על ידי ארץ_נהדרת* » 07 יוני 2006, 21:59
לקח לי זמן להעיז לכתוב את זה. זוהי פעם ראשונה שאני מדברת על הפחדים האלה, השבוע הייתי בת 40, אני מרגישה שעצם הוצאתם לאור זהו שלב ראשון בדרך לקבלה עצמית וריפוי
הפחד מכאב/הפחד מביטוי העוצמה/רגשות אפלים מודחקים
או תיקון הלידה שלי ושל הילד שלי
איך נולדתי: אמא בת 19, צירים שלושה ימים בבית חולים, זריקות זירוז, כלום לא עוזר, לא מוציאה החוצה, הלידה: 8 שעות. בסוף לידת ואקום. אני נולדת ללא נשימה, מחברים אותי לבלוני חמצן, שבוע של מאבק על החיים, על הנשימה. אמא גם היא, הדופק ירד, אין נשימה, מחברים אותה לחמצן, 40 מעלות חום, אנטיביוטיקה ודלקות. אחרי שבועיים נפגשת עם אמא בפעם הראשונה. לא יונקת.
בגיל חודש וחצי כבר מועברת ל"בית היתומים" הקיבוצי לשהות של רוב שעות היום בתינוקיה, מספרת אמא על שעת האכלה ביום. ועוד שהות הורית בין ארבע לשבע אחרי הצהריים.
בגיל שש אני טובעת בבריכה, מנשימים אותי ומצילים את חיי.
עברתי ארבע תאונות דרכים, בכולן פגיעה צווארית (צליפות שוט)
בחיים האלה אני לא אוהבת מקומות סגורים. יש לי בעיות באזור הבלוטה בגרון ובכלל, איבוד הקול מדי פעם ועוד.
בחיים האלה אני מזהה דפוס של מאבק להשגת דברים מצד אחד והימנעות מוחלטת מעשייה מצד שני.
לפני כ12 שנה עברתי סוג של תרפיה באחד הסשנים אני חווה את עצמי עוברת במנהרה צרה ללא אוויר, דוחפת ודוחפת ולא מצליחה לעבור, אין אוויר אני צועקת, אין אוויר. בסשן אחר אני צועקת, זעקה קדמונית וראשונית, המטפלת שואלת אותי אחרי כן אם אני יודעת כמה זמן צעקתי, אני אומרת 5 דקות היא מספרת לי שהצעקה נמשכה 45 דקות. הפסקתי את התרפיה הכאב היה בור ללא תחתית. רציתי להתחיל לחזק את הטוב.
לקח לי זמן להעיז לכתוב את זה. זוהי פעם ראשונה שאני מדברת על הפחדים האלה, השבוע הייתי בת 40, אני מרגישה שעצם הוצאתם לאור זהו שלב ראשון בדרך לקבלה עצמית וריפוי
הפחד מכאב/הפחד מביטוי העוצמה/רגשות אפלים מודחקים
או תיקון הלידה שלי ושל הילד שלי
איך נולדתי: אמא בת 19, צירים שלושה ימים בבית חולים, זריקות זירוז, כלום לא עוזר, לא מוציאה החוצה, הלידה: 8 שעות. בסוף לידת ואקום. אני נולדת ללא נשימה, מחברים אותי לבלוני חמצן, שבוע של מאבק על החיים, על הנשימה. אמא גם היא, הדופק ירד, אין נשימה, מחברים אותה לחמצן, 40 מעלות חום, אנטיביוטיקה ודלקות. אחרי שבועיים נפגשת עם אמא בפעם הראשונה. לא יונקת.
בגיל חודש וחצי כבר מועברת ל"בית היתומים" הקיבוצי לשהות של רוב שעות היום בתינוקיה, מספרת אמא על שעת האכלה ביום. ועוד שהות הורית בין ארבע לשבע אחרי הצהריים.
בגיל שש אני טובעת בבריכה, מנשימים אותי ומצילים את חיי.
עברתי ארבע תאונות דרכים, בכולן פגיעה צווארית (צליפות שוט)
בחיים האלה אני לא אוהבת מקומות סגורים. יש לי בעיות באזור הבלוטה בגרון ובכלל, איבוד הקול מדי פעם ועוד.
בחיים האלה אני מזהה דפוס של מאבק להשגת דברים מצד אחד והימנעות מוחלטת מעשייה מצד שני.
לפני כ12 שנה עברתי סוג של תרפיה באחד הסשנים אני חווה את עצמי עוברת במנהרה צרה ללא אוויר, דוחפת ודוחפת ולא מצליחה לעבור, אין אוויר אני צועקת, אין אוויר. בסשן אחר אני צועקת, זעקה קדמונית וראשונית, המטפלת שואלת אותי אחרי כן אם אני יודעת כמה זמן צעקתי, אני אומרת 5 דקות היא מספרת לי שהצעקה נמשכה 45 דקות. הפסקתי את התרפיה הכאב היה בור ללא תחתית. רציתי להתחיל לחזק את הטוב.