בואי נבהיר דבר אחד על ההתחלה, דבר שחשבתי שהוא מובן מאליו:
חובה להפסיק [הכאה של ילד] לחלוטין מיידית. אין שום מקום לזוז ימינה ושמאלה פה.
נו, ברור!
אין בינינו שום מחלוקת על מה
צריך לעשות. אני מדברת על
איך עושים את זה. ואיך עושים את זה יעיל.
צריך להפסיק להכות ילדים. ואם כבר מדברים על זה, צריך גם להפסיק לצעוק עליהם באופן אלים, חסר פרופורציות, כי הצעקות האלה לא הרבה פחות גרועות ממכות.
דבר שני: גם לי ברור שזאת אמא לא אלימה, שנמצאת במצב מצוקה זמני.
ודווקא בגלל זה
לא ברור לי שהיא יכולה להחליט החלטה קוגניטיבית נאצלת כזאת ולעמוד בה.
ולמה? כי היא נמצאת במצב מצוקה פיזיולוגי/רגשי רציני.
וכשאת במצב מצוקה פיזיולוגי, המצב הפיזיולוגי מכתיב ומגביל את קשת ההתנהגויות הזמינות.
בתכלס,
הבחירה ההתנהגותית שלך מוגבלת.
וזה לא רצוני.
זה לא אומר שאין שום אופציה אחרת אלא להכות ילד קטן. יש אופציות אחרות. אבל קודם כל צריך להבין מה המצב הפיזיולוגי מכתיב לך, מה הן ההתנהגויות הזמינות במצב כזה, ואיך אפשר להבין את האפשרויות הזמינות ומתוכן לבחור את האפשרות הפחות גרועה, למשל לנשוך שפתיים, לקפוץ מהמיטה, לצאת מיידית מהבית אל המחסן ולצרוח שם את נשמתך עד שתירגעי. ואולי גם לקחת מגבת, לגלגל אותה לחבל ולכסח שם איזה רהיט ישן במכות. או לצאת מיידית להליכה של חצי שעה ושימות העולם. כי יש מצבים שבהם
זה כל מה שאפשר לעשות. ואם את לא יודעת את זה, ואם את לא מפרגנת לעצמך את האפשרות-הפחות-גרועה (כי גם היא לא מי-יודע-מה לגיטימית, ונדמה לך שאת צריכה להתנהג יותר יפה ועם יותר שליטה עצמית) אז שום שלט תזכורת לא יעזור.
עכשיו, אני לא רוצה להניח שום דבר על
פלונית אלמונית. כי אולי היא במצב שאני מתארת - ואולי לא. אני מדברת עקרונית. אני מדברת על אמא היפותטית שנמצאת במצב היפותטי של מצוקה, מצב שדוגמה אחת שלו אני מכירה מאוד מקרוב.
והמצב הוא כזה: יש לך ילד שבאופן מתמיד, על פני שנים, דורש ממך יותר ממה שיש לך.
והרזרוות שלך הולכות ומתרוקנות.
ואז את מגיע לסף המצוקה הפיזיולוגי. יכולות להיות מגוון סיבות שמזרזות את ההגעה לסף הזה. אולי מחסור בשינה. קלאסי. אולי תזונה מחלישה שמשפיעה על תפקוד מערכת העצבים שלך. אולי טראומה בלידה, שלא באמת הצלחת להתאושש ממנה. אולי דברים קדומים יותר בהיסטוריה שלך. אולי שילוב של כולם. לא משנה.
מה שמשנה כרגע, זה כשכהילד שלך לא הולך לישון, או עושה אחד ממאה דברים שמפעילים אצלך את הטריגר, את נכנסת למצב מגננה פיזיולוגי.
Fight or Flight.
וכשאת במצב כזה,
הפעוט הקטן, החמוד, הרך והעגלגל שלך הוא האויב
פשוט ככה.
וזה לא מה
שאת חושבת, זה מה
שמערכת העצבים שלך חושבת. והיא מתנהגת בהתאם.
כשהילד שלך נהיה האויב, כשמערכת העצבים שלך נכנסת למצב מגננה ומתייחסת אליו כאל כזה, כל מה שאת רוצה זה
להגן על עצמך מפניו.
ונורא חשוב להבין: המצב הזה איננו רצוני.
אני חוזרת: זה איננו מצב רצוני.
כניסה למצב fight or fight נעשית כהחלטה עצבית אוטונומית.
אין לנו ולא יכולה להיות לנו שליטה על זה.
וכשאת, אני,
פלונית אלמונית, הילד של מאי, השכן ממול וכל אדם אחר על כדור הארץ נכנס למצב של fight or flight, אוטומטית מגוון ההתנהגויות שלו משתנה.
ההתנהגויות הכי זמינות נהיות התנהגויות של תקיפה או בריחה: תנועה אינטנסיבית. ריצה. הנפת איברים. הנפת חפצים. צעקות והרמת קול. זריקת דברים. הדיפה. הכאה.
וההתנהגויות החברתיות הזמינות מצטמצמות במידה משמעותית. היכולת שלך ליישם אותן נפגעת. זמנית, כמובן. רק כל עוד את נמצאת במצב הפיזיולוגי הזה.
והיכולת שלך להרגיש בטוחה ומוגנת, וליצור אצל אנשים אחרים (כולל הפעוט שלך) תחושת בטחון ומוגנות - יורדת בצורה תלולה.
לא מן הנמנע שהפעוט מגיב לזה. באופן כללי, אנשים (ויונקים חברתיים אחרים) מווסתים זה את זה מהבחינה הזאת. אם אדם אחד נמצא במצב רגיעה ובטחון, הוא משדר את זה לאנשים שסביבו ועוזר להם להיכנס למצב רגיעה ולהישאר בו. אם הוא נכנס למצב מגננה - הוא משדר את זה לאחרים וגורם להם להיות הרבה יותר קרובים (אם לא להיכנס ממש) למצב הנ"ל.
על אחת כמה וכמה ילדים, שמאוד תלויים בהורים לצורך רגולציה רגשית/פיזיולוגית כזאת.
עכשיו, ברור שזה לא שחור ולבן. עדיין יש לנו
קשת התנהגויות זמינות, חלקן יותר מתאימות לתפקוד אמהי וחלקן פחות.
ואנחנו יכולות לבחור מתוכן.
אבל שוב, חשוב להבין שבמצב fight or flight עצם היכולת לבחור בין התנהגויות שונות משתנה. מצטמצמת. כי בחירה כזאת דורשת כישורים קוגניטיביים מסוימים, חשיבה, שיפוט, הפעלת שיקול דעת, והכישורים האלה נדחקים הצידה לטובת כישורים הישרדותיים של תגובה מהירה ואוטומטית. אז צריך לדעת איך לדבר עם המערכת כשהיא במצב כזה. אולי שילוט על המקרר יהיה בבחינת כוסות רוח למת, כי האמא המתקיפה/מותקפת
לא תראה את השלט. הוא יסונן החוצה בדרך מהעיניים למוח, או שהוא יגיע לה למוח אבל יידחק לרמה תת-הכרתית, ולעולם לא יגיע לה לתודעה.
עד שהיא תצא מהמצב, ואז יהיה מאוחר מדי.
וגם: יש לנו יכולת פוטנציאלית להשפיע, כל מיני פטנטים רצוניים שאפשר לבחור בהם, שיכולים לסייע למערכת העצבים שלנו
לצאת ממצב F&F ולתוך מצב רגוע/בטוח יותר.
שוב: אנחנו לא יכולים להגיד למערכת העצבים "יאללה, תפסיקי להיות אידיוטית, זה הבן שלי, זה לא האויב. צאי מזה ותירגעי".
אבל אנחנו כן יכולים לעשות כל מיני דברים פיזיים שיסייעו לה לצא מזה ולהירגע.
אבל, שוב, כדי לעשות את זה, אנחנו קודם כל צריכות להכיר ולהבין שזה המצב. ולכבד את הגוף שלנו, כי מה שנראה לנו כהתנהגות הרסנית ומזיקה ושפלה, היא בעצם ניסיון הירואי ונואש של הגוף שלך להגן עלייך, לשרוד, להישאר בחיים.
ברור, זה ניסיון שמתבטא בצורה הכי לא מתאימה למצב, שהתוצאות שלו אכן הרסניות. ועדיין: אני רוצה לעודד אותנו קודם כל להבין את עצמנו. לכבד את האופן שבו הגוף שלנו פועל, כי זה הגוף שלנו, אין אחר. ומתוך ההבנה הזאת, בלי לוותר ובלי להתייאש ובלי להשלים עם מצב גרוע, למצוא את הפתרונות
היעילים שיעזרו לנו להתמודד עם המצב
ולהפסיק להכות את ילדינו הרכים ולצעוק עליהם.