על ידי חברה* » 20 דצמבר 2012, 20:16
+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+
קוראת ומתעניינת. מעלה גם לי שאלות באותו נושא ממקומות אחרים.
מעניין אותי לשמוע יותר על חווית החברות עם החברה האחרונה שאיתה הרגשת קרבה וחום. אם מתחשק לך לשתף..
שלי, אגב, הייתה ממש מזמן. בתקופת הילדות - התבגרות. חברות באמת קרובה, כמו זוגיות. משהו כמעט מאוחד. ואחרי ההתפקחות ממנה, עברתי דרך תקופה של אכזבה קשה ומהפחד איפשרתי רק חברויות של חברים בנים, זה היה גם גיל כזה. ואח"כ אט אט חזרתי לחברויות נשיות, היום לדעתי שום דבר לא משתווה אליהן. אבל רק מאז שהפכתי לאמא נקרו בדרכי חברויות משמעותיות עם בנות שוב.
כמובן שאף אחת מהן אינה מתקרבת לאינטימיות הנשית שחוויתי בקשר הילדי ההוא. נשארה כמיהה או פנטסיה, במובן מסויים, למצוא כזו שוב. אבל זה כמובן לא אפשרי כבר ברגע שיש משפחה.
אז בעצם אני שואלת את עצמי עכשיו, למה אני מצפה מחברות כזו שמתפתחת בחיים הבוגרים ומה אני חושבת על חברות כזו.
והדברים שעולים לי הם שאני מצפה לקרבה אמיתית, לרצון לשתף באמת מהקרביים, כמו שגם אני יכולה לעשות כשמושגת אינטימיות ברמה גבוהה. ולרצון אמיתי לעזור ויכולת לשים לפעמים את הצד השני קודם. מין משהו אלטרואיסטי כזה, שיוצא ממני ביחסים שכאלו אבל עד היום לא קיבלתי חזרה באף קשר.
ומה שאני עוד חושבת על חברות כזו שנרקמת כשכבר יש משפחה, וזה כבר יותר מצפייה באופן פרקטי בחיי, הוא כמה משמעותי הצורך בלהיות באותו הסטטוס בדיוק. כלומר אותו מספר ילדים, בגילאים קרובים. זה מאפשר את הקרבה המקסימלית לדעתי מתוך הטבעיות שבה אפשר באמת להבין את הצד השני על צרכיו ודרך התנהלותו בעולם.
[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]
קוראת ומתעניינת. מעלה גם לי שאלות באותו נושא ממקומות אחרים.
מעניין אותי לשמוע יותר על חווית החברות עם החברה האחרונה שאיתה הרגשת קרבה וחום. אם מתחשק לך לשתף..
שלי, אגב, הייתה ממש מזמן. בתקופת הילדות - התבגרות. חברות באמת קרובה, כמו זוגיות. משהו כמעט מאוחד. ואחרי ההתפקחות ממנה, עברתי דרך תקופה של אכזבה קשה ומהפחד איפשרתי רק חברויות של חברים בנים, זה היה גם גיל כזה. ואח"כ אט אט חזרתי לחברויות נשיות, היום לדעתי שום דבר לא משתווה אליהן. אבל רק מאז שהפכתי לאמא נקרו בדרכי חברויות משמעותיות עם בנות שוב.
כמובן שאף אחת מהן אינה מתקרבת לאינטימיות הנשית שחוויתי בקשר הילדי ההוא. נשארה כמיהה או פנטסיה, במובן מסויים, למצוא כזו שוב. אבל זה כמובן לא אפשרי כבר ברגע שיש משפחה.
אז בעצם אני שואלת את עצמי עכשיו, למה אני מצפה מחברות כזו שמתפתחת בחיים הבוגרים ומה אני חושבת על חברות כזו.
והדברים שעולים לי הם שאני מצפה לקרבה אמיתית, לרצון לשתף באמת מהקרביים, כמו שגם אני יכולה לעשות כשמושגת אינטימיות ברמה גבוהה. ולרצון אמיתי לעזור ויכולת לשים לפעמים את הצד השני קודם. מין משהו אלטרואיסטי כזה, שיוצא ממני ביחסים שכאלו אבל עד היום לא קיבלתי חזרה באף קשר.
ומה שאני עוד חושבת על חברות כזו שנרקמת כשכבר יש משפחה, וזה כבר יותר מצפייה באופן פרקטי בחיי, הוא כמה משמעותי הצורך בלהיות באותו הסטטוס בדיוק. כלומר אותו מספר ילדים, בגילאים קרובים. זה מאפשר את הקרבה המקסימלית לדעתי מתוך הטבעיות שבה אפשר באמת להבין את הצד השני על צרכיו ודרך התנהלותו בעולם.