על ידי אמא_של_אורי* » 29 אוקטובר 2004, 23:31
הי אופטימית
המון תודה על הטיפים.
האמת היא שאף פעם לא "לקחתי זמנים" בשאיבות. שאבתי עד שנגמר. עכשיו כשיש קושי, אני באמת מקפידה להמשיך עוד כמה דקות "על יבש". אנסה להקפיד על משך השאיבות. נשמע לגמרי הגיוני.
אני כבר מתורגלת בימים הקשים של "קפיצות הגדילה" של אורי או של עומס שלי. גם לי יש פריזר מלא בחלב, וזה מרגיע. לעיתים אני מוציאה מנת חלב מהפריזר, רק כדי להרגיע את עצמי. מילאתי גם פריזר של אמא של חברה, משום שלה יש הקפאה עמוקה, והחלב יכול להשמר חצי שנה. בדרך כלל אני מצליחה לשאוב ליטר ביום, שזו הכמות שאורי אוכל. אלא שלעיתים זה בקלות, ובימים האחרונים זה בקושי...
אני חושבת שהקושי שלי הוא לא רק סביב העניין הטכני של השאיבות, כי הנסיון מלמד שתוך מספר ימים מחורבנים זה מסתדר. הקונפליקט הוא סביב הנפרדות. אני רוצה ולא רוצה לשחרר את אורי. קצת קשה לי להסביר, אבל אנסה: אני מוצאת את עצמי עסוקה. אורי בן ארבעה חודשים, וכשהוא לא איתי הוא עם אבא שלו. אני יודעת שטוב לשניהם, אבל חלק גדול ממני עוד בתוך הבועה של הלידה. אני בו זמנית כמהה לניתוק ומתנגדת לו. למשל: אני אוהבת להיות בתנועה. תינוק יונק את סוחבת איתך לכל מקום. עם תינוק "שאוב" קשה להסתובב, ואז יש שתי אפשרויות: להשאר בבית (מה שאני עושה רוב הזמן) או להשאיר אותו בבית ולהסתובב בלעדיו. אם אורי היה יונק, הקונפליקט היה מתעורר יותר מאוחר. בגלל שקיימת אפשרות טכנית להשאיר אותו בלעדי, אני נאלצת להסתכל לעצמי בעיניים, ולראות שאנחנו לא "יישות אחת". משערת שהעיסוק בתינוקת הנטושים מחבר אל ההמון אמא שיש לאורי, אבל גם מעורר אשמה ("השתגעתי לנטוש אותו לטובת נסיעה לת"א בעניני תינוקות אחרים??). מורכב. למען הסר ספק אומר שנפרדתי ממנו רק פעם אחת למשך יותר משש שעות.
מה שמאד מקל על הקונפליקט, הוא העיסוק בו. ואת זה אני חייבת לך!
פתחת נושא שהתיישב לי בדיוק על הפצע, והחזרה אליו עזרה לי להבין את עצמי הרבה יותר. פתאום אני קולטת כמה אני נוקשה עם עצמי. כמה אני רואה את ה"אין". דרך הכתיבה, ובמיוחד דרך המכתב שכתבת לי, אני מחוברת אל ה"יש". אני מרגישה מסוגלת לחיות בשלום עם מה שיש. לא יונק, כן שואבת, זה מה יש וזה הרבה. הטכני הופך לטפל. כך שעל
החלטתי לא לכתוב שם שום דבר בזמן הקרוב אני מאד מצטערת. חבל. את עוזרת לאמהות שחשות בושה ואשמה לצאת מהארון, ולטפל בענינים.
הכעס, בתפישה שלי, נוצר כשיש איום. מה מאיים על שולפות הציצים מושאות קנאתי? בדרך כלל כעס נובע ממקום פנימי לא פתור. אחרת יש קבלה או אפילו חוסר עניין. אולי שמת אצבע על קונפליקט שהוא גם שלהן? או שזו באמת רק דאגה כנה לשלום התינוקות באשר הם? (מצחיק אותי שדווקא אני כותבת דבר כזה). לא יודעת. בכל מקרה הייתי שמחה אם לא היית נמנעת מלהגיד את דבריך, כיוון שהם חשובים!
דרך אגב, אם את רוצה שאשאיל לך את המשאבה 'המשוכללת' שלי - רק תגידי. המון תודה! שכרתי משאבה מצויינת, דו צדדית, אחרי חודש של שאיבות. לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה.
תמסרי ד"ש לפארק הירקון. החיות שם בטח מרגישות בחסרוננו, אחרי שהאכלנו אותן באין ספור חסות. יואב וטל (האחים הגדולים של אורי) בילו שם המון שעות יפות. עכשיו אנחנו מוצאים לנו זולות חביבות בטבע. כאן הצבאים חופשיים, ומדי פעם אנחנו מצליחים להבחין בהם בחטף. (ופתאום אני נזכרת איך בהודו, במקום מדהים על הרי ההימאליה, יואב שהיה בן שלוש וקצת אמר: "איזה יופי פה, זה ממש פארק הירקון!")
הי אופטימית
המון תודה על הטיפים.
האמת היא שאף פעם לא "לקחתי זמנים" בשאיבות. שאבתי עד שנגמר. עכשיו כשיש קושי, אני באמת מקפידה להמשיך עוד כמה דקות "על יבש". אנסה להקפיד על משך השאיבות. נשמע לגמרי הגיוני.
אני כבר מתורגלת בימים הקשים של "קפיצות הגדילה" של אורי או של עומס שלי. גם לי יש פריזר מלא בחלב, וזה מרגיע. לעיתים אני מוציאה מנת חלב מהפריזר, רק כדי להרגיע את עצמי. מילאתי גם פריזר של אמא של חברה, משום שלה יש הקפאה עמוקה, והחלב יכול להשמר חצי שנה. בדרך כלל אני מצליחה לשאוב ליטר ביום, שזו הכמות שאורי אוכל. אלא שלעיתים זה בקלות, ובימים האחרונים זה בקושי...
אני חושבת שהקושי שלי הוא לא רק סביב העניין הטכני של השאיבות, כי הנסיון מלמד שתוך מספר ימים מחורבנים זה מסתדר. הקונפליקט הוא סביב הנפרדות. אני רוצה ולא רוצה לשחרר את אורי. קצת קשה לי להסביר, אבל אנסה: אני מוצאת את עצמי עסוקה. אורי בן ארבעה חודשים, וכשהוא לא איתי הוא עם אבא שלו. אני יודעת שטוב לשניהם, אבל חלק גדול ממני עוד בתוך הבועה של הלידה. אני בו זמנית כמהה לניתוק ומתנגדת לו. למשל: אני אוהבת להיות בתנועה. תינוק יונק את סוחבת איתך לכל מקום. עם תינוק "שאוב" קשה להסתובב, ואז יש שתי אפשרויות: להשאר בבית (מה שאני עושה רוב הזמן) או להשאיר אותו בבית ולהסתובב בלעדיו. אם אורי היה יונק, הקונפליקט היה מתעורר יותר מאוחר. בגלל שקיימת אפשרות טכנית להשאיר אותו בלעדי, אני נאלצת להסתכל לעצמי בעיניים, ולראות שאנחנו לא "יישות אחת". משערת שהעיסוק בתינוקת הנטושים מחבר אל ההמון אמא שיש לאורי, אבל גם מעורר אשמה ("השתגעתי לנטוש אותו לטובת נסיעה לת"א בעניני תינוקות אחרים??). מורכב. למען הסר ספק אומר שנפרדתי ממנו רק פעם אחת למשך יותר משש שעות.
מה שמאד מקל על הקונפליקט, הוא העיסוק בו. ואת זה אני חייבת לך!
פתחת נושא שהתיישב לי בדיוק על הפצע, והחזרה אליו עזרה לי להבין את עצמי הרבה יותר. פתאום אני קולטת כמה אני נוקשה עם עצמי. כמה אני רואה את ה"אין". דרך הכתיבה, ובמיוחד דרך המכתב שכתבת לי, אני מחוברת אל ה"יש". אני מרגישה מסוגלת לחיות בשלום עם מה שיש. לא יונק, כן שואבת, זה מה יש וזה הרבה. הטכני הופך לטפל. כך שעל [u]החלטתי לא לכתוב שם שום דבר בזמן הקרוב[/u] אני מאד מצטערת. חבל. את עוזרת לאמהות שחשות בושה ואשמה לצאת מהארון, ולטפל בענינים.
הכעס, בתפישה שלי, נוצר כשיש איום. מה מאיים על שולפות הציצים מושאות קנאתי? בדרך כלל כעס נובע ממקום פנימי לא פתור. אחרת יש קבלה או אפילו חוסר עניין. אולי שמת אצבע על קונפליקט שהוא גם שלהן? או שזו באמת רק דאגה כנה לשלום התינוקות באשר הם? (מצחיק אותי שדווקא אני כותבת דבר כזה). לא יודעת. בכל מקרה הייתי שמחה אם לא היית נמנעת מלהגיד את דבריך, כיוון שהם חשובים!
[u]דרך אגב, אם את רוצה שאשאיל לך את המשאבה 'המשוכללת' שלי - רק תגידי[/u]. המון תודה! שכרתי משאבה מצויינת, דו צדדית, אחרי חודש של שאיבות. לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה.
תמסרי ד"ש לפארק הירקון. החיות שם בטח מרגישות בחסרוננו, אחרי שהאכלנו אותן באין ספור חסות. יואב וטל (האחים הגדולים של אורי) בילו שם המון שעות יפות. עכשיו אנחנו מוצאים לנו זולות חביבות בטבע. כאן הצבאים חופשיים, ומדי פעם אנחנו מצליחים להבחין בהם בחטף. (ופתאום אני נזכרת איך בהודו, במקום מדהים על הרי ההימאליה, יואב שהיה בן שלוש וקצת אמר: "איזה יופי פה, זה ממש פארק הירקון!") :-)