רגשות אשם ילד בכור

טוב
נראה לי ששם הדף די מסביר את מהותו.
לפני כמה חודשים ילדתי את השלישי.
אז יש לי בן, בת ועוד בן.
הבכור בן 5
האמצעית בת שנתיים וחצי
הקטן בן שלושה וחצי חודשים.
אני סובלת.
זהו, כמה שזה קשה (וזה סיוט) החלטתי להוציא את זה החוצה ולטפל.
לכאורה, אין לי סיבה להרגיש ככה.
אבל אני לא מצליחה לשחרר.

כשנולד עכשיו התינוק, זה פשוט מבליט כל כך את החוסר, כך אני רואה את זה -שנפגע ממנו הראשון.
ומה אני אומרת נפגע.
כי ככה זה בעיני. גם כשלא נותנים משהו, כשלא עושים,אפשר לפגוע.
ומה שקשה לי, הוא שלא ידעתי. לא הבנתי.
איך כתוב-"אי ידיעת החוק איננה פותרת מעונש".

הבכור נולד ולא התאהבתי מיד.
ראיתי אותו כפי שהוא. לא סונוורתי.
הילד של החברה היה יותר יפה.
הנקתי תקופה קצרה, 3 שבועות.
לא היה לי מושג בכלל מה זה הנקה לפי דרישה, לא שמעתי את המושג הזה עדיין בכלל.
לא, לא הסבירו לי וזה לא העניין-לא מחפשת אשמים, העובדה שהילד בקושי ינק כואבת.

חזרתי לעבודה מהר מאוד-שבועיים מהלידה, הוא היה בבית עם אבא. אבא נפלא ואוהב, אבל אבא טרי לילד ראשון.
היה הרבה בנדנדה.
בגיל חודשיים וחצי חזרתי הביתה ויצאתי רק ליומיים בשבוע שבהם היה עם סבתא.
בגיל שנה ושלושה הלך לגן.
בגיל שלוש יצא מהגן.

באופן כללי כתינוק לא אהב מגע במיוחד, היה עצמאי, שקט, מתבונן. בגיל שנה בכיתי מרות שהוא לא אוהב חיבוקים ונשיקות.
אני אמא שלו!
בגיל שנתיים העדיף באופן ברור את אבא.
קרע אותי כל פעם מחדש בסיטואציות מסויימות. פעם אחת, עם כל המשפחה המורחבת בים רציתי רק למות.להיעלם. הילד שלי לא רוצה אותי, מה אני שווה?

בגיל ארבע חזר אלי. או אולי הגיע אלי לראשונה?
אני אשת סודו. מספר לי דברים.

כשהיה בן שנתיים וחצי נולדה אחותו. יצור מלא אהבה שמחה ואושר.

הוא היה אח טוב, הביע דאגה ואיכפתיות.
כמובן כשהיא גדלה התחילו אינטרקציות מגוונות לטוב ולרע שיש בין אחים.

במהלך חייו הקצרים הצלחנו להתנגח די הרבה, הוא בדק ולעיתים עדיין בודק היטב את הגבולות, איבדתי את שלוותי לא פעם.

מה אני רוצה בעצם?

כל הידע הזה שיש לי היום, ההכלה, הסבלנות, הקבלה-לא היו לי אותם עם הבכור.

אני מרגישה שחסר משהו ביננו, אני מרגישה שחסר משהו לילד ולא יודעת מה זה בדיוק ואיך לפתור את זה.

לפעמים אני חושבת שזה בראש שלי.
לפעמים אני אומרת לעצמי שאולי ככה זה, כמו שאומרים, ילד אחד אוהבים קצת יותר, את השני קצת אחרת, אבל זה לא נכון.
אני כמהה לחיבור איתו.
רוצה לפנק אותו.
רוצה שיתקשר איתי טוב יותר.
הייתי שמחה להניק אותו, עכשיו, לערסל אותו ולקחת אותו לישון איתי כאילו הוא התינוק.

להתלהב ממנו כאילו התינוק הכי מושלם בעולם.

לא להיות מסוגלת לפגוע בו, להעניש אותו.

לפנק. העיקר שידע שאני אוהבת אותו הכי בעולם.

שהוא החיים שלי.

חיבוק.
מאוד מתחברת.
<בני לא בגן והוא עדיין יונק (בן 3) אבל
השארתי אותו לחצי יום מגיל 3 חודשיים בלעדי בלי סיבה מספיק מוצדקת בעיניי,
ועוד יותר קשה שגם היום הוא המון שעות בלעדי וגם בלי סיבה מספיק מוצדקת בעיניי,
והכי קשה שאני לא מסוגלת בינתיים להעיז לשנות את המצב.>

שלום לך @}

אני חושבת שאת עומדת במקום ממש מעולה!
הכמיהה הזו לילד... לא חושבת שיש משהו נפלא יותר מזה. ילדים מרגישים את זה היטב.
כאשר הכמיהה הזו לא מורגשת - כי היא מכוסה בשכבות של דברים אחרים - יש תהליך של לחשוף את הכמיהה הזו. אבל את שם. וזה ממש מחמם את הלב לקרוא.
וכן, אם את כאם אומרת שחסר משהו ביניכם - אז כנראה שחסר. לא חושבת שאת צריכה לשחרר את זה.
אלא להתחיל להתבונן יותר: מה חסר שם בעצם?....

תקשורת.
הוא עושה לי המון דווקא ואני לא תמיד מחזיקה את עצמי.
התיסכול הזה, של למה הוא לא שומע אותי.
אני יכולה לבקש משהו חמש פעמים וזוכה להתעלמות עד שאני צועקת.
כשכלום לא עוזר אני שולחת אותו לחדר.
שרק יצא מהסיטואציה. שהעומס ירד לכמה דקות.
הרוב המוחלט של ההתנגשויות זה "אני הייתי קודם" עם אחותו, אני ראשון, לא רוצה להתקלח, לא רוצה להביא לך אם את מבקשת, קטנות כאלו שיכולות להוציא מהדעת.
סתם.
לעיתים משתמש בשפה לא יפה.
פתאום יכול לבוא משום מקום ולשאול "לתת לך בומבה?"
ואני לא מבינה מה הוא רוצה בכלל.
כשהוא רגוע ומשתף פעולה אני מאוד עירנית ומחזקת ומחמיאה הרבה. לא נותנת לזה לעבור כמובן מאליו.
הוא הבכור שלי, הגבר שלי, הילד הנבון שלי.
אם רק הייתי מצליחה להסביר לו.

קצר, כי אני ממהרת (-:
בדיוק הייתי ביום העיון במעגל של לי בר-יעקב על ההורות (יום עיון באופן טבעי 2012), ומה שהיא אמרה נותן לי השראה לנקודת התחלה מצויינת בשבילך:
פשוט תתחילי לחבק, ולהגיד מלים טובות, ולחייך.
תתחילי משם.
תעזבי כרגע את הטיפול בסיטואציות הקשות. מזכיר לי מה שאנחנו אומרים בדפים האלה של הגמילה מסוכרים פשוטים (קמח לבן, סוכר לבן, אורז לבן ודברים תעשייתיים): קודם כל תוסיפי מזון בריא, אחר כך הזבל כבר יירד מאליו כי הבטן תהיה מלאה בויטמינים.
אז ככה זה גם באהבה:
קודם כל תוסיפי המון אהבה: פירגון, תמיכה, חיוך, מלה טובה, ליטוף, חיבוק. המון קשר ביניכם. רק תוסיפי. זה כבר יתחיל לתקן, בלי שנגעת עדיין בשום דבר קשה.

פעם הילד שלי עבר פאזה של אמירת דברים מזלזלים. חשבתי חשבתי איך לטפל בזה. מה עשיתי? בפעם הבאה שאמר משהו מזלזל, אמרתי לו: "זו היתה אמירה מזלזלת וזה לא נעים לי. עכשיו אני רוצה פיצוי: נשיקה" (לא זוכרת את הניסוח המדוייק, זה גם היה עם חיוך והומור החל מהקטע של הפיצוי), והתעקשתי. במקרה הילד שלי חבקן ונשקן, כך שהתרופה היתה מותאמת אליו. ברור שכשבא לתת נשיקה קיבל גם חיבוק ופינוקים.
טוב, אחרי איזה שלוש פעמים כאלה הוא פשוט הפסיק לדבר בזלזול, ומהצד השני התחיל לבוא פי עשר לחיבוקים ונשיקות...
אז אולי את יכולה להשתמש בדוגמא הזאת כבסיס לבנות עליה משהו עם הילד שלך: להפוך סיטואציה לא נעימה לסיטואציה שמגבירה את האהבה.
בהצלחה!

הוא ישן אתכם? זה יכול מאוד לעזור לתיקון...

בשמת,
גם אני קיבלתי המון השראה ועידוד במעגל של לי ...

חבל שאני לא מכירה את המראה שלך ולא זיהיתי...
דווקא שאלתי אותה כמה שאלות (אם את זוכרת עלתה השאלה באיזו מידה האופי של הילד משפיע על היחסים וכמה ניתן לשלוט בכך...מכאן גם ציינתי שהבכור שלי פחות "נגיש")ואני בהחלט מתחברת ואגיע לסדנאות שלה.
אני מנסה לפנות לפחות ערב אחד בשבוע לדייט איתו...זמן שהוא (כמעט-בגלל היונק הצעיר)רק שלי ושלו.
אני חייבת להטביע אותו בחום. אני מאוד אשתדל לאורך היום.

הקוסמת- מדהים מה שאת אומרת.
חשבתי על זה הרבה ביומיים האחרונים אבל לא העליתי את זה כי אני חוששת שבעלי לא יהיה מבסוט מזה במיוחד.
גם ככה יש תינוק במיטה ויש לנו מיטה רגילה. ויש גם עוד ילדת אמצע שעלולה להרגיש בחוץ...
אני גם מרגישה שזה יעשה המון.

תוהה למה היחסים שלי איתו מעסיקים אותי כל כך.

בשמת - גאוני

יש רגעים, כמו עכשיו לדוגמא, שאני חושבת-הכל בעצם רגיל.
אני רואה ילדים אחרים, שהם יותר משתפי פעולה ממנו, יותר "רגועים", פחות תחרותיים עם האחים הקטנים ואני חושבת שבעצם זה לא משהו ביני לבינו,זה פשוט מי שהוא.
למה הקטנה לפעמים מוציאה אותו מדעתו? איך שהיא קמה בבוקר הוא נטפל אליה.
ואז מגיע הקטע שאני מרגישה שהוא לא שומע אותי.
לא משנה כמה אני מבקשת, אומרת, מסבירה, מחזקת הוא אטום אלי.
איך אני גורמת לו לחוש ביטחון בקשר שלנו, במקום שלו בחיי, באהבה שלי אליו?
אני נוגעת בו, מנשקת אותו, משוחחת איתו,מסבירה לו מחמיאה לו כשיש לכך מקום.
מה אני יכולה לעשות עוד?
אפילו כשאמר פעם אחת שהלוואי שאחותו תמות בלעתי את זה בשקט.
הכלתי, שאלתי שאלות, לא כעסתי.
וזה קשה.
ויש הרבה פעמים שהם החברים הכי טובים.
כל היום יחד. בלתי נפרדים.
אז מה זה?????

משוחחת איתו,מסבירה לו מחמיאה לו כשיש לכך מקום
המון דיבורים.
תורידי את מינון הדיבורים מצדך למינימום שבמינימום.
תגבירי את מינון המגע הפיזי, החיבוק, החיוך, הליטוף, המבט הטוב. פי עשר בערך.
ושימי לב אליו, תהיי קשובה אליו: מה הוא אוהב יותר, מה פחות, מה נעים לו - את זה תגבירי

ואני חושבת שבעצם זה לא משהו ביני לבינו,זה פשוט מי שהוא.

שלום לך שוב @}

ג'נדלין אומר שאדם הוא מצב. אין דבר כזה ממש "פשוט מי שהוא". הוא מצב. הוא משתנה בתוך מצבים. ולכן זה כן משהו ביני לבינו. זה תמיד. אני לא אומרת את זה גם לך. אני אומרת את זה לעצמי. בכל מקרה ועם כל אדם.
זה קשה כי אנחנו מתערבבות רגשית עם הילדים, אנחנו לא יכולות להיות שם עבורם כי אנחנו בעצמנו חווים את הקושי שלהם. זה מה שאפשר ללמוד לצאת ממנו.

ג'נדלין?
נשמע מעניין.
אפשר פרטים?

_חשבתי על זה הרבה ביומיים האחרונים אבל לא העליתי את זה כי אני חוששת שבעלי לא יהיה מבסוט מזה במיוחד.
גם ככה יש תינוק במיטה ויש לנו מיטה רגילה. ויש גם עוד ילדת אמצע שעלולה להרגיש בחוץ...
אני גם מרגישה שזה יעשה המון._

ז דברי עם בעלך...
הוא בסך הכל בן חמש למרות שהוא "הגדול"...תכלס הוא קטנטן. כשנולדו התאומים שלי הבנות שלי היו בנות שבע וכמעט ארבע. במהלך היום לא היתה לי
שניה להחליף איתן מילה אבל בלילה לא ויתרתי על לישון איתן צמוד...הרגשתי שזה המינימום שאני יכולה לתת להן בתקופה כל כך מטלטלת. הבנים ישנו על אבא שלהם (חוצ מאשר כשינקו...).

איך לעשות את זה במיטה רגילה?
גם אם אני אשים עוד מזרון יחיד של הילד על הרצפה זה לא מספיק. ואני מניקה בשכיבה כל פעם מצד אחר שלי תינוק בן פחות מארבעה חודשים. זה עלול להיות מסוכן, שלא לדבר על לא נוח. אי מנסה לחשוב על פתרון ולא מוצאת. צריך לפחות עוד מזרון זוגי אחד

שליחה על ידי שירה* » 29 מאי 2012, 10:47

קוראת את מה שאת כותבת ומאוד מזדהה
לי בת בת שבע , בן בן ארבע וחצי ותינוקת בת חודשיים
הרבה רגשות אשם...

אבל שאלה אחרת לי אליכם, אם אפשר.
אני כותבת הרבה לעצמי על התמודדויות ומצבים שקורים לי עם הבכורה. משהו בסגנון הדף הזה רק לעצמי.
לצערי הרב...ביתי בטעות קראה את אחד הדפים שכתבתי.
סיפרתי שם על זה שהיתה תקופת מתח ביננו , שיצא לי לצעוק עליה, שהיא מרביצה לאחיה וגם לי לפעמים, ושאני נורא מנסה למגר את התופעה ושאני מאוד משתדלת להתנהג כך וכך... ושאני נותנת פידבקים חיוביים וגם הרבה היה כתוב על כמה אני אוהבת אותה.

היא קראה את זה וזה עלה באחד הויכוחים שלנו, זה היה ככה: "ואמא אני קראתי את מה שכתבת!! על זה שהרבצתי לאחי!!" והיה נשמע שהיא לא ממש הבינה מה קראה.
הושבתי אותה מול הדף וקראנו אותו ביחד והסברתי לה שאני כותבת לעצמי וגם עבורה כשתגדל כדי שתוכל ללמוד מהנסיון שלי והדגשתי כמה אני אוהבת אותה וזה גם היה כתוב שם כמה פעמים...
אני תוהה מה זה עשה לה?
היה נראה שהיא הבינה וקיבלה ונרגעה אחרי ההסבר שלי..
אבל אני עדיין קצת מודאגת
מה דעתכם?

_היה נראה שהיא הבינה וקיבלה ונרגעה אחרי ההסבר שלי..
אבל אני עדיין קצת מודאגת
מה דעתכם?_
דעתי שזה נפלא לשתף את הילדים שלנו במה שעובר עלינו, ובתהליך ההתפתחות האישית שלנו. כמובן שאנחנו צריכים לעשות את זה באחריות, לפי מה שנראה שהם יכולים להכיל, אבל נשמע לי שזה בדיוק מה שעשית. אני משתפת את הילדים שלי כל הזמן בתהליך שלי. למשל כשנסעתי לשבוע לקורס מתקדם והם בכו, סיפרתי להם שאני עובדת על להיות יותר סובלנית איתם ולא לכעוס עליהם בחזרה כשהם כועסים עלי.

ג'נדלין הוא פסיכולוג ופילוסוף, מפתח שיטת ההתמקדות הותיקה, שמתמשים בה גם פסיכולוגים, מטפלים ומאמנים, וגם אנשים "מן השורה". למעשה הוא פיתח אותה עם חזון ברור שאנשים ישתמשו בה באופן עצמאי, לא עם "סמכות". יש לו אתר נפלא באנגלית (הכנסי ללשונית השמאלית the philosopy of the implicit) - עם חומר רב, סרטונים ביוטיוב, הוא מלמד קורס טלפוני (אני משתתפת בנוכחי

) ויש לו ספרים נפלאים. אם את רוצה חומר בעברית, אז יש לו Item]ספר נהדר Details[/po].aspx?Barcode=437-1025 ואני עצמי כתבתי חומר רב על התמקדות ויש בלינק הזה שני סרטונים, אחד של ג'נדלין ואחד שאמא שלי ואני מדברות על התמקדות. בארץ יש קהילה שלמה של אנשים שלומדים התמקדות, מתרגלים אותה, יש קורסים למתחילים ולמתקדמים (מורים נפלאים וגם אני מלמדת), וגם מורים מעולים מחו"ל מגיעים כל הזמן. כיף - וגם משחרר לעצמאות עם ההתפתחות האישית שלנו.

@}

_לכאורה, אין לי סיבה להרגיש ככה.
אבל אני לא מצליחה לשחרר._