מיץ
שולחת לך חיזוקים, כוח ואהבה שיאפשרו לך נשימה עמוקה וארוכה וראיה בהירה לראות ולהודות על מה שאת כן יכולה ומצליחה לעשות במציאות שהיא אינה קלה.
_כבר מצאתי בית שיכול להתאים הרמתי טלפונים לחברות סיעוד.
כסף למהלך עצמו יש ברוך השם._
זו התחלה. דמייני את הדבורה שעפה מפרח לפרח בהתאם לקצב המתאים ובלי לראות את השיח כולו.
יש לנו, הנשים, את היכולת לראות את התמונה הגדולה והרחבה, אך לעיתים זו יכולה גם להפיל אותנו ולהפחיד אותנו, שכן אנחנו מרגישות עומס כבד ופחד שלא נעמוד בכל. ולכן במקרה כזה הייתי מחלקת את הפרטים היקרים בחיי כמו הפרחים על השיח.
אימך תהיה קרובה אלייך אך
לא בטיפולך הצמוד. תהיה לך עזרה - עם אימא וגם בבית ! ( תחשבי שתרצי כל יום לראותה ותצטרכי לתמרן עם נסיעות! קשה עוד יותר לדעתי עם שני ילדים קטנים ).
את תהיי הכי שלמה עם הבאתה של אימך אלייך, כך כתבת. תוכלי לנסות זאת לתקופה, ואם זה יהיה קשה מידי תוכלי לפחות לדעת שניסית ועשית את כל מה שיכולת.
נכון שמעבר בית הוא לא מהלך שפשוט לחזור ממנו אחורה, אבל כל השאר יכול דווקא ליפול למקומו, מבלי אפילו שתוכלי לראות זאת היום.
אימך בוודאי לא אטומה לחלוטין לסביבה ובטח שהיא תשמח הרבה יותר לראות את נכדיה ומשפחתה בסביבתה הקרובה, זה אפילו יכול להיטיב את מצבה ולהאריך את חייה..
אני חשה מאוד חזק את הקושי והכאב שלך, אני נמצאת במקום דומה וקרוב מאוד אלייך (בכמה מובנים לפחות) ממרחק אני רק יכולה להציע זווית יותר מחבקת את החיים - את מה שיש, להודות על כך שלא יותר גרוע (
תמיד אפשר למצוא משהו יותר גרוע )
לשמוח שיש לך את האפשרות לפחות לשקול את המהלך הזה, שהוא בכלל לא מובן מאליו.
שתוכלי להיות קרובה לאימך בסוף חייה - עם כל הקושי שהמצב יכול להביא עימו, זה משהו שילווה אותך הלאה גם לאחר שהיא כבר לא תהייה איתכם.
הכי חשוב זה שתהיה שלמה עם עצמך, שתקשיבי לקול הראשון שעולה מתוכך, ולא לקול השני שהוא כבר קול ההגיון.
קשיים יש - כמעט בכל דרך, השאלה היא אם אנחנו יכולים להרים את הראש, בכל מצב, לנשום, ולהודות - על מה שיש.
כי תמיד יש מה ללמוד, השיעור לעולם לא תם. אז לפחות עם חיוך
ואם קשה, אז הסכמה תספיק.
ההתנגדות מחלישה
חזק.
מיץ (()) שולחת לך חיזוקים, כוח ואהבה שיאפשרו לך נשימה עמוקה וארוכה וראיה בהירה לראות ולהודות על מה שאת כן יכולה ומצליחה לעשות במציאות שהיא אינה קלה.
_כבר מצאתי בית שיכול להתאים הרמתי טלפונים לחברות סיעוד.
כסף למהלך עצמו יש ברוך השם._
זו התחלה. דמייני את הדבורה שעפה מפרח לפרח בהתאם לקצב המתאים ובלי לראות את השיח כולו.
יש לנו, הנשים, את היכולת לראות את התמונה הגדולה והרחבה, אך לעיתים זו יכולה גם להפיל אותנו ולהפחיד אותנו, שכן אנחנו מרגישות עומס כבד ופחד שלא נעמוד בכל. ולכן במקרה כזה הייתי מחלקת את הפרטים היקרים בחיי כמו הפרחים על השיח.
אימך תהיה קרובה אלייך אך [b]לא בטיפולך[/b] הצמוד. תהיה לך עזרה - עם אימא וגם בבית ! ( תחשבי שתרצי כל יום לראותה ותצטרכי לתמרן עם נסיעות! קשה עוד יותר לדעתי עם שני ילדים קטנים ).
את תהיי הכי שלמה עם הבאתה של אימך אלייך, כך כתבת. תוכלי לנסות זאת לתקופה, ואם זה יהיה קשה מידי תוכלי לפחות לדעת שניסית ועשית את כל מה שיכולת.
נכון שמעבר בית הוא לא מהלך שפשוט לחזור ממנו אחורה, אבל כל השאר יכול דווקא ליפול למקומו, מבלי אפילו שתוכלי לראות זאת היום.
אימך בוודאי לא אטומה לחלוטין לסביבה ובטח שהיא תשמח הרבה יותר לראות את נכדיה ומשפחתה בסביבתה הקרובה, זה אפילו יכול להיטיב את מצבה ולהאריך את חייה..
אני חשה מאוד חזק את הקושי והכאב שלך, אני נמצאת במקום דומה וקרוב מאוד אלייך (בכמה מובנים לפחות) ממרחק אני רק יכולה להציע זווית יותר מחבקת את החיים - את מה שיש, להודות על כך שלא יותר גרוע ( :-P תמיד אפשר למצוא משהו יותר גרוע )
לשמוח שיש לך את האפשרות לפחות לשקול את המהלך הזה, שהוא בכלל לא מובן מאליו.
שתוכלי להיות קרובה לאימך בסוף חייה - עם כל הקושי שהמצב יכול להביא עימו, זה משהו שילווה אותך הלאה גם לאחר שהיא כבר לא תהייה איתכם.
הכי חשוב זה שתהיה שלמה עם עצמך, שתקשיבי לקול הראשון שעולה מתוכך, ולא לקול השני שהוא כבר קול ההגיון.
קשיים יש - כמעט בכל דרך, השאלה היא אם אנחנו יכולים להרים את הראש, בכל מצב, לנשום, ולהודות - על מה שיש.
כי תמיד יש מה ללמוד, השיעור לעולם לא תם. אז לפחות עם חיוך :-) ואם קשה, אז הסכמה תספיק.
[b]ההתנגדות מחלישה[/b]
(()) חזק.