הורות מודעת או טבעית

[אנונימי]

חלק מהדיון על חינוך בלי גבולות.

[עוברת_אורח*]

האם עדיף לילד הורה שמגיב בטבעיות (ועושה שגיאות, חופשי) או שכל הזמן חושב ובודק את עצמו ומהסס מה הדרך הנכונה לנהוג. התנהגות מהסוג השני - איזה מסר היא משדרת לילד?

[יונת_שרון*]

אני בעד להגיב בטבעיות, כולל כעסים, ואחר-כך לחשוב אם יש דרך אחרת. הרי רוב העימותים חוזרים על עצמם -- שיניים מצחצחים כל יום, מחלות לצערנו יחזרו בשנה הבאה, חגורת בטיחות צריך בכל נסיעה. גם אם פעם אחת עשינו את זה בצורה לא מוצלחת, נוכל לחשוב על דרך אחרת לעשות את זה להבא. ואז, אם מצאנו דרך לצחצח שיניים בלי להכנס לעימות (רעיונות לצחצוח שיניים לילדים) אז נוכל להשתמש בפתרון שוב ושוב בלי לחשוב מחדש -- זו תהיה השגרה החדשה שלנו. וככה, ככל שנמצא יותר דרכים שמתאימות לנו ולילדינו, יהיו לנו פחות עימותים לחשוב עליהם.

הנה הצעה לעזור קצת בנטל של "החיים הקשים והעמוסים": תבחרי את הדבר שהכי מקשה ומעמיס עליך ביחסים עם בנך, ותעשי brainstorming בשביל למצוא דרכים חדשות בתחום הזה. את יכולה לעשות את זה לבד, עם בנזוגך, או עם הילד אם הוא מספיק גדול. פשוט תרשמי על הנייר כל מיני רעיונות, כולל מוזרים ומופרכים. תעזבי את הרשימה ליום-יומיים, ואז תחזרי אליה ותבחרי רעיון אחד או שניים ותנסי אותם. אם לא הולך -- את יכולה לנסות אחרים. אם הולך -- פתרת את הדבר שהכי הקשה והעמיס עליך!

[אירית*]

יש מצבים בהם לילד אין כלים להחליט. אבל....... אם מוכנים להקשיב, כאשר המסגרת ברורה ,יש לילדים המדהימים האלה רעיונות יוצאים מהכלל ומדוייקים להם להפליא ואני מוצאת בדרך כלל שאפשר ליישם את הרעיונות שלהם, לחפש עוד רגע ואז כולם יוצאים מרוצים

[מיכל_מ*]

האם עדיף לילד הורה שמגיב בטבעיות (ועושה שגיאות, חופשי) או שכל הזמן חושב ובודק את עצמו ומהסס מה הדרך הנכונה לנהוג. התנהגות מהסוג השני - איזה מסר היא משדרת לילד?- כאן את בעצם מבטאת את האמונה הרווחת לגבי "מודעות": 'למה לסבך כל דבר, למה להתחכם, תעשי כמו כולם ואל תבלבלי את המוח'...

כתבת, זו המהות של עבודה על עצמי ושיפור עצמי_, ואני מוסיפה, שהלמידה, ההתבוננות, ההתלבטות, החשיבה - הם הדרך הנכונה בשבילי. אני לא רואה בזה "הססנות", כי זו מילה עם קונוטציה שלילית עבורי. _איזה מסר היא משדרת לילד? - אני מקווה ומאמינה, שהיא מעבירה מסר שיש עם מי לדבר, שיש עם מי לבחור, שיש עם מי לא לדעת, שיש עם מי לנהל שיחה, שיש עם מי למצוא פתרון, שיש עם מי להיות יצירתי, שיש עם מי לקיים דיאלוג.

שיש מי שמקשיב לו, לילד, כמו שיונת כתבה, שיש מי שמקשיב לעצמו, ההורה, ומי שרואה את הסיטואציה ולא פועל כמו אוטומט. או לפחות מנסה @} ומוכן ללמוד, ואולי משתפר עם הזמן.

כל זה לא בא במקום "הנהגה הורית" (מושג חמקמק שאולי ראוי לדיון שלם משלו), אלא כדי לומר שאפשר לפרגן לעצמנו חשיבה עצמאית, וגם זמן כדי לחשוב ולהחליט ולבחור. ובכלל, לפרגן לעצמנו ללכת בדרך שלנו, שמתאימה לנו, ולהשתחרר מהירידה הזו על עצמנו כשאנחנו מתחילים לחשוב...

[עוברת_אורח*]

מיכל
אני חושבת שיש הבדל בין "לא לחשוב" במובן של לנהוג כמו כולם לבין "לא לחשוב" במובן של לנהוג כפי שטבעי לי.
הראשון הוא החלטה אסטרטגית לא להטיל ספק, ואין צורך לומר (אני מקווה) כמה אני רחוקה מהחלטה כזו.
השני הוא החלטה טקטית, בכל סיטואציה שנקרית על דרכי, לפעול בלי לעצור ולחשוב.

אני חושבת שיונת אמרה דבר חשוב וגדול - לאחר שהסיטואציה עוברת יש מקום, ובהחלט רצוי, לעצור ולשאול את עצמנו איך היינו משנים ומתקנים. זו העבודה החשובה שלנו עם עצמנו. אבל זה לא אומר שכל פעם שהילד שלי מסרב לקחת אנטיביוטיקה (בהנחה שאני נחושה בדעתי שצריך), אני צריכה לעצור את כל מה שקורה ולשבת ולחשוב מה לעשות עכשיו, ואיך לתקן את התקשורת בינינו ואיך לשקם את סמכותי ההורית, או מה שלא יהיה.

אני מניחה שרבים מכם יחלקו על דעתי, אבל אני באמת ובתמים חושבת שילד קטן זקוק להורה שמשדר ידיעה ובטחון ולא הססנות והתלבטות. עם הגיל זה כמובן משתנה, וככל שהילד גדל יש מקום לשתף אותו בהתלבטויות, אבל כיוון שבשנותיו הראשונות הילד חלש וחסר אונים מול העולם, נראה לי שעדיף לו להאמין שיש על מי להישען וממי ללמוד, ושהמשענת שלו יציבה ובטוחה. לא רק באהבתה אותו (שזה מובן מאליו לכולנו) אלא גם בשאלות של מה נכון ומה צריך.

אני מודעת לקושי ביישוב תפיסה זו עם הצורך הברור של כולנו לגדל ילדים ביקורתיים וספקניים, אבל מאמינה שלא נכון לפתור את הקושי בביטול אחד מהקטבים, אלא בחיפוש מתמיד אחר האיזון ביניהם.

[עוברת_אורח*]

לגמרי במקרה נכנסתי עכשיו לאתר האנתרופוסופי, ותראו מה מצאתי:

"העמדת הילד באופן חוזר ונשנה מול הצורך לבצע תהליכי בחירה, גורמת לכך שהילד, הצריך בגיל זה לחוש מוגן כבתוך מעטפת מגינה, חי בתחושה פנימית מתמדת של חשיפה וחוסר הגנה. המעטפת המגוננת של המבוגרים היא הנכס החשוב ביותר לילד בגיל הרך, וחלק מעטיפה מגוננת זו היא העובדה שהאחריות על קבלת ההחלטות אינה מוטלת עליו אלא על המבוגרים. העמדתו של הילד שוב ושוב בפני הצורך להחליט, פוגעת בעטיפה זו פגיעה העלולה לגרום נזק לילד לכל חייו. ילדים הגדלים להורים הדוגלים באופן קיצוני באידיאולוגיית ה"עצמאות" בגיל הרך, יגדלו עם תחושה מתמדת של נטישה. הם יגדלו לאנשים חסרי בטחון, בודדים בפנימיותם, עם קווים נאורוטיים וחסרי יכולת להתמודד עם מצבים חריגים בחיים. כך מושגת למעשה בשיטות אלה המטרה ההפוכה מזו המצופה."

[נורית_מ*]

העמדתו של הילד שוב ושוב בפני הצורך להחליט

מה זאת אומרת "העמדתו"? יש הבדל בין להכריח אותו להחליט למרות שהוא אומר (במילים או בצורה אחרת) שהוא לא רוצה לבין לאפשר לו להחליט כשהוא מעוניין בכך וכשזה אפשרי.
הרצון והיכולת של ילד להחליט נעה על איזשהו רצף. הרי מתי שהוא הוא כן אמור להחליט בעצמו וזה לא קורה ביום אחד, זה תהליך שצריך להיות קשובים לו.

[מיכל_מ*]

אני מדברת על העמדת ההורה שוב ושוב בפני הצורך לבחור...

הורה שעוצר, חושב, מתלבט, בוחר, משנה משהו אם טעה, מתנצל אם טעה וכו' וכו' - לתחושתי הורה כזה "משדר" בטחון, יציבות, יכולת לקבל החלטות. וכן - אני מתכוונת תוך כדי הסיטואציה. אולי גם אחריה, אבל גם עכשיו, כרגע, בהווה. אנחנו פשוט רגילים לראות בתהליך כזה משהו מכביד ומסרבל ומבלבל במקום דרך המלך.

נניח שאת בטיול במקום רחוק ולא מוכר. האם היית מעדיפה מדריך טיולים "קשוח" ונוקשה, שהגיע עם מפה ועם הוראות מראש, ומטרתו היא להצמד לכתוב. או אולי עדיף מישהו, נדמיין אותו מבני המקום, ש"חש" את המתרחש, עוצר כדי להתבונן בעננים ולמצוא רמזים לגשם, עוצר כדי להתבונן ולמצוא מקום מסתור ללילה (כי אין "חניונים" מוסדרים, זה ג'ונגל, או מדבר רחב ידיים, וצריך לבחור נכון בכל רגע...). כזה שמגלה עקבות של חיות ויודע אם כדאי לסטות מהנתיב כדי לראות/ לצוד/ להתרחק מחיה מסויימת, ועוד ועוד. עוצר כדי להקשיב לאינטואיציה שלו, לקול הפנימי שמדריך אותו. אני הייתי בוחרת בשני...

[יונת_שרון*]

עוברת, להגיב בטבעיות זה לאו דווקא להגיב בקשיחות -- יש בינינו כאלה שמטבעם יותר הססנים, יש כאלה שיותר פשרנים, וגם זה טבע. להגיב בטבעיות, מבחינתי, זה לא להסתיר את הטבע שלנו אלא לתת לו להתבטא. וכפי שכתבתי, זה לא סותר למידה, התפתחות, השתנות, שאפשר לעשות גם אם בזמן-אמת הגבנו בצורה אחרת.

לגבי האנתרופוסופים: הם מאוד בענין של גבולות וסמכות (אם כי בתוך הגבולות הם מאפשרים הרבה מרחב) ככה שסביר שמי שמתעניין ב-חינוך בלי גבולות מראש לא מקבל חלקים גדולים מהחינוך האנתרופוסופי. יחד עם זה, אני מסכימה עם מה שציטטת, שאין להעמיד בפני ילדים קטנים בחירות אלא לחכות שהבקשה לבחור תבוא מהם. מנסיוני האישי, כשהילדים ירצו לבחור משהו שונה משהחלטנו עבורם הם כבר ימצאו דרך לומר לנו את זה גם בלי שהעמדנו בפניהם את הבחירה. השאלה היא מה קורה כשהם אומרים לנו את זה: האם אנחנו מוכנים להקשיב?

[עוברת_אורח*]

אני חושבת שהאנלוגיה שלך לטיול במקום זר טובה, אבל האלטרנטיבות שהיא מציגה לא כל כך מתאימות. אם בטיול עסקינן, הייתי קצת מודאגת אם המדריך היה עוצר כל פעם וממלמל: "רגע, זה הכיוון? אני באמת לא יודע... אולי הצמח הזה רעיל? מה אתם אומרים חבר'ה, שננסה? האריות רעבים בתקופה זו של השנה? או אולי עכשיו הם צמאים? לא ברור..."

אגב, כדאי לציין שאני מטיפה פה גם באזניי, שכן הטבע שלי הוא להימנע מסמכותיות גם במצבים שזהו תפקידי. כל כך קשה לי להיות בתפקיד האמא החינוכית במקום בתפקיד הילדה המרדנית, וזה גם מרגיש כל כך זקן...