אני: את/ה אוהב/ת ללכת לביה"ס?
ילד/ה א': לא.
או
ילד/ה ב': כן.
אני לב': למה? מה את/ה אוהב/ת בבית ספר?
ילד/ה ב': את ההפסקות / לפגוש את החברים / שיעור התעמלות / ציור.
וכך עם כל ילדי החינוך החיצוני שפגשתי ושאלתי.
לאור זה, כל פעם מפתיע אותי מחדש, שילדי חינוך חיצוני, מנסים להקטין את ילדי, על ידי ש'בוחנים' אותו למשל, בשאלות של ידע בית ספרי או דברים דומים.
וגם מבוגרים נוהגים כך לעיתים (או שפירשתי לא נכונה את דבריהם?):
"אין לו סיכוי מול דני (שם בדוי) שלי. דני רגיל לריב מהגן, והדר לא."
כאילו זה משהו טוב, שיש לילד שלה מיומנויות ריב.
( - לא משנה שהדר יודע מצוין לריב, לחטוף, להרביץ...
. - הוא רק לא צועק כל כך חזק כמו "דני".)
אותי מטריד לפעמים שמקור ההשפעה המשמעותי ביותר עליו הוא אני.
אני יציר חינוך חיצוני ובעלת דרכי התמודדות מסויימות.
איך הוא ילמד דרכים אחרות? דרכי מחשבה חופשיות?
האם עלי להציע לו לצעוק __
יותר חזק? להציע לו ללכת ממקום בו לא נעים לא להישאר? לכפות עליו ללכת ממקום כזה, גם אם הוא בוכה וצורח, אבל דורש להישאר?
לחכות שיבקש את עזרתי?
אני שואלת לא רק כי רוצה רעיונות נקודתיים, אלא כי יותר חשוב לי מה המסר שעובר אליו בסוף, אילו כלים ישארו לו.
נכון, הוא עוד לא בן שלוש, אבל אנחנו מתמודדים עם הבעיות / קשיים האלה היום, ועצות, דעות ורעיונות שלכם יתקבלו בברכה.
אצלנו, במשפחה (לא בתא המצומצם דוקא) מאד מחשיבים ידע, תעודות, עורלות וכו'. בדומה לרוב חברי העולם המערבי. זה בהחלט בא לידי ביטוי בהתנשאות של בעלי הידע למשל מעל מעוטי הידע.
לא יודעת כפי שאורנה אומרת, כזה פשוט וזך, ללא רגשי אשמה וקטנות, כמעט ולא נשמע במחוזותינו (מלבדי, שלא יודעת כלום, ומאז שאורנה אמרה את זה לפני שנה בפארק, אני חוזרת על כך (בגאווה... )).
מקווה שהדר (ושאר ילדי כמובן) ירגיש בטוח בעצמו עד כדי שיוכל להגיד "לא יודע" כמו שהוא אומר היום, גם כשיגדל.
(לא ערכתי. כתבתי כך, ישר, לא מסודר... סליחה...)