רגשות אשמה בקשר לחנוך לא ביתי

[מישהי*]

יה יה שלי בן שנה +10 אמר הבוקר "אמא אני רוצה להישאר , יום קיץ נעים, רוצה לגן שעשועים. אז קודם כל הוא מדבר מדהים לגילו!
אבל חוץ מלהתפעל שלחתי אותו לפעוטון כי יש לי מטלות.
אבל אני מרגישה חרא. כל פעולה שאני עושה אני שואלת את עצמי האם היא חשובה יותר מאשר להיות עם הבן שלי?

[רוני_של_4*]

נשמע מדברייך שאולי זה זמן טוב לעשות עם עצמך חושבים... גם מטלות/סידורים זה משהו שאפשר לעשות עם הילד שלך, ולהנות מאוד מהזמן המשותף שלכם ביחד. זה מה שעושות אמהות שילדיהן בחינוך ביתי, גם עם יותר מילד אחד (במקרה שלי למשל, זה ארבעה...). אם עד כדי כך רע לך שהילד שלך הולך לגן, וגם הוא מבקש הרבה להשאר בבית, אולי כדאי לכם למצוא איזה פתרון אחר - אם זה אפשרי מבחינת עבודה ויכולת שלך אז חינוך ביתי זה דבר נפלא בעיניי. אם את עובדת באופן חלקי, יש גנים שאפשר לשלוח רק יומיים או שלושה בשבוע.... או לשלוח רק לכמה שעות עד הצהריים. ואם את עובדת משרה מלאה, זה כבר סיפור אחר ובשביל לעשות חינוך ביתי צריך לעשות שינוי גדול באורח החיים שלכם (או שאבא שלו יהיה איתו, יש גם משפחות כאלה).

[אילה_בשדה_הדגן*]

קוראת,למרות שלא כתבת הרבה.

אני חושבת שרגשות האשמה הן קוץ שתקוע , עד שמשהו משתנה .איפה את רואה מקום לשינוי?

[תמרוש_רוש]

כל פעולה שאני עושה אני שואלת את עצמי האם היא חשובה יותר מאשר להיות עם הבן שלי?

כשהפשוש היה בן שנה וחודש התחלתי לעבוד יומיים בשבוע. בימים האלה הוא נכנס למעון.
אחרי חודשיים פוטרתי (למרבה החסד, זו היתה עבודה מזוויעה) אבל המשכתי לשלוח אותו למעון יומיים בשבוע.
ביומיים האלה חיפשתי עבודה... אבל לא תמיד. לפעמים רק ניקיתי את הבית. לפעמים פשוט נחתי ובזבזתי זמן.

פעם אמרתי לבעלי שאני מרגישה אשמה שאני שולחת אותו למעון אפילו בשביל לא-לעבוד.
והוא אמר לי: את לא שולחת אותו למעון כדי לעבוד, ואפילו לא כדי לחפש עבודה. כלומר, גם, אבל הסיבה האמיתית היא שאת שולחת אותו לשם כי אין לך פה שום משפחה ושום סבתות.
צדק.
המעון הוא "המשפחה המורחבת" שלנו. לא פתרון אידיאלי, אבל גם לא גרוע. ובתקופה ההיא אני הייתי צריכה אותו מאוד מאוד מאוד. כמו אויר לנשימה.
אז הפסקתי להרגיש אשמה.
(במיוחד שזה היה רק יומיים בשבוע. על שבוע מלא הייתי מרגישה אחרת)

כשיגיע היום והילד שלי יבקש ממני להישאר בבית, אני אקח את זה ברצינות. מה יהיה הפתרון אני לא יודעת, אבל אני נשבעת נשבעת נשבעת שאקח אותו ברצינות.
<עד עכשיו זה לא קרה>
<טוב, קרה פעם אחת, כשהגענו לשם על אופניים והוא נעלב נורא מהנסיעה הקצרה-מדי לטעמו. אז עשינו עוד סיבוב של 10 דקות ואז הוא נכנס בלי בעיה>

[מישהי*]

• אבל הסיבה האמיתית היא שאת שולחת אותו לשם כי אין לך פה שום משפחה ושום סבתות.

צדק.
המעון הוא "המשפחה המורחבת" שלנו. לא פתרון אידיאלי, אבל גם לא גרוע*
תודה תמרוש. זה נכון. והוא גם די אוהב ללכת לגן ואת החברים מהפעוטון ואני יודעת שהוא כבר בטח שכח את זה, אבל אני עדין מרגישה רע שלא הקשבתי לו

[בלה*]

אבל אני עדין מרגישה רע שלא הקשבתי לו
מה שחשוב זה לבדוק למה את מרגישה רע עם זה.
האם משהו אחר שהוא היה מבקש לעשות והיית מסרבת לו היה גורם לך להרגיש רע באותה מידה, או שהעניין הזה עם המעון מטריד אותך פה ושם לא מהיום והבקשה שלו העירה את זה?
וגם - אפשר באמת להישאר יום אחד בבית, אלא אם כן באמת אי אפשר.... <יצא לי משפט הגיוני משהו....>

[תמרוש_רוש]

אבל אני עדין מרגישה רע שלא הקשבתי לו
אז הנה משהו שאת יכולה ללמוד לפעם הבאה

בגלל שלא לגמרי הקשבת לו, את לא לגמרי בטוחה מה הוא בעצם אמר.
אולי הוא אמר שרע לו בגן ורק עם אמא טוב (אני מתערבת אתך שזה מה שרגשות האשם אומרים לך עכשיו).
אולי הוא אמר לך שבגן טוב, אבל עם אמא יותר.
אולי הוא אמר לך שדווקא היום, רק היום, מתחשק לו לבלות אתך עוד קצת, לפני הגן. או אפילו לדלג על הגן. ומחר לחזור אליו בכוחות מחודשים.
אולי הוא רצה שתהנו מהיום היפה ביחד? ואז ללכת לגן קצת יותר לאט ולעצור יותר בדרך כדי להריח פרחים ולהסתכל על עננים היה מספק אותו לגמרי?
ואולי הוא היה נורא שמח לשמוע ממך משהו כמו: "נכון, זה באמת יום מקסים. מה דעתך שאחרי הגן נלך לגן משחקים / לחורשה / לים ביחד? ונהנה מהיום היפה?"

בפעם הבאה שהוא יגיד, בטח את תוכלי להקשיב לו, ולשאול אותו, ולהבין את הניואנסים של מה שהוא אומר.

@}@}@}@}@}@

[או_רורה*]

גם אני מבינה.

כשהגדול היה בן שנה ושמונה, נולד לו אח קטן.
ולא רציתי גן. רציתי להיות עם שניהם בבית. ולקחתי עזרה. ומה לא.
אבל זה נהיה קשה כל כך ושלחתי לגן, בגיל שנתיים ושלושה.
(עד 12, ברור...)

אבל מה, המשכתי להרגיש רע עם זה כל הזמן.
כל יום בצהריים הייתי לוקחת אותו ובוכה. כל יום.

עד שהבנתי, שאני צריכה להיות שלמה עם ההחלטה שלי, לכאן או לכאן, ולהפסיק להרגיש קורבן של הנסיבות.
כי אני לא.
ובחרתי.
הוא בגן כל יום עד 12, וזה נותן לי קצת אויר לנשימה וקצת זמן עם הקטן, וכרגע - בסדר.

(למרות שיכול להשתנות בכל יום)


בעצם, מה שחשוב זה להיות שלמה עם ההחלטה שלך.
לא טוב לך? יש מיליון דרכים, אבל תהיי שלמה עם הדרך. זה הכי חשוב.

[מישהי*]

תודה תודה לכל המגיבות.
פציתי אותו ביום כיף בת"א וכל הנסיעה לת"א הוא אמר: היום אין גן היום הולכים לת"א עם אמא!
והיה לנו כ"כ כיף ביחד!

[במ_בי*]

אני מכירה את רגשי האשמה האלה היטב. הם קיימים בי. אני לא מאמינה שהם משרתים את הילדים שלי. אני חושבת שחינוך ביתי הוא אידאלי, אבל אני מה שאני, ובתוך זה אני עושה את המקסימום. וזה כולל לשלוח את הילדים שלי לגן. כשאני מתפקדת מתוך רגשות אשמה אני מבלבלת אותם. אני מקווה שאני אצליח להעניק לילדים שלי שלווה, ותחושה של מלאות וסיפוק עצמי כך שיוכלו לגדל את ילדיהם בבית.