על ידי אורלי_נ* » 15 מאי 2014, 17:22
לגבי ״הצד שלך״: את מנסה להגיד משהו ששאר האנשים כאן לא מצליחים לשמוע
יונת, אני מאוד לא מסכימה עם המשפט הזה.
אני שמעתי את
אישה במסע, אבל היא לא מוכנה בשום פנים ואופן לשמוע אותי.
הבעיה כאן היא לא מה נאמר, אלא זה שלא ניתנה הזדמנות לומר.
ספציפית לגבי אוטיסטים: גם לי זה קפץ, אבל העדפתי לא להגיד כלום כדי לראות אם אולי אורלי תכתוב משהו אחר לגמרי, או אולי היא בכלל לא תיכנס לנושא בהמשך ורק הזכירה אותו דרך אגב. אני עדיין חושבת שעדיף לתת לה הזדמנות להפתיע, אולי אלמד משהו מעניין.
אם אמרתי שנושא האוטיזם מעניין אותי ואני מעוניינת לחלוק מחשבה עליו למה שאשנה את דעתי?
אין לי שום כוונה להפתיע.
התיאוריה של הורות מקושרת רלוונטית לכל הילדים (ולמעשה לכל האנשים). מה שיש לי לומר על ילדים ישאר בדיוק אותו הדבר. כל כך קשה עד כמעט בלתי אפשרי לנהל דיון שלם על שום דבר. בא לי כבר פשוט לשחרר איזה משפט איך זה מתקשר לאוטיזם רק בשביל שכל תיאוריית הספקולציה ההזויה הזו תיפסק.
אבל אז זה לרוץ קדימה, זה לבוא ולדלג על כל מה שלשמו פתחתי את הדף הזה, על כל השלבים, ההבנות הקטנות, השיחות המשותפות, המסקנות וההארות שאני קיוויתי להרוויח מהדיונים פה, וכל זה בשביל להתמקד במשהו שאמור להיות עוד דרך שבה הורות מקושרת עשויה לתרום לילדים ולא מרכז העניין.
תגידו, נותר לדעתכן איזשהו סיכוי שמה שרציתי לומר בנושא יתקבל באהבה? נראה שלא משנה מה אומר אין לזה סיכוי. כי או שאצלב, או שלא אצליח לחדש, או שלא אפתיע. לא הייתה לי שום כוונה להותיר אף אחד המום. יש לי לחלוטין כוונה לעזור לילדים, כל הילדים, להיות מאושרים יותר.
אחת,
הגישה אומרת, בגדול, שילד זקוק לאדם אחד בחייו, או יותר נכון יכול להסתפק במבוגר אחד בחייו שיהיה אלפא, על מנת להתבגר ולממש את מלוא הפוטנציאל שבו.
אני שומעת ושמעתי גם בהתחלה. בגלל זה ניסחתי כפי שניסחתי וציינתי שילד יכול להסתפק. כפר של היקשרויות הוא מצב אידאלי, אבל אם אין כזה בנמצא, אז אפילו מבוגר אחד שיקח אחריות מלאה על הילד יסייע לו להתבגר בצורה בריאה.
מה שאני לא מצליחה להבין, זה איך זה יכול להתפרש כדבר רע. האם זה מאשים מישהו במשהו? וודאי שלא. ולצורך הדיון שנוסף- האם רק אימהות לילדים אוטיסטים אינן מושלמות? וודאי שלא. מה שנפלא זה שלפי התיאוריה הזו אין מאוחר מידי. אין. לא מסתכלים אחורה באשמה על אף אחד, כי אין אשמים. וגם אין על מה להצטער מכיוון שניתן להניע את המערכת להתקדמות ובריאות בכל רגע. זה אחד הדברים הכי מעודדים שאני שמעתי בכל הקשור לפסיכולוגיה של ילדים. כל ילד ירוויח מהרבה היקשרויות, אך עדיין יכול להסתפק באחת. יש מתכון מדויק? לא. יש מילים מסויימות להגיד או איזה טריק שיעשה את העבודה? לא. האם אדם אחד שיפגוש ילד ששרוי במצב מצוקה בחיים (בכוונה ההקצנה) בכוח אהבתו התמדתו ורצונו יכול להציל את אותו הילד ולאפשר לו התפתחות והתבגרות תקינה, למרות נסיבות חייו? כן.
אני מאמינה שכן.
נראה לי שהייתה חוסר הבנה מצד אורלי, לחוסר ההסכמה שהפסקנות של נויפלד מעוררת, עוד טרם אישה במסע התפרצה
יתכן מאוד שלא הבנתי שהנק' הזו מעוררת מחלוקת. וחבל. כי הנק' הזו היא המפתח לכל התיאוריה.
היא לא בעניין של אשמה, היא בעניין של אמונה, אופטימיות ותקווה.
זה רעיון מאוד מרכזי בתיאוריה. כשאני התחלתי ללמוד בצורה עמוקה את עקרונות הגישה הרעיון הזה הימם אותי. הוא תפס אותי במקום מאוד מאוד רגיש, מקום שסחבתי על עצמי רגשות אשם, תסכול, פחד, חוסר אונים. היה לי קשה מאוד לקבל אותו ובכלל להאמין בו. מהמקום שלי כאימא, הרגשתי שיש דברים ש"אבוד" לי לגביהם. במיוחד מי שמכירה פסיכולוגיה התפתחותית יודעת על מה אני מדברת. יש חלון הזדמנויות לכל שלב, כך לימדו אותנו. ופה מגיע מישהו, ואומר לי למה שיהיה אבוד? למה ההקצנה הזו וכל התחושות הקשות והשליליות האלו? למי זה תורם? ולמה שזה יהיה נכון? אולי ישנן התנהגויות שנראה כאילו הילד חסר משהו, או "נדפק". אבל זה לא נכון. הכל נמצא בו, מלוא הפוטנציאל האנושי גלום בתוכו, רק שאולי מסיבה כלשהי חלק ממנו לא מוגשם. תמיד יש איך להתקדם. גם אם צריך לצעוד אחורה בזמן, אז נצעד אחורה כדי שנוכל להתקדם.
אני לא חושבת שהיה צריך להתריע מפני הגשת רעיון. היה צריך לשאול את השאלות הנכונות כדי שאפשר יהיה להסביר.
חלוקית, גם אני מרגישה (והיו זמנים שהתבלבלתי) שזה התפקיד שלי להוביל את הילד במערכת היחסים שבנינו ולא להיפך.
היו פעמים,שמתוך הרצון להקשיב לילד, לנהל דיאלוג ולהתחשב ברצונותיו ביטלתי בלי משים את תפקידי כאימא. זה עשוי לבלבל.
הורות בעיני מעצם היותה ומהותה כוללת מאפיינים של כוח ביחסים. ברגע שאני לוקחת אחריות על מישהו אחר, צעיר יותר, מחליטה עבורו, לא תמיד מתחשבת בדעתו, לא תמיד משיקולים עניינים וטהורים, תמיד כמיטב יכולתי
נכון מאוד.
אני מציעה דרך נוספת להגדיר את המילה "כוח" מעבר לפירוש האוטומטי שרובנו ניתן לה.
כוח הוא משהו שיש לי, הוא משהו שניתן לי ע"י מישהו אחר. אם הילד שלי מאמין ביכולתי לטפל בו, מרשה לעצמו להיתלות בי ולהיות במנוחה מוחלטת, הלב שלו מחובר לשלי, הוא ירצה לשמח אותי, להיות "בצד שלי". הוא יעניק לי את הכוח להיות בעלת השפעה עליו. הוא יעניק לי את העוצמה הדרושה להיות אימא שלו. הוא יעניק את החשיבות הראויה לדעות שלי, למחשבות שלי, לערכים שלי.
כוח הוא לא כוחניות.
אם נדבר במונחים שניופלד משתמש בהם, זה ההבדל שבין הורה אלפא, להורה שהוא אלפא מקולקל.
[u]לגבי ״הצד שלך״: את מנסה להגיד משהו ששאר האנשים כאן לא מצליחים לשמוע[/u]
יונת, אני מאוד לא מסכימה עם המשפט הזה.
אני שמעתי את [po]אישה במסע[/po], אבל היא לא מוכנה בשום פנים ואופן לשמוע אותי.
הבעיה כאן היא לא מה נאמר, אלא זה שלא ניתנה הזדמנות לומר.
[u]ספציפית לגבי אוטיסטים: גם לי זה קפץ, אבל העדפתי לא להגיד כלום כדי לראות אם אולי אורלי תכתוב משהו אחר לגמרי, או אולי היא בכלל לא תיכנס לנושא בהמשך ורק הזכירה אותו דרך אגב. אני עדיין חושבת שעדיף לתת לה הזדמנות להפתיע, אולי אלמד משהו מעניין.[/u]
אם אמרתי שנושא האוטיזם מעניין אותי ואני מעוניינת לחלוק מחשבה עליו למה שאשנה את דעתי?
אין לי שום כוונה להפתיע.
התיאוריה של הורות מקושרת רלוונטית לכל הילדים (ולמעשה לכל האנשים). מה שיש לי לומר על ילדים ישאר בדיוק אותו הדבר. כל כך קשה עד כמעט בלתי אפשרי לנהל דיון שלם על שום דבר. בא לי כבר פשוט לשחרר איזה משפט איך זה מתקשר לאוטיזם רק בשביל שכל תיאוריית הספקולציה ההזויה הזו תיפסק.
אבל אז זה לרוץ קדימה, זה לבוא ולדלג על כל מה שלשמו פתחתי את הדף הזה, על כל השלבים, ההבנות הקטנות, השיחות המשותפות, המסקנות וההארות שאני קיוויתי להרוויח מהדיונים פה, וכל זה בשביל להתמקד במשהו שאמור להיות עוד דרך שבה הורות מקושרת עשויה לתרום לילדים ולא מרכז העניין.
תגידו, נותר לדעתכן איזשהו סיכוי שמה שרציתי לומר בנושא יתקבל באהבה? נראה שלא משנה מה אומר אין לזה סיכוי. כי או שאצלב, או שלא אצליח לחדש, או שלא אפתיע. לא הייתה לי שום כוונה להותיר אף אחד המום. יש לי לחלוטין כוונה לעזור לילדים, כל הילדים, להיות מאושרים יותר.
אחת,
[u]הגישה אומרת, בגדול, שילד זקוק לאדם אחד בחייו, או יותר נכון יכול להסתפק במבוגר אחד בחייו שיהיה אלפא, על מנת להתבגר ולממש את מלוא הפוטנציאל שבו.[/u]
אני שומעת ושמעתי גם בהתחלה. בגלל זה ניסחתי כפי שניסחתי וציינתי שילד יכול להסתפק. כפר של היקשרויות הוא מצב אידאלי, אבל אם אין כזה בנמצא, אז אפילו מבוגר אחד שיקח אחריות מלאה על הילד יסייע לו להתבגר בצורה בריאה.
מה שאני לא מצליחה להבין, זה איך זה יכול להתפרש כדבר רע. האם זה מאשים מישהו במשהו? וודאי שלא. ולצורך הדיון שנוסף- האם רק אימהות לילדים אוטיסטים אינן מושלמות? וודאי שלא. מה שנפלא זה שלפי התיאוריה הזו אין מאוחר מידי. אין. לא מסתכלים אחורה באשמה על אף אחד, כי אין אשמים. וגם אין על מה להצטער מכיוון שניתן להניע את המערכת להתקדמות ובריאות בכל רגע. זה אחד הדברים הכי מעודדים שאני שמעתי בכל הקשור לפסיכולוגיה של ילדים. כל ילד ירוויח מהרבה היקשרויות, אך עדיין יכול להסתפק באחת. יש מתכון מדויק? לא. יש מילים מסויימות להגיד או איזה טריק שיעשה את העבודה? לא. האם אדם אחד שיפגוש ילד ששרוי במצב מצוקה בחיים (בכוונה ההקצנה) בכוח אהבתו התמדתו ורצונו יכול להציל את אותו הילד ולאפשר לו התפתחות והתבגרות תקינה, למרות נסיבות חייו? כן.
אני מאמינה שכן.
[u]נראה לי שהייתה חוסר הבנה מצד אורלי, לחוסר ההסכמה שהפסקנות של נויפלד מעוררת, עוד טרם אישה במסע התפרצה[/u]
יתכן מאוד שלא הבנתי שהנק' הזו מעוררת מחלוקת. וחבל. כי הנק' הזו היא המפתח לכל התיאוריה.
היא לא בעניין של אשמה, היא בעניין של אמונה, אופטימיות ותקווה.
זה רעיון מאוד מרכזי בתיאוריה. כשאני התחלתי ללמוד בצורה עמוקה את עקרונות הגישה הרעיון הזה הימם אותי. הוא תפס אותי במקום מאוד מאוד רגיש, מקום שסחבתי על עצמי רגשות אשם, תסכול, פחד, חוסר אונים. היה לי קשה מאוד לקבל אותו ובכלל להאמין בו. מהמקום שלי כאימא, הרגשתי שיש דברים ש"אבוד" לי לגביהם. במיוחד מי שמכירה פסיכולוגיה התפתחותית יודעת על מה אני מדברת. יש חלון הזדמנויות לכל שלב, כך לימדו אותנו. ופה מגיע מישהו, ואומר לי למה שיהיה אבוד? למה ההקצנה הזו וכל התחושות הקשות והשליליות האלו? למי זה תורם? ולמה שזה יהיה נכון? אולי ישנן התנהגויות שנראה כאילו הילד חסר משהו, או "נדפק". אבל זה לא נכון. הכל נמצא בו, מלוא הפוטנציאל האנושי גלום בתוכו, רק שאולי מסיבה כלשהי חלק ממנו לא מוגשם. תמיד יש איך להתקדם. גם אם צריך לצעוד אחורה בזמן, אז נצעד אחורה כדי שנוכל להתקדם.
אני לא חושבת שהיה צריך להתריע מפני הגשת רעיון. היה צריך לשאול את השאלות הנכונות כדי שאפשר יהיה להסביר.
חלוקית, גם אני מרגישה (והיו זמנים שהתבלבלתי) שזה התפקיד שלי להוביל את הילד במערכת היחסים שבנינו ולא להיפך.
היו פעמים,שמתוך הרצון להקשיב לילד, לנהל דיאלוג ולהתחשב ברצונותיו ביטלתי בלי משים את תפקידי כאימא. זה עשוי לבלבל.
[u]הורות בעיני מעצם היותה ומהותה כוללת מאפיינים של כוח ביחסים. ברגע שאני לוקחת אחריות על מישהו אחר, צעיר יותר, מחליטה עבורו, לא תמיד מתחשבת בדעתו, לא תמיד משיקולים עניינים וטהורים, תמיד כמיטב יכולתי[/u]
נכון מאוד.
אני מציעה דרך נוספת להגדיר את המילה "כוח" מעבר לפירוש האוטומטי שרובנו ניתן לה.
כוח הוא משהו שיש לי, הוא משהו שניתן לי ע"י מישהו אחר. אם הילד שלי מאמין ביכולתי לטפל בו, מרשה לעצמו להיתלות בי ולהיות במנוחה מוחלטת, הלב שלו מחובר לשלי, הוא ירצה לשמח אותי, להיות "בצד שלי". הוא יעניק לי את הכוח להיות בעלת השפעה עליו. הוא יעניק לי את העוצמה הדרושה להיות אימא שלו. הוא יעניק את החשיבות הראויה לדעות שלי, למחשבות שלי, לערכים שלי.
כוח הוא לא כוחניות.
אם נדבר במונחים שניופלד משתמש בהם, זה ההבדל שבין הורה אלפא, להורה שהוא אלפא מקולקל.