסים בינינו.

בקיצור - הבת שלי כבר לא מטריפה אותי. והייתי שמחה לשנות אתהכותרת לו הייתי יודעת איך (למרות, שכפי שכבר אמרתי, אני חושבת שיש לה תפקיד). אני מנסה לראות את הדברים יותר מהעיניים שלה ופחות משלי. מנסה להפריד בין העובדה שמה שהיא עושה מעצבן אותי לבינה ולנהל מערכת יחסים רגועה יותר. השבוע התגעגעתי אליה בכל שעה שלא הייתי איתה וחשבתי ברצינות על האופציה של חינוך ביתי, לפחות עד גיל ביה"ס. אני בהחלט חושבת שחלק מההתנהגות שלה נובע מהעובדה שהיא רוצה להיות צמודה אלי יותר ומתוך קשת הרגשות היא בוחרת להביע יותר רגשות שליליים כשאנחנו יחד מכל מיני סיבות.

אז תודה על הדיון הזה ומילה-עיצה נוספת: בתור מי שלא באה מתוך הקהילה שלכן, אבל מזדהה עם הרבה ממסרייה, אני חשה התנגדות פנימית בכל פעם שקולות 'פאנטיים' יותר צצים. אני מתכוונת לכתיבה שנשמעת כצדקנית (למרות שהכוונות טובות) ומיסיונרית ובכך, לדעתי, לא עושה טוב לכוונות.
כך למשל, דבריהן של ים ושל אפרת נגעו לליבי הרבה יותר מדבריהם של אחרים שכתבו כאן. לא בגלל שהדברים האחרים לא היו לעניין, אלא בגלל שהן הצליחו להזדהות עם ה'אחרת' (שהיא אני) ונתנו לי תחושה שהן מבינות אותי (שזה לא אומר בהכרח להסכים איתי).

שבוע טוב

כך למשל, דבריהן של ים ושל אפרת נגעו לליבי הרבה יותר מדבריהם של אחרים שכתבו כאן. לא בגלל שהדברים האחרים לא היו לעניין, אלא בגלל שהן הצליחו להזדהות עם ה'אחרת' (שהיא אני) ונתנו לי תחושה שהן מבינות אותי (שזה לא אומר בהכרח להסכים איתי).

תודה על דברייך שירי. למדתי מהם.

והייתי שמחה לשנות אתהכותרת לו הייתי יודעת איך
אם את רוצה לשנות את שם הדף, פשוט כתבי לאיזה שם אחר לשנות, ומישהו כבר ישנה זאת.

שירי,
אני מזמינה אותך לקרוא את הספרון של ענבר קשטן, שאמור לצאת בעברית, ושהנוסח באנגלית קל יחסית לקריאה. הוא נקרא Parenting from your heart. יש שם פירוט של "טכניקה", מן ארגז כלים, שטוב שיש בבית. הרעיונות הם של NVC או non violent communication, בעברית תקשורת מקרבת.
מומלץ בחום.

איפה מוצאים את הספרון באנגלית (למעשה, אני קוראת טוב יותר באנגלית), האם בסטימצקי?

שירי צודקת, מי שיש לה תינוק בן שנה בהחלט לא יכולה להבין איך ילדה בת שלוש "מטריפה" והמבינות יבינו...

קראתי את 'איך להציל את באופן' ואני מבינה שכותרת הדף הזה 'מטריפה' רבים מכם שסבורים שהטעות הקרדינלית שלי היא בעצם שליחת הילדה לגן. האמת, רק מקריאה בדף הנ"ל הבנתי שהאתר הזה היה מוקדש בעיקרון לחינוך ביתי. אני קראתי בו הרבה ולא שמתי לב לכך, אולי זה תומך בתחושתכם שהאתר 'מדרדר'.

אם רצונכם באתר שישקף את הקהילה שלכם, ואת הקהילה שלכם בלבד, אז אתם צודקים בתחושתכם וראוי שתמחקו הודעות\דפים של אחרים וכן תציינו בגדול בכניסה לאתר 'אתר זה מיועד לתומכים בחינוך ביתי וכו'. אבל - אם יש לכם תחושת שליחות ורצון להגיע למעגלים רחבים יותר של האוכלוסיה אז הדרך הנכונה היא דווקא הדרך הנוכחית. אני, אישית, לא חושבת שהבעיה שלי ושל הבת שלי נובעת רק מהעובדה שהיא לא בחינוך ביתי. יכול להיות שזה היה פן אחד שלה, אבל לא הכל. כמו שכתבה שם מישהי, אני בטוחה שגם לילדים בחינוך ביתי יש עימותים עם ההורים על רקע זה או אחר.

אם כותרת הדף הזה (או כולו) מפריעה לכם, מייסדי האתר, אתם מוזמנים למחוק אותו, אני לא רוצה חס וחלילה להפריע.

כל זה נאמר בכנות ולא בציניות. ולסיום - דעתי: האינרטנט, מעצם מהותו הוא כלי פלורליסטי ודמוקרטי. ברקע שאנחנו מעלים לאוויר אתר אין לנו יכולת להגביל אותו ממש, אלא אם כן נרצה לשמש 'כשוטרים'. אני חושבת שאתר, כל אתר, מתהווה ומשתנה לעיתים בהתאם לרצון מייסדיו ולעיתים באופן שונה. נדמה לי שהרצון 'לחסום' דעות של אחרים עומדת בניגוד לפתיחות שהקהילה שלכם אמורה לייצג. אפשר למיין ולייחד מקום לדפים אחרים. אפשר להסביר לנכנסים את מהות האתר ולהזמין אותם להשתתף ואף לפתוח דיונים במחיצה המיועדת ל'אורחים'.

שירי, אני מקווה שאת עוד קוראת פה.
מאוד ציער אותי לקרוא שאת מרגישה ככה:
צר לי שאתם חשים שהתפרצתי לקהילה שלכם ו'טימאתי אותה' - גם שולחת את ביתי לגן ועוד מעיזה לקטר.
סליחה ושלום (אני מבינה שאני לא רצויה כאן) שירי.
יכולה לדבר בשם עצמי ולא בשמם של אחרים אבל אני חוששת שהגעת למסקנה לא נכונה.
כן, ייתכן שיש מאנשי החינוך הביתי שמרגישים שהתבלגן להם הבית.
אבל נדמה לי שהמסקנה מהדף ההוא היא שאי אפשר לשמר אתר פתוח כקהילה סגורה (ואולי גם לא ממש רצוי).
באופן ישיר שנו בדף שלך והשאלה היתה אם לומר למישהי כמוך (שלא מחנכת בבית) מה עמדת התומכים בכך (אני תומכת "תאורתית" כי עוד לא ילדתי בנתיים אני מחנכת רק את עצמי (-: ). נדמה לי שאמרו לך בדף זה ממש, נדמה לי שהיה דיון פורה - תראי מה אפרסקים כתבה לך:
תודה על דברייך שירי. למדתי מהם. (זה לא עולה בקנה אחד עם מסקנתך שרוצים שתלכי (-: )

אני פה כמה חודשים, התרשמותי היא שיש שתי "אסכולות" ואין הכרעה בינהן
האחת תואמת את זה:
רצונכם באתר שישקף את הקהילה שלכם, ואת הקהילה שלכם בלבד
והאחרת את זה:
אם יש לכם תחושת שליחות ורצון להגיע למעגלים רחבים יותר של האוכלוסיה אז הדרך הנכונה היא דווקא הדרך הנוכחית

הרבה מהדיונים על "באופן - לאן?" הם גירסאות של השאלה הזו בעצם.
לי עצמי יהיה מאוד חבל אם תחליטי לא להשאר, נראה לי שאת יכולה לתרום ולהיתרם
חשוב מאוד מאוד! אני לא מזלזלת בתחושתך, זה באמת לא נעים. מקווה שתשימי לב שבשני הדפים היו קולות שונים. ואפילו הקולות ש"נטרפו" משם הדף שלך שאלו מה כדאי לעשות - האם לומר לך - חנכי בבית! או איך להגיב כשמישהו "לא באופני" מתייעץ.
מאחר ולא אני המושא של הדיון ההוא אז קל לי יותר לתרגם לקולא את הדברים שנאמרו, מקוה שהזוית האפשרית שאני מציעה לך תשנה את תחושתך.

ברוכה הבאה, אני מזמינה אותך להשאר

(אה, ואם את רוצה לשנות את שם הדף אמרי לאיזה שם, אחת ממומחיות העריכה תעשה זאת עבורך, או תוכלי בעצמך לערוך)

מי שיש לה תינוק בן שנה בהחלט לא יכולה להבין איך ילדה בת שלוש "מטריפה"
אבל יכולה להיות לה דיעה ומותר לה להביע אותה. נדמה לי שקראתי כאן, באתר, משהי שכתבה על עצמה שעד שהיו לה ילדים היא היתה אמא מצוינת...

חלק מהענין, אם לא הענין עצמו, הוא הדיון. אם כולנו נסכים יהיה כאן עוד הרבה פחות מה לקרוא

מותר, ובעיני אף רצוי, להביע דיעה. מותר גם לשנות אותה בהמשך.
אם כל זה נעשה בצורה שאינה בבחינת התקפה אישית בעיני זה סביר. יש כאן המון אנשים והרבה דיעות. ולכולם יש מקום.
אני חושבת שכל מי שכתב כאן אינו לוקה בצדקנות ו/או מסיונריות. מי שהשיא כאן עצה האמין שזו העצה הטובה ביותר.

שירי, אני מאוד מקוה שאת עוד כאן ושתשארי ואפילו תפתחי דף משלך. אין כאן קהילה אחת הומוגנית.
אין כאן אחד הזהה לרעהו.
אפשר לברך ברוכה הנשארת?

שירי - מצטרפת לקודמותיי. לא קראתי עוד דברים שאולי כתבת בדף ההוא ואני מתייחסת אל תחושותיי האישיות בלבד.
אני בעד פתיחות, אני נכנסתי לכאן מאד לא "באופנית" וגם היום ממש לא מתיימרת להיות "באופנית טהורה" אני הרבה יותר מיינסטרים (וגם דף כשה יש באתר).
אני אישית שילמתי על האתר ואף אחד לא אמר לי שזה מותנה בכך שאכתוב רק דברים ברוח האתר, וכך גם טוען רני באותו דף מהולל.
כמו בכל מקום, גם כאן הכל מורכב מאנשים, לא יותר טובים מאלו שאינם כאן ולא פחות טובים מהם. אנשים הם אנשים - אנושיים: יש ביננו יותר דעתניים, יש ביננו יותר לוחמנים, יש ביננו יותר דוממים, יש ביננו כאלו שרק קוראים ולא כותבים, וכו' וכו'.

אני חוששת שהעלמות, שלך ושל עוד הרבה אנשים טובים מכאן תפגע במהות ובוודאי שבשליחות ומקווה שאת אכן עוד עמנו

לא יודעת איך קראת אותי, ולא יכולה לכתוב ארוך כי הילד יונק וישן לי בתנוחה לא נוחה, אבל קראתי כל מה שכתבת וכתבו לך ואני רוצה להוסיף דבר היסטורי קטן:
אני פעם הייתי יותר בגישה של "יש דברים שלא מתאימים לאתר", משהו כזה.
ובעקבות הרבה דיונים שהיו כאן וכמה מקרים של היעלבויות ודיונים על מה לעשות עם היעלבויות, חשבתי ושיניתי את דעתי.
כותרת כזאת אולי מקפיצה אותי כי אני ישר חושבת בלב "את יודעת שזו את שנטרפת ולא היא שעושה משהו רע", ואני חושבת שפעוטות מקומם עם אמא ולא בגן, אבל בתכל'ס אני היום מאמינה שכל מי שבא עם השאלה שלו לכאן, ולא משנה איזו שאלה - הוא בא לכאן לא סתם.
בדיוק כמו שאמרת, הוא רוצה לשאול כאן ולא בפורום בתפוז, כי כאן זה אתר אחר.
ולכן אני מנסה לעזור, וגם מנסה לעזור בלי להשמיע תיכף את כל הדיעות שלי שהפונה בכלל לא ביקש לשמוע.
אני היום חושבת, שזה יופי שאנשים גילו שכאן אפשר להיעזר בצורה תומכת ואינטליגנטית.
יופי בעיני שאנשים באים ורוצים לקחת איתם קצת מכאן - קצת או הרבה, כמה שרוצים, מתי שרוצים.
אני היום חושבת אחרת ממה שחשבתי פעם.
ואני שמחה על זה.
אני עדיין זוכרת איך הרגשתי פעם ומבינה מי שמרגיש את זה עוד היום, אבל אני אחרת, ולכן אני משתתפת ועונה כמיטב יכולתי (לא מושלמת אבל משתדלת), במקום להתעלם ולהתעצבן.
אז אני שמחה שאת פה ואני שמחה שפתחת את הדף.
זה הכל.
תודה.

בשמת?! 0-:
ממש... וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ (ישעיהו)
(-: וגם קצת D-:

תודה על התגובות, רובן חיזקו את התחושות שהיו לי כשנכנסתי לאתר הזה לראשונה והתפעלתי מהפתיחות ומהרבגוניות שלו (איפה עוד אפשר לקרוא על 'גידול עיזים', לשתף בהתלבטויות הוריות וזוגיות). הייתה לי הרגשה שמצאתי קהילה תוססת ומעניינת שחיי משיקים לה באופנים רבים אך גם שונים ממנה באופנים אחרים. לעומת זאת, חלק מהתגובות שזכיתי להן לאחר שפתחתי את הדף 'שלי' גרמו לי לחשוב שבכל זאת מקומי לא כאן. ושוב, הכוונה לא לדעות אלא לדעות צדקניות. כמו שאמרתי קודם, פתחתי את הדף כאן ולא באתר אחר דווקא מפני שרציתי לשמוע דעות מהאנשים ששותפים לקהילה הזו, ולפיכך דעה שאומרת - לדעתי מקומה של בתך איתך בבית ולא בגן - טובה בעיניי גם אם לא אוכל או ארצה ליישם אותה. אבל קשה לי להבין אנשים שהבעת מצוקותי כל כך מרתיחה אותם שהם חייבים למחוק את מה שכתבו כי זה פוגע מדי ולכן הרגשתי שמקומי לא כאן כי אין לי עניין להיות במקום שהסובלנות ממנו והלאה.

מקריאת כל התגובות כאן ובדף השני אני מבינה שיש בהחלט מקום לדיאלוג ואשמח להמשיך להיות חלק ממנו. ולסיום - תודה אישית לאפרת (-:, משהו באופן שבו את מתנסחת ובדברים החכמים שאת אומרת, כמו:
לא תמיד הבחירה במשהו אחד מחייבת את שלילת האפשרויות האחרות.
נוגעים בי מאוד והם, בעיניי, פניו היפות של האתר הזה.

מקריאת כל התגובות כאן ובדף השני אני מבינה שיש בהחלט מקום לדיאלוג ואשמח להמשיך להיות חלק ממנו.

יופי!
@}

שימחת אותי.

שימחת אותי

ברוכה הנשארת@}

שירי יקרה,

בתור ותיקה (מאד) שכמעט ולא כותבת, התעוררו בי המון מחשבות והמון רצון להביע... קחי כמובן את מה שמתאים לך.

יש לי כמה "הבנות" שמלוות אותי ומאוד עוזרות לי, גם באימהות השוטפת וגם בהתמודדות עם דברים שעשיתי או אעשה ועשויים להתברר כשגויים. לדוגמא:

כל דבר שקורה הוא הדבר הנכון לזמן ולמקום שלו. זה אומר שאם הילדה שלי הולכת לגן- זה הדבר הנכון לאותה תקופה, לפחות לגבי. וזה חשוב! זה גם אומר שאם מסתבר לי פתאום שהגן גרוע- יש כאן גרעין של "נכונות" שצריך להתייחס אליו. למשל זה יכול לפתוח בחירה שאולי הגיע זמנה: להחליף גן, לעבור לחינוך ביתי וכדומה.

אין הורים מושלמים. אז אפשר להרגע... עוד לא הכרתי ולו אדם אחד שחשב בבגרותו שהוריו היו מושלמים וגידלו אותו בצורה מושלמת וללא שגיאות. למעשה נראה לי שה"שגיאות" שלנו משרתות את הילד באיזה שהוא אופן- ואת זה הוא יגלה בבגרותו, זה קשור לחייו שלו. מצד שני- כולנו רוצים להיות ההורים הכי טובים שאפשר, שאיפה נפלאה כשלעצמה. לדעתי לא רע לשאוף, אבל צריך לקחת בפרופורציה: גם אני בן אדם עם רצונות, לפעמים גם אני מתרגזת, לא תמיד יש לי סבלנות, לא תמיד אני מגיבה על המקום בצורה הטובה/ התומכת/ החינוכית ביותר.

מה לעשות, זה קורה ואין טעם להתרפק על שגיאות העבר.

לא כל מה שאחרים עושים או אומרים מתאים לי, לפחות לעכשיו. זה אומר שאולי הם צודקים או שאחשוב בעתיד שהם צודקים, אבל לעכשיו זה פשוט לא מתאים. לי למשל נורא קשה לקבל כשאומרים לי, בתקופה שבה אני מרגישה שילד שלי מטריף את דעתי, שהוא סובל מחוסר תשומת לב. מה, אחרי שמטריפים אותי- הדבר הכי קשה לי בעולם יהיה מן הסתם להעניק עוד תשומת לב... נכון, יכול להיות שהמציעים צודקים לחלוטין אבל לי זה לא מתאים.... וגם זה בסדר.

מהנסיון שלי, למדתי שההתייחסות שלי למצבים בחיי בכלל, צריכה להיות דרך התייחסות קודם כל לעצמי. לעתים קרובות אני שואלת את עצמי "למה אני במצב הזה עכשיו? מדוע זה נכנס לחיי?". התשובות לשאלה הזאת מגוונות ביותר, אבל מאז שהתחלתי לשאול את עצמי ראיתי שיוצאים המון דברים טובים מכל מצב שאני מגדירה בתחילה כבעייתי. לא תמיד רואים את הרווח מייד אבל הוא תמיד שם. למשל אם יש מצב שגורם לי לפתוח דף באתר ולקבל המון עזרה ותמיכה, אפילו אם זה מלווה בהערות קשות- למשל על שם הדף שבחרתי. בדף הזה עלו המון נושאים למחשבה, גם עבורי. וגם אם ההערות שאני מקבלת לא תמיד נעימות לחכי באותו רגע (ולי זה קורה הרבה שהאסימונים יורדים באיחור והערות שגרמו לי בזמנו להיפגע פתאום נראות באור אחר).

אישית, היו לי הרבה היתקלויות עם אחד מילדיי בעיקר. וניסיתי המון צורות של התמודדות. מהגן שלו הייתי מאד מרוצה ועד היום אני משוכנעת שעצם העובדה שהלך לגן לא היתה רלוונטית לקשיים שהיו, למרות שהיום אנחנו ביחד בבית. לדעתי אין מתכונים, פשוט מנסים וחושבים הרבה... למשל, ניסיתי לשקף לו את ההתנהגות שלו, ואפילו הקצנתי אותה עד למצב קומי ("לא רוצה באוטו שלנו לגן... היום אני רוצה ליסוע לגן בכדור פורח!!!" ביללות קורעות לב, כמובן). וכבר צוחקים ביחד. עוד אפשרות: להתעלם! (כן, תתרגזו, מה לעשות, אבל זאת אפשרות... )או פשוט להתארגן בעצמנו ליציאה ולתת לילדים קצת לרוץ אחרינו לשם שינוי. הרי ילד בן 4 יודע כבר מהי הפרוצדורה, מדוע שלא ידאג לעצמו? ואולי זה מה שהוא רוצה בכלל- שיעזבו אותו ויתנו לו קצת עצמאות במקום לרוץ אחריו עם הסוודר. ולפעמים אפשר דווקא לנסות להסכים לדברים שלכאורה הכי לא הגיוניים. לאחרונה הסכמתי ללבישת שמלה קייצית יפה במיוחד דווקא בשיא החורף- וקיבלתי דיבידנד בלתי צפוי: השמלה נלבשה על חולצה וגרביונים חורפיים, וזכיתי שילדתי תלבש שכבה נוספת- דבר שקודם לכן לא הסכימה מעולם לעשות ולא משנה כמה קר בחוץ ובבית.

ובמישור נוסף- למדתי שאם אני "נתקלת" מאד עם אחד הילדים באופן שפורט על עצביי במיוחד- יש כאן עניין שלי עם עצמי. במלים אחרות- הילד משקף לי בד"כ תכונה שיש בי ואני לא רוצה להתמודד עמה או לקבל אותה בי. שוב נושא למחשבה כי לא תמיד קל לזהות תכונה כזאת, להכיר ולהודות בקיומה. אבל במקרה שלי הילדים שלי עשו לי שרות גדול, כי ברגע שהתמודדתי עם עצמי- נפתרו הבעיות. פתאום היה לי קל הרבה יותר לשנות את הגישה והבעיות פשוט נעלמו. בעיני זה תרגיל אפקטיבי במיוחד כשמדובר בתבנית התנהגותית קבועה שחוזרת על עצמה.

רק רציתי שיתוף קטנטן- וזה מה שיצא...

בכל אופן חזקי ואמצי

וואו, כמה הפתעות במגירה אחת (-: האמת - הדברים שלך ממש קולעים בול לתחושות רבות שלי.
-אין הורים מושלמים. אז אפשר להרגע. מדהים כמה המשפט הזה, שהוא כל כך ברור בעצם, מרגיע אותי. אולי זו הנטיה שלי לפרפקציוניזם, אולי זו הנטיה שלי לקחת על עצמי את כל המצוקות של ילדיי ולחשוב שיש לי יכולת לפתור אותן. אני חוזרת ואומרת לעצמי שאין הורים מושלמים אבל בכל פעם שעולה מצוקה כלשהי אני שואלת את עצמי 'למה זה קורה, הרי אני מנסה להיות אמא מושלמת.'
ולכן פתיחת הדף הזה כל כך עזרה לי כי אמרתי בעצם, בקול רם, אני לא אמא מושלמת, לבת שלי יש קושי ואני במקום לפתור אותו ממש מוטרפת ממנה, מהמצב, מעצמי. ברגע ששחררתי את השד הזה מהבקבוק הכל הפך קל יותר והצלחתי למצוא בעצמי כוחות נפש להכיל אותה ואת עצמי ולהגיד לשתינו - זה לא נורא, נעבור את התקופה הזו, נברר לעצמנו מה הבעיה וגם אם לא נפתור אותה אז נתמודד איתה.

-לא כל מה שאחרים עושים או אומרים מתאים לי, לפחות לעכשיו.
אני רואה הרבה סוגים של אמהות והסוג שבו אני מקנאה יותר מהכול הוא האמהות הבאופניות - אלו שמגדלות ירקות אורגניים ביד אחת, חולבות את העז ביד השניה, מניקות ילד בציץ אחד, במיטה המשפחתית ומתעלסות עם הבעל בצד השני (-: ואז אני אומרת לעצמי, טוב, הן גם עושות את כל הדברים הללו אבל בטוח שיש גם רגעים שהן נטרפות כמוני ומתעצבנות על כל העולם ואשתו (כולל על הילד שמושך להן בשמלה). ולכן כשאמהות אחרות אומרות לי - נכון, לכולנו יש רגעים קשים, זה עובר, אני מיד מרגישה הרבה יותר טוב ורואה עד כמה חצי הכוס שלי מלאה (למה חצי בעצם, 4\3).

מה שמזכיר לי שהבן שלי קרא באחד באיזה ספר בדיחות אידיוטי את ההצהרה הבאה:

כל גבר צריך שלוש נשים: אחת יפה, אחת חכמה ואחת טובה. הוא כמובן לא הבין על מה מדובר (הילד פמיניסט) וכשהסברתי לו שמה שהם אומרים זה שאין אישה שהיא גם וגם וגם אז הוא חיבק אותי ואמר: אבל יש אישה כזו - את.

לשקף לו את ההתנהגות שלו. כן, אני עושה את זה הרבה, גם אצלנו הסיטואציה של נסיעה באוטו מהגן הביתה היא מעצבנת ביותר (למרות שהיא לא אורכת יותר מחמש דקות). אתמול דמיינו שהמכונית שלנו הופכת למטוס וטסה מעל כל המכוניות האחרות ומגיעה הביתה מיד (הקטנה הציעה) והתגלגלנו מצחוק.

הילד משקף לי בד"כ תכונה שיש בי ואני לא רוצה להתמודד עמה או לקבל אותה בי.
שוב, את כל כך צודקת. עוד לא שמתי את האצבע בדיוק על הבעיה אבל אני נוטה לחשוב שזה קשור לרצון הזה 'להיות בסדר' ולכך שאני מאוד מתרגשת ולוקחת ללב את מצבי הרוח שלהם (של כל השלושה) ומנסה מיד לתקן הכול.

ולאפרת - תודה גם (-:

גרמו לי לחשוב שבכל זאת מקומי לא כאן.
אם היה לי שקל על כל פעם שחשבתי את זה...

ועכשיו ברצינות
שירי את אמא טובה לילדים שלך, אל תשכחי את זה!
ותרשי לי להוסיף לך כלי נוסף לארגז הכלים שלך (את לא חייבת להשתמש, שיהיה שם, למקרה הצורך)

לרצון הזה 'להיות בסדר' ולכך שאני מאוד מתרגשת ולוקחת ללב את מצבי הרוח שלהם (של כל השלושה) ומנסה מיד לתקן הכול.
פעם עשיתי איזה קורס בחינוך (בעוונותי גם הספקתי לעבוד שנה בביה"ס). ודובר שם בין השאר, על איך להתמודד עם ילד "בעייתי". אז הדבר הראשון שנאמר הוא להפריד את הילד מהבעיה, ילד שיש לו בעיה , שיש לו קושי, לא הופך לילד "בעייתי" זו תווית מאוד בעייתית (כי היא גורמת לנו להסתכל על הילד תמיד דרך אותם משקפיים, ולפספס הרבה מהמקומות שבהם הוא ילד נפלא וכו') - וזה כבר נאמר בדף הזה (אני חושבת).

דבר שני שדובר בו היה להפריד אותנו (כהורים, כמחנכים, כמטפלים) , מהילד, ומהבעיה שלו.
קצת קשה לי להסביר את זה בשני משפטים, אני מקווה שאצליח:
בעיקרון מדובר על ההבדל בין הזדהות לאמפטיה. אנחנו נוטים להזדהות עם הילדים שלנו, מצב שלא מאפשר לנו לראות באופן בהיר את הסיטואציה, ואיך אפשר לצאת ממנה, - כי אנחנו בתוך הבעיה , יחד עם הילד.
אז מה עושים? - מנסים לגלות אמפטיה. איך? - קודם כל ע"י הבנה שמדובר בבעיה של הילד, ולא שלנו. לתת לו את ה"בעלות" על הבעיה.
למרות שעל פניו זה נשמע כאילו אנחנו "זורקים" עליו אחריות שאנחנו לא מוכנים/רוצים לקחת, מדובר בעצם בהעצמה של הילד/ה. - מעין נתינת כבוד למקום שלו, בלי לנסות להכנס לשם.
הדבר דומה למישהו שנפל לבור, ואנחנו כמובן רוצים לעזור לו. אם נזדהה איתו, נכנס איתו לתוך הבור, ואז הפכנו את הבעיה שלו לבעיה שלנו, שנינו בתוך הבור, איך נצא? (אנחנו גם לא רואים את העולם שבחוץ).
לעומת זאת, אם נגלה אמפטיה ורצון לעזור, נוכל לעמוד על שפת הבור, ולהושיט יד. (= להבין את הבעיה ולמצוא פתרון ממקום רגוע, ולא מהמקום של המצוקה).
מקווה שהובנתי.

<מיכל עדיין מנסה ליישם את כל העצות של עצמה, בהצלחה חלקית...>
<יצא קצת ארוך, תודה על הסבלנות>

וכשהסברתי לו שמה שהם אומרים זה שאין אישה שהיא גם וגם וגם אז הוא חיבק אותי ואמר: אבל יש אישה כזו - את.
גדול!

אתמול דמיינו שהמכונית שלנו הופכת למטוס וטסה מעל כל המכוניות האחרות ומגיעה הביתה מיד (הקטנה הציעה) והתגלגלנו מצחוק.
איזה יופי.

בכלל שירי, ניכר שאת מרגישה במקום יותר טוב. איזה יופי. @}

שירי יקרה, תראי איזה שירות נפלא עושה לנו הדף הזה, מצאתי בתוכו כל-כך הרבה דברים מחזקים בדיוק כשהייתי צריכה לשמוע אותם !!!

למדתי שאם אני "נתקלת" מאד עם אחד הילדים באופן שפורט על עצביי במיוחד- יש כאן עניין שלי עם עצמי. במלים אחרות- הילד משקף לי בד"כ תכונה שיש בי ואני לא רוצה להתמודד עמה או לקבל אותה בי.
זה כל-כך נכון וכל-כך קשה. עכשו עם הילדים כל-כך קרוב אליי אני רואה את עצמי ניבטת כמעט מכל התנהגות קשה שלהם. מגלה את הכעס המיותר שלי בהתנהלות שלהם חזרה אליי, ועוד ועוד אבל גם דברים יותר טובים, איך יש מריבות שנותרו מאחור, כי אני יותר נינוחה וכו' (שוב, ממש לא תמיד !!!)

אולי זו הנטיה שלי לפרפקציוניזם, אולי זו הנטיה שלי לקחת על עצמי את כל המצוקות של ילדיי ולחשוב שיש לי יכולת לפתור אותן. אני חוזרת ואומרת לעצמי שאין הורים מושלמים אבל בכל פעם שעולה מצוקה כלשהי אני שואלת את עצמי 'למה זה קורה, הרי אני מנסה להיות אמא מושלמת.'
אמהות ופרפקציוניזם זה אחד השילובים הכי כבדים ביקום !! אנחנו חייבות, פשוט חייבות ללמוד להרפות. אני אומרת את זה לעצמי השכם והערב - אם אני באמת רוצה שילדי יוכלו לחיות עם טעויות שהם עושים בשלום, אני חייבת ללמוד לחיות עם הטעויות שלי בשלום. אין לי מושג איך עושים את זה. אני בטרום טרום בית הספר בסיפור הזה והדרך ממש ארוכה. זה נוראאאאאאאאאאא קשה !!

וכשהסברתי לו שמה שהם אומרים זה שאין אישה שהיא גם וגם וגם אז הוא חיבק אותי ואמר: אבל יש אישה כזו - את.
אין לי מילים - הוא פשוט אמר הכל

_אני לא אמא מושלמת. לבת שלי יש קושי ואני במקום לפתור אותו ממש מוטרפת ממנה, מהמצב, מעצמי.
ברגע ששחררתי את השד הזה מהבקבוק הכל הפך קל יותר והצלחתי למצוא בעצמי כוחות נפש להכיל אותה ואת עצמי ולהגיד לשתינו - זה לא נורא, נעבור את התקופה הזו, נברר לעצמנו מה הבעיה וגם אם לא נפתור אותה אז נתמודד איתה._
תודה שירי @} שאת פותחת ומעלה את הנקודות הכי רגישות שיש לכולנו. אין אף אחד מושלם - זו לא קלישאה.
והצלחתי למצוא בעצמי כוחות נפש להכיל אותה
את הנושא הזה צריך לדעתי להדגיש. זה התפקיד שלנו, ההורים, להכיל. וזוהי החכמה וכאן הקושי.
סיפרת על הבת שלך
יש לציין שעם אביה היא פחות קשה, ועוד פחות עם סבא וסבתא והכי פחות בגן.
כל העניין הוא שהילד מנסה להגדיר את עצמו ולבנות את האישיות שלו דרך ההתנגדות לדברים שלנו. זוהי ההפרדות, העצמאות. הילד 'מתמרד' ואומר לא איפה שהוא יכול (וזאת בכדי להגיע לכן שלו) וזה צריך להיות בבית. כי רק בבית יכולים באמת להכיל אותו, לתמוך בו ולאפשר לו להיות מי שהו.
בכל מקום אחר - בחוץ, לא יקבלו אותו עם 'השגעונות'. לא יאפשרו לו לצרוח ולרקוע ברגליים או לשבור צלחת.
לא רק שזה לא מקובל אלא גם לא יעשה.
ילד שלא מתמרד בבית יהיה מאוד מסכן אם יעשה זאת בחוץ.
לכן הבית הוא מקום "מוגן" שיכול להכיל. אבל בכדי להגן יש לקבוע גבולות ( וגם כדי שיהיה נגד מה להתמרד )
ועם הגבולות לומדים להתמודד, שני הצדדים. כל יום מתמודדים מחדש, וזה לא נגמר.
כתבתי כבר למעלה על הבחירה וההמנעות מוויכוח, אני מאמינה שהם שלב הכרחי בדרך לעצמאות, בדיוק כמו המרד והצורך שעכשיו הדברים יהיו דווקא כפי שהיא רוצה, ולא כפי שאני ( בדיוק ברגעים שהכי קשה לי ).
הקושי הוא ללמוד לא להתווכח ועדיין להתמיד ולשמור על הגבולות, ובתוכם להכיל. לחזק תמיד את מה שכן, החיובי והאפשרי ולא להיתקע ב - לא.

רוצה לשנות את שם הדף ל: הבת שלי ואני. תודה (-:

שירי יקרה,
אשמח בחפץ לב לשנות את השם, רק שאלה:
בדף הזה ישנו הדיון על השם הנוכחי ועל השימוש במילה מטריפה. נראה לי שהדיון חשוב בפני עצמו ורציתי לשאול אותך אם אין לך התנגדות לכך שלצד שינוי שם הדף, אציין בתוך הדיון בסוגריים מה היה השם הקודם - כדי שהדיון יוכל להישאר רלוונטי, ובכלל להישאר כאן.
מה דעתך?
@}

שליחה על ידי שירי* » 18 מרץ 2005, 12:24

תודה לך, האמת היא שקראתי עכשיו שוב את הדיון ושמחתי לראות כמה התרחקתי מהמקום שבו הייתי. את צודקת לגבי ה'מטריפה' ובזמנו באמת כך הרגשתי ולכן אולי עדיף להשאיר את השם כמו שהוא.

ושמחתי לראות כמה התרחקתי מהמקום שבו הייתי
כמה טוב לשמוע!

נשמח לשמוע מה שלומכן היום. @}

עדיף להשאיר את השם כמו שהוא

שליחה על ידי שירי* » 19 מרץ 2005, 00:15

שלומנו טוב. הבת שלי גדלה ומתפתחת, היא אדם מקסים, מרתק ותוסס. מהרגע שהצלחתי להגיד לעצמי (לא מעט בזכות העובדה שהירשתי לעצמי 'לפתוח' את הנושא כאן) שהבעיה היא שלי איתה ולא שלה באופן כללי, שהיא ילדה ככל הילדים (כלומר ייחודית ומיוחדת (-: ) ושאני צריכה להפסיק לחשוב עליה כעל 'בעייתית' ולהתחיל לחשוב איך לפתור את הבעיה שלי איתה, הכל השתנה. השינוי היה אמנם איטי, אבל בלתי פוסק. התחלתי להגיד לעצמי ולה כל הזמן איזו ילדה מדהימה היא, כמה טוב שהיא עומדת על שלה (למרות שלי זה פחות נוח כרגע), שהיא יודעת לבטא מה מציק לה ויודעת לדרוש ממני את שדרוש לה באותו רגע. אמרתי לעצמי כמה טוב שהיא מרגישה איתי מספיק נוח כדי להתנהג 'לא יפה' ושזה מעיד על הביטחון שלה שאיך שהיא לא תתנהג אני תמיד אהיה שם בשבילה. התחלתי, באופן מודע, לחבק אותה הרבה יותר (והבנתי פתאום שהיא פחות דורשת חיבוקים, בניגוד למשל, לאחיה הגדול ולכן אני צריכה ליזום) להגיד לה כמה אני אוהבת אותה (יש לנו משחק כזה שבו כל אחת ממציאה תיאורים לגודל האהבה - עד השמים ובחזרה, עד מעל העץ, עד מתחת לשורשים וכו'). אני נהנית מאוד לבלות אותה. עדיין יש ימים ושעות שבהן היא 'מטריפה' אותי, אבל לא בשונה מאחיה (ובמיוחד כשאני במחזור) ואני מקבלת את זה כחלק מהחבילה הכוללת והמופלאה של עולם הילדות שלהם.

עוד דבר שאני מתאמנת בלעשות - להפריד את עצמי מהמצוקות וההתנהגויות שלהם. אם הבכור כועס זה לא אומר שאני אמא לא טובה, אם האמצעי בוכה מתסכול, זה לא אומר שנכשלתי בחינוך וכו'. זה כמובן מוקצן, אבל אני חושבת שאחד הדברים שכל כך תסכלו אותי בחורף הזה, דווקא בתור אמא מנוסה לשלושה הוא התחושה שלי שאני נכשלת באיזה מבחן הורות, ההתפעלות שלי מצד אחד מהחינוך הביתי, ומהצד השני, חוסר היכולת שלי להגיד לעצמי בכנות 'זה לא מתאים לי'. אני משתדלת לעשות את הדברים על הצד הטוב ביותר, כשאני טועה אני יודעת להגיד לילדים שלי 'סליחה טעיתי' ולהמשיך הלאה.

זהו, שבת שלום לכולם

וואו, נשמע שעברת כברת דרך ארוכה מאז פתיחת הדף!!
זה שכרו של מי שמעז להתמודד עם בעיות

איזה יופי (-:

כיף לשמוע!

היי שירי
כל כך מזדהה איתך גם לי יש שני בנים ובת גם אצלי הבת היא הקטנה (היום בת שבע וחצי) וכשראיתי את הכותרת של הדף, מיד נמשכתי כי הביטוי הבת שלי מטריפה אותי זה בדיוק היה הביטוי שלי. וגם אני עברתי תהליך. כי זה באמת מאד קשה להיות אמא לילדה דעתנית, רודפת צדק, לוחמנית, וכחנית, יצירתית, חכמה ומוכשרת. זהו אתגר גדול. אני משוגעת עליה תרתי משמע. גם אני כל הזמן חששתי (ועדיין לפעמים חוששת) שהיא בעייתית ויש לה בעיות. אבל מיום ליום אני משוכנעת שהיא מדהימה. חוץ מזה למדתי עליה שהיא ססמוגרף רגיש ביותר של המצב בבית והיא מגיבה לזה באופן מיידי. דרך אגב היא גם צעקנית ... אבל אם מישהו מאיתנו לא שומע את הצעקות שלה כמה ימים ( למשל אבא שלה שהיה בחו"ל) הוא מאד מתגעגע לצעקות ולחיות המדהימה שלה.

שליחה על ידי שירי* » 22 מרץ 2005, 08:34

זה מזכיר לי שהקטנה ישנה לילה אחד אצל סבתא שלה (כולנו היינו בשוק - היא ביקשה להישאר, חשבנו שזה בצחוק אבל היא עמדה על שלה). בכל אופן, אחיה האמצעי, שיש ביניהם יחסי חיבוקים-הצקות בלתי פוסקים, היה מזועזע מהרעיון שהיא נשארת שם. חשבתי שהוא ישמח לילה אחד להישאר איתנו בלעדיה אבל הוא מאוד התגעגע. בבוקר הוא אמר לי - אמא, אני מתגעגע לצחוק ולבכי שלה (-: וזה היה נכון לכולנו.

אמא'לה. קראתי את שם הדף וחששתי לפתוח, שאולי יתגלה שאמא או אבא פתחו אותו.

<תוהה כמה עוד ילדות אחרות להורי באופן נקלעו לסיטואציה:-P>

בקיצור, הדינמיקה בינינו היא שהיא מרגיזה, אני מתאפקת, מסבירה, משדלת עד שאני מתפוצצת וצועקת.
אולי יש מקום לשנות גם את ההתנסחות המילולית - היא לא מרגיזה, זה את שמתרגזת ואלו שני דברים שונים.
היא רק בת 3 והיא פשוט מתנהגת, בהתאם לדינמיקה, את זו שמתרגזת.

ולמה רק אליך היא מתנהגת כך?
כניראה שנוצרה דינמיקה ביניכם שמביאה לזה, ברור שזה לא פתולוגי , כי אז זה היה קורה גם עם אחרים.
וזה לא אומר שאת אמא לא טובה, זה רק אומר שמשהו בדרך התפספס, כמו שקורה לכולנו, ונוצרה דינמיקה ששוב ושוב חוזרת על עצמה ומובילה לזה.
אני מאוד מתחברת לעניין של לקחת רגע מרחק , רגשי , מהסיטואציה ולנסות לחפש מה הצורך שלה, ולהענות לו ולא לביטוי שלו דרך הבגדים והשיער שהם רק סימפטום.
בהקשר הזה אני מאוד מאוד מאוד ממליצה על סידרה דקומנטרית של הבי.בי.סי ששודרה (ואולי עדיין, כבר אין לי כבלים) בערוץ 8 וגם בערוץ ההורים של הוט ונקראת "מלאכים קטנים" , בסידרה הזו עוזרים למקרים הרבה יותר קשים שניראים בלתי פתירים ורק על ידי שינוי בדינמיקה, והבנה עמוקה יותר של ההורים לתהליך שהוביל לזה, משנים את הכל. וזה מדהים כל פעם מחדש לראות, איך כשההורים רואים את עצמם מהצד (בהתחלה יושבים איתם ומראים להם קטעים אופיניים בדינמיקה שצולמו במצלמת וידאו) כבר יש הבנה חדשה לגבי המתרחש, ואח"כ גם בעזרת (בין היתר) המון חיזוקים (מילוליים, וכמובן גופניים של חום ואהבה) להתנהגות הטובה והרצויה, והתעלמות (לא ויכוח, לא מריבה, לא מאבק כוחות) מההתנהגות הלא רצויה (לא התעלמות מהילדה, אלא מההתנהגות הלא רצויה). יש לדעתי המון מה ללמוד מהתוכנית הזו.
ואולי תנסי מדי פעם להסתכל מהצד (בלי להתערב) בדינמיקה שלה עם האבא ועם הסבא והסבתא (בסיטואציות דומות) ותנסי לראות מה שונה (בעיקר במה שהמבוגרים עושים - כי מה שהילדה עושה הוא שיקוף של מה שהמבוגרים עושים איתה) ותראי איך לאט לאט את יכולה לשנות מהצד שלך את הדינמיקה ואז היא תשתנה גם מהצד שלה.

בהצלחה,
ועצם זה שאת שואלת ובודקת את עצמך ופתוחה ללמוד זה כבר מראה שאת אמא נהדרת.

שליחה על ידי Tempest* » 12 יוני 2006, 09:37

נהר,

מה השם של הסידרה "מלאכים קטנים" באנגלית?

נשמע כמו משהו שיהיה יותר קל ללמוד ממנו מאשר מספר. הייתי רוצה לצפות בה.

תודה.

אני חושבת שזה תרגום מדוייק של השם באנגלית, אך מחר אבדוק שוב כדי להיות בטוחה.

אני חושבת שזה תרגום מדוייק של השם באנגלית
זה תרגום מדוייק!

שליחה על ידי Tempest* » 13 יוני 2006, 08:05

תודה נהר ואמא. @}

שירי את עוד כאן? פתחת דף בית אולי?

קראתי את כל הדיון. מאוד הזדהתי עם שם הדף (אני הייתי רושמת "את מוציאה אותי מדעתי"). היה לנו לילה כ"כ קשה, שבו אני צעקתי, להרגשתי, בלי הפסקה, ואח"כ לא יכולתי לישון עד הבוקר. ב-4 בבוקר לקחתי רסקיו. לא יודעת אם זה עזר...
יומיים לא קראתי כאן, כי נבהלתי מעצמי ולא רציתי לקרוא על כל ההורים המושלמים שכאן.
בדיעבד, בוודאי שאני יודעת איך הייתי צריכה לנהוג, אבל לפעמים, בתוך הסיטואציה, אני לא מסוגלת. אני כבר כ"כ מוטרפת. אז לפחות אני לא היחידה... וזו לא נחמה. אני מדברת איתה לאחר מכן (למחרת), והיא בד"כ עושה הכל על מנת שלא לדבר על מה שהיה, או אומרת לי "פעם הבאה אני...", שברור שזה לאוזני ולא איזו הבנה. מה גם שבד"כ גם אם ההתנהגות היתה לא בסדר (להתעקש לאכול ב-23:00, אחרי שסרבה לשבת לשולחן בא. ערב, ואני לא יכולה לסרב לילדה רעבה, ומצד שני אני מרגישה שאני מתמוטטת; ואחרי כמה שסנים של צרחות וזריקת דברים במשך היום שנותרתי רגועה מאוד, להפתעתי) התגובה שלי היתה מחוץ לכל פרופורציה.
מה שרציתי לשאול זה איזו שיטה טיפולית להרגעתי שלי כדאי לי לנסות? משהו שיערב אדם אחר, אבל לא יעלה הרבה, בכל זאת, חינוך ביתי... תודה.
אה, והרגיעון "כולנו זקוקים לחסד". שוב בא לי לבכות.
אם אני באמת רוצה שילדי יוכלו לחיות עם טעויות שהם עושים בשלום, אני חייבת ללמוד לחיות עם הטעויות שלי בשלום. אין לי מושג איך עושים את זה. אני בטרום טרום בית הספר בסיפור הזה והדרך ממש ארוכה. זה נוראאאאאאאאאאא קשה !!

ותודה.

וואו תודה על הדף הזה

קוראת וסוף סוף יכולה קצת לצחוק על הסיטואציות היומיומיות שמתוארות כאן שהן חלק מעולמי בחודשים האחרונים
מצחיק שלמרות ניסיוני בהורות נפלתי לבור של לראות את ההתנהגות הבלתי נורמטיבית של בתי ככישלון חינוכי נורא
רשמתי לעצמי מלא נקודות מכאן, ועצם הצחוק על הסיטואציות ועל הדמיון העצום בין בתה של שירי ושאר הבנות המתוארות כאן לבין בתי, המתוקה העצמאית והמקסימה, (וגם בין האחים הגדולים והיחס שלהם לאחותם) כבר גרם לי להרגיש הרבה יותר טוב כלפיה וכלפי עצמי..

@}

לא קראתי הכל לעומק, אבל יש נקודה מאוד חשובה בעיני שרציתי לציין למען מי שנתקל בדף, למרות שהוא כבר לא ממש פעיל:
בדרך כלל כשאני מגיעה למצב של הבת שלי מטריפה אותי זה בגלל שהייתי נחמדה מידי, ואני אסביר:
אם אני מנסה לרצות אותה ולתת לה את מבוקשה למרות שזה לא מתאים לי או לסיטואציה אז בסוף יוצא יותר גרוע מאשר אם אני מראש מציבה את הגבול הנכון. כמובן שלמצוא את הגבול הנכון זה לא תמיד פשוט...

וגם: ברגע שאני סגורה על עצמי המסר עובר לילדים בלי שאני צריכה לחשוב על זה

אני אכן מסכימה שטוב שהדף חזר תחיה, גם לי יש בת שמוציאה אותי מדעתי, הבנים פשוט לא היו כאלה!!!
ואני באמת מסכימה שכאשר אנחנו סגורים על מה שאנחנו רוצים/ צרכים שהילדים יעשו, המסר יותר ברור.
הגננת שלה אמרה: לא לשאול: שישי, את רוצה להתלבש/ לאכול/ לנעול נעלים וכו? אלא להגיד: שישי, עכשיו נועלים/ לובשים/ אוכלים. הם צריכים שיחליטו בשבילם בשלב הזה, זה נוסך בהם בטחון, יש להם את כל החיים להחליט בשביל עצמם.

גם שלי מטריפה אותי
איכשהו הגעתי לדף הזה

ברגע שאני סגורה על עצמי המסר עובר לילדים בלי שאני צריכה לחשוב על זה.
ניצן בשמש כתבה כלכך נכון.אבל איך נהיים סגורים על עצמנו? (בעלי ואני לאחרונה כל כך לא סגורים והילדים מטריפים אותנו באופן מיוחד. במיוחד הילדה)