באופן טבעי

דף בלוג שמתאר תהליך ריפוי שאני עוברת , בסופו אני מקווה לפרוח ולהרגיש קלה יותר.
מרב רצון להיות קלה , הדף נהיה כבד ולכן עברתי ל לצייר עולם
מי שקורא בדף מוזמן להשתתף בתהליך שלי או לעבור תהליכים משלו
יש כאן שילוב של משימות המסייעות בתהליך, זכרונות והתמודדות יומיומית.
אפשר לכתוב כאן כל דבר בכל עת, אני מבקשת לא למחוק

משתתפים(לפי אי-סדר):
בלוגית
זרובבלה - אחותי החרוצה
יוסף - בעלי שיחיה
אסנת - חברה מחוברת לנשיות .מטפלת במקצועה
ברברה - חברה פרקטית
הורי - לא משנה מאיזו עדה
הורי יוסף - כנ"ל
ננה - חברה
אמיר- חבר
עוז צוק - עוסק בענייני ביטחון

_{דף מומלץ}

היום נסענו לסידורים. די חששתי מזה. לפעמים כשצריך לסדר עניינים כל אחד מהם נזכר שבעצם בא לו להתפלל לאלוהיו המוסלמי ולכרוע בצווחות על הארץ הלוהטת.
חששתי אבל מסתבר שיש ליד גשר שאפשר לראות את המכוניות נוסעות מתחתיו וזה מלהיב ביותר
נשמתי עמוק, שיננתי שכל עוד אני רגועה זה משרה על הסביבה אוירה רגועה. הלכנו על הגשר כשכולם מחייכים ומצביעים על המנשא. כאן שיננתי שיעור שני להיום: להיות מיוחד ושונה זה לא בהכרח רע, זו הזדמנות להרים ראש בגאווה ולהיות גאה על מה שאני.
היה נפלא. אולי בזכות התובנות
איש על דרגנוע נתון לנו בלון שמצא צמוד לתקרה. מצאתי חוברת שרציתי מזמן. קניתי מיתר גמיש כמו גומי שאפשר לקנות עליו צעצועים ולמשוך מבלי שיתלש אבל שעדיין יהיה אפשר להגיע אליהם.הוצאתי כסף מהכספומט(גם לכם קורה שאתם שבוע שלם עם שלושה שקלים בארנק?) ונסעתי.
הגענו לסופר. כאן כבר העניינים התחילו להסתבך"אני על העגלה" "אני בכסא" אני בתוך העגלה" "אני מחוץ לעגלה" כמובן עם מנשא קשה להרים לעגלה .החלטתי שמותר לי לבקש עזרה וקיבלתי. השתדלתי לשמור על קורת רוח. חילקתי לחמניות בסופר לכל מי שרעב (כמובן שלא אכלתי כלום מהבוקר) ותהיתי איך אעלה הכל למעלה. היה בסופר מבצע של מכונת גלידה לילדים שהבטחתי להם מזמן אז קניתי וידעתי שאת זה בשום אופן אי אפשר להשאיר באוטו.......
משלוח?יגיע עוד ארבע שעות. אתמול בערב חיסלנו את קופסת הטונה האחרונה. כשפותחים את המקרר נשאבים בואקום פנימה ובארונות יש רק פירורים. יש כמה דברים שלא מתקיימים בפני עצמם: מלפפונים חמוצים, למשל.
אבל הנער הנחמד עזר לי לארוז בשקיות. בעוד שדים שמחים רוקדים סביב.
בדרך לאוטו היה שמח. זמן תפילה הגיע. האם זה קרה כי לי היה חם ומעייף? לוידעת.
איך שפתחנו את דלתות האוטו הבלון עף לאי שם. זה היה משבר נורא ואיום. בכי בכי בכי בכי
בכי בכי
אני נושכת את שפתי כדי לא לצווח עד השמיים. נשמתי עמוק והדלקתי בזמן. נרגעתי שניה במזגן כדי לחזור לטון הרגוע שאני מאמינה שהייתי רוצה שיהיה חלק מהאימהות שלי.

יקירתי אוך כמה שאני מבינה אותך, מה שכתבת למעלה מתאר כמעט בדיוק מה שאני עוברת.

עוד חלק מאתמול:
הגענו הביתה כשהם מעולפים אבל לא רצו לישון בגלל המכונת גלידה. העמסתי כל מה שנכנס בתרמיל הגב ועוד כמה דברים בכיסים. למשל השתלשלה לי מהכיס שרשרת שום:-P
התלבטתי אן לבקש עזרה מהשכןים הנחמדים ממול שנראים די משועממים וסתם מסתובבים כל היום למטה. החלטתי להסתדר לבד.
עלינו והם רצו גלידה(דא!) והיו עצבניים בכלל החום.
נתתי להם להתחבק ולהתנשק עם המכונה ולקחתי את העוף(איכס) שטפתי קצת במיים, הוצאתי את שרשרת השום מהכיס שטפתי ופירקתי בלי לקלף(אם אהרוני אמר שמותר אז זה בסדר) קטפתי קצת רוזמרין והכנסתי לתנור עם קצת פלפל שחור ושמן זית.
פתחתי את קופסת הגלידה והתחלתי לקרוא את ההורות עד שבמקום מסויים היה כתוב :"בשלב זה כדאי להעזר במבוגר". אבל לא היה שם כזה בסביבה. חיפשתי סוללות. יש לנו אלף סוגים של סוללות ואף פעם אין לדעת מה עובד ולאיזו מטרה.
יש חוברת מתכונים, בכולן אלף סוגי שמנת:מתוקה, חמוצה. אחרי הביקור בסופר אין סיכוי שאני הולכת לשם שוב. ועכשיו צהריים כולם ישנים לא נעים להפריע. יש מתכון לסורבה אבל זה עם אפרסקים ולא קניתי כי זה היה ביוקר. יש לי שני קיווי ושלושה שזיפים. אם אשתמש בהם לא ישארו פירות בבית חוץ מתפוחים.
יכול להיות שאני אעשה עם פירות שלא מהמתכון ויצא לא טוב? החלטתי לנסות, מה שיהיה יהיה. הם כל כך רצו ואני הרי הבטחתי, ולמה אני תמיד כזו חששנית.
ריסקתי בבלנדר שקיבלתי מאימי אחרי שקנתה עוד טלוזיה וקיבלה את זה (שני אנשים שלוש טלוזיות מכשיר DVD ושני מכשירי וידאו), טוב שיש אמא וטוב שיש בלנדר. הוספץיח את שאר החומרים. כל חמש דקות הם שאלו אם כבר מוכן ואמרתי שלא.
כבר מוכן? כר מוכן? כבר מוכן?
לא לא לא
הם רעבים. קניתי חומוס. אני שונאת חומוס תעשייתי מהסופר אבל ידעתי שאין כלום. כלום כלום. הם טרפו את החומוס בכפית. ניסיתי כמה פעמים להכין חומוס בבית אבל לא יצא לי טעים. אני לא אוהבת מתכונים של לקחת חומוס לטחון להוסיף מיים לימון כמון וטחינה לפי הטעם.זה לא מתאים לאנשים כמוני. אני צריכה מתכון מדוייק.
העוף עדיין לא מוכן, אף פעם לא הבנתי את זה. מה יש בעוף שגורם לו לצורך של שעתיים בתנור????? כמה קרה תרנגולת יכולה להיות. ומה אחרי שעתיים? עוף צלוי! פשוט לא מבינה את ההגיון.
הם ממשיכים לשאול על הגלידה שאגב אפילו עד הערב לא תהיה מוכנה למרות שרשום שזה תוך שעתיים(עדיף מעוף,לא?) אבל אז זה יהפוך לברד כזה והם יטרפו אותו בתאווה. והצבע של השזיפים יהיה סגול יפה וחזק ושל הקיווי ירוק חזק. טיפשי להוסיף צבעי מאכל כשיש צבעים יפים כאלו מן הטבע.
הם הלכו לישון אחרי שהייתי איומה ואמרתי שמי שלא נח אין גלידה. הם נרדמו תוך רגע וחלמו חלומות מתוקים על הגלידה. כשקמו עדיין לא היתה גלידה מוכנה והם התבאסו. אכלו עוף בשמחה רבה. זה כל כך לא מושך אותי להתעסק עם זה, אבל הם כל כך אוהבים.
שעות אחר הצהריים תמיד הן שעות קשות עבורי. אני לא יודעת למה . רק מחכה שיגמרו. בבוקר הם מלאכים קטנים וורודים ואחר הצהריים אני חשה את עייפות החומר . כשבעלי מגיע אני מתפרקת ומתאדה.
ואני יודעת שזה קשור לדינמיקה של אחרי הצהריים משהו בשעות האלו לא מוחלט. חם מדי ,נמתח מדי......... לא כיף לי. מאוחר מדי להתחיל משהו חדש ,בכל הארץ פקקים. בעסה לנסוע. אבל צפוף בבית.

יום שישי זה היום בו אני אמורה לישון מאוחר. מאוחר זה עד 8 בבוקר, לא כולל הנקות .
קמתי, הרגשתי מישהו שוכב עלי ומושך בשערי . "מה זה?" אני שואגת בבהלה . "זה סיכות בשיער כדי שתהיי יפה" התשובה המרגיעה לא מאחרת לבוא. אני מביטה בחלון. עדיין חושך.
"אני ישנה עכשיו! " אני זועמת וקוראת לבעלי:"יוסףףףףףףףףףףףף!!" הוא אוסף את כל הפרחחים והולך. השעון הביולוגי המתקתק שלי מעיר אותי בשעה שמונה ופחות משניה אחרי כן צונחת עלי חבילה קטנה שנצמדת לחזי. אני מיניקה ואז קמה, הולכת עם עיניים עצומות ומגששת באפילה עד למטבח ופושטת יד לכיוון בעלי. מחפשת את הנוזל הממכר.
"נגמר החלב" הוא אומר בקול אדיש. אני מתיישבת על הכסא הקרוב ומוחצת ילד. הוא צוחק ואני מתיישבת , עיוורת על הרצפה, זקוקה למשהו שיקפיץ לי את האנרגיות.
אני תוהה מה וזוחלת לארון, מגששת באפילה ומצאת חתיכת שוקולד. מביטה שוב מקרוב ורואה שזה פריכית מאורז מלא. אבל אל דאגה למצב הטשטוש, שדים קטנים רוקדים סביבי וסביב הארון, אני הולכת להתקלח, נכנסת לתוך ג'ינס וחולצה וכבר חזרתי לעצמי.
ב9 יש לי פגישה בבנק. למה לי? כי בעלי מתנער מכל מה שקשור בלקחת אחריות. אין לו אחריות על חלב שנגמר(שקניתי אתמול), על משכנתא, על מצב החשבון. הוא היה מעדיף להיות נשוי לאשה יפנית שתכלכל את ענייני הבית ותתן לו דמי כיס.
ואני, לא יפנית, אבל מסתגלת. הולכת לבנק עם מה שנכנס למנשא. בדרך כולם מביטים , מצביעים וצוחקים. אני קצת מבינה מה מצחיק. מנשא בהיר ומתוכו מציצות זוג עיניים ענקיות וסקרניות. כמו בסרט מצויר.
אני הולכת בלי להגיד שלום ונוסעת. מגיע הלבנק ויושבת עם הפקידה. העיניים שבמנשא מציצות ואצבעות קטנות אך ארוכות באופן מפתיע לשאר הגוף נשלחות ורוצות לעשות סדר על השולחן . חברה שלי נמצאית גם כן בבנק היום, היא קנתה דירה ובבת אחת הפכה מאדם חופשי למשועבד. אבל עם הזכות להעביר קירות לפי הכיף שלה.
בכל אופן חברתי לוקחת לסיבוב את המנשא (שבעצם שיך לה אבל תכולתו שלי בהחלט) ואני משוחחת עם הפקידה.
כשאני יוצאת החוצה ונפרדת מהחברה(אבל בלי לשכוח לקבל בחזרה את העיניים השחורות הענקיות של השכפול הגנטי הקטן) , אני חושבת אולי זה יום טוב לקנות לעצמי קפה . כפיצוי על המפגש בבנק. זו אולי לא חשיבה כלכלית אבל זה רצון עז.
מליון מקומות שמוכרים בהם קפה. איך לבחור? זו בחירה קשה כשמדובר במשהו שהוא נדיר כל כך. אני מסתובבת ובסוף קונה. הרבה הורים עם עגלות תינוקות , שיש בהן הגיון מסויים, המנשא זה משהו שצריך לעמוד או ללכת איתו. לשבת זה לא הולך.
יוסף מתקשר. מה הא רוצה?הוא יודע שאני כועסת. הוא התקשר לספר לי שהלך לקנות חלב.

תודה רבה
נעים לקבל פידבק
היום הגעתי למסקנה שברב הפעמים אנחנו מקבלים את מה שאנחנו רוצים ולא מודעים לזה
רציתי משהו קר ומתוק ובדיוק עצר פה אוטו גלידה
חשבתי לעצמי כולם ישנים, אני לא אעיר אותם ומפחיד להשאיר לבד
בדיוק התעוררו.
העמסתי את כולם
מי ברכב מי ברגל
הלכנו לקנות גלידה:-)

אמא של יוסף היא אומרת שאחרי שתמות הוא יגיד עליה אמי זכרונה לברכה היתה צדקת גמורה.....
שיטה שנראית לי קצת פולנית אם חושבים על זה לעומק
<ואני חושבת כי אני אוהבת למצוא את הרע בכל דבר, בעיקר בחמותי>
כזאת אני, כלפטע
לפעמים אני חושבת
מה יקרה אם אני אמות
אם יוסף ימות
אם אמא שלו תמות
אם אבא שלו ימות
ואז אני ממש מתנערת בפחד. מה יש לי לחשוב על זה בכלל?
זה הכל בגלל האזכרה
לסבא שלי תנצבה יש אזכרה מדי שנה
אי שם רחוק שעתיים נסיעה
אמא שלי:"את זוכרת שיש אזכרה השבוע"
אבא שלי:"את זוכרת שיש אזכרה השבוע"
אני:"כן, אני לא יודעת אם אני אסע......... זה רחוק והילדים משגעים אותי באוטו, כולם מקיאים בדרך וגם אני"(כאלו אנחנו מין....)
אמא:"אבא יעלב"
אבא:"אמא תעלב"
למחרת
אמא:"אבא יעלב"
אבא:"סבתא תעלב"
מחרתיים:
אחותי:"אמא ואבא נעלבו"
סבתא:"אבא נעלב"
אני מתקשרת לאבא
אבא:"סבתא נעלבה"
אמא:"אחותך נעלבה"

טוב! טוב! כולם נעלבים !! אל תבכו אנחנו באים!!

באנו
כולם הקיאו בדרך וגם אני
הגענו ירוקים הילדים ואני
איך שראינו מרחוק את שלט ה"ברוכים הבאים"
יוסף חטף את מגרנת האירועים המשפחתיים שלי
הוא נשאר אצל סבתא בבית ואני הלכתי עם הילדים לסבא
הגענו בחמש ורבע כי קבעו בחמש, כולם הגיעו בשש(ואני לא לומדת!!)
עד אז:
"איפה סבא?"
"הוא בקבר"
"מה הוא עושה שם?"
"ישן..... לא!"(גם ככה יש בעיות שינה!) "הוא מהרהר"
"אפשר להציץ בו?"
"לא"
"הוא יכול לצאת?"
"מממממממממממ מממממ אם הוא רוצה"
"אני רוצה לראות שהוא יצא!"
"עכשיו הוא לא רוצה"
"למה?"
"תראו הנה ציפור!"
"למה סבא בקבר?"
"הוא מת"
"ירו בו ברובה??"
"לא"
"דרכו עליו?"
"לא"
"אז איך הוא מת?"
"הוא היה זקן מאד"
הוא מת כמו חיפושית מתה?"
"לא בדיוק"
אפשר לשאול המון שאלות בשלושת רבעי השעה

אספתי את יוסף הגוסס מבית סבתא . איך שהאוטו התחיל להתרחק ויוסף קלט שויתרנו על הארוחה המעוררת תאבון (גפילטעפיש, אלא מה?)
התעורר לחיים צוהל ושמח
"עוברים אצל פייסל?נקנה מלפפונים בלדי!"

יוסף ואני
מההתחלה ידענו שנתחתן
כלומר אני ידעתי
אני בעלת סבלנות מועטה
ממש לא מהנשים שאומרים להם "אני נוסע לשנה להודו לחשוב אם הקשר מתאים לי"
כלומר תסע, תהנה אבל אל תחזור
אם אתה לא בטוח שאתה רוצה לקחת אותי ככה כמו שאני:קצת נוירוטית, הקף מותניים מעל 60, כאבים כרונים בצוואר, לא אוהבת להסתפר ולא מנגבת באמבטיה, אז לא צריך. זה מה שיש לי ולא שאני גאה בזה אבל זה מה יש.
אבל פעם הייתי דבוקה בתחת של איזה בחורון שרמנטי שכולם חשבו שנתחתן
אבל אני ידעתי שלא
למה?
כי ההורים שלו הכירו באופן קוסמי והתחתנו בלי להכיר
והסבים שלו התחתנו בלי להכיר

אז הוא בטח לא יתחתן עם חברה שלו

חוצמיזה לא רציתי ממנו ילדים כי הוא היה שאיש כזה לא צריך לשכפל ממנו עוד.
אז מה עשינו יחד?
בעיקר רבנו.
בדקנו עד כמה אני קלפטע.
עד כמה הוא מניאק.

ואז בא יוסף.
יוסף הוא איש כזה שמשלים אותי. מנגב במקלחת, אוהב חהסתפר נפשו לא מסוכסכת.
הקסים אותי שהוא אוהב לצייר ואם הוא צמא הוא שותה את המיים של המכחולים
(בהתחלה לא הבנתי שזה כי הוא הכי מפוזר בעולם ויחסתי זאת לנפשו האומנותית)
אני אוהבת אותך
@}

_"מה הוא עושה שם?"
"ישן..... לא!"(גם ככה יש בעיות שינה!) "הוא מהרהר"_

את באמת צריכה את זה לעצמך?
שואל אותי יוסף , אחרי שכל יום איך שהוא מגיע הוא בדיוק תופס אותי חצי מתעלפת, לוקחת כוס קפה ונכנסת להתחבא מתחת לספה.
אם מישהו צריך אותי אני עונה:"זוהי הודעה מוקלטת אני לא בבית"
"כן, החיים זה סבל" אני עונה
הוא מביט בפליאה, אין לו חוש הומור בלילה.
"זה טוב אבל אינטנסיבי "אני מסבירה. יותר מנסה להסביר." זה נורא אינטנסיבי. מאד מאד אינטנסיבי, ממש אינטנסיבי"
אני נאנחת, אף פעם לא הייתי טובה בלהסביר ליוסף על דברים מעבר לאלו שמתחברים לחשמל ונדלקת נורה קטנה. (פרט לאלו שמכניסים אליהם סוללות ואז נדלקת נורה קטנה) .
"אנחנו לומדים להכיר זה את זה" אני מנסה להסביר
"וזה לא פשוט"
אנחנו מנסים לנסח את ההבדלים ביננו
ליוסף הכל ברור. מה שטוב לו הוא עושה ומה שלא אז לא. אצלי זה יותר מסובך. אני יותר בקטע של לעשות מה שנראה לי שצריך לעשות והכי טוב לעשות. אם אני חושבת שלא טוב כל היום לבהות בטלוזיה אני לא אבהה גם אם נורא בא לי. אני יותר אשאל את עצמי למה בא לי לעשות את זה ואם זה לא טוב אולי אפשר לעשות משהו במקום.
זה יותר מעייף
וזה לא החיסרון היחיד......
אבל אחרי שבחרתי במשהו, זה נהיה יותר קל עם הזמן. ותמיכה עשויה בהחלט לעזור. אני חושבת שהכי טוב זה לבחור את המטרה שרוצים ללכת בה ואז לבחור את הדרך הכי טובה לשם.

גם אני עוקבת.

את כותבת כל כך יפה!

בהצלחה במסע ה פריחה והתחדשות

תודה לכם שאתם מלווים אותי

המסע הזה לא קל
החלק הכי קשה: עייפות
עכשיו הרדמתי את כולם מגדול ועד קטן. היו רגעים שנעצמו לי העיניים מעייפות תוך כדי. הגענו למצב בו כולם פחות או יותר ישנים, מישהו תופס לי באצבע של היד, גם השוק שלי מחובקת ועוד מישהו בגב.
כולי אושר שכולם ישנים
אבל אני לא מצליחה להירדם
"תירדמי, תירדמי, תירדמי "אני מצווה על הילדה הקטנה שבי. אבל לא, היא כבר לא רוצה לישון, ואני מבינה שלצוות עליה לישון זה לא מה שיגרום לה בהכרח להירדם. אני מספרת לה סיפור. אני מספרת לה שכשהיתה קטנה , קטנה היא נהגה להתכרבל בתוך שמיכת צמר ולדמיין שהיא כמו התינוקות השמחים והעטופים בציורים במוזיאון.
הני מתכרבלת בגופי ם קטנים וחמימים סביבי והעיניים שלי נעצמות לאט לאט........

צלצול הטלפון!!!!!!!!1
מי הטפשה שלא כיבתה אותו!
אני פשוט לא מאמינה שאחרי שכולם נרדמו סוף סוף וגם אני הטלפון מעיר אותי!!
וסאת אמא שלי!
לא שעניתי
אני יודעת את זה כי קודם מצלצל הטלפון בבית ואז כל שאר הטלפונים בזה אחר זה וכשהם לא נענים(אני מזנקת מאחד לשני כדי לסגור אותם) נשלחת הודעת טקסט זועמת. לא, עוד לא קראתי אותה.
פתאום נזכרתי למה לא נירדמתי בלילה. קראתי את הספר"פעמון הזכוכית" לפני השינה, ומסתבר שזהו ספר ממש לא מומלץ לקריאה לפני השינה. פתאום כשקראתי אותו עלו בי זכרונות קשים מילדותי שלי.
בילדותי הייתי מאושפזת שלוש פעמים. והתיאורים שלה על הרופאים פשוט הזכירו לי סיוטים שלא מהעולם הזה. הדחקתי אותם כנראה כי לא היה לי למי לספר את זה, אבל פתאום זה עלה. עכשיו הבנתי גם מדוע הדחייה הגדולה שלי ללדת בבית חולים.
להיות מאושפזת פירושו להסתובב עם פיג'מת בית חולים, שלעולם לא במידתך, לעבור בדיקות מכאיבות ולא נעימות כל הזמן מבלי להבין מדוע. ההורים שלי האמינו לכל מילה שהרופאים אמרו ולא חשבו פעמיים לפני כל טיפול שאמרו שעלי לקבל. הם אמרו שאני גדולה ועלי להבין שאני צריכה לקבל את הטיפולים והבדיקות האלו.
נערה מתבגרת שכל יו ם בודקים וממששים את גופה רופאים סטג'רים מבוגרים ממנה רק במעט בגיל אבל כל כך הרבה בכוח שלהם . דקירות שוב ושוב דקירות ועוד דקירות.
ובכי, כל הזמן בכי במחלקת הילדים. בכי ובכי. היו שם הרבה תינוקות .
זה מה שקרה, הצירוף של הספר ובכי אין סופי מבית השכנים אתמול בלילה.
במחלקת הילדים כל הזמן בכי. כולם בוכים ואין שם אף אחד בגילי. בחדר איתי ילדה עם בעיה קשה של כליות שבאישפוז האחרון שלי כבר היתה בעולם אחר.
יש טלפון אחד במחלקה . לפעמים מתקשרים אלי לשם וכמה פעמים באו ילדים מהכיתה, הביאו לי שוקולדים ופרחים. כאילו יכולתי לאכול אותם או להריח אותם. יש שם מישהי שתפקידה להשלים חומר לימודים לילדים המאושפזים אבל אין לה כלום לגילי. יש שם עובדת סוציאלית נחמדה ובהריון.
כאילו אין אף אחד שיכול להושיע לריקנות האיומה שאני חשה באישפוז. אני מתמכרת לתחושת ריקנות. כשבאים לדקור אותי שוב ושוב אני משחקת כאילו אני מתה בעצם. אני מביטה בעיניים חלולות ובמשחק שלי אסור לחייך או לצחוק. כי אני הרי מתה.
הסטג'רים הולכים כמו ברווזונים בשורה אחרי הברווז הראשי. כל משמרת נכנס הרופא ומצביע עלי: "זאת ילדה כבר גדולה יחסית למחלקה אבל החלטנו לאשפז אותה כאן , ולא במחלקת המבוגרים שיש שם בעיקר זקנים" . כולם מביטים עלי כאילו אני עוף צלוי ומתלחשים במילים שאני לא מבינה וצוחקים. אני מרגישה שצוחקים לי ובא לי לבכות.
אני אוהבת להתקלח לא מהיום. שם זה בעיה, כי הדלת לא ננעלת. הרופאה המטפלת בי נכנסת ושואלת אם אני צריכה משהו. אני אומרת לה שהאוכל מגעיל ושאי אפשר לנעול את הדלת במקלחת. היא מסבירה לי שהם מפחדים שמשהו עלול לקרוא לחולה במקלחת ולכן לא נועלים. ושהיא מבינה שאני כבר גדולה ורוצה פרטיות ושאקרה לה כשאני רוצה להתקלח.
היא אומרת ואני יודעת שבעצם היא רק בבוקר נמצאית ותמיד תמיד עסוקה.
אני מתקלחת עם בגד ים.
יש מגבת קטנה ואפורה ואז לובשים את הפיג'מה. אני לא יודעת איך אני נראית עם פיג'מה ,אבל כולם אומרים שרזיתי. אני מביטה בראי קטן שבחדר האמבטיה. עיניים שקועות בפרצוף חיוור.
לפעמים אני יוצאת לקיוסק שצמוד לבית החולים אבל האוכל שם דוחה אותי. אני מסתובבת בחלק שבונים בו ומביטה על צינורות חשופים. כל כך רע לי שבא לי למות. אני מרגישה בודדה. כולם אומרים כמה אני גדולה ושעלי להתנהג כך אבל לי כל כך רע, אני כל כך בודדה.

היה יום קשה השבוע
חברה הגיעה לכאן עם הילדים שלה
הילדים שלנו שמסתדרים בדרך כלל לא הפסיקו להתקוטט
בעיקר הבת שלה לא הפסיקה לחרב כל מה שקיים בבית. הרגשתי שאני יותר עם הילדים שלה על חשבון הילדים שלי. כשביקשתי מהבת שלה לשטוף ידיים היא פרצה בצרחות אימים כאילו אני רוצחת אותה. היא הלכה לאמא שלה ביבבות שאמרה לה בתגובה שלא צריך לשטוף ותוך כדי הכתימה לי את כל הקירות ברוטב עגבניות.
הרגשתי שאני מתפוצצת.
היא השכיבה את הבת שלה במיטה שלי(!) עד שההיא נרדמה
חשבתי לעצמי שזה מעצבן שההיא במיטה שלי אבל לפחות יש קצת שקט.
הייתי קצת עם הילדים שלי סוף סוף הרוסה לגמרי אחרי שסחבתי כל פעם ילד אחר ולא רק שלי על הידיים\במנשא
הרגשתי כעס כלפיה
וכנראה שהלב של לא פתוח לארח אותה
למרות שאני מארחת הרבה אנשים כל יום ואף פעם לא הרגשתי כזה כעס על חדירה לרשות הפרט שלי
הרגשתי שהחברה מצפה שאני אבדר את הילדים כל הזמן ולי זה לא התאים
כמו כן, הרגשתי שהיא מבקרת אותי כל הזמן. ושאני לא רוצה את זה במשכני הפרטי האישי.

וגם אני מרגישה הבדל ביחס
בין תינוקות למה שאני רואה כ"ילדים"
תנוקות מצידי יכולים לזחול ולהכניס כל דבר לפה ולבכות וזה בסדר
ילדים, שלטעמי מבינים כבר ובכל זאת נוגעים למרות שבקשו מהם לא לגעת זה מרגיז אותי. והכעס בעיקר על ההורה. הורה של ילד בבית מארח צריך לשים גבולות.

והיום - בסופר שוב, זה שמול הבית.
איך למרות שאני מבטיחה שוב ושוב לא להגיע לשם בלי מבוגר נוסף זה קורה לי.
שוב הגענו למצב בו אין גבינה ונשאר לאכול רק טונה ופיתות מהפריזר.
הלכנו לסופר.
"איפה הבלון שעף לי כאן?" שואלים אותי ואני ממש לא יודעת. אני מנסה להיזכר מלימודי הפיזיקה כמה רחוק בלון יכול להגיע למעלה?
אני מאמצת את תא הזיכרון הבודד שלי ו..... כלום
ממש אין לי מילים.
"איפה הבלון הזה?"
"מממממממ אולי הוא מסתכל עלינו רחוק מלמעלה?" אני מציעה
ההצעה שלי די מתקבלת . בטח ניוטון לא היה מת על זה, אבל מצד שני הוא שוכב לו בנחת תחת עץ תפוחים ולא מתרוצץ באוגוסט עם חברה שובבה כמו שלי.
נכנסנו לסופר בסיבוב הרגיל. מאז שאני מיניקה שכחתי איך מחשבים דברים ואני קונה לפי הרגש למרות שזה לא מוכיח את עצמו כצרכנות נבונה. נניח פטל זה נורא יקר: עולה 20 שקל לקופסא אז נוותר על זה ,אבל מנגו עולה 20 שקל לקילו וזה בערך שני מנגו. ככה יוסף שלי שהוא לא מיניק וזוכר את לימודיו אתם צלח בהצטיינות.
בגלל זה לרב יוסף הולך לסופר, אבל היום מצאנו מישהי שמוכנה לנקות לנו את הבית פעם בחודש . אני נורא התביישתי שהיא תביט בי איזו שלוכה אני ושלא עשיתי פנלים מקום המדינה בערך אז מהרתי להסתלק משאירה ליוסף את החבילה שבמנשא.
פתאום יוסף התקשר. ישר נלחצתי בטרוף כי כמובן שלא השארתי חלב שאוב או משהו, אף פעם לא נראה לי הגיוני לשאוב חלב. חלב זה משהו נסתר שיש בתוף הציץ וזהו, זה לא איזה מטבע עובר לסוחר.
יוסף רק רצה חלה ומרכך כביסה.
אני ממש מתקשה לבחור מרכך כביסה.
יש כוננית עצומה עם מרכך של "בדין" בארבעה צבעים ואז של "סנו" בארבעה צבעים ועוד מליון סוגים וצריך לבחור. פתאום צץ לי פתרון: ביקשתי ממלך הבלונים האבודים לבחור בעצמו והוא בחר בסוג הכי זול:-) אין כמוהו
בינתיים יוסף התקשר ואמר שהחבילה מתחילה להתלונן.
ישר נלחצתי והסעתי את עגלת המרוץ לקופה.
קצת התבאסתי בדרך שלא הספקתי לקנות סודה, אבל ראו איזה פלא בדיוק היה מבצע על סודה בקופה. טסתי הביתה מתנשפת.
הגעתי הביתה ולא שמעתי כלום
הבנתי שיוסף כבר נסע למשטרה עם הצרור הצווח. אבל לא, יוסף והחבילה נראו מחובקים וישנים בשלווה של חפים מפשע. "כן " אמר יוסף "היה בכי רק לרגע ומיד נרגע כי היא עשתה גרעפס אבל אמרת לפני שיצאת שמייד להתקשר אם קורה משו"

אני עוברת תהליך מאד מיוחד בחודשים האחרונים בנסיון לבדוק מי אני ומה אני רוצה
הנושאים העיקריים זה
אני והגוף שלי
אני והיצירתיות שכלואה בי ורוצה להשתחרר
אני ואמא שלי
מה שאני רוצה בחיים שלי

באחת הפגישות דיברתי על היצירתיות הכלואה בי ולא יוצאת בשנים האחרונות . על כך שאני כולאת אותה כדי להספיק את כל המטרות שאני מציבה לעצמי . להידמות לטיפוסים שהייתי רוצה להיות כמוהם. לא להיות שונה מאף אחד.
שרק אם אהיה מוכנה להיות שונה ולא אראה בזה איום, היצירתיות שלי תוכל להשתחרר.
המקצוע האמיתי עבורי הוא מאד יצירתי ואני צריכה להשתחרר מהכבלים ואפילו מהבגדים שהפכו לי למדי שמעטע כדי למצוא את עצמי שוב בו. זה ממש לא קל. אני אוהבת את הילדים שלי והם נתנו לי המון אבל לפעמים אני מוצאת שקשה לחשוב . שאני צריכה קצת חלל לבן וריק.

אבל יש התקדמות. למשל עם אמא שלי. אני לומדת לאט לאט להגיד לה את מה שאני רוצה וצריכה, מה שלא עשיתי מעולם.ואני חושבת שזה עושה אותי אמא יותר טובה.

בנושא אהבת הגוף
ישבתי עם חברה ושוחחנו (בעוד הילדים הופכים עולמות. ) היא אמרה היא זוכרת שיחה במקום זה ממש , באותו ספסל והיא אמרה שכמה יפה לי אז ההריון ואני אמרתי לה שהריון זה דבר יפה ואני החלטתי לאפשר את זה לעצמי.
אמרתי לה שזה נכון, אבל בהריון זה קל. אחר כך מתחילות הבעיות .
היא חייכה ואמרה שפשוט צריך להמשיך באותו קו .
ויש בזה משהו . היא חושבת שאני עושה מהגוף אחרי הלידה אישיו שקיים רק אצלי בראש. שאף אחד לא שם לב אם הבטן שלי קצת בולטת יותר או פחות ויש לי עוד סימן כזה או אחר. אני יודעת שהיא צודקת לגמרי. מצד שני זה לא חוכמה לשמוע את זה ממישהי שיש לה גוף מושלם כזה........ אחת שקונה כל בגד ב10 שקלים או פחות ונראה עליה מליון דולר
"זה כי אני מרגישה מליון דולר" היא אומרת בחיוך.

חזרתי הביתה והיתה לי בחילה. לא מהשיחה אלא סתם כך כבר שבוע יש לי בחילות וכאבי בטן ולמי יש זמן או כוח לטפל בזה. זה כאבי ם בטן התחתונה באמצע ובצדדים בעיקר בשמאל ובחילות. סיפרתי לחברתי ה' והיא אמרה שזה לא אפנדציט כי הוא מתפוצץ תוך שבוע:-P
פתחתי את "גופה של אישה תבונתה של אשה" אבל לא מצאתי הסבר מעניין. ניסיתי לחשוב על כיוונים והעלאתי חרס בידי.

עשיתי בדיקת הריון והיא יצאה שלילית. השארתי אותה במקום בולט.
אחרי שבוע יוסף אמר שיש לו בחילות וכאבי בטן. ציינתי שגם לי היו ואמרתי שהייתי מציעה לו בדיקת הריון אבל כבר השתמשתי באחרונה. הוא אמר שהוא ראה אותה אבל שיער שהיא שלילית כי אני לא מתנהגת בהריון("עוד לא התחלת לטחון לימונים ומלפפונים חמוצים"הוא הסביר) וגם אם כן הוא ישמח לעוד תינוק בבית. המודלים הנוכחיים מוצלחים וחבל לא להמשיך את פס הייצור.
הבהרתי ליוסף שאין לי שום תינוק ברחם , בראש או בכל מקום אחר מעבר לאילו שכבר קיימים. אבל הוא נראה שלו וקצת ירקרק מהבחילה.
הצצתי בלואיז הי וראיתי שפחילה פירושה "פחד, דחית רעיון או חוויה"
עלי להגיד כל יום
אני בטוח מכל רע . אני בוטח בתהליך החיים כי יביא אלי טוב בלבד

לא צריך לחכות למשיח הוא בעצם כבר כאן
לפני שנתיים ביקשתי מיוסף שיעיף מזוית הראייה שלי את הצינורות של מזגני השכנים.
יוסף הסכים.
היום קמתי בבוקר בהרגשה שזה היום הנכון שזה יקרה. אבל לא ידעתי איך לעשות את זה. כל השנים של משחקי ברביות לא הכשירו אותי לרגע הזה. אחרי הכל לברביות אין צינורות מזגנים אלא נעלי עקב. כמו כן יש להן אחוזה במאליבו במקום בית בשיכון.
רציתי להתקשר לסבא שלי ולשאול אותו, אבל פתאום נזכרתי שאין לו קו בבית החדש שלו עדיין(וכולם חושבים שלבזק לוקח הרבה זמן!) וסבתא שלי גם כן לא מבינה בנושאים שאינם קשורים לגפילטעפיש.
טוב. עצמתי עיניים(בעוד עדת שדים קופצת עלי) וניסיתי לדמיין מה יכול לקרות לצינורות. הלילית שבי הציעה לי פשוט לגזור אותם, אבל אני חוששת מ נו נו נו. למזלינו הרב אנחנו גרים בדירות שיכון שדי לפתוח את החלון כדי לבקר את השכנים, שכל פעם שפותחים את החלון, פותחים גם הם.
במיוחד בשבת בבוקר שהוא יום משעמם כנראה.
ובכן פתחתי את החלון וכצפוי השכנים ממול פתחו גם.
בירכתי אותם בבוקר טוב ולבבי(וזכרתי ללבוש חולצה אבל לא חזיה). התייעצתי עם השכנים והם המליצו על שימוש באזיקון. לא עדיף מחבר טלפוני?
בכל מקרה ,ביקשתי מיוסף שני אזיקונים. הוא חשב שזה שוב המשחק הזה שעשינו פעם שהיינו רווקים, אבל הסברתי לו שלא. הפעם זה משהו אחר וסידרתי הכל לבד!.
אם אין אני לי מי לי

מלאת רוח טובה וביטחון עצמי ביקשתי מיוסף(יש לי פחד גבהים........) למצוא לי פחית המרייט וצבעתי בבית כל מה שהחליד או נראה שבקרוב עומד להחליד או שסתם היה זקוק ליד מלטפת(חנמודי, לך תרחץ את הצבע ממך באמבטיה!!)

וואוו! קראתי אותך בנשימה אחת. ת ע נ ו ג @}
<וגם כואב>

אני והיצירתיות שכלואה בי ורוצה להשתחרר
תמשיכי את הבלוג.
והלו גיברת- שחררי את מה שיש לך גם בדרך המסורתית, יענו ספר/עיתונות.
יש לך את זה! @}

תודה ענת
אשמח לקבל טיפים איך לשחרר\להשתחרר . אני בצירי לחץ וכלום לא יוצא........

אמא שלי מתקשרת אלי
היא צריכה את האוטו
"אם אני ארגיש טוב" היא אומרת "אני אקח ממך את האוטו את הרי יודעת שהרגשתי רע כל השבוע "
אני אומרת בסדר ומרגישה בערה פנימית.
חם לי בעיניים.

אני בצירי לחץ וכלום לא יוצא........

בטח שיוצא- איך היית קוראת לכל מה שהשפרצת פה ללא מאמץ?
ואין לי טיפ מיוחד מלבד לעשות בצינורות המקובלים מה שאת עושה פה- להוציא את החומר החוצה. לא לשפוט ת'צמך ולא לצנזר.
ולחשוב על התגובות שקיבלת. גם הן הגיעו אליך ללא מאמץ. זה אחלה פידבק לא?!
יאללה 'שפכי עוד! @}

טוב אני שופכת זה פשוט יוצא
איך עושים את זה מסודר? לוידעת, אני מאד מאד רוצה.

יום חופש או If you are going to go, go with a smile
היום היה לי יומחופש שפירושו רק החבילה במנשא.
לקחתי את החבילה במנשא החוצה. האמת ששהעדפתי להישאר איתה בבית ולהקשיב לשקט אבל חוטים משכו אותי החוצה לכל מני סידורים. הלכתי בעקבות החוטים עם החבילה שבמנשא ללא המנשא שנשאר על חוטים אחרים בבית. כולם הצביעו עלינו וחייכו. האמת שהבנתי אותם גם אני מחייכת שאני מסתכלת . באחת החנויות דיברו על זה שרואים לחבילה את כל הגוף ואז שמתי לב שהחבילה עירומה לגמרי . זתומרת זה המצב הרגיל שלה, ככה היא נולדה, אבל אף אחד לא יודע את זה כשבחבילה במנשא.
החיוכים נסכו בי ביטחון ועודדו אותי לקנות לעצמי קפה(קניתי שתי חבילות חלב אבל נגמר הקפה........) . בבית הקפה ראיתי מישהו די מפורסם שאני מכירה והתביישתי להגיד לו שלום. הוא בטח לא יזכור אותי ויחשוב שאני אומרת לו שלום רק בגלל שהוא מפורסם. התלבטתי עוד רגע כי מצד שני שלא ייצא שאני סנובית...... התלבטתי והחלטתי לא להגיד שלום ואז ראיתי שהוא מסתכל עלי. לעולם לא אדע האם זה כי הוא הכיר אותי או בגלל החבילה הערומה........
זה הזכיר לי יום אחר מעברי. פעם, לפני שנים התערבתי עם מכר שאני אלך לקנות ביריות בצבע כחול (אם אפסיד) .כמובן שהפסדתי. קמתי בבוקר וידעתי שיש לי את המשימה המוזרה הזו שרק אלוהים יודע למה הבאתי אותה על עצמי....... החלטתי לעשות את זה בגדול. לבשתי חצאית פירחונית צהובה עד הרצפה עם גופיה חשופה מאד והתאמתי לזה (אם יכול להיות לזה משהו מתאים.......) כובע קש ענקי . נכנסתי לחנות בראש מורם ובגאון וביקשתי ביריות כחולות. כל האנשים ברחוב הסתכלו עלי ואני ידעתי שזה בזכות חוסק החשש לעמוד במשימה(או בגלל הכובע?) . האיש בחנות הביט בי ואמר שאני לבושה מאד מעניין ונראה לו שאני מורה לאומנות או אמנית.
"בטח" עניתי"וגם רקדנית אקזוטית".
בקיצור, בעוד אני מהרהרת בימים שהיו ולא ישובו ובחצאיות שלעולם לא יעלו על מותני עוד(ואולי יש לזה יתרונות במקרה הספציפי) החלטתי להרים ראש בגאון ולפרגן לעצמי קפה. איך שאני נכנסת האיש בדלפק אמר שנראה לו שאנחנו מכירים
"כן?" שיקרתי בפליאה.
"כן" הוא ענה
"אני לא יודעת" שיקרתי
"מה עשית בצבא" ולי בא להסמיק כי הוא עלה עלי
"מממ שום דבר מיוחד" אמרתי
לא עזר לי, הוא כן זכר אותי מאחת התקופות החשוכות ההן.
"טוב , אני חייבת לזוז" אמרתי ודפקתי את חיוך המליון דולר שלי
If you are going to go, go with a smile

הוא כן זכר אותי מאחת התקופות החשוכות ההן.
את מוכנה לשפוך קצת אור על התקופה?

תקופות חשוכות
יש לי הרבה כאלו
למעשה לעיתים נראה שרב החשוך על המואר , אבל מי סופר?
בצבא שירתתי באחד מאותם בסיסים מזוהמים ומלאי אבק שכל רגע נתון הרגשתי שאני רוצה להתקלח , המרה היא שלא הרגשתי נקייה יותר. המקלחת היתה בתוך קרון מקום המדינה שהיו בו מקלחות ותמיד היה מוצף מיים.
כשההינו מנקות את המקלחות זו היתה עבודה ללא סוף. מנקות, מקרצפות, משפשפות . עוד ועוד ועוד.עוד ועוד ועוד. בערך כמו המאמץ לשמור על רצפת המטבח הפרטי שלי נקייה. היו שם תאי שירותים מופרדים זה מזה באסבסט בגודל רבע בריסטול צבוע בורוד עז. . להוריד את המיים זה היה חסר תועלת, וכך יכולתי לומר מה כל אחד מהחיילות ששירתו עימי אכלו ביום שבת כשנעדרו מהבסיס.
גרנו בצריף שהקירות שלו היו עשויים לוחות גבס כה רעועים עד כי היו בו חורים שיכולת לראות דרכם את האולם. המזרונים היו מלאי פשפשים ופרעונים שמתו בחורף בגלל הקור העז.
אחרי שהסתכסכתי עם מפקד המטבח, המזון שלי היה לחם שסחבתי מהמטבח וגם גבינה צהובה(פלא שאני לא יכולה להסתכל על גבינה צהובה ולחם אחיד??) . כמו כן סחבנו פחיות בגודל בית של רסק עגבניות והכנו טוסטים על תנור ספירלה שהיה שם. לפעמים תנור הספירלה היה מתקלקל ואז היינו מזמינות את הטכנאי של מכונת הצילום לתקן אותו .
לכולנו היה חבר קבוע וזה היה נחמד. בלילות הקרים היינו מספרות כל אחת על בן הזוג שלה. לחבר של ה היה זין ענק והוא היה אומר "אני גומר" קצת לפני שזה היה הולך לקרות. הוא היה אינטלקטואל וגר בקראוון מטעמים אידיאולוגים ואחרים. למ' היה חבר שעמו התכוונה להתחתן מייד אחרי הצבא. היא היתה הולכת אליו לפעמים כיוון שגר לא רחוק והיתה משאירה פתקים שנכסתח עליה (בפני הוריה) שלא התקשרו מעולם . בין היתר כי גרו בארץ אחרת. לי היה חבר נורא חכם ששירת במוקם אחר ואני רקמתי לו על התג.לע' היה חבר שנטש את הלימודים שלו בתיכון וזה קצת הלחיץ את ההורים שלה. לי' לא היה חבר ואני התכוונתי לשדך אותה ליוסף שקצת נעלב מהרעיון בזמנו כי התכונה הבולטת שלה כפי שהצגתי את זה היתה טפשות, אבל לא חשבתי שזה עשוי להפריע לו.
כולנו נפרדנו מהחברים שלנו באותו שבוע , הסתפרנו ונסענו יחד לאילת.
את ההוא מבית הקפה היכרתי עוד קודם בבסיס אחר. היה שם בסיס מלא חיילים ומעט חיילות. לי היה חבר, תמיד היה לי חבר. למעשה תמיד היה לי חבר גם כשלא היה. בלילות היו החיילים והחילות מתאגדים שותים בירה ואלכוהול, מעשנים וצוחקים ואני הייתי שם משתדלת להיות מקובלת ועם זאת לשמור על צניעותי. אפשר לעשות את זה רק אם יש לך חבר, אולקוס ושיער ארוך שנדבק בו עשן בקלות ואני המצאתי את שלושתם.

מתענגת לקרוא אותך
גמני במתענגות.

<מתענגת קבועה>

אני יכולה להירשם ללימודים רק עוד 8 ימים ואני דוחה את זה מיום ליום! מה זה אומר עלי?

חמי וחמותי שיחיו חושבים שאנחנו מתקמצנים על הילדים ולא מפתחים בהם את האינטילגנציה הרבה שקיבלו מאביהם הפיקח. לכן הם קונים עוד ועוד לגו . כל פעם שהם באים הם מלאי גאווה על כך שיש שפע טרקטורים כולם בנויים מלגו.
כמובן שיוסף ואני משקרים(כלומר אני משקרת ויוסף שותף לדבר עבירה מרחוק) ומעמידים פנים שהילדים מתים על לגו .
מה שקורה בפועל כמובן, זה שאחרי שקונים לגו חדש אני מקבלת משימה לבנות עוד טרקטור. למזלי, ממציאי הלגו די מתחשבים באימהות חסרות כישרון ומביאים הסברים מפורטים כיצד בונים טרקטור. מה גם שאחרי אלף טרקטרים אני מתחילה לפתח חוש לזה.אם כי מוגבל.
אתמול קיבלנו קיט נוסף של.....לגו! איזה סוג?נכון! לגו טרקטורים. הילדים מעמידים פנים שהם שומרים את הקופסא "לאחר כך" וכשסבא וסבתא הולכים,אנו עובדים כמכונה משומנת. אני בונה שלושה טרקטורים, את הקופסא מאחסנים הילדים ליד הר קופסאות ריקות של לגו ואת הטרקטורים הם מציבים במדף הטרקטורים ע"ש סבא וסבתא.
החבילה מקבלת בגד.מה חבילה עירומה עושה עם בגדים? אני שוקלת להתחיל למלא בהם כריות. אחרי הכל זה עדיף ממוצצים משוכללים ומוביילים שתופסים הרבה מקום וגם פחות נוח למלא בהם כריות.

בשביל לגוון תגידי ש'הילדים' אוהבים גם פליימוביל
אני יכולה להירשם ללימודים רק עוד 8 ימים ואני דוחה את זה מיום ליום! מה זה אומר עלי?
זה אומר שקיבלת אוטומטית כרטיס מועדון למועדון היוקרתי דחיינות כרונית עם בונוסים לשנה מראש בדף קיטורים אקדמיים
@}

אחותי זרובבלה
אחותי עוברת דירה . אני מדברת עם אמא שלי והיא אומרת לי :"אחותך(זרובבלה) עברה דירה . אבא ואני הלכנו לעזור לה למרות שלי כל כך קשה לישון בלילה ואבא על הניתוח שאולי הוא יעבור"
אני נאנחתכדי להשתתף אם לא פיזית לפחות רוחנית
אמא שלי ממשיכה:"טוב, את יודעת היא כבר תסדר הכל מייד כי היא כל כך חרוצה" (בניגוד אליך שעדיין יש לך ארגזים כבר 8 שנים)
אני נאנחת שוב.
בינתיים מביטה על החבילה הערומה שאוכלת חסה מהרצפה(זה בסדר, זה אורגני) ועל ערמות הכביסה הלא אורגניות. באותה פוזיציה ממש אני משוחחת גם עם חמותי.
חמותי:"כן, הייתי אצליכם אתמול, ראיתי את הלגו על הרצפה ושמחתי שזרובבלה באה לבקר מחר היא היא כל כך חרוצה"

אוהבת לקרוא אותך מאוד מאוד.

תודה למי שכותב כאן
זה משמח אותי מאד

קשה לי עם הגוף שלי. כפות הרגליים שלי שורפות כמו אש. הברכיים שלי מרגישות כאילו תקועים בהם מסמרים. ברזל מלובן תקוע לי בכמה נקודות של הגב התחתון ויש לי חמישה עקרבים בעורף ובכתפיים. חוץ מזה יש לי לחץ בשדיים ובבתי השחי ועשן שבעיניים.
תכף חוזרת

היום הזמנתי טיפול טיפול משו משו אצל אחת שמה מטולה חזיזי. זה היה בשמונה בבוקר של חלק מהאנשים. אבל ספירת השעונ שלי היא אחרת. נניח שמונה זה היום היה 3 בבוקר כי כבר 3 שעות הייתי ערה. כך שכשמטולה ראתה אותי ואמרה לי "הרגע התעוררת" בא לי להעיף עליה את מתקן המיים.הי א הלכה לנשום נשימות ואני שכבר אחזתי במתקן שמחתי בהזדמנות ומזגתי לי כוס מיים קרים.
"אנ מקווה שאת לא הולכת לעשות את זה!!!!!!!!!" הסתערה עלי מטולה
"??"
מסתבר שמיים קרים בסינית זה מאד לא רצוי. ולכן גם שחם וארבעים מעלות בצל לא שותים מיים קרים, מלון או גלידה.
"טוב" חשבתי לעצמי, "לפחות שוקולד מותר" אבל לא הרגשתי מספיק בטוחה בכדי להפיל עמודים איתנים בנפשי.
מטולה התחילה לעבוד, לפני ששיחקנו מזרונים מוזיקלים והעברנו אותם ממקום למקום. בסופו של דבר היא אמרה שנתחיל ואני צנחתי על המזרן.
"המזרן הזה גבוה מדי" פסקה. הייתי בשוק וכוחותי אפסו כבר מזמן אבל למענך מטולה - הכל.
עברתי לשמיכה והיא התחילה לתקוע לי נקצים בטוסיק. "הי! זה כואב!!" אמרתי.
"זה האיטזור של המיים!" הסבירה "לכן זה כואב"
מיים, מיים. רק שלא תכניס אדמה למיים כמו שקרה לבת דודתי חפציבה שגם היא מטפלת, בעת שהיינו בקמפינג ואחרי כן אכלנו פסטה עם חול.
כיוון ששמתי לב שמטולה מתרגזת בכל הערה שלי אז סבלתי בחושך בשקט וקיוויתי שיגמר.
"נכון את מרגישה נפלא?"שאלה מטולה בחיוך.
"לא לגמרי" עניתי
"את צריכה טיפול כל יום , במצבך!" היא אמרה
אני גררתי החוצה את שק האיברים שהיה גופי אל החופש.

הגוף שלי הרגיש מתפרק גם בצהריים ולא ראיתי את עצמי מתחילה להכין אוכל או רוחצת כלים. "רוצים פלאפל?" שאלתי. זול, כמעט בריא וקרוב לבית.
כשהגענו לשם ראיתי שתושבי האוטו רדומים. לא הצלחתי להעיר. לא הבנתי אפפעם איך אמורי להעלות הביתה חבורת ילדים רדומים אבל החלטתי שהפעם אעלה אותם עם שיני בעורפם כמו חתולה, מצידי, העיקר לישון.
איך שהגענו הביתה הם התעוררו ורצו פלאפל.
חזרנו.
איך אוכלים פלאפל

1. טועמים מהצ'יפס, אומרים איכס ונותנים לאמא, להלן "פח הזבל"

2,מוציאים מהפיתה את קציצות הפלאפל ואוכלים אותן אחת אחת ומורחים את החומוס על כל העולם, כך משתמשים בחצי חבילת מפיות

1. זורקים לפח את העגבניות ואוכלים את המלפפונים
2. קורעים את הפיתה לאיברים ראשוניים
3. מבקשים מאמא לדוג מהפיתה את כל הפטרוזיליה הקצוצה, עלה עלה
4. אוכלים את חתיכות הפיתה ומשתמשים בחצי השני של חבילת המפיות

לידנו , באיזור התעשיה ישבו גברים מאובקים , עם סרבלים כחולים שאכלו צהריים ונחו מעמל יומם.
וגם אנחנו:-)

קשה לי עם הנקות ההרדמות. זה דבר שאני ממש לא אוהבת. לא בגלל שאני חוששת מפינוק יתר וכאלו מין. זה פשוט כואב לי . ההסבר של מדריכת ללל עוד מזמזם באזני. "על שלושה דברים עומד הכאב בהנקה:תפיסה, תפיסה תפיסה" (אולי היא אמרה משהו אחר,אולי המצאתי........ אבל בטוח משהו דומה). אבל לכו תקנו תפיסה בהנקה שמטרתה אינה מזון מלכות אלא הרדמות, הרי כל הוצאת נאד המיים מפי ההלך במדבר סופה בקרב שקשה על שני הצדדים שהם בערוב היום ,כבר תשושים והשאירו את גינוני המלכות אצל השכנה ממול(באלכסון).........

קשה לי עם הגוף שלי. כפות הרגליים שלי שורפות כמו אש. הברכיים שלי מרגישות כאילו תקועים בהם מסמרים. ברזל מלובן תקוע לי בכמה נקודות של הגב התחתון ויש לי חמישה עקרבים בעורף ובכתפיים
לרגע חשבתי שנחתתי בטעות בבלוג של מישהו אחר.. ג'יזוס קרייסט...
<עד שהגיעו השדיים>
את גדולה!
מצידי את יכולה לתאר איך זה לאכול פסטה, מקלחות ובעיות חנייה. הכל הולך!
<ענת תפסה כסא שורה ראשונה מקום טוב באמצע>

את גדולה!
בהחלט

אני מקווה שבזמן שאנחנו נהנות פה ביציע, בשבילך הכתיבה מרפאה ומחזקת

אבל לכו תקנו תפיסה בהנקה שמטרתה אינה מזון מלכות אלא הרדמות

אולי תנסי להעזר באחת המומחיות להנקה כאן (אמא ל 5, בשמת א, עדי יותם) כדי לצאת מהלופ הזה?

וואוו. גיליתי את הדף הזה. איזה כיף לי!

<ענת תפסה כסא שורה ראשונה מקום טוב באמצע>
<מיצי יושבת ליד ענת>
<יש לך פופקורן?>

עכשיו פתחתי את הדף בפעם הראשונה ולא יכולתי לעזוב עד שקראתי את הכל...
איזה מרגש לקרוא! מדהימה הצורה בה את מסוגלת להעלות רגשות לכתב, לעבור מיום ליום עם עיפות שמחה עצב וזכרונות כמוסים מהעבר
(מצתרף לשורת המתמידים בשקיקה לקרוא, עוד!)

הילדים מעמידים פנים שהם שומרים את הקופסא "לאחר כך" וכשסבא וסבתא הולכים,אנו עובדים כמכונה משומנת. אני בונה שלושה טרקטורים
פה כבר התחלתי להחזיק את הבטן. את מצחיקה !

< יכול להיות שזרובבלה זאת אני ? כי נשמע שיש לנו אותם הורים... >

_<מיצי יושבת ליד ענת>
<יש לך פופקורן?>_
ב'חלט!!!
<בפולוניה לא נכנסים עם ידיים ריקות>
<וגם מים מינרלים כדי לשטוף ת'מלח>
אבל בהשפעת הניחוח של פרח אני גם מקווה שבזמן שאנחנו נהנות פה ביציע, בשבילך_ , (גיברת בלוגית), _הכתיבה מרפאה ומחזקת
@}

תודה שבאתם, אני אולי אתייעץ אבל אף פעם לא הייתי טובה בזה. איך שנמתחילים לענות לי אני נהיית נבוכה, מהנהנת:כן, כן בטח ולא שומעת כלום מרב מבוכה.
זה מאד עוזר לי לכתוב. שהתחלתי את התהליך שיעורי הבית שלי היו לכתוב 4 דפי מחברת כל יום ואני אמרתי לעצמי שזה בלתי אפשרי . אבל הנה אני מקלידה. זה משחרר ויש עוד המון בדלת שמנסה להתפרץ החוצה. הבעיה שלי תמיד עם סופים דווקא ואפשר להתחמק מזה באלגנטיות בבלוג.
הי דפנה, אם זה שמך האמיתי את לא אחותי זרובבלה שבטח מרב חריצות לא גולשת באינטרנט אלא עושה משהו פרודקטיבי..........

הרכבת ואני
היום היינו צריכים לנסוע לתל אביב. תל אביב זו ארץ שתמיד חם בה, יש מכוניות והמון אנשים. החלטתי לאחד את המטלה התל אביבית עם השאיפה של ילדי פעילות המרתקת ביותר בעולם שהיא כידוע נסיעה ברכבת ישראל.
את הבעיות המרכזיות שלי בחיים(אם כי לא היחידה) היא חוסר החלטיות מוחלט.
החלטתי לנסוע ברכבת
האם לחנות בתחנת האוניברסיטה ולשלם 20 שקל בחניון ומשם לקחת את הרכבת?
האם לנסוע עד לעזריאלי ושם להחנות את הרכב? שם חניה עולה 10 שקל לשעתיים.
ואולי כדאי לנסוע לבני ברק ולחנות שם בחינם?
החלטתי לנסוע לבני ברק
טוב. אני כבר מוכנה !אני מכריזה על זה בקול רם. פוסעת לכיוון הדלת . "אמא!! חכי לי!! " מה קרה? קקי. רק קקי.
טוב. קקי, מקלחת, בגדים חדשים.
מוכנים
בכי
מה קרה?
ציצי
טוב, ציצי.
הזדמנות טובה להביט בלוח הרכבות ולגלות שבבני ברק יש רכבת רק עוד שעה ובתחנה חום אימים הרי. טוב אז נישאר עוד קצת בבית. נדבר עם סבתא.
מוכנים לצאת?
"לא! יש לי פצע"
טוב. פלסתר, נשיקות תחבושת גם כאן וגם כאן
מאוחר מדי. הרכבת תצא רק עוד שעה, פספסנו!
טוב, נמאס לי להיות תלוייה בחסדי בני ברק, נוסעים לתחנת האוניברסיטה וזהו. בעזריאלי אין לי סיכוי למצוא את המכונית אחר כך, כולנו יודעים את זה.
אני כבר מזיעה כולי ואנחנו פוסעים לכיוון הרכבת. מכירים את זה שכשאת נוזלת כולך , שיערך סתור בגדייך מקומטים וכולך מלוכלכת מאוכל מגיע האדם הפחות צפוי מכל?
עוז צוק.
עוז צוק. שלום לך עוז צוק
קצת מביך אותי שאתה רואה אותי בפוזה הזו. קיוויתי תמיד שאם כבר תראה אותי עם הילדים אז זה יהיה בעגלת בגבו כדי לא לקמט לי את הבגדים של מיטב המעצבים ואת הפן של שוקי זיקרי. במקום זה המצב קצת אחר כרגע כי כמו שאתה רואה שכחתי להסתרק הבוקר ואם נדקדק אולי עבר כבר שבוע מאז שהסתרקתי. נדמה לי שזה היה ביום שלישי שעבר שיוסף הגיע מוקדם ואני יכולתי לחפוף ראש?
לגבי הבגדים.. ובכן המכנסיים האלו היו די מכובדות פעם עד שיוסף כיבס אותם בהרתחה עם המגבות הלבנות והם קצת דהו.
גם החולצה הזו עלתה לי 50 שקל שזה הרבה יותר מהחולצות בעשרה שקלים שאני קונה לעצמי אבל היא גם כבר איבדה צורה בחום הזה.
החזה הזה ממש לא שלי. זה משהו שקרה בעקבות ההנקות כבר 20 שנה.

המפגש גרם לי להבין שאני זקוקה לבגדים דחוף.וגם לתסרוקת .
הבעיה עם בגדים זה קודם כל זמן פנוי לגמרי לבד.
למשל לא מזמן שהיה לי יום חופשי נכנסתי לחנות בגדי ים וניסיתי להתפשט ולא הצלחתי. פשוט לא הלך ואז הבנתי שהבגד ים לא יכול לעלות על המנשא שכבר הפך להיות חלק מגופי. ואולי צריך בגדי ים מיוחדים למקרים כאלו?
דבר שני , הבגדים שאני רוצה נראים כל כך יפה על הבובה שפשוט כואב הלב שמישהי כמוני תבוא ותבאס אותם.
דבר שלישי, אין לי טעם בבגדים בכלל. חלום חיי זה למצוא סטייליסטית כזו שתתאים לי בגדים. ועד שיהיה לי כסף לזה אני ממשיכה עם מה שיש.

אמא איומה

היום שוב הייתי איומה. היה ממש כיף וכל כך רציתי שאחרי יום כזה מתיש כולם ילכו לישון ואני אוכל קצת לדאוג לעצמי. להתקלח, לאכול, לשטוף פנים לאכול מהדברים האסורים שיוסף קונה לעצמו בסתר ואני קצת מיישרת ולהקשיב לשירת המזגן.
לא רוצים לישון
לא רוצים לישון
אני אומרת: אוקי , לא רוצים לישון אל תשנו!
אבל אמא עייפה
תשחקו בשקט

לך תדבר אל העצים והאבנים

אחרי שעה שבהם אני ניסיתי לשכב קצת אבל כל שנייה קפצו עלי ,מרטו לי את השיער, נשכו אותי, שפכו עלי מיים
שאלו אותי:"גמרת כבר לנוח??"

קמתי בשאגה:
"עכשיו אמא נחה!!! נ-ח-ה !! נ-ח-ה!! אני לא מרשה להפריע!!!!!!!!!!!!!! מי שמפריע לי עכשיו אני אכעס עליו ממש!!!!! עשן עלה מאוזני ועיני הפכו אדומות כדם.
כולם נשכבו על המיטה ונרדמו תוך דקה

שקט
התחלתי לבכות
שנאתי את עצמי
למה זה חייב להיות כך?
אני זוכרת שהייתי ילדה אמא שלי היתה רוצה לנוח בצהריים .
כל פעם שעיניה היו נעצמות הייתי מנסה לפקוח לה אותם
והיא היתה שואלת אותי:"את רוצה שאמא תמות?!"
ואני נבהלתי
ועכשיו אני אותו הדבר.

הי דפנה, אם זה שמך האמיתי את לא אחותי זרובבלה שבטח מרב חריצות לא גולשת באינטרנט אלא עושה משהו פרודקטיבי..........
אל תצחיקי אותי ! את הרי יודעת שזרובבלה עברה את אותה שטיפת מוח שאת עברת. גם לה ברור שאחותה היא הבחורה הפרודוקטיבית ביותר בעולם. < "ואיזה ילדים מחונכים יש לה ! אחד אחד !" >

שכחתי :

הבעיה שלי תמיד עם סופים דווקא ואפשר להתחמק מזה באלגנטיות בבלוג.
בכל הז'אנרים הספרותיים וקולנועיים שאני מכירה יש מלא יצירות שלא הגיעו לסופן. בד"כ זה באצטלה אמנותית אך יתכן שאין מאחוריה כלום. ויתכן והיוצרים סומכים עלינו הקוראים/ צופים ההדיוטות שנשלים את הסוף לבד.
וחוצמזה מה אכפת לך ולמה צריך "סוף"? את כותבת 'סוף קצה שפיץ' וזה מה שחשוב!

החזה הזה ממש לא שלי. זה משהו שקרה בעקבות ההנקות כבר 20 שנה.
מה, גם יוסף יונק ממך?
המפגש גרם לי להבין שאני זקוקה לבגדים דחוף.וגם לתסרוקת
הבעיה היא לא איתך. זה עוז צוק הבעייה. הוא נוקשה מדי

_והיא היתה שואלת אותי:"את רוצה שאמא תמות?!"
ואני נבהלתי
ועכשיו אני אותו הדבר._
את לא אותו דבר. את פשוט עייפה אותו דבר.
ואם את מסתובבת פה באתר את אולי לא מי יודע מה חרוצה אבל את הופכת יעילה יותר

ואללה דפנה לא חשבתי על זה!
עד עכשיו חשבתי שאני ה"חכמה" והיא ה"חרוצה" במשפחה.
הילדים שלי נורא מחונכים
למשל אחד מהם השתין על שמיכת הפוך פה שמשמשת כ"בית" בסלון
גם יוסף בסדר, הוא התרגל אלי, הוא יודע שכשהילדים ישנים אני חוזרת להיות ילדה לא מחונכת כפי שהייתי פעם. למשל : לאכול מהלאזניה רק את החלק השרוף שלמעלה. הוא מסתכל על כך שהשארתי ליד המחשב בלילה שאריות לזניה, חצי כוס חלב , קופסא ריקה של לבנה שהיתה מלאה לפני ששמתי עליה את ידי ושאריות זעתר . מביט בי ואומר:"אני שולח לכאן את הפיקולו, להביא לך תפריט קינוחים?"

<תכף>

בלוגית,
לא ניראה לי שאת בדיוק כמו אימא שלך(()) (השאלה אם מה שהיא אמרה הטריד אותה, בזמנו - כשם שזה מטריד אותך)
בכל מקרה...
לגבי כל הסיפורים מהעבר - אולי תוציאי הכל החוצה?

תודה שבאתם
היה היום לא קל
התחיל במכתבים מרגיזים מביטוח לאומי
לרב רשויות עושות לי כאבי ראש חודשים והמשיך בפגישה האחרונה שיש לי בתהליך שמכאן אני ממשיכה לבד.
זה מאד קשה לי כי אין לי מספיק ביטחון שאני אעלה על הדרך הנכונה לבדי. אני כל כך אבודה לבד. היא ניסתה לעודד אותי. נראה לי שהיא התפלאה מכך שאני כל כך עצובה, היא אמרה שאף פעם לא הייתי כה עצובה.
היא ניסתה לדבר על מה קיבלתי מהתהליך שבעיקר קשור בהתחברות בינה לביני , בכך שנפתחתי אליה ובכך שלמדתי לומר "אני רוצה........"
היא אמרה את כל זה ואני נהייתי יותר ויותר עצובה כי ידעתי שהכל נכון וזה חיזק עוד יותר את העצב שלי
סיכמנו שמעכשיו ניפגש פעם בחודש. הרגשתי שזה כואב כמו פרידה מאהוב. ושפעם בחודש זה סוג של "נישאר ידידים".ואני לא כל כך בנוייה לזה.
הלכתי והטבעתי את יגוני במנגו.

ביטוח לאומי
החלטתי שהפעם אני אנצח אותם ולא הם אותי.
הם כתבו לי מכתב"הואל נא להמציא לנו ..תוך 21 יום
פנינו למעסיקך בדבר השלמת הפרטים"
זתומרת מה אני צריכה להמציא? לא הבנתי
התקשרתי אליהם ואחרי 42 דקות שחיכיתי על הקו ענתה לי אנטיפטית אחת שביקשה סליחה בנימוס ושאלה שם מישהו:
"איפה שמת את השוקו?"
ואז חזרה לטון הרשמי שלה:"כן??במה אפשר לעזור???,
ואז לחשה:"איפה השוקו????איפה שמת את השוקו???????"
ובטון הרשמי:"כן?"
בקיצור מסתבר שאני לא צריכה לשלוח להם כלום והם סתם קרציות.שולחים מכתבים בלי קשר לכלום.
סתם ביטלתי את התוכניות שהיו מיועדות לשעה הזו.


פינת ההודעה הקטנה
היום נפגשתי עם זרובבלה שלקחה על עצמה לשמור על השדים הקטנים בעת שאני בפגישה.
תודה זרובבלה@}

קראתי השבוע ספר שגרם לי לרצות מאד לדבר עם הסופר שלו ולשאול אותו שאלות . גיגלתי אותו ומצאתי לקסיקון ביו־ביבליוגראפי של הספרות העברית


אני רעבה
הרבה פעמים אני כבר מתה שילכו לישון, אבל כשהם הולכים אני מתחילה להתגעגע ולהצטער על כל הדברים שלא עשינו יחד. בא לי להתחבק עם מישהו .
לפעמים בא לי להשתמש בהם כתרוץ לאכול או להתקלח. עכשיו למשל ישנים אז אני לא אלך הרי ואכין רק לעצמי לאכול נכון?? אבל אני רעבה. המקסימום שאני יכולה להכין לעצמי זה לקחת גבינה ולאכול אותה עם חצי חבילת ביגלה.
יוסף אומר:"תזמיני פיצה". אבל חבל לי להזמין פיצה כשהם ישנים. הרי אם הם היו ערים הם היו כל כך נהנים מזה. זה כל כך נדיר וכשזה קורה- זוהי חגיגה של ממש.
אין לי חשק לעשות משהו עבור עצמי בלבד. יותר נוח לי שיש מישהו לעשות זאת עבורו. נניח ברור שאם יש ילד חולה אני ארוץ איתו למליון רופאים אבל לי יש בדיקה שאני צריכה לעשות בשעות הבוקר בלבד, ומעדיפה ללכת לבד(כי לא אוהבת לקחת ילדים בריאים לקופת חולים). כבר שבועיים אני לא עושה את זה
זרובבלה אינה משכימת קום.
אני מוצאת את עצמי שוב אוכלת: פסטה לא מבושלת, משהו לא מחומם, חבילת שוקולד והלהיט: פיתה קפואה.יוסף השתומם לגלות את זה עלי שעברנו יחד, והתפלץ לגלות שפירות בטני אוהבים אותו הדבר.
יותר מזה- לא מוכנים לאכול פיתה שאינה קפואה.
הבסיס לפיתה הקפואה כמובן נעוץ בילדותי העשוקה.
אבא שלי היה קונה כל יום שישי בקונדיטוריה "ממתקית" קוראסונים חמים, טריים שחומים, נימוחים בפה ו.. מקפיא אותם. כדי שיהיו לאורחים.
מצד שני מעולם לא באו אורחים. כי אורחים עלולים לעשות בלאגן בסלון.
כך שהקוראסונים הצטברו להם בשני המקפיאים שבבית.
מצד שני אסור לאכול אותם. הם הרי לאורחים. כך שצריך לסחוב אותם מהמקפיא בלי שישמעו. אפשר לעשות את זה רק כשאמא ישנה . אם כך אסור לעשות רעש ולהפעיל את המיקרו.
מסקנה: אוכלים אותם קפואים.
אחרי שעזבתי את בית הורי והתחלתי להתבטל בבתי קפה כבר השתוממתי מכך שיש אנשים שאוכלים קוראסון שאינו קפוא.
לפני כמה שנים התחלתי לעבוד במקום מסויים. באחת הישיבות הביאו כיבוד. איך שטעמתי אותו, ישר רצתי להקיא.
שאלתי אם זה במקרה מ"ממתקית" וכולם התפלאו מאנינות הטעם שלי, איך אני מזהה את הקונדיטוריה:-)

בבית הורי לא היו ממתקים כלל. לכן הייתי אוכלת כל יום אבקת זיפ, שכיניתי אותה אבקת החיוך. מי שלא זוכר, זו אבקת מיץ מבחילה במיוחד שהיום אין להשיגה אלא במנות קרב, אבל פעם היא היתה להיט.
הסיבה לכינוי היא שאם לוקחים כף גדושה באבקת זיפ זה כל כך דוחה עד שבאופן לא נשלא נוצרת על פניך הבעת גועל , אבל אתה לא יכול לפתוח את הפה המלא באבקת זיפ, ונוצר מן חיוך משונה שאם רואים אותו מתים מצחוק שעה.

תגיבי בכיף. גם אני הייתי צוחקת אם לא היה מדובר בי:-P
בדיוק עכשיו התקשרה אלי מרגנית ונזכרתי שלפני יובלות דיברנו שניפגש אחה,צ עם הילדים. חשבתי שהיא מתכוונת לבוא היום, אבל לא היא לא יכולה היום. למעשה, יש לה תוכניות אחרות. היא עכשיו בבית חולים מאיר והולכים לעשות לה סטריפינג.
כן, היא בשבוע 41 . הריון של אחרות עובר כל כך מהר.
את ההריון הקודם שלה תכננה כך שתלד בחורף כדי שתוכל לחזור לגזרה עד הקיץ וללבוש את הביקיני שלה. והיא אכן חזרה לביקיני שלה למרות העין הרעה שעשיתי לה.לעומת זאת העין הרעה שהיא עשתה לי עזרה מאד ואני יכולה להיכנס רק עם רגל אחת לבגד הים .
לא מזמן פגשתי נטורופתית שאני מכירה והיא הציעה לי שתבנה לי תפריט . שאלתי אותה מה בתפריט והיא אמרה שתפריט נטורופתי הוא מורכב. זה לא לאכול פריכיות עם גבינת 0% ולשתות קולה דיאט. "נראה לך?" שאלתי אותה. הרי מזה אני חיה. והסברתי לה שיש תקופות או אמונות או מקומות בהן אסרו\הגדירו כלא בריאות על פעילויות מהנות כגון: מין, כישוף , כמה ילדים, אמצעי מניעה, שתיית יין וכאלו, והיום אומרים ששוקולד לא בריא. זה בדיוק על אותו עיקרון.

נראה לי שזו פעם ראשונה שהריון של אחרות ממש ממש, אבל ממש לא עושה לי חשק לכלום.

קומפוסטר
יש לי חברה שיש לה קומפוסטר בחצר. יום יבוא ויהיה לי בית משלי בתל אביב או קרוב לתל אביב, במקום מרכזי ואיכותי עם גינה גדולה מאד ומטופחת. בית גדול מאד , מעוצב ויפה עם קירות מבהיקים ועם רצפה יפה עם חדר לכל ילד , חדר שינה עם אמבטיה מפוארת שיש ממנה נוף וגם חדר עבודה לכל אחד. סלון ענק שנפתח לגינה עצומה ומטבח מאובזר. כמו בית שהייתי בו בבית יהושוע לפני כמה שנים. יש בו מגרש שעשועים ודשא כה גדול עד כי אפשר לערוך בו אירועים משפחתיים וגם לגדל ירקות ופירות וצמחי תבלין.
רגע, קצת נסחפתי בכל מקרה, יש לי חברה עם קומפוסטר בחצר. היא שמה בתוכו את כל הזבל האורגני מהבית(באופן מפתיע.....) וגם האורחים מוזמנים לעשות כן. הדבר המשונה שהוא קומפוסטר ללא תחתית!! כן, מכניסים אליו כבר 6 שנים לפחות זבל אורגני וע ד היום לא יצא ממנו כלום מהצד השני.
ניסיתי לבחון את התאוריה "פני הקומפוסטר כפני בעליו" אבל זה ממש ההפך. החברה שלי מאד נדיבה ומעניקה.

קראתי הכל בנשימה אחת, לא הפסקתי לצחוק, ממש ממש לצחוק

וחשבתי לי הרי החיים של כולנו מורכבים מכל כך הרבה דברים קטנים כאלה כמו שאת מתארת, ובכל זאת החיים לא מרגישים לי ממש מצחיקים (לפחות לא שלי) אבל פתאום כשאני קוראת נראה לי שאולי לא יזיק לי להסתכל גם על חיי שלי מזוית קצת שונה, אולי זה יעשה לי טוב.
אז למה אני מאריכה כל כך? כי אני רוצה להגיד לך תודה, איפשרת לי להביט על חייך וגם (אולי) לנסות להביט על חיי שלי ממקום קצת יותר קליל ואולי אפילו מצחיק
תודה

תודה שבאתן ותודה למתוקה שהרשית לי להנות מהחוויה שעברת למקרה הדברים
אני כל כך רגילה לחיות בעייפות וחוסר אנרגיה ולהרגיש שאין לי כלום לתרום לסובב אותי. עושה לי טוב לשמוע שמישהו נהנה ממשהו שעשיתי ושהוא לא אוכל:-P
חפצים
רציתי לכתוב על חפצים שאני אוגרת (שלא בעקבות הפלי ליידי) ואז לבדוק אם אני זקוקה להם. אולי אם אני אתן להם מקום בכתב לא אצטרך אותם בבית?
כוס יין. היה לנו סרוויס של 12 כוסות יין וכולם נשברו ונותרה 1 אחת שהיא שאריות מכלים שהיו של סבו של יוסף. כל פעם שאני מביטה בכוס הזו שעומדת לה לבדה בארון עם דלת זכוכית אני חושבת כמה זה מופלא שכל הכוסות נשברו ורק זו, הכונפה נשארה עימנו. הכוס הזו דומה לדובי מרופט ואהוב.
מכשיר להורדת שיערות ברגליים בעצם יש לי שניים כאלו. אחד תמיד "במקום " שלו לכן אני אף פעם לא מוצאת אותו, אלא אם אני עושה סדר בבית והשני מסתובב. אני משתמשת בו כל פעם שאני נפגשת עם חברות לבד .....
נר בגודל פיל קיבלתי אותו מאיזו חברה שחובבת נרות. כשילדתי יוסף אמר שבטח זו תהיה לידה ארוכה והדליק את הנר. בפועל הנר נשאר כמעט שלם וכיוון שאני אצטרף ללת עוד המון פעמים כדי שהוא יגמר אולי אפשר למצוא פיתרון אחר
צלחות צבעוניות כשרק עברנו לגור יחד ולא היו לנו צלחות, הלכנו להום סנטר וקנינו המון צלחות , כל אחת בצבע אחר והכרזנו שזו אמירה אומנותית. היום נשארו שלוש. אחת מתחת לנר בגודל פיל ועוד שתיים שאני משתמשת בהן די הרבה. דווקא מאז קנינו צלחות אבל יוסף בחר לאכסן אותן מסיבות השמורות עימו על מדף שאיני יכולה להגיע אליו. אם זה לא היה יוסף הייתי חושדת שמדובר בקנוניה שתגרום לי לרזות. כיוון שמדובר ביוסף ובי הגיוני לחיות שנתיים כשהצלחות אי שם על המדף הכי גבוה במטבח . לילדים יש כלים צבעוניים בארון המותאם לגובהם. יש לי הרגשה שקניתי להם כלי פלסטיק כי אני לא מגגיעה לצלחות ולא כי אני חוששת שישברו צלחות זכוכית.
תחתונים בגודל לא מתאים קניתי תחתונים בגודל לא מתאים ואי אפשר להחליף. החלטתי לתן לחברה שלה זה יתאים ו.......... זה עדיין כאן
מנורה מכוערת שהיתה לנו לפני אלף דירות ואין מקום לתלות אותה.הצעתי לזרובבלה והיא לא רצתה. מה עושים?
מעבד מזון ישן בהמון המון מזל טובים קניתי מעבד מזון חדש - יד שניה אתמול . עכשיו יש את הישן שלא ממש עובד אבל יש לו בלנדר שעוב ולחדש אין בלנדר. יוסף שם את הישן ליד הדלת ואני כמעט התעלפתי. "יוסף, לא!!!!!!!!!!!!!" צווחתי. יוסף קצת השתגע ממני. 4 שנים שאני מקללת את המעבד מזון עד שהתפגר סופית ועכשיו אני לא זורקת אותו?
שלושה מדפים מדירה קודמת. הם היו ממש חמודים בדירה הראשונה אבל איפה נשים אותם עכשיו? הם מוחבאים מאחורי כוננית גדולה שקנינו כי המדפים התפוצצו.
לול לתינוקות אם היה לו דלת אז בטוח היה כבר הופך למכונית בביתנו. בינתיים אין לו דלת ואני לא זוכרת למה קניתי אותו. הוא היה מושאל לחברתי ברברה ועכשיו הוא מעלה אבק כאן . חשבתי לתת אותו להורים אבל אין בזה צורך יש להם מיטה משלהם לישון בה. פרט לכך, איך שהם שמעו שאני בהריון (הראשון) שמחו מאד ומיהרו לקנות לול.
ברברה הסבירהלי שמקורות יודעי דבר טוענים שלול מזרז את הילד להעמד, אבל הילדים שלי נעמדו מהר מאד ונעזרו בכל כך הרבה חפצים מיותרים אחרים שיש בבית. לדעתי היתרון הגדול של לול שהוא מתקפל ולא תופס הרבה מקום. ברברה מספרת שכשהיתה ילדה אמא שלה היתה לוקחת לול מיוחד ליד ומכניסה לשם את שלושת הבנות שלה.
חזיות ותחתונים מעולם לא זרקתי ויש לי המון. חזיות מיומי הראשון בעולם הנשים שכראוי לו מוחבא מאחורי וילון. חזיה מהונדסת אוירודינמית מהחתונה.תחתונים שקיבלתי למסיבת רווקות. תחתונים שלבשתי להריון זה או אחר. תחתונים עם חורים שלא תוכננו ע"י התופרת ושעש זריז נהנה מהם יותר ממה שאני נהניתי מהם אי פעם.
גרביים יוסף לא אוהב להתאים גרביים. בצר לו הוא קונה זוג חדש. זה קורה כשהוא בחו"ל, במילואים או בחנות גרביים. עקב נטייתו זו , חצי מהארון שלנו הוא גרבי יוסף. לא שיוסף הוא גנדרן. ממש לא. וככל שיש יותר מגירות גרביים , כך קשה לזווג אותם וחוזר חלילה.
גרביוניםהיו כמה שנים בחיי שגרתי באיזור קר ובאותה תקופה ממש בהיה לי רצון עז ללבוש שמלות בלבד, מה שיצר צורך בגרביונים. אז יש לי אדומים כחולים ירוקים אפורים ושחורים... עם ובלי פרחים. כבר כמה שנים טובות שאני חיה באיזור הביל שמשחרר אותי מהצורך הזה.

למישהו יש מיקסר משומש במצב טוב בשבילי?

פינת ההודעה הקטנה
סיפור על אהבה

הרזון יוצא מהאופנה

ביגוד לחורף

קורבנות סחר בנשים , האם אפשר להמשיך הלאה?

בלוגית יקרה, הרי מספר הצעות פרקטיות
<בא לך להיות פרקטית? כי זה בא על חשבון החלק הנוסטלגי שבאישיות... >
בכל אופן-
*
מעבד מזון ישן רק את החלקים שאינם מסוכנים לציבור את יכולה לתרום לגן ילדים בסביבתך. הילדים ימותו על זה.

• את יכולה לשים מודעה ב ככר השוק על הפריטים ואולי יבואו אליך לקחת ואז אקט הפרידה יהיה קל יותר. נכון שלא מדובר ב'מוצרים מהשורה הראשונה' אבל אולי יש מישהו ממש קרוב אליך שבא לו על פיל מנר??
• גרביים - אם את אחראית על הכביסה בבית אז יש 2 אופציות- להכין שק מבד רשת (יש לקנות כזה אבל אפשר גם לאלתר ממשהו בבית) ואליו זורקים את הגרביים ואז הן פחות נעלמות. או- במגירת הגרביים להכין שקית ל'גרבים- מדור חיפוש קרובים". ז"א את פשוט משליכה לתוכה את כל הגרביים שבנ/בת הזוג ברחו עם גרב מאהבת ואז אחת לכמה זמן שופכת את התכולה על המיטה ומשחקת במשחק הזיווגים.

והנה ההצעה הטובה ביותר- לבסס ת'קשר עם ברברה האמיתית* הלא היא עירית לוי ורק לאתגר אותה עם לארגן מפגש החלפת חפצים. היא מייד תיצור קשר עם אחותה הוירטואלית נועה בר וכל השכונה תביא כל מה שלא צריך. עשינו את זה פעם אחת והיה 'סוף קצה שפיץ' !!
זהו זה @} <כתבתי הרבה... אם מפריע תמחקי אותי>

למה מפריע? זה תורם לי כל כך!
אני לא חושבת לגבי מעבד המזון כי הוא עלול לפצוע גם ללא סכינים. אבל בהחלט אני יכולה לתת אותו לזרובבלה. אני בעד מפגש חפצים, זה רעיון נפלא. הגרביים אכן מאוכסנות יחדיו אבל בלתי אפשרי לזווג אותן בגלל הכמות שאינה סבירה. נראה לי שאהפוך חלק ניכר מהן לבובות כפפה.
נקי בעיניים
ביום שישי אנחנו מנקים את הבית. כלומר עושים "יסודי" בלשון העם. לרב אני מתבקשת לאסוף את כל החבורה ולחפש עצמינו אי שם. דווקא ביום שישי אין לי חשק ללכת מהבית ויש את הדיון התרבותי, ללא האשמות הדדיות, בכי, אגרסיביות פסיביות , "ריגשי" או קול מלא טרוניה על כך שאני הולכת במקום לרחם על עצמי שהנה מגיע יום שישי ושוב אין לי רגע לעצמי, ויוסף במקום לבהות בתקרה ולרחם על עצמו שהנה יום שישי ואין לו רגע לעצמו , מתחיל לנקות את הרצפה.
בילדותי הייתי שפחה חרופה בבית הורי ויוסף מעולם לא נגע בסמרטוט. שנינו שונאים לנקות במידה שווה. ההבדל שכוח השכנוע שלי רב יותר וכל שבוע מחדש אני מתחננת בפני יוסף ומוסיפה שפע הבטחות וטובות הנאה שונות ומשונות(למזלי ליוסף יש זיכרון חלש , והוא לא זוכר את ההצעות הזהות משבוע שעבר) העיקר שיסכים לנקות. טכניקות הבקשה שלי משלבות תחנונים והבטחות. עוד לא הבנתי מה עובד יותר. אולי השילוב, כפי שניסה להסביר לי איש השקעות- לפעמים לא חוזים כל מניה בנפרד אבל אפשר לחזות תיק מניות.
כל שישי בוקר יוסף ממציא שלל תירוצים: הוא צריך ללכת למשרד, הוא חולה, הוא גוסס, כואב לו הגב. אני מתקשרת לזרובבלה לבקש שתיקח את הילדים ומבטיחה לנקות יחד איתו. היום למשל כאב לו הגב. אצלי אין תירוצים! הראיתי לו כמה תרגילי יוגה, בינהם "חתול". "זה מה שאת עושה כל פעם ביוגה?" שאל יוסף ועיניו נצצו . הבטחתי להדגים שוב א ת התרגילים אחרי שהילדים ילכו לישון. חחחח הדג נתפס בחכתי!
טוב, אחותי לקחה את הילדים. לפחות את רובם. מזל שיש מישהו שצריך להיות צמוד אלי נון סטופ ומשחרר אותי מהספונג'ה . במקום זה אני מסדרת את הארונות המתפקעים מבגדים ומנקה אבק. לא שזה מקל על יוסף כי הוא ממילא לא מנקה אבק לעולם . יתר על כן , לרב אני רק מוסיפה לכלוך - אני בבית, המטבח נקי אז למה לא לבשל משהו?
<תכף>

לכסח את הדשא או למה אני לא לגמרי מסתדרת עם מנשאים
קשה לי עם מנשאים. יש את זה שגורם שכאבי תופת בכתף, יש את אלא שגורמים לכאבים עזים בצוואר, יש כאלו שגורמים לגב התחתון לבעור ויש כאלו שמפרקים את הברכיים. חברה שלי(זו המעניקה עם הקומפוסטר הקמצן) נתנה לי את המנשא המשו משו שלה.
ירוק עם ברזלים כזה שהוא כמו תרמיל גב של מטיילים שעל הקרקע הופך לעגלה.
היום גיליתי שממש בלתי אפשרי לבשל עם כל המנשאים שלי וגופי ההרוס אז שלפתי את התותח.
אחרי חמש דקות צנחתי מעולפת לרצפה
נשכבתי על הארץ גמורה לגמרי
תוך פחות משתי שניות נעלם המנשא מטווח הראיה שלי.
"איפה המנשא?"הרעמתי בפחד.
הרי יש שם חבילה קטנה בפנים
ומה אני רואה?
המנשא הפך הסבה למכסחת דשא(כך הסבירו ילדי) והחבילה "נוהגת" לדבריהם במכסחה באושר וכולה חיוכים..........

מצטרפת למעריצים. מזדהה. צחקתי כל כך שהערתי את הילד.
לילה טוב

עוגיות
"תבטיח לי שאף פעם אני לא עושה את זה יותר!!" אני אומרת ליוסף והוא נשבע בכל היקר לו. וכי מה אכפת לו להבטיח.... מקסימום ילך הלפטופ - יקנה חדש.
אני מוצאת את עצמי מזיעה כמו חמור , מרדדת ומכינה עוגיות בשלל צורות. "בחיים אני לא עושה את זה יותר!" אני נשבעת בפעם המליון.
כל שבת בבוקר הילדים מבקשים ממני להכין איתם את העוגיות הארורות
"נכין יחד?"אני שואלת"כן! כן!" הם עונים
תופסים כל אחד מהם חותכן, לא בלי מכות פה ושם לחימום האוירה
כבר בלישת הבצק הם לא במטבח
"נבוא לרדד" הם מבטיחים
איזה לרדד ואיזה נעליים
אני מוצאת עצמי מרדדת את הבציק הדביק והמאוס
שמתפורר כל הזמן, שלא מתגבש לכלום, שנדבק למערוף ומסרב להתיישר לאיזה כיוון
ואולי אני שונאת אותו כי הוא כל כך דומה לי

כן, כן, מישהו קם כאן כבר עם מצברוח.
הטלפון מצלצל , אילו ההורים שלי כנראה ונמר אחד מרים את השפורפרת:"מתי תבואו לקחת אותי?אני רוצה שתקחו אותי"
אפילו הילדים שלי לא רוצים להיות איתי
הלכתי לחדר השינה ופרצתי בבכי.
אחרי זמן מה לנמר שלעולם אינו מחליף חברבורתיו התחשקה עוגיה והוא חיפש את האופה הראשית שתכניס לתנור.
"למה את בוכה אמא?"
"היה לי עצוב לרדד את הבצק לבדי ולהכין צורות לבדי" אני אומרת.
יוסף נכנס
"וגם אבא הרגיז אותי. הוא רוצה רק לבהות בתקרה ולא ללכת לעשות דברים כייפים" אני מוסיפה. מכניסה את יוסף לעניינים עם הילדים בדיוק כמו שכתוב לא לעשות.
הנמר בוחר בטון דידקטי:"אבא, אני מבקש ממך לעשות כייפים כמו שאמא אומרת. אמא, אני מבטיח לך שמחר אני ארדד איתך יחד"
הוא מחבק אותי ונותן לי נשיקה. אני מנגבת את דמעותי בשמלת הסמרטוטים שלי.
"ועכשיו את צריכה לקום ולהכניס את העוגיות לתנור. הגיע הזמן"הוא הכריז ולא נותן לי עוד רגע מתוק של רחמים עצמיים ותשומת לב
אח. השיעורים שהילדים שלנו מלמדים אותנו.....

האמת שזה שייך לפרק של נקי בעיניים

ותודה על האהבה הזו

הלכתי להכניס כביסה לארון אבל גיליתי שזו משימה בלתי אפשרית. יוסף השאיר אותה לי . הסיבה לכך היא שהארון מתפוצץ עד אפס מקום. כיוון שיוסף שוטף רצפה ולפיכך אני חייבת לעשות כל מה שהוא אומר עד הודעה חדשה, אין ברירה.
טוב. למה הארון מתפוצת? אולי כי הוא מלא בגדים. כן, זה חייב להיות זה. מה יש לנו כאן? אה בגדים של ניובורן. סופר שימושי, אולי זה יתאים לבובות? בעצם אף אחד מהילדים שלי לא משחק בבובות אלא אם הן נהגות של מכסחת דשא.
טוה נחלק את הבגדים שקטנים על כולם לשניים. בגדים שאני אוהבת ובגדים שלא. טוב , כל השקית מלאה בגדים והשנייה ריקה, יכול להיות שלא מיינתי מספיק טוב. נמיין שוב, הנה למה אני כל כך שיפוטית עם עצמי, הצלחתי להפריד שני בגדים ולשים למסירה.
אולי זו לא שיטה מאד יעילה. נעמיד פנים שאני יוסף שאינו סינטימנטלי כלל וננסה שוב.
טוב, הנה בגד מקסים של גאפ . אמנם הוא עדיין עם התווית כי הילדים שלי נולדים בגודל של תינוק בן חצי שנה ורב הבגדים שקיבלתי המיועדים לילודים כבר לא מתאימים להם. מצד שני, זה הרי של גאפ!
"גם זה של גאפ" אומר לי יוסף הדמיוני ושולף לי בגד מסמורטט שקיבלתי בירושה, וואללה זה של גאפ.
יש גם המון גרביים שמיועדות לילודים שתמיד היו קטנות מדי. אבל הן כל כך חמודות. וכובעים! אמא של הילדים שלי חושבת שהם נולדים באלסקה וקונה להם שלל כובעים וגרביים תואמות. איכשהו זה לא תמיד מסתדר עם המזג אויר שיש כאן.
אני מכניסה את בגדי הילודים עם שקית בגדי ההריון אי שם לארון.
"האם לא יהיה עוד תינוק חדש בבית לעולם?" אני עצובה .חושבת על כמה זה חמוד תינוק חדש בבית ושוכחת שרק הבוקר נשבעתי לנצח נצחים שיש לי די והותר ילדים ואני לא רוצה חדשים.
ישר מפריעה ליוסף ששונא שמדברים איתו באמצע כיבוד הרצפות והאזנה למוסיקה מחרישת אוזניים של איזה סרט על מלחמות .
"אני לא חושב על זה עכשיו"אומר יוסף לבסוף כשאני מאיימת להשאיר עקבות על הרטוב אם הוא לא עונה.
וכי על מה אחר אפשר לחשוב ברגע זה??????
"אז תשמרי את זה בארון בינתיים" הוא אומר כשהוא מבין שבלי תשובה אני לא יוצאת
זה בדיוק מה שרציתי לשמוע, תודה .


שיעורי בית
לצייר את עצמך על רצף בריסטולים מודבקים, ואת כל מה שיש שם.

שתהיי בריאה איך את כותבת! למות.
המריר שלך מתוק וגם קצת חמצמץ.
את כותבת מהר ויש לך שיבושי לשון מגניבים כמו של ילדים תועים. לדוג'-

_הבציק הדביק והמאוס
שמתפורר כל הזמן, שלא מתגבש לכלום, שנדבק למערוף_
"בציק דביק" איזה ביטוי חמוד .ומה זה ה"מערוֹף" הזה? <אה!! זה כנראה הגיליוטינה של העוגיות">

נעמיד פנים שאני יוסף שאינו סינטימנטלי כלל וננסה שוב.

וחוצמזה גדול
וגם ברכה על ראשו של הילד הרגיש שלך

תודה ענת
כיף לראות אותך אני באמת כותבת קצת מהר וזה מצחיק כי אני האדם הכי איטי שיש.

עוד משהו שקשור ל נקי בעיניים
כל מי שקורא על כל ענייני הנקיון של יוסף ושלי עשוי לשאול את עצמו:"למה לעזאזל ללא לאכול פחות קינואה ולהחזיק עוזרת?" ובכן זה לא עניין פשוט בכלל.
היו תקופות שהיתה לנו עוזרת. יוסף ואני קראנו לה "הבלגניסטית".
הסיבה לכך היא שאחרי שהיא הלכה הביתה לא הצלחנו למצוא כלום ותבינו שלא מדובר באיזו אחוזה כמו של מיקל ג'קסון אלא בדירה של 60 מ"ר. נניח השטיח של חדר הילדים היה בסלון. הבגדים שלי היו בארון הבגדים של הילדים. שחיפשתי חזיה, מצאתי אותה במטבח. כוסות נעלמו מכל רחבי הבית (שם מקומן) ונמצאו בארונות הסירים.
ואז התפתח ז'אנר
"איפה המכנסיים שלי? הבלגניסטית שוב היתה כאן? טוב אז הם בטח בחדר האמבטיה"
"איפה מברשת השיניים? הבלאגניסטית שוב שמה אותה במטבח? אוי הנה הנעליים שלי בארון המחבתות"
יום אחד הלכה הבלגניסטית האהובה שלנו ולא שבה עוד.
זה קרה בתקופה מאד קש.
לבלגניסטית היתה שותפה לדירה שכונתה ה"ג'ינג'ית". היתה לנו תקופה קשה מאד בבית.שאלתי אותה אם ה"ג'ינג'ית" שגם כן עובדת בנקיון תאות לבוא אלינו פעם נוספת כדי להתמודד עם ערימות הכביסה כי הבלגניסטית בשאר השבוע הלכה לבלגן לאנשים אחרים את הבית.
הג'ינגית הסכימה בחפץ לב כי ערימות הכביסה אצלינו התחילו להגיע אפילו עד הבית שלה בשכונה הסמוכה.
גם הג'ינג'ית לא היתה פחות מוכשרת מידידתה הבלגניסטית שלשם קיצור נכנה אותה בל.
כמו כן, התברכנו בשכנה שמאד סקרנית לגבי המבקרים אצלינו בבית שהם מרתקים לכל הדעות. היא תפסה את הג'ינג'ית בחדר מדרגות ושיכנעה אותה לעבוד אצלה. הג'ינג'ית שתכונה ג' הסכימה לבגוד בנו כמעט מייד מבלי לעשות מסיבה רשמית. אנחנו הצטערנו מעט אבל הבית ממילא נראה הרבה יותר מסודר ככה, אז לא נורא.
אחרי שבוע השכנה העלימה כמעשה קסמים את ג' שלא שבה יותר למחוזותינו.
היה לנו הסכם עם בל שאם אנחנו לא בבית , תתן את המפתח לשכינתנו החביבה . זה לא קרה אף פעם חוץ משבוע אחרי העלמותה המסתורי של ג. בשבוע לאחר מכן הגיע בל בוכה ובקשה מאיתנו לא להשאיר יותר את המפתח שם כיוון שההיא נזפה בה וגרמה לה לבכות ואנחנו הסכמנו בשמחה. אחרי שבוע נפרדה מאיתנו בצער בל מסיבות עלומות.
אחר כך מצאנו עוזרת אחרת שעבדה כאן פעמיים בהם הצליחה לצעוק ולנזוף באנו ולהשאיר את הבית מלוכלך.
ומאז אנחנו מנקים לבד.
למען האמת אנחנו די שמחים מכך שאין עוזרת בית. כל פעם שהיא היתה מגיעה לכאן שנינו עמדנו מתביישם ומסמיקים. מתנצלים על הבלאגן שבביתנו הדל.

וכשנקי בעיניים
שהבית נקי שנינו מאושרים. אנחנו מחייכים ומאוהבים כמו בני 16 שנפגשים לראשונה. אין כעס, מריבות, בכי.... רק אושר ושימחה. מסיבה זו יוסף לא מוכן להכניס מנקה ממין זכר הביתה. הוא יודע שברגע שזה יקרה אני אתאהב בו מייד ואעבור לגור בביתו הנקי והמסודר.


מי שמלביש
יוסף אוהב להלביש בגדים מסמורטטים וישנים. למשל אם הולכים למסדר המפקד(סבא וסבתא) הוא מלביש אותם בבגדים הכי הכי ישנים שעברו מליון כביסות והם דהויים כמו בז' של שאנל. לעומת זאת אם הולכים לים או להתפלש בבוץ הוא מלביש להם חולצות יקרות(20 שקל לפריט....) .
"מה את רוצה?"אומר יוסף. הבגדים הרכים נעימים ואני אוהב אותם.
"אהבה לחוד ושיק לחוד" אני מנסה להסביר.
לזכותו יאמר שהתחביב הזה חוצה גבולות גם לגבי אישתו האהובה?"את יוצאת?" הוא שואל אותי כשאני לובש ת שמלה משוק בצלאל שעלתה 10 שקלים לפני שמונה שנים והכתפיות שלה תוקנו אלפי פעמים, והשיער שלי אסוף עם גומייה בצורת לב סגול - ורוד מאותה תקופה ממש. (חבילה בשקל, ממש שווה)

"מה זה קומפוסטר?" שאל יוסף. בכלל לא שמתי לב שבביתה של ניצת הדובדבן של קומפוסטר.
"בטח"עניתי
"איך עובד קומפוסטר?"כך הוא שאל
א.....אאאאא זה ברור, כל אחד יודע איך עובד קומפוסטר

חברתי סיפרה לי כי לרגל יום הולדתה, בעלה אירגן להם יום עיסויים ופינוקים במצפה הימים (או מקום דומה..... מי מבדיל בינהם) , כמו כן הוא הזמין להם צימר רומנטי ואירגן לה מסיבת יום הולדת.
"זה כלום"אמרתי
"ליום הנישואין שלי קמתי בבוקר לבית נקי. היו מגבות נקיות מסודרות על המתלה בצבעים מתאימים לחדר האמבטיה. חיכתה לי אמבטית קצף חמה ומוכנה.
אחרי שגמרתי לטבול ולהשתמש בשלל תכשירים, שמנים ומלחי אמבטיה, יוסף בא עם חלוק חדש במקום זה הבלוי המשמש אותי כבר שנים ועזר לי להתלבש , כמובן שלא שכח את נעלי הבית שלי.
אחרי כן, שתי נערות באו . אחת מהן טיפלה בשערי והשניה מניקור וטיפול פנים.
יוסף לא אוהב טיפולי, אז הוא קצת נישנש מארוחת הבוקר שהוגשה במטבח שלנו שהופיעו בו אביזרים יפים וכולו היה מלא אור. למשה זה היה רק כוס קפה קר ועוגיות מכמה סוגים שאני אוהבת ויוסף התרגל.
הלכתי לחדר השינהוגיליתי שם שמלה חדשה לגמרי במידתי בדיוק. לבשתי אותה ונסענו לאכול ארוחת בוקר בבית קפה רומנטי עם נוף מרהיב שהיה ריק לגמרי. בבית הקפה טעמתי את המזון הטעים ביותר שאכלתי מעודי.
אחרי כן הלכנו להביט בנוף ויוסף שלף עפרונות וכלי צייור וצירנו את הנוף ואף טיילנו באיזור. בצהריים ערכנו פיקניק ואחרי כן חזרנו לנוח בבית שם חיכה לי עיסוי. בינתיים (יוסף שונא עיסויים) ....."
"רגע!!!" מצאה החברה כמה סתירות, הרי מעולם לא עשית מניקור"
"אז מה"עניתי "ויוסף בכלל שכח שיש לנו יום נישואין, מה נראה לך?"
"והוא יזכור שיש לך יומולדת?"
"בטח"עניתי"ואם לא אז קבעתי איתו פגישה יום אחרי"
"איפה?"היא הסתקרנה
"ברבנות"

מריבות
היום רבנו. זה התחיל במריבה הקבועה שלפני שבוע הסכמנו שביום ראשון בבוקר הוא שומר על הילדים והוא שכח מזה, והמשיך בשה שבעיני ביום שאני נשארת עם חלק מהם זה נחשב שאני "נחה".
אמרתי לו שאחרי מריבה אני זקוקה לפיצוי. כוס מיים עם קרח ולימון.
איכשהו זה לא גורם לי להרגיש טוב יותר

קמתי עדיין כבדה. למה? אולי כי הדברים לא זורמים על מי מנוחות, אולי כי אתמול היה יום לא קל. יש לי רגשי אשמה עזים על כך שכל פעם שיש תינוק כל ילד הופך בעל כורחו ל"בוגר" יותר. רק אצל שאר העולם הם עדיין תינוקות גם כן ואצלי לא.
אצלי כשיש ילד חדש הקודם איבד את חינו התינוקי . אמנם זכה בחן אחר, אבל אנחנו האימהות יודעות שאין דבר שפותח לנו את הלב יותר מתינוק חדש. המגע שלו לעולם לא מכאיב. יש לנו סבלנות אין קץ לבכי בלתי נפסק בעוד ששאר העולם סותם אוזניים. אנחנו מלטפות את עורם התינוקי ומרגישות לרגע שעורנו חרוש הקמטים , כתמי השמש והיבלות הופך להיות צעיר ורך גם כן.
הגדולים כגמול או כתגובה מתרחקים והופכים להיות שועלים קטנים בעוד לנו יש רצון עד רק להתמזג ולהיות לאחד עם התינוק הקטן. והנה הם מעדיפים להיות עם סבא וסבתא שמרעיפים עליהם פינוקים ומתנות.
סרטן
נזכרתי לפני זמן מה בפעם האחרונה שראיתי את דודה של אמא שלי שנקרה לה "חביבה". אני זוכרת אותה מהילדות שלי. כל חופש היו שולחים אותי לבקר אותה בקיבוץ וזו היתה חוויה נפלאה. זאת למרות שקצת הפחיד ה ותי המחשבה על המקלחת המשותפת של הילדים. לשימחתי, הדודה והדוד שיכנו אותי בביתם ולא בבית הילדים. כל פעם שהייתי עוברת ליד בית הילדים בקיבוץ הייתי הולכת מהר כדי שלא בטעות יכריחו אותי להכנס ולהתקלח שם או משהו דומה.
כמו כן היתה לי בראש תמונה מאינציקלופדיה "אביב" תחת הערך "קיבוץ" של קבוצת ילדים תחת מיים שהיה להם פרצוף סובל. דימיתי שאם אפתח את דלת בית הילדים, אראה שם עומדים קפואים, בשחור לבן את הילדים מהאינציקלופדיה.
היה לדוד ולדודה בית פצפון בן שני חדרים. לא הבנתי איפה ארבעת החדרים הנוזפים שהיו של ארבעת ילדיהם בל הם הסבירו לי שהילדים היו באים רק ביום שבת ואז שיחקו בסלון . שאר הזמן הם היו בבית הילדים. שוב דימיתי את ארבעת ילדיהם עומדים קפואים בשחור לבן בסלון והמחזה צמרר אותי.
פרט לכך נהניתי מאד בקיבוץ: נוסעים באופניים לכל מקום, אין מכוניות, אפשר לאכול גרעינים ישר מהחמניות, ויש חדר אוכל שאפשר לקחת אוכל כמה שרוצים מבלי לגמור מהצלחת.
פעם ביקרתי בבית של הבת שלה. לבת שלה היו כבר ארבעה ילדים וארון ממתקים ענקי שאפשר לאכול כמה שרוצים מבלי לגמור מהצלחת. הם לא גרו בקיבוץ . הדוד עבד במחלבה גדולה שהיה מביא הביתה כמויות של מעדני חלב שלא ראיתי מעולם. בניגוד לאבא שלי שהיה מגיע כל יום מאוחר , הוא היה מגיע כשעוד היה אור בחוץ והיה משתולל עם הילדים על הדשא בחוץ . אני חשבתי שהם עשירים מעל לכל דמיון.(כמובן שזה לא היה כך........) וקיוויתי שגם אבא שלי יעבוד בפס ייצור של מחלבה במקום במשרד משעמם.
הדודה היתה חולת סרטן. בפעם האחרונה שראיתי אותה, היא היתה במוסד כלשהו כנראה. נסענו לשם. אני דמיינתי אותה יושבת מוקפת תרנגלות בד שאהבה לתפור והיתה מכינה לנו תרנגולות בד לכל חג ושמחה, ועל צווארה סרטן ענקי.
אבל לא, היא ישבה על כסא והיתה רזה ולבנה מאד. היא לא חייכה אלי ולא הציעה לי אגוזים("טעימים אבל יכול להיות שיש בהם תולעים אז שימי לב")
היא התעלמה מקיומי ואני חשבתי שזה אולי כי היא נעלבה מהעובדה שלא נגעתי יותר באגוזים שלה. אמא שלי היתה מושיבה אותי ליד שקית אגוזים ואני קילפתי אותם אחד אחד ושמתי בשקיות ניילון.
כל חג היינו מקבלים תרנגולת בד ושקית ענקית מלאה אגוזים.
ההורים שלי הסבירו לי שהיא לא כועסת עלי אלא קצת עצובה."מהסרטן?" שאלתי. חיפשתי שוב ושוב את הסרטן בחדר וישבתי על כסא גבוה ליתר ביטחון.
בדרך ההורים שלי דברו על "דיכאון" ועל "תרופות". דמיינתי את הדודה השקופה מקבלת סירופ ורוד מתקתק מגעיל כל יום. פלא שהיא בדיכאון?
לא ראיתי אותה יותר. היא נפטרה זמן קצר אחרי כן.

לא דיברנו עוד על אהבה
יוסף ואני הבנו שהורות יכולה לשחוק את ההתאהבות הזוגית.
נראה לי שזה קרה בין היתר מאז שהתחלתי להיניק(לפני 20 שנה;-) ) והוא רחרח את החזה שלי והתפלא שבדומה לחתולה האהובה שלו, הגורים שלי גם משאירים את טבעת הריח על החזה שלי. שאם אני מחייכת אליו אז זה אומר שבעצם אחד הגורים מאחורי, ואם אני אומרת:"אתה כל כל חמוד שבא לאכול אותך" זה ממש לא אליו.
בהתאם, בלילה יוסף מעדיף להתעלף במיטה במקום לבדר אותי, אם הוא נוגע בי זה לרב כדי להעביר אלי גור או אחת הצלחות מהמדף הגבוה- זה שאני לא מגיעה אליו. אם הוא קונה לי מתנה זה לרב משהו שאפשר להכניס למרק, ואם אנחנו יוצאים בערב אז זה בדרך כלל לבקר את המשפחה שלו.
אם אנחנו לבד בבית , אז במקום להתנפל עלי (או על האבק ולנקות אותו למשל) הוא נצמד ללפ טופ שלו ועובד במרץ. להתחרות באשה אחרת זה ממש קל. להתחרות בלפ טופ זה קשה. ותאמינו לי: שעה עשיתי קולות של לפ טופ כולל האורות המהבהבים ויוסף המשיך לחבק את הIBM שלו.

שעה עשיתי קולות של לפ טופ כולל האורות המהבהבים ויוסף המשיך לחבק את הIBM שלו.
אז הנה ליוסף יש תחרות ואני שולחת לך לך וירטואלי
<לא לא באמת תחרות >
<וחייבת לעוף לעבודה שלי הלא וירטואלית>
מקווה שהיום שלך יקבל עוד גוונים ומתיקות @}

תמשיכי לכתוב - את כותבת נהדר! (...מתי יוצא לאור הספר? )

BTW:
לגבי האהבה ללפטופים של IBM - אולי הוא פשוט מעדיף שחורות?

חח אפשר גם להכניס עז הביתה.
אם הוא אוהב שחורות כנראה שיצטרך למצוא אותן במקום אחר.....
תודה שביקרתם והגבתם

גם היום היה יום מורכב. הרגשה פיזית לא טובה והלקאה עצמית בגלל משימות לא גמורות.כמובן שבימים כאלו הקטנים מתחרפנים גם כן . מזל שהיה לי מוחבא בארון ספר על דינוזאורים שקניתי פעם באיזה דוכן של ספרים מוזלים.
מפליא מה שילדים מוצאים באוסף לטאות מכוערות שמוצאן מאיזה עוף קדום.(נא להתעלם מהסתירה הלוגית). הם קצת הצטערו שרב הדינוזאורים אוכלי עשב ולא טורפים. לא ברור לי איזה קולות יעשו הדינוזאורים, אז החלטתי שעדיף שזה יהיה הקול של האריה\נמר שאני מכירה. בסטוק יש גם קולות של כבשה, פרה, ציפור וברווז ואף אחד מהללו לא נראה לי ממש הולם דינוזאור.

צרכים של אמא
היום היה יום לא קל לחבילה. לא הפסיקה לקטר, והשד יודע למה. הנחתי זה כנראה אחד מאותם ימים של תינוקות. במשך שעות היתה החבילה במנשא ועל השד חליפות. בשלב מסויים הרגשתי שלראשונה מאז שהחבילה (המכונה גם שד קטן) נולדה, אי מרגישה ממש עצבנית וחסרת סבלנות אליה. החלטתי החלטה שהרגישה אלימה במעט: להניח לרגע את השד הקטן על המרבד , בוכה לגמרי(!) וללכת להשתין, לשטוף פנים , לנשום עמוק ולנסות לחזור רגועה יותר. איך שהנחתי את השד הקטן על המרבד יצא מגרונו גרעפס קולני והוא נרגע לחלוטין . יכולתי ללכת לעשות את מה שתכננתי רגועה לגמרי.אמנם אחרי חמש דקות השד חזר למצב רוחו הקודם אבל בהחלט הייתי זקוקה להפוגה הזו.
נורא קל לאמהות להעביר יום ולגלות שלא אכלו או שכל היום לא הלכו לשירותים. בטווח הארוך זה לא לגמרי תורם לאף אחד. דבר זה נאמר באופן מעניי ן בתאוריה של Nvc תקשורת מקרבת . לפני זמן מה שמעתי הרצאה בנושא ולא התחברתי, אבל אחרי כן שוחחתי עם חברה שלי בנושא והרגשתי שיש לי עוד מה ללמוד.
נרשמתי לרשימת תפוצה http://groups.yahoo.com/group/nvc-parenting/

חצי הכוס המלאה או שיעורי בית
וגם מהיום אני מתרגלת לראות את חצי הכוס המלאה. זה קשה לאדם מריר, דכאוני וחסר שמחת חיים כמוני.
אלו גם שיעורי הבית של מי שקורא ורוצה שיעורי הבית(מי שלא יכין יאלץ לרשום 100 פעמים"מהיום אראה את חצי הכוס המלאה")

<תכף>

השד הקטן הוא מאד סימפטי , שמח וטוב לב. רק היום היה אחרת. אני לא סימפטית אבל טובת לב. לרב סבלנית. גם לי היה יום קשה.

מילכוד22
יכול להיות שחלק מהסיבות לחוסר מנוחה נעוצות בעובדה שגיליתי אצלי גוש בגודל כדור פינגפונג . אין סיכוי שאני הולכת לרופא. כי יש שתי אופציות. או שהוא יגיד שזה כלום., ואז בשביל מה הלכתי? או שהו יגיד שזה סרטן סופני ואני אמות, ואז גם כן לא היה טעם ללכת.
יוסף קצת נלחץ מהגוש אבל שכח אותו אחרי שנייה. לפעמים אני מזכירה לו כדי לקבל קצת רחמים ואז הוא אומר שעלי ללכת לרופא. אני אומרת שאלך אם יבטיח לי שאם אצטרך ניתוח הוא יקח חופש מהעבודה , יהיה איתי בבית וכל היום ידאג לי. יוסף נשבע בכל היקר לו, אבל כבר ראינו שזה לא כזה אמין, אחרי הכל.

כבר התחמקתי משיעורי הבית
אה, כן אני אמורה למצוא משהו ולראות מה חיובי בו ולמה לא כל העולם שלילי ונגדי כמו שאני אוהבת להאמין. טוב. מה חיובי? כלום. מה שלילי? פה יש הרבה.
אנחנו מוזמנים למשפחה של יוסף בצפון. שיעמום המחץ , נסיעה ארוכה, נידנוד, צריך להביא מתנה, להתלבש יפה ולחייך לכולם ולהגיד כמה הכל נפלא .לשמור בשבע עיניים על כמויות הזבל שנכנסות לקיבה של הילדים.
מה חיובי בזה? לא צריך ארוחת ערב, פטור מארועים לעוד זמן מה....שכחתי משהו?

או שהוא יגיד שזה כלום., ואז בשביל מה הלכתי? או שהו יגיד שזה סרטן סופני ואני אמות, ואז גם כן לא היה טעם ללכת.
זה לא תמיד כזה שחור לבן,
יכול גם להיות שזה סרטן אבל לא סופני ואת לא תמותי ממנו, יכול להיות שיש לך זיהום בגוף (אולי משהו קטן ולא משמעותי) והבלוטה מגיבה לזה,
יכול להיות שיש לך מחלת שרטת החתול דבר שגורם לבלוטות ענקיות ויש לזה טיפול, ויכול להיות שיש לך בלוטות גדולות סתם (לאמא שלי יש) וצריך רק לעקוב...
בהצלחה
מה שבטוח שחבל לחיות בפחדים, ובאי ודאות. החיים הרבה פעמים יותר פשוטים מהאופציות הכי גרועות.

אם הייתי יכולה לתת לך שיעורי בית, הייתי שולחת אותך לרופא משפחה או לכירורג - שימזמזו אותך קצת...

תודה קוראת שאת דואגת לבריאותי. עקרונית יותר משכנע אותי שוקולד או עוגיות מאשר טיעונים רציונלים(אני מאלו שניתן לפתות אותם בסוכריה), אבל אני אחשוב על זה.
חברה שלי אמרה שאני יכלה להפוך את הבלוג שלי ליותר פופולרי אם אכתוב על סקס. ישר החלטתי לכתוב על סקס ואז נזכרתי שבעצם מטרת הבלוג זה ללוות אותי בתהליך ולא להיות פופולרי. אז אין סקס הלילה, יקירי.
חדוות הקריאה
כבכל יום שני תגיע אלי החברה(אני צריכה לבדוק אם נתתי לה כבר כינוי, רגע) שלי . אני כל כך שמחה לפגוש אותה עד ששכחתי לבקש ממנה ספר. רב הספרים שהיא מביאה לי הם בנושאי בלי חיתולים, עיקרון הרצף, הריון , הנקה וכאלו. ממש דברים שלא קשורים אלי כלל ואמורים לחדש לי. הבעיה שזה באנגלית ולי ממש אין עצבים ב12 בלילה כשהבית מתחיל להיות בשקט לקרוא באנגלית. יש לנו סידור כזה שהיא מביאה לי ספר באנגלית. אני מניחה אותו סמוך לשידת השינה שלי(ושל כולם, יש רק אחת כזו...) אם מישהו נכנס במקרה לחדר הוא חושב שאני פקחית וקוראת בשפות זרות , ואחרי כמה זמן אני מחזירה לה מבלי לפתוח את הספר.
מה אני קוראת במקום הספרים שנשארים סגורים?
טוב, די הרבה. הוראות שימוש לשואב אבק,תאריך התוקף של הגבינה, היום קראתי ספר על דינוזאורים. כל הזמן אני קוראת.
אגב, החברה שלי התייאשה מלשאול אם קראת הפעם לשם שינוי את הספר ופשוט מביאה לי חדש כל פעם.

השד הקטן
לשד הקטן שלי היה יום קשה היום. רב היום צווח ובכה. פתאום חשבתי אולי זו היתה קפיצת גדילה ?מצד שני הוא היה עצבן על השד ולא בדיוק התחשק לו לינוק וגם לא שום דבר אחר.

חמותי
יש לה הרגל מעצבן כל פעם שהשד לא מחייך אליה , היא אומרת:"טוב הוא לא מכיר אותי בכלל". אני אשה עדינה בדרך כלל, אבל המשפט הזה מקפיץ לי את הפיוז האנטי פולני שלי. מרגיז! משגע אותי שבתה, גיסתי, אומרת אותו הדבר.
אני כל פעם נשבעת שכשזה קורה בפעם הבאה, אני אעיר להם לא להגיד לילדים שלי משפטים פולניים. ותמיד לא עושה את זה. האם אני בעצמי פולניה?

שאני יכלה להפוך את הבלוג שלי ליותר פופולרי
יש יותר פופולרי מזה?

_חמותי
יש לה הרגל מעצבן כל פעם שהשד לא מחייך אליה_

אצלינו בשכונה היו אומרים : "שפוך חמותך על הגויים"!(בערב פסח לא?)


אי אי אך אך אויאייייייייייייייייייי(זה הקולות של הפחד מחמותי שרודפת אחרי עם נבוט)

:"טוב הוא לא מכיר אותי בכלל".
אוי אוי. זה מרעיד את דמי ומרטיט את עצביי (ואני כן פולניה ודיי להתכחשות.) אצלנו זה " הילד יגדל בלי להכיר אותי" "אם אני לא אביא לו מתנה כל פעם שאני באה איך הוא יזהה אותי ויבדיל ביני ובין אחרים? ככה הוא יאהב אותי"

לשד הקטן שלי היה יום קשה היום. רב היום צווח ובכה. פתאום חשבתי אולי זו היתה קפיצת גדילה ?מצד שני הוא היה עצבן על השד ולא בדיוק התחשק לו לינוק וגם לא שום דבר אחר.
בשביל זה המציאו את האייקון הזה

אז אין סקס הלילה, יקירי.
מה חבל... אבל לא באמת רוצה להסיט אותך לשבילים צדדיים

שגיליתי אצלי גוש בגודל כדור פינגפונג
מה את רוצה שנעשה עם המשפט הזה?? את רוצה עידוד ללכת לבדיקה?? זה למרות שאמרת אין סיכוי שאני הולכת לרופא . אם תירצי התייחסות לנושא רק תאותתי.


האם אני בעצמי פולניה?
'צטערת, התשובה היא דא! <ראי מה שכתבת על 'החשיפה לצפון' במשפ' יוסף>
אבל את פולניה לייט

יופי, כולם בעדי. נזמין את חמותי ונראה לה שאני צודקת.
דווקא אין לי בעיה עם מתנות. עדיף כאלו שלא תופסות מקום
מתנות
אני אוהבת מתנות. אני זוכרת שבאיזה שיעור ספרות למדנו ממקראות ישראל שההורים כל כך שנאו כי יצאה כל שנה מהדורה חדשה והיה צריך לקנות אותה . אני הייתי משתעממת מהמורה ומהחיים וקוראת את הסיפורים מרובי מוסר ההשכל של המקראה.
היה סיפור על נערה עם עור בצבע זית (אני דמיינתי עבם עם אנטנות) צנועה שעבדה בנקיון כדי לפרנס את אחיה הקטנים. היא מתוארת שניקתה שם ופיזמה לעצמה שיר חרישי. וכשהמעביד שלה רצה לתת לה בגדים ישנים כמתנה היא ענתה:"שונא מתנות יחיה"
שאלתי את המורה למה הכוונה "עור בצבע זית" והיא ענתה שהכוונה לעור שחום.אני דמיינתי את השכנה שלנו (שכחתי את שמה....) שהיא אשה גדולה ושמנה, תימניה עם המון חרוזים על כל הגוף (כלומר על הבגדים........) עם שיער מתולתל כמו בסיפור. השכנה היתה שרה בקולי קולות שירים בערבית בעודה דופקת במרץ על השטיחים במרפסת.
היתה לה בת "מורטל" שאמא שלי לחשה תמיד שהיא פרחה. היא היתה בחורה רזה ושחומה לבושה מעט בדים. תמיד נראה שהיא שכחה איזה פריט לבוש בבית והיה לה צחוק קצת מפחיד. אומנם הבחורה בסיפור היתה צנומה אבל מורטל לא התאימה לי לדמות הבחורה. מה גם שמעולם לא דאגה לאחיה הקטנים.
<תכף>

מה את רוצה שנעשה עם המשפט הזה??
לגמרי לא מצפה לכלום. אני כותבת מה שאני רוצה להגיד ובאופן יוצא דופן לא לוקחת אחריות על מה שזה מעורר........

מקומות אפלים
שוב אני מוצאת את עצמי. לא עובדת ומבטיחה לעשות בהתנדבות ובחינם עבודות שיכולתי להכניס מדומות להן כסף הביתה.למה?

שוב אני מוצאת את עצמי. לא עובדת ומבטיחה לעשות בהתנדבות ובחינם עבודות שיכולתי להכניס מדומות להן כסף הביתה.למה?
גם אני מצאתי את עצמי לא פעם נגררת למקומות האלה (או גוררת את עצמי יותר נכון)
עד שהעזתי פעם אחת לבקש כסף ואפילו הרבה (כבר הרצתי תסריטים בראש איך לא מסכימים לדרישותיי ואני מוותרת ומבקשת פחות או בכלל עושה את העבודה בהתנדבות, כי זה למטרה טובה, ואצבור נסיון, ואעזור לאחרים וכו' וכו')
למרבה ההפתעה קיבלתי בדיוק כמה שרציתי ולא נשמעה שום טרוניה
ועכשיו כולם מרוצים!
תנסי, אולי זה יצליח?

הי מתוקה
אני אחשוב על זה
בינתיים הבנתי שללכת לבדוק את הגוש יגרום לי פחות מטרד וכאבי ראש מאשר לא לבדוק ולראות סרטים בראש. הרופא אמר מה שאני הכי שונאת לשמוע
קוטר של 3 סמ צריך מעקב
עדיף כבר לשמוע זה וירוס

תסמונת

תמיד לפני הוסת זה מתחיל. כאב בטן מרגיז "עוויתי" כמו שאומרים. החלטתי לשים לזה סוף .
"בגופה של אשה.." כתוב פרט להפחית במוצרי חלב,קפה,שוקולד,סוכר(ולמה שאני חיה בזכותו...)להוסיף ויטמין בי ,סי,אי ומגנזיום.

המקורות הטובים ביותר למגנזיום הם ירקות עם עלים ירוקים. גם אגוזים, דגנים מלאים, פולי סויה ומאכלי ים עשירים במגנזיום.
כבד, עוף, דגים, דגנים מלאים, נבט חיטה וביצים עשירים בפירידוקסין. גם בננות, אבוקדו ותפוחי אדמה הם מקורות טובים לויטמין בי6
כבד ,כליות, בשר רזה, דגים, עוף, ביצים, חלב ומוצריו עשירים גם הם בויטמין בי12
כבד, שמן דגים, ביצים, חלב ומוצריו, תפוזים, ירקות ופירות צהובים ירקות בעלי עלים ירוקים כהים (תרד, ברוקולי) הם מקורות עשירים של ויטמין A
ויטמין C מצוי ברוב הפירות והירקות הטריים. פרי הדר, עגבניות, תפוחי אדמה וירקות עם עלים ירוקים הם מקורות טובים לויטמין זה. גם תות שדה ומלון.

במילים אחרות:חסה שלוש פעמים ביום.

סקס ודיאטה
פעם , יצא לי להכיר זוג שהיו יחד כמה שנים טובות ולא שכבו אף פעם ולא מטעמי דת או מצפון. זה סקרן אותנו מאד, וכיוון שיוסף התבייש לשאול נאלצתי אני לחטט. למרות שזה מסקרן מאד לא אפרט את הסיבות(המשונות מאד לטעמי) כאן, אבל אז הסתבר שיש להם עוד חברים שכן שוכבים לפעמים אבל לעיתים רחוקות מאד כי הם פשוט לא אוהבים את זה ויש להם עוד זוג חברים שגם כן לא מרבים בכך כי הבן זוג לא משתף פעולה בנושא.
גם אנחנו סיקרנו אותם וסיפקנו שפע חיטוטים מהצד הנגדי, ביקורי פתע ושאלות מכשילות בנפרד תוך הצלבת המידע:-D
זה גרם לי מאד לתהות מהי הנורמה. כי זו שאני הכרתי, שונה מאד מהביפורים הללו. לימים פגשתי מטפלת זוגית והיא אמרה לי שאין כללים ברורים בנושא. כלומר מעלים את הנושא כחלק מטיפול זוגי , אבל התדירות כשלעצמה אינה הנושא העיקרי כל עוד שני בני הזוג מרוצים בה.
היא אמרה לי סטטיסטיקה (ששכחתי), אבל הזוגות ההם ראו זוגיות באופן שונה לגמרי ממני. זה היה יותר שותפות נעימה לדירה או למפגשים. בחלק מהמקרים השותפות לא היתה נעימה אבל היתה שותפות או השלמת איש את רעהו.
אני, חסידה נלהבת של סצנות דרמטיות, התקשתי להבין(ועד היום) איך קשר זוגי הוא שותפות ללא סערות. תנו לי שמחה, בכי , צעקות, התרגשות עד תחושה של חוסר אוויר, הפתעה שגורמת לנשימה להעתק, משחקי כוחות, משחקי תפקידים, הומור, תשישות שזכר רמות גבוהות של אדרנלין בה, תחושת מתיקות, געגוע קורע לב.
או סרט תורכי?

איפה הדיאטה כאן? אה שכחתי. תהיתי אם אנשים מאושרים לא זקוקים לדיאטה או שאנשים שבדיאטה אינם מאושרים.
היום רב הנשים שאני מכירה בדיאטה. הריונות, לידות, יו נו.
אני , שעשיתי את שיעורי הבית הקודמים וציירתי את גופי, לא שכחתי לסמן את המקומות בהם הייתי שמחה לטול מספריים ולגזור קצת, ולחלופים השתמשתי ברוחב לב בחומרים תלת מימדיים במקומות שיש להוסיף.
אנורקסיה
יש לי מכרה אנורקטית וכל השנים הרגשתי שאני מצטמצמת בנוכחותה מהבחינה הזו שלה אין את המאפיינים הנשיים שמחייבים אותי בביגוד ובהליכה. היא מסתובבת בעולם בלעדיהם ונראית קלה יותר(מבינה רק מי שרצה פעם אחרי אוטובוס) מצד שני, אין כמו הקימורים הללו ליחד אותי כאשה וכאדם. הקימורים הללו מאפשרים לי בין היתר ללדת (ולה לא)
נקרא למכרה הזו אן
היא התקשרה לספר לי על ההפלה שלה בדיוק ביום שגיליתי שאני הרה. עד היום אני מרגישה נקודת כאב שם אצלי(אפילו שברור שזו לא אשמתי) אם כי היא אומרת שזה מאחוריה. (ולא שיש לה אחוריים, באמת שלא)

אוכל
הרומן שלי עם אוכל
הילדים נרדמו אחרי יום עמוס ומתיש
אני רעבה למשהו. לא עוד פולקע ולזניה ופסטה וחזה עוף ודגנים וירקות . לא ממתקים ולא קפה. משהו של שינו מעבר לחביתה והגבינה.
היו זמנים לפני שהיללדים עברו את שלב הבטטה המרוסקת, שיוסף היה מפנק אותי ומכין לי שני חצאי פיתה עם רסק עגבניות וגבנ"ץ . היום זה חלק מהאוכל שברשימה למעלה וללי אין ממש כוח להכין אחרי שכל היום שלי הכנתי והגשתי שוטפתי ובישלתי. גם ממש לא בא לי לאכול משהו שבישלתי, זקוק הלטעם אחרי וכמה שיותר שונה יותר טוב.
לפעמים אנחנו מתפנקים ומזמינים או מביאים מבחוץ אוכל. היו תקופות שאכלנו מדי פעם סטייק בערב(מתכון בטוח לצרבת מטורפת בלילה) או תבשיל אקזוטי כזה או אחר שהגדלתי ראש להכין. לפעמים אני מכינה סלט מושקע (אבל אז צריך מראש מרכיבים)
במשפחות עם ילדים קטנים מתקיימת ארוחת ילדים סביב השעה שבע בערב ואילו הוריהם יאכלו כשלוש שעות לאחר מכן, ויראו בזה סוג של זמן איכות זוגי

_מה את רוצה שנעשה עם המשפט הזה??
לגמרי לא מצפה לכלום. אני כותבת מה שאני רוצה להגיד ובאופן יוצא דופן לא לוקחת אחריות על מה שזה מעורר........_
כנראה הניסוח שלי היה קלוקל... הכוונה היתה- וואוו, אני לא מצליחה להישאר אדישה בעניין הגוש.
מצד אחד לא רציתי לדרבן מדי שתלכי לרופא ומצד שני קשה היה לי לא להתייחס.
ממשיכה לקרוא @}

שלום לך בלוגית,
אני מנחשת זו את שכתבת בעסק נשי,
עניתי לך בבדיחות הדעת,
אני מקווה שלא נפגעת, אשמח לשוחח.
כולי התפעלות מניסוחייך היפים כאן.

<לסמן שאני קוראת אותך>

תודה שביקרתם
הי נהורה, לא אני כתבתי שם אבל נהניתי לבקר בדף עסק נשי

עוד יום לא קל עובר עלינו כאן ואני כבר מרגישה קצת קוטרית
עדיין מרגישה לא משהו . בזמנים שלפני המחזור אני בין יתר התסמינים גם רגישה במיוחד למגע ולרעשץ עכשיו למשל אחד השדים הגדולים דופק בו עם צעצוע. בגלל הרגישות של הימים האלו אני שומעת את זה חזק פי אלף, מרגישה שהדם עולה לי לראש ובא לי לצווח עליו מהצרחות האלו ששותלות ילדים באדמה. אני מצליחה להתאפק רק כי יוסף הגיע ואני יודעת שהוא יטפל בילדים עכשיו . אני ממש מרגישה מוצפת .
בבוקר, זה גם היה ככה. הרגשתי כל כך רע, פשוט לא האמנתי שיוסף מתכוון ללכת לעבודה. לא ראיתי איך אני מצליחה להעביר יום לבד. קול שיפוטי נזף בי שאי אפשר להתפנק כך. זו תופעה מחזורית(דא?!) וצריך להתמודד איתה.
אני מרגישה רע, ממש כאילו אני בהנג אובר. אתמול היתה פה חברה שאני מאד אוהבת וכבר רציתי שתלך כי נוכחות של אחרים ממש מעיקה עלי בימים האלו. זקוקה למרחב גדול ואין לי כוח לאף אחד. הקיצר, בבוקר כן הבאתי את אחת הצווחות של המכשפה ומייד הצטערתי. התנצלתי. אתן מכירות את הניג'וסים הקטנים האלו שעלולים להוציא מהדעת?
את כבר בדלת עם תינוק במנשא ותיק שבקושי הצלחת להעמיס הכל, כבר כולם לבושים, אכולים, שתויים, מפושפשים יש תיק עם צידה ?זה רגע שלוקח חצי שנייה

• אמא, אני לא מוצא את הרובה הירוק
• אמא, אני לא רוצה את החולצה הזו

אמא, תקחי אותי על הידיים

• אמא, אני רוצה את הכפכפים שהדודה הביאה לי(לפני שנתיים)

זה ניג'וסים שנובעים מחוש מיוחד לגלות מתי אמא נגמרה כבר. את עונה:"אז תחפש לבד חמודי, אני לא יכולה עכשיו לעזור עם תיק על הגב ומנשא"
והילד
"אבל אמא..... אבל אמא"

נסיון חדש
רגע לפני הצווחה השניה נשמתי עמוק ואמרתי
:אמא עצבנית קצת, היא צריכה מרחב, אני לא יכולה לעזור לך עכשיו חמודי"
כנראה משהו בקול שלי הבהיר שאני רצינית לגמרי וזה פשוט עבד!

ארוע קוסמי
מרב עצבים לא מצאתי את הארנק בהתחלה. אחר כך מצאתי, כשכולם כבר היו ארוזים במושבים. גיליתי שיש לי 12 שקלים במטבעות כולל המטבע האחרון של 10 אגורות.
במקום שהייתי צריכה להגיע , לא מצאתי חניון שעלה, נחשו כמה?14 שקל. היה כספומט אבל כדי להגיע אליו הייתי צריכה לשלם בחניון וללכת קילומטר ברגל בשמש כי אי אפשר לעצור עם המכונית לידו. התחלתי להתבאס, אבל פתאום ראיתי חניון ליד ששם עלה 12 שקל! האח הידד.

חזרנו ובדרך חזרה עצרנו ליד כספומט. אחרי שכבר כולם ירדו והתפקדו, הסתבר שהכספומט מקולקל . התבאסתי עד עפר. השומר בכניסה ראה את פרצופי העגום , ואמר שיברר בשבילי. הוא ברר ואמר לי לחזור עוד מעט. נכנסנו למכולת הסמוכה ומצאנו שם בקבוק חלב- בננה שהיא פסגת שאיפותי של הנמר. בקופה הקופאית טעתה בחשבון ואמר ה לי לשלם רק חצי מהסכום שהייתי אמורה. הערתי לה על הטעות והיא הודתה לי.

ההנאה שבאיטיות
גם שאר היום היה נמרח ולא קל עם הרגשה שהיקום מנסה קצת לחייך אלי חיוכים קטנים כי הוא רואה שקשה לי כל כך. יוסף לא היה זמין כל היום למרות שהבטיח שאם אצטרך אותו יגיע. בשלב מסויים השגתי אותו . זה היה 5 דקות לפני השעה שסיכמנו שיצא הביתה
"אתה יוצא?"
"יש לי עוד 5 דקות."
"אז תצא עכשיו!!!!!!!"
"זה דחוף?"
"כן!!!!!!!!!!"
כשיוסף הגיע והשאיר אותי רק עם השד הקטן והרגזן ,השד ואני התרגזנו בכינו וצחקנו ובשלב מסויים נרדמנו יחד. למעשה לא התכוונתי להירדם אבל כל תזוזה שלי מעירה את השד הקטן, אז נשארתי לידו ו..... נרדמתי.

ההבדלים בין שומן רווי לשומן צמחי זניחים לחלוטין