יחס, את מוזמנת לכתוב פה, לספר על עצמך ולדבר םע אנשים אחרים, אבל כרגע את מציפה עם ההודעות של הרבה דפים, לא ברור מה את רוצה להגיד, וקשה להשתלב.
בתור התחלה, תבחרי לך דף שהכי מתאים למה שאת רוצה להגיד, או שתפתחי דף משל עצמך (ראי הוראות ב [po]דף חדש[/po] ו [po]שם דף מתאים[/po]) ותמשיכי שם.

הודעות תלושות שמפוזרות בדפים שונים - יימחקו.

תודה @}

פוסט חדש מהבלוג שלי שנוגע קצת בהתפתחות הילד דרך צעצועים:
http://ansashes.blogspot.com/2012/01/blog-post.html [po]דף בלוג[/po].

מה את רוצה לחזק אצלו?

תודה.

איבחון פסיכודדקטי נעשה באופן פרטי והתוצאות נמסרות לכם ההורים בלבד. אין "למערכת" אפשרות לדעת עליו אם לא דיווחתם ובוודאי ללא ויתור סודיות ממכם.
האיבחון נותן ידע וכלים רק למי מיודע לקרוא אותו כמו מורה להוראה מתקנת.
מנסיון הוא אינו נותן הרבה רק כשיש הרבה בעיות וצריך למקד אותן. לעומת איבחון עדיף להפגש עם מורה להוראה מתקנת באופן פרטי ולאחר מספר מפגשים היא תדע לאן כדאי לפנות ומה הכוחות ומה הקשיים.
בקשר לריחוף (קשב???) אפשר לבחון במקומות כמו אצל רמי כץ שגם נותנים הדרכה.
בכלל גיל 6 הוא נורא צעיר לאיבחון אלא אם כן יש קשיים רציניים.

דיפדפתי קצת בכל מני דפים שקשורים להתלבטות שלי.

אני אמא לילד בן 6 וקצת בחינוך ביתי.
חשבתי לקחת אותו לאיבחון .
היום שמעתי את המונח : איבחון פסיכו-פדגוגי.

לפעמים אני חושבת לעשות את זה , כי כבר מזמן נראה לי שיש לו את הדרכים המענינות שלו בעולם(נו מה , כמו כולם).
לדעתי הוא קצת איטי ונוטה לדחיינות .הוא ילד עליז ונבון ,הוא חמוד ,אולי תמים וקצת מרחף.קשה לי להניח את האצבע .

אני לא חושבת על האיבחון הזה כמשהו שסוף סוף יפתור את כל בעיותיי .
אני רק מקווה שיאירו בפניי דרכים כיצד לחזק אצלו כישורים ולעקוף כל מני שיטות ודרכים שפחות יצליחו אצלו.
נשמע ריאלי?

עינין נוסף שבן זוגי העלה הוא שמא האיבחון עלול להוביל אותנו לבעיות מסוגים שונים עבורינו, כמי שנמצאים בחינוך ביתי.
לדעתי ,האיבחון הזה הוא לטובת הילד וגם ההמלצות,אם ינתנו , (נניח ריפוי בעיסוק /מוסיקה וכ' )גם כן יתרמו לטובת הילד .וחוץ מזה ,שאפשר לישם אותן ואפשר להמירן למה שאנחנו חושבים לטוב ומתאים.
העינין הוא שכנראה הוא חושש שהמערכת פתאום 'תכנס לנו לחיים '.

למישהו יש ניסיון והמלצות ?

צפריר שלום! דבריך לגבי ה"דאגנות האמהית" - נגעו לליבי. כסטודנטית לגננות במסלול החינוך המיוחד, הנני מוצאת עצמי שבורה יותר ויותר מכמות ה"דאגות" שמייצרת מערכת החינוך! עד כי אני חשה כי לא רואים את הילד השלם כי אם את סך - ליקוייו...
כמי שמגיעה מן התחום האנתרופוסופי אך מתעניינת בנושא גן ולדורף מיוחד (בהקמת גן כזה) - אני נתקלת במבוי סתום: הגישה הרווחת היא "לעשות כל עוד אפשר - רק עכשיו (הגיל הרך) כי אחר-כך כבר יהיה מאוחר". הלחץ הרב של המערכת (בריאות, חינוך), הצורך הכל-כך מובן של ההורים לדעת כי הם עושים דברים למען ילדיהם ולא נשארים חסרי אונים - מרחיק אותי מן החזון שלי - לפתוח גן מיוחד עוטף, מקבל - וגם מתערב בגבול הטעם הטוב (ובדרכים אלטרנטיביות).

[u]אז אני מאמינה שכל מה שקורה, בא לקדם אותנו בחיים[/u]
ומכאן בכל מקרה את מתקדמת.
חינת התועלת האישית נמצאת אישית. ואת בוחנת בהחלט. המשיכי בהתבוננות. התבוננות ללא תגובה.

קראתי את הדיון פה , מאוד מענין עבורי . הילד שלנו בן שנתיים וחצי , ורק בזמן האחרון אני יכולה לומר שאני נושמת .
במהלך השנה הראשונה הקפדתי על הביקורים בטיפת חלב , המליצו לנו שנעשה לו פזיוטרפיה - עשינו וזה היה זוועה !! הילד צרח שם ונהיה עוד יותר נוקשה ממה שקודם . חוץ מזה שלא ממש הבנתי מה הבעיה איתו .
בנוסף ,יש את אמא שלי , שמבחינתה , מה שאני עושה זה עוול (לא הולך לגן ...) ,שאני בכלל לא משקיעה בו אם אני לא מדברת אליו בכל שעות הערות שלו , לא מאתגרת אותו במשחקים (שמתאימים ,לדעתי ,לגיל חמש)...

אז עכשיו כבר אין טיפת חלב כל חודשיים , את המחשבות על אמא אני מנטרלת , וגם מווסתת את הביקורים שלה למינימום (אכזרי ,אם כי חיוני) , אנחנו בבית או במפגשים או עושים קניות , שליחיות , וכ
אני מרגישה את הילד שלי . נטו .

במקרה דיברתי עם אדם נפלא שלומד שיטת פלדנקריז , דיברתי איתו על זה שלילד יש קושי בזה שכשהוא נופל הוא ישר נופל על הראש . הוא הסביר לי שזו בעיה בעצם בגמישות , שווי משקל וכ והתחלנו לבוא לטיפול . הוא יצר עם הילד קשר נעים ועכשיו זה מאפשר ממש עבודה עם תרגילים (מה שבפזיו. גרם לצרחות ).

אני חושבת שכהורים ואנשים , זה יכול לעזור אם נלמד על כל מני שיטות ריפוי . אולי בי"ס היה מקום פונקציונלי יותר ,אם הינו לומדים שם על עיסוי , צמחי מרפא , עזרה ראשונה למי שחוטף התקף לב ברחוב...
באחרונה גם אנחנו מקבלים טיפול הומאופטי (ילדי ואנוכי) , כי חשבתי שזה יכול לעזור , בנוסף לעצה מחברה פסיכולוגית .
טוב לי עם השיטות האלה , טוב לי שאין תופעות לוואי , אני מרגישה שאני לא מבזבזת אנרגיות וגם לא מבזבזת את הזמן של הילד .

[u]כיצד כל סיטואציה משרתת אותך[/u]
זה אותו דבר כמו מה שאני קוראת "שיעור"?

כי בזכות האלרגיות של ילדי נפתח לי הלב לקרוא ולהבין חומר חשוב על תזונה (שמתקשר לנושאים נוספים כמו מיסחור, בריאות ורפואה, אקולוגיה ועוד).
בזכות האלרגיות של ילדי נפתח גם לבן זוגי הלב, בסופו של דבר, להעריך את חשיבותה של תזונה טבעית, מלאה ובריאה.
בזכות האלרגיות של ילדי אני הכרתי עוד ענפים של "ריפוי אלטרנטיבי" ולבן זוגי נפתח הלב להעריך אותם גם הוא (אילולא היה הינוקא מגיע למצב [b]כל כך קשה[/b] המשפחה היתה ממשיכה "לא להאמין" באלרגיות, וגם "לא להאמין" בריפוי).
בזכות מה שקרה לבני אני אפילו למדתי לקום ולבקש תמיכה רגשית מחברי.

לזה אתה מתכוון?

אני לא בחרתי בזה. הייתי מעדיפה שני ילדים בריאים לגמרי, אבל אם זה כבר קרה - אז אני מאמינה שכל מה שקורה, בא לקדם אותנו בחיים.
לזה אתה מתכוון?

בשמת,
את מאה אחוז. כל פעילותך היתה ועודנה כפי שצריך.

שאננות או דאגה הן היינו הך.
התבוננות היא אותה יכולת להתבונן מבלי להגיב ולראות כיצד כל סיטואציה משרתת אותך, את זוגך ואת כל המשפחה. מכאן, דרך ההווה, נפתחים השערים להבראה. הבראה מלאה.

אוי, צפריר, אני קוראת ויוצאת מבולבלת.

אני חושבת ככה:
במשך חודשים היה עיכוב בהתפתחות של הילד ואני לא דאגתי. הוא היה בריא ושמח וגדל לאט, ואני קיבלתי את זה כתוצאה של האלרגיות, ובגישה של "בינתיים אין מה לעשות, ויהיה בסדר".

ואז היתה החמרה קשה (דימום כבד רצוף שהייתי חייבת לעצור), והרופא התייחס אלי כפושעת מזניחה.

זה גרם לי להרגיש קצת אשמה:
[list]
[*] אולי הייתי צריכה לרוץ אליו מוקדם יותר, כשחשבתי להתייעץ איתו, ולא לחכות להחמרה כזאת?
[/list]
(כבר ביררתי את שמו כמה חודשים קודם, אבל לא חשבתי שהוא יוכל לעזור. ידעתי מה יש לבני, וידעתי שאין לזה פתרון. אבל עובדה שלא ידעתי על האפשרות לאכול בעצמי את הפורמולה המגעילה וכך לספק חלב לו לא אלרגני. וגם הוא לא היה אומר לי את זה לולא התרגז עלי ושלף את זה בתור משהו "להעניש" אותי. אילולא היה מתרגז עלי, רעיון הפורמולה בשבילי לא היה עולה בכלל! בקיצור, איזו מתנה! הכל לטובה!).
[list]
[*] חבל שלא הלכתי לאייפק מייד כששמעתי עליו לראשונה.
[*] חבל שלא תפסתי את גודל העיכוב ההתפתחותי שלו, ולא הבנתי את הקריטיות של הברזל וכו' וכו'.
[/list]

אז מה שאתה אומר הוא, אולי:
אין מקום לרגשי האשמה.
לא היית צריכה לפעול לפני שפעלת.
?
או לא?

אבל מצד שני אתה כן אומר שעם ילד קטנטן האחריות אצלי. איפה האחריות? איפה ההתבוננות? האם זה היה אחראי או לא אחראי מצדי להסתפק בהתבוננות ובאהבה בלבד, עד הרגע שבו בחרתי לחפש עצת מומחים?
איפה עובר קו השינוי - מהתבוננות בלבד, שבה אני רואה אחריות שמתבטאת באי התערבות - ל"אחריות" שמתבטאת בהתערבות?

אתה מדבר על הדאגה, ואני דווקא מרגישה שמה ששלט אצלי היה שאננות.
גם היום, גם ברגעים של ייאוש ממצב הילד, האמת היא שעמוק בפנים אני לא דואגת לו. אני מרגישה שהוא חזק ושאכן יש בעיה אבל היא לא מאיימת על חייו. בכל זאת אני רוצה שהוא לא ייפגע באופן בלתי הפיך.

[u]אם אני מנסה לתרגם, זו קריאה לאי-היפוכונדריות (בנוגע לילדיהן) של אמהות[/u]
על פני קריאה ל... הדגשת אותו מקום של התבוננות ככלי מרכזי ועיקרי בהורות. התבוננות על פני חיפוש ובדיקה.
התבוננות והתענינות בילד עצמו נדרשת כפי שההורה עצמו מעוניין בתשומת לב בעבור עצמו.
כאן, שוב בזהירות, אותו חיפוש אחר בעיות או נכויות הנובע מדפוס של דאגה או דאגנות, משרת את הדואג/ת בעיקר ובאופן פרדוכסלי מכניס את אותם בעיות נדרשות אל תחת הכותרת של [po]איך אנחנו משתמשים בילדים שלנו[/po].

לעתים קרובות אנו נדרשים לסבה לדאגה רק מתוך האדרת הדאגה. או אותה התמכרות חברתית לדאגה, לפחד, לחרדה, לגבולות שמעבר להם עשויה להתגלות אמונה, ידיעה, אינטואיציה, הגבולות שמאפשרים לברוח מהודייה, ולהתעלם מהמובן מאליו, עד שהמובן מאליו איננו מתקיים עוד.
התמכרות זו לדאגה ולחוסר נמצאת כגורם מייצב. עם זאת, כאשר ההפריה של אותה נכות חברתית לרמה האישית מפריעה לתפקוד, הרי שנאמנים לאותה התבוננות שדובר בה כבר, עלינו לחפש אחר איזון שיאפשר תפקוד משופר או בריא. נאמר רק שההודייה וההתמקדות בהוויה, בהווה, כאן ועכשיו הם המפתח היעיל ביותר להתאזנות מחודשת.

תהליכים אלה של האדרת הדאגה, הפחד והחוסר עד להיפוכם לרמה של אמונה ידיעה ואינטואיציה, הם עיקר תהליך האיזון הכולל.
מכאן שהבריאות הבריאה מאפשרת איזון, חוסר איזון, איזון מחודש וכן הלאה.. גלים אלה של איזון וחוסר איזון נמצאים כעונות השנה, והשנים אם כך מצביעות על השינויים אשר בדרכם מצביעים על אותה הבשלה.
הבשלה זו או צמיחה זו, בתקופת הילדות, מהווה בסיס לאיזון האישי, זה המקומי, ביחס לאיזון הגלובלי, זה הכללי.

כאשר אנחנו מתערבים שם לצרכינו, לחיזוק אשליית השליטה בחיינו ובחיי ילדינו, כמו בכל פעולה שאנו נוקטים, אנו בהכרח משפיעים כחותם בדונג על אותו בסיס, אותו מצע בסיסי עליו מבשילה וצומחת אותה אישיות פרטנית, אותו ילד. כאשר נתמקד בהתבוננות שאינה מגיבה אלא לומדת, תעלה אותה תבונה שתניח את אותן התערבויות הכרחיות, בזמנן ובדרך המניחה בידי האדם את האחריות לתפקודו. עד כמה שניתן.


<יורחב, מורחב, הורחב>

[u]האם עד כאן ברור?[/u]
אני חושבת שכן.
אם אני מנסה לתרגם, זו קריאה לאי-היפוכונדריות (בנוגע לילדיהן) של אמהות.

גילה,
קראי את הדברים לעומקם.
בשרש הדברים הכל בסדר. בשרש הדברים עד שאין הפרעה ניכרת לתיפקוד, או הבעת מצוקה, הכל בסדר. גם אותו אדם, או ילד או אשה שחסרים ברזל ואינם מודעים לכך אבל מתפקדים בסדר [b]לדעתם[/b] נמצאים באיזונם ואין כלל צורך להתערב.
אבל, וכך הדברים קורים, באותו רגע שהאדם עצמו נוכח בחוסר איזונו או בתפקוד לקוי, ולצורך זה כאשר מדובר בילדים קטנים וקטנטנים מאחריות ההורה להתבונן שם ולזהות חוסר תפקוד שכזה - וכל עוד לא עלה זהוי שכזה, בהנחה שההתבוננות מתרחשת (כמובן מאליו), אין כל צורך בהתערבות. כאשר מזהים חוסר תפקוד וחוסר נוחות של האדם, בהחלט יש מקום [b]להציע[/b] עזרה ולהניח אותה רק כאשר יש היענות. שוב, לגבי ילדים קטנטנים העזרה תונח שם בכל מקרה.

נתבונן על אחד מגורמי הבעיות - אותו חיפוש אחר בעיות. חיפוש העולה מתוך דאגה. מכאן, עצם הדאגה (המואדרת למדרגת תכונה חיובית או נדרשת באמהות או בהורות) עשויה לייצר בעיות בפני עצמה. שנמצא הדואג נרגע רק כאשר הוא מוצא את המקום לדאגה.
מכך שאם אני טיפוס דואג אני אשגע את הילדים שלי בבדיקות אין קץ עד שתהיה סבה לדאגה. סיבה חדשה זו תהיה איזו מחלה או חוסר תפקוד של הזולת אשר יניחו לי את התפקוד המוצלח ביותר בעבורי: לדאוג. אז אוכל לדאוג ולהיות רגוע, שיש מושא לדאגתי. אז יהיה לי תפקיד.

והימנעות מאלה, הבדיקות והחיפוש הפיזי והכימי אחר בעיות, עשויה דווקא היא בריאות ושוויון נפש. הימנעות זו אם כך חיונית ביותר לעניין בריאותו ואיזונו של הילד. הימנעות זו עשויה להצליח כאשר אנו למדים להתבונן בילד, לראות את הילד, את מי שהוא, לא את מי שאנחנו רוצים שיהיה, לא את מה שהחברה דורשת ממנו להיות (מסוגל לגזור, לקפוץ על רגל אחת ושאר ירקות) אלא מי שהוא, גם אם הוא זז קצת לאט, או מהורהר מדי, או מנותק מהסביבה בעת משחק. התבוננות מתוך תשומת לב ועניין תהא האמצעי הטוב ביותר לאבחון מתאים גם מבחינת עיתויו של חוסר תפקוד. וגם מבחינת מתי ואיך להתערב שם, כיצד להציע עזרה וכן הלאה.

האם עד כאן ברור?

<מורחב>

אה, אבל אם אתה אומר [u]הכל בסדר. התבונני במגמה[/u] רק למקרה הספציפי של בתה של בשמת, אז הסתיגותי בטלה.

אבל צפריר -
מדבריך כמעט ניתן להסיק שאין שום צרך לעזור לילד להתרפא, בשום מחלה.

קח את שי של בשמת - נדרשה התערבות להחלמתו!
קח אפילו את אמא אינקובטור - שנהנתה משנות ההתבוננות הפנימית, אבל בסופו של דבר קיבלה משקפיים, ושמחה בהם. (האם היית ממליץ לה לא להשתמש בהם? אני משערת שלא).

[u]אבל צפריר, אני לא מדברת על "נכות". אני מדברת על "מחלה".[/u]

מחלה היא נכות זמנית. מחלה כרונית נתפשת כנכות מוחלטת.

יש אין ספור חוסרי איזון בחיינו שאנחנו אינו מודעים להתקיימותם. אצלנו, בתוך הגוף ובהחלט גם במצב הרוח.
אנו מזהים חוסר איזון ברגע שהוא משנה או מפריע לתפקוד.

כאן, למרות שהדברים עשויים להתפרש לכוון של הזנחה, נדגיש כי לעתים אבחון מוקדם מייצר הרבה יותר נזק מאבחון מאוחר. נרחיב: אותה תקופת טשטוש עליה מדבר אור, אותן שנות עוורון עליהן מדברת אמא אינקובטור (והניק הזה, אינקובטור, שבחרה לעצמה את תיאור שנות עוורונה, שהיתה בתוך אינקובטור ולמדה את עולמה הפנימי), אותו מצב של חוסר ברזל והתגובה האישית אליו, נמצאים חשובים מאין כמוהם.
במילים אחרות: לעתים איזון מוקדם מדי לא יאפשר את מלוא התהליך, ואז התהליך יתחיל במקום אחר, בבעיה אחרת.
לכן, על פני להסיר כל אחריות ולהפסיק להתבונן בילד, שההתבוננות היא אם (אמו של) האבחון, יש להגביר אחריות ולהקטין דאגה. שהדאגה איננה אלא דפוס שמשרת את הדואג בעיקר, ובמקרים רבים הדפוס הזה מאפשר מראש את קיום המחלה או הנכות הזמנית.

כאן, על מנת לחבר אחריות עם חוסר דאגה, נדרשת אמונה. אמונה שאנו מתאמנים עליה. הודייה אם כך, לבריאה או למי או למה שמאפשר את מתנת החיים הזו, שלך, של ילדייך ושל כל הסובב אותך, תניח תנופה שתמיר את הדאגה - זו הממררת את החיים - בשמחה, הודייה ואמונה, תוך התייחסות להווה ולטוב שמתרחש בהווה.

במילים אחרות: הכל בסדר. התבונני במגמה.

[u]והנה בצעירותך עד כמה שהדבר מוזר נכנסת למקום של התבוננות, התכנסות פנימה, ובחנת את עולמך הפנימי לעומקיו. וכעת, לאחר שאיזונו של עולמך הפנימי נמצא יציב דיו, ענדת לך עיני חוץ, והתחלת לראות ולהתבונן בעולם החיצוני לך. אותה מציאות שנמצאה מאיימת בעברך, מתבהרת לך ומתבררת לך בעזרת אותם עזרים, כלי ראיה. ואת כוח ההתבוננות ואת תבונת ההתבוננות כבר למדת אז, בשנות "עוורונך".[/u]

צפריר - בפעם הראשונה אני ממש מבינה את מה שכתבת.
תודה.

יפה כתבת צפריר

אמא אינקובטור, מעניין כמה סיפור דומה יכול להיות שונה.
בילדותי גיליתי שכאשר אני ממצמץ בעיני אני רואה טוב יותר. ניסיתי לברר עם אחרים האם גם אצלם זה כך, וכשהבנתי שזה לא כך אצל כולם הסקתי שיש לי יכולת מיוחדת, נדירה, לשפר את ראייתי לראייה לא-מטושטשת ואילו האחרים כנראה רואים מטושטש כל הזמן. חייתי עם התחושה הזאת כשנה-שנתיים, ולאט לאט אני הבנתי שאני רואה די רע, ולבסוף גם הורי הבינו וקנו לי משקפיים.
אני זוכר גם שהייתי פעם באיזה מופע ובקושי ראיתי מה קרה על הבמה, רק שמעתי את המוסיקה.
כשאני קורא את מה שכתבתי אני מבין פתאום שזה יכול להשמע למישהו כמו סיפור עצוב אבל דווקא אני רואה בתקופה המטושטשת הזו פרק חשוב.

[u]אולי תקחו אותה לאייפק?[/u]
אכן ניקח. כבר סיכמנו עם המטפל.

[u]אבל אולי כדאי למצוא רופא ילדים שסומכים עליו[/u]
לגבי הבן - כזכור, הוא במעקב צמוד בבית חולים, אצל מומחים. בכל זאת, אף אחד מהם לא יודע לענות על השאלה, כי הם מכירים את ה"ממוצע לגיל" והוא כבר "מעל לממוצע לגילו". כמו כן, אצלו יש בדיקות דם שמעידות על חסר. אבל "עיכוב התפתחותי" ביחס לפוטנציאל האישי הפרטי של הילד - הם לא יודעים איך למדוד.
גם לגבי הבת - היא מעל לממוצע לגילה בכל מקרה.

אבל צפריר, אני לא מדברת על "נכות". אני מדברת על "מחלה".
למשל, ילד שאיבד דם ממערכת העיכול, ונחלש (שני ילדים). ילד שביטא תיסכול רב למשל מחוסר יכולתו לדבר וללכת (הוא היה צועק הרבה באותה תקופה, שבה הפוטנציאל שלו כבר היה מאפשר לו ללכת ולדבר - אבל החולשה הקשה שנבעה מאיבוד הדם עשתה אותו חלש ובלתי מסוגל).
מה אם לילד שלנו יש "מחלה" מסוג זה, שכן משפיעה על תיפקודו, אבל לא הוא ולא אנחנו לא יודעים?
הוא או היא לא מרוצים - אבל אנחנו לא יודעים שזה קשור למשהו שאפשר להבריא ממנו או לשפר אותו?
נגיד, חוסר ברזל שאיננו יודעים לזהות, כמו שאם לנו יש חסר בוויטמין B 12 אנחנו לא יודעים לזהות, כי אנחנו לא יודעים איך נראה ומתנהג אדם "תקין" מבחינה זו, ולא יודעים לייחס כל מיני תופעות לא נעימות לחסר הזה וחושבים ש"ככה אנחנו"?

>סליחה שאני מלחיצה את כל מי שנלחץ כמוני...<

אמא,
כאן בדיוק הקו הדק שלעתים נראה חמקמק בין נכות שמפריעה לתפקוד, ולחוסר שביעות רצון ממצב זה. חוסר שביעות רצון שעלה בעצם הערכתך שלך את עצמך. כאן, מודעות ויכולת אבחון שיש כאן משהו שמפריע לך לתפקד באופן עצמאי היו עשויים להפוך אותך לאדם אחר לחלוטין, לו היית עונדת משקפיים אי אז. אבל זה נכון גם לגבי ההנחה שאם היו מזהים את קשייך בראיה והיו מעודדים את חוש השמיעה שלך, יתכן שגם אז היום היית אדם אחר.
שאותה נכות נמצאת מותאמת לאדם בדיוק כפי מידתו וכפי צרכיו, בדיוק כמו כל היבטי חייו. וכך גם פתרונה. והרי היום יש להניח שאת עונדת משקפיים. והנה בצעירותך עד כמה שהדבר מוזר נכנסת למקום של התבוננות, התכנסות פנימה, ובחנת את עולמך הפנימי לעומקיו. וכעת, לאחר שאיזונו של עולמך הפנימי נמצא יציב דיו, ענדת לך עיני חוץ, והתחלת לראות ולהתבונן בעולם החיצוני לך. אותה מציאות שנמצאה מאיימת בעברך, מתבהרת לך ומתבררת לך בעזרת אותם עזרים, כלי ראיה. ואת כוח ההתבוננות ואת תבונת ההתבוננות כבר למדת אז, בשנות "עוורונך".
ומכאן, שהכל בא בזמנו, ואין תסריט מתאים יותר לסרט הזה, מהתסריט הזה שאנו שותפים בכירים בכתיבתו, בבימויו, בצלומו ובהקלטתו, של אותו סרט מרתק שנקרא - חיים.
<התרחב מאליו>

[u]נמצא הילד שלם גם כאשר ראייתו פגומה, אז יתכן ששמיעתו תפליא להתפתח.[/u]

כשהייתי בת שלוש או ארבע וכבר קצרת רואי, לא היה לי מושג שראייתי לא תקינה - לא ידעתי מה רואים שאר הילדים. אז לא הצלחתי לשחק בכדור, ואחרי לא מעט נסיונות ויתרתי - מי רוצה לשחק בכדור שכל הזמן בורח, ועם כל המאמצים אני לא מצליחה לתפוס אותו? נמנעתי מטיפוס, קפיצות - בעיקר מגובה, לא אהבתי לרוץ כי לא ראיתי מה עומד לזנק עלי.

לא היה לי מושג מה לא בסדר. ידעתי רק שאני גולמנית, חולמנית ופחדנית. מה שזוג משקפיים אחד לפני עשרים ומשהו שנה היה יכול לעשות.

כל הדף הזה רווי בתפישת השבי. שם גדלנו ולשם אנו חוזרים בעל כורחנו.
כאן, מי שנתפס/ת לדאגה - ראוי שם להתבונן בעניין הדאגה ולא בעניין הערכות או נתינת ערך לילד, מבחינת התפתחותו או מכל בחינה אחרת.
שהדאגה עצמה מכבידה ביותר על התפתחותו הטבעית של הילד. במיוחד זה הגדל באוירה חופשית, שחופשית גם מדאגות ואשמות ובושות ועוד כגון אלו.
שכל ילד ואדם ונכויותיו, וכל עוד נכותו אינה מפריעה לו לתפקודו העצמאי, והוא אינו מלין על תפקוד לקוי או חסר זה, עלינו לברך על חגורת הכתפיים החלשה, על לקויי הראייה או השמיעה, על כל נכות שתהא. עלינו לברך על סגולותיו ונכויותיו של הילד ולהניח שם מראש גיבוי.

ההתערבות המוגזמת והמיותרת שמתרחשת בעולמנו, בכוח הזרוע והכפיה הערכית, בעולם הזה המתבונן דרך עיני השבוי והשובה בו זמנית, איננה נדרשת לילד עצמו באמת. הנסיון להאפיל על הנכויות, להסתיר את ההבדלים ולשאוף להיות מושלמים, הוא הוא הגורם לחוסר שלמות. והילד מראש שלם, ובשלמותו, גם נכותו, קלה כחמורה.
נמצא אדם שלם גם כאשר חסר לו אבר. נמצא הילד שלם גם כאשר ראייתו פגומה, אז יתכן ששמיעתו תפליא להתפתח.

שוב, על מנת שלא יהיה כל מקום לספק, במדה והילד או האדם עצמו, מבקש להעלות את רמת תפקודו בנושא מסוים, אם זה לגזור דמויות נייר או לבשל חביתה או להרכיב פזלים, אנו נדרשים לשם במלואנו להעניק לו גיבוי ואפשרויות לשיפור תפקודו.

כל עוד הילד עצמו נראה חיוני, במובן זה של חי, גם בועט וכועס וגם שמח וטוב לב, וכל עוד אנחנו זוכרים שרק בשבי נדרשים כולם להתנהגות דומה, ולעתים גם למראה דומה, הרי שערכו של הילד נמצא מחוץ לסקאלה של המדידה. כמו גם סרגל ההורות, שלמרות שיש שטוענים כי ניתן למדוד הורות, בפועל, כל ערך יהיה טעות, עצם הנסיון של כימות או הנחת יחסיות בתוך ההורות או ערכו של אדם או ילד מהווה מכשלה לא פשוטה. במובן הזה מכשלה מתוך המנדט שאותה הערכה מקבלת מעוגניה של תפישת השבי. והחירות בדרכה איננה ניתנת להערכה, שמתקיימת בכל נשימה ונשימה, כל שאיפה ונשיפה שרות את החירות לחיות את החיים במלואם, בשלמותם.


<נכתב מורחב>

בשמת, אני מקווה שאני לא נדחפת, אבל אולי כדאי למצוא רופא ילדים שסומכים עליו. אנחנו לקחנו השבוע את בתנו למעקב גדילה והפרופ'-המומחה, שכל-כך הזהירו אותנו מפניו - שהוא יהיה יבש ואנטיפט התגלה כסבלני, התעניין בילדה, שאל אותה שאלות ולא דיבר מעל לעיניים שלה. לפעמים זה עושה את כל ההבדל. אני מאמינה שכל ה'אנשים החשובים' עמוק בתוכם בחרו במקצועות הטיפול כדי לעזור לאנשים, מעבר לענייני האגו...

אם את במכבי יש ברעננה רופאת ילדים - מכשפה טובה שהיתה אלילה שלנו הרבה שנים. ויד פה גם רופאה אחת שמסתובבת באתר הזה :-)

[u]איך אני יודעת אם בתי (שהיא לדעתי מאוד מפותחת) אכן מתפתחת במלוא היכולת שלה, או שגם היא סוחבת את החסר בברזל ואולי גם במינרלים אחרים? (גם כן אלרגיות, חסר, שבירת עקומות גדילה אל מתחת לכל העקומות, קטנה לגילה)[/u]
אולי תקחו אותה לאייפק?

> הצלחת להלחיץ אותי <
> מתלבטת בין :-P ל /-: <

[u]בכלל כדאי לזכור שהרבה מהפעילויות שהיום "בוחנים" עליהם ילדים הומצאו מסיבה אחת ראשית - הפרדה של הילד מהסביבה הממשית של החיים. מכיוון שהרחיקו אותו מכל מה שממשי היו צריכים להמציא בשבילו צעצועים. וכל אחד מכיר כמובן את זה שהילד רוצה דוקא את הטלפון האמיתי כדי לשחק בו ולא את הצעצוע בצורת טלפון שקנינו לו. למעשה פעוט בגיל הזה שחשוף לעבודות הבית - "עוזר" בכביסה, בבישול, בסידור, מתנסה בתנועה ובמגע תוך כדי חיי משפחתו, לא זקוק להרבה יותר מזה.[/u]

אורנה, כל כך יפה כתבת... (-:

האחיינית שלי גדלה בבית, ככה שלא "בוחנים" גם אותה והם לא מגדלים אותה בשביל בחינות.

ובאמת הבן שלי בהחלט לוקח את הטלפון האמיתי ומשתמש בו ("אני רוצה לטלפן לרותי!" [לחיצה אקראית על המקשים] "הלו, רותי?" [לא שומע כלום] "אמא, רותי לא עונה לי!" - ציטוט מדויק).
בהחלט לוקח מטאטא ומגב וגם סמרטוט, בעצמו, ומנקה ("אני אנקה! אני!!!" לפעמים אני חושדת שהוא יורק את האוכל על הרצפה רק בשביל שיוכל לנקות אותו ולזרוק לפח [b]בעצמו[/b] ).
רוקד, מטפס, עושה המון דברים.

זה לא שאני מודאגת דווקא בעניין הפאזלים, ובטח לא בעניין הספרים (אם כי זה פחות יפריע לי להקריא לבתי אם הוא ישתפר בתחום הזה ויפסיק לסגור לנו את הספר בפרצוף), אבל אני כן מודאגת מהעניין של
"הערכת התפתחות הילד בחינוך הביתי"
לגבי הילד הספציפי שלי.
ואני גם נעשיתי מודאגת לגבי בתי, שעכשיו אני קולטת שבוודאי גם לה בגילו היה חסר בברזל שלא אובחן. אף אחד לא דאג, כי התפתחות הלשון שלה היתה כה מדהימה, שאף אחד (חוץ מאמי הדאגנית שתמיד מחפשת מה [b]חסר[/b] ) לא ציפה ליותר מזה.

שוב: אין לי קנה מידה להערכה של ילדים.
הילדים היחידים שהכרתי הם אני ואחותי.
אחותי, בגיל של הקטנים שלנו בערך, לימדה את עצמה קרוא וכתוב מצפייה בשיעורים שאבי נתן לי (לפי בקשתי).
בגיל שנתיים, שתינו דיברנו לחלוטין, במשפטים שלמים. ציירנו בני אדם ופרחים ובתים (בני רק מקשקש, בתי לא עשתה אפילו את זה בגיל שנתיים).

איך מעריכים, כאשר הילד נראה [b]מפותח ותקין[/b] , אם בכל זאת יש לו איזה חסר?
הוא נראה "בסדר גמור" "לגילו" - אבל בעצם הוא בעיכוב התפתחותי עקב חסר במינרלים (לא אכנס ספציפית למקרה של בני)?
איך יודעים שתינוק לא מממש את הפוטנציאל שלו?
איך תפיסה כזאת משתלבת עם תפיסות החינוך הביתי?

"לא מממש את הפוטנציאל" - אתן דוגמאות:
כשהתינוק שלי היה שבוע לפני גיל חצי שנה, הוא כבר התחיל לדבר ואמר "אבא" ברור ומובן.
תוך כשבוע-שבועיים זה נפסק, והתפתחות הדיבור נעצרה לכמה חודשים עקב איבוד דם וחסר קשה בברזל. אין לי ספק שלולא האלרגיות ואיבוד הדם, התפתחות הדיבור היתה נמשכת.
גם התפתחות הדיבור וגם ההתפתחות המוטורית עברו להילוך איטי מ-א-ו-ד למשך כמה חודשים.
זה נקרא "לא מממש את הפוטנציאל".

אחרי טיפולים רבים אפשר היה לתת לו טיפות ברזל - והנה, תוך 24 שעות מרגע שקיבל לראשונה טיפות ברזל שגופו היה מסוגל לקלוט, התחיל ללכת ולדבר!
ומאותו רגע, עם כל כפית ברזל - קפיצות מהירות מאוד בהתפתחות, לסגירת הפער (וזה עוד נמשך, ובדיקות הדם מראות עדיין חסרים).

ועכשיו, איך אני יודעת מה "תקין" ומה תוצאה של חסר?

איך אני יודעת אם בתי (שהיא לדעתי מאוד מפותחת) אכן מתפתחת במלוא היכולת שלה, או שגם היא סוחבת את החסר בברזל ואולי גם במינרלים אחרים? (גם כן אלרגיות, חסר, שבירת עקומות גדילה אל מתחת לכל העקומות, קטנה לגילה)

איך [b]כל אמא[/b] יכולה לדעת אם הילד שלה בסדר, או שמה שנראה כמו התפתחות תקינה אינו אלא מתחת לפוטנציאל של הילד עקב חסר כלשהו ( במקרה של ילדי, היתה/יש בעיה בריאותית ברורה, אבל מה עם ילד שלא אובחן כי המצב לא כה בולט)?

וכל זה עולה לי גם כתוצאה מהרבה תצפיות ומסקנות שהגעתי אליהן לאחרונה בעקבות החומר שאני קוראת בנושאי התזונה המודרנית.

[u]את יוצאת מתוך הנחה (כך הבנתי ותקני אם לא) שבחינוך הביתי לילד אין לחץ חברתי[/u]
ענת, מה שאני יודעת על החינוך הביתי הוא בעיקר מכאן... אין לי מושג - התחושה שלי היא שכשלא נתונים במסגרת חד-גילאית מובנית ההשוואה, שעדין קיימת והיא אנושית, נעשית בהקשר שונה.
למשל 'אני עדין לא יודע לשחות' לעומת 'אני לא בין הטובים בשחיה ולכן אני לא אשחה בכלל ולא אבוא לבריכה ואמנע ממפגשים במים'. מה שאני לא יודע יכול לסקרן אותי ולדחוף אותי 'לכבוש' אותו או להצטיין בו, אם אני אדם כזה ולהנות ממנו כפי יכולתי.
גם בחינוך הלא-ביתי כמובן, אבל זה לא נושא הדף...

ועוד משהו מנקודת המבט של ה'ממסד' - הרבה פעמים ליכולות שנמדדות אין באמת חשיבות כשלעצמן - למשל רכיבה על אופנים או משחק בכדור. הערך שלהם הוא ביכולת להשתתף בפעילות משותפת של חברת הילדים. למשל משחק הכדורגל השכונתי או טיולי אופנים ביישוב והדאגה מהתסכול של ילד שאינו יכול לקחת חלק. לי נראה שיותר חשוב להעמיק במה שאנחנו טובים ואוהבים לעשות ומול התסכול האפשרי או הדחיה לפתח את העצמיות של הילד (ולא רק של ילדים).

משחקי דמיון זה מצוין! מזה לומדים הכי טוב: הרי כמה שיספרו לילד על סוסים (למשל), או יראו לו תמונות של סוסים, או יתנו לו להרכיב פאזל של סוס, או לצבוע תמונה של סוס -- כל זה לא משתווה לחוויה של [b]להיות[/b] סוס, לדהור, לרקוע ברגליים, לצהול, לנפנף ברעמה. וכשילד משחק במשחקים דמיון, הוא חווה את הדברים [b]מבפנים[/b], הוא נהיה הדבר שהוא משחק.

לגבי הדברים שבנך לא עושה: זה יכול להעיד על חוסר עניין, וזה יכול להעיד על בעיה מוטורית. אם את חושדת בבעיה מוטורית, אני מצטרפת להמלצה על אבחון במרפאה לריפוי בעיסוק. ואני ממליצה לשאול אותם הרבה שאלות על האבחון, לראות מה מהדברים באמת דורש טיפול ומה חשוב רק למי שמתכוון ללכת לבי"ס.

בשמת, בתי בת השנתיים וחצי לא מתעניינת בפאזלים בכלל.

[u]מכיוון שבחינוך הביתי הוא לא מושקע בהשוואה עם אחרים - וההמנעות היא כנראה לא כתוצאה מתחרות או פחד מכשלון - כבר חצי מהבעיה פתורה. כלומר, ענין הדימוי העצמי.[/u]
בדחילו, את יוצאת מתוך הנחה (כך הבנתי ותקני אם לא) שבחינוך הביתי לילד אין לחץ חברתי. בחברה שלנו יש תחרות ועוד איך. בתי הגדולה למשל לחוצה מזה שחברה קורא בלי ניקוד והיא לא. וגם מזה ששני חבריה הטובים יודעים לשחות והיא עדיין לא.

סוזי, כתבת "לא מסתדר עם פאזלים" - ותהיתי אם זה תיאור של מצוקה שלו או תיאור הדאגה שלך.
ולשאלה המקורית, זו באמת בעיה, עם מי הולכים להתייעץ? הרי סיכוי גדול שבכל בעיה שניגש איתה אל מומחים, יתלו את האשם קודם כל בשיטת החינוך המוזרה.

בשמת,

[u]אז לפעמים אני דואגת. האם מדובר סתם בתחומי עניין שונים, ובגוונים של התפתחות רגילה, או בבעיה של עיכוב התפתחותי?[/u]

כמובן שתשובה רצינית לא יכולה להינתן אלא על סמך פגישה עם הילד, ובכל זאת אני מרשה לעצמי לומר משהו:
ילד בן שנתיים לא חייב להרכיב פאזלים. הוא לא חייב להתעניין בזה, או לרצות את זה או להצליח בזה.

בכלל כדאי לזכור שהרבה מהפעילויות שהיום "בוחנים" עליהם ילדים הומצאו מסיבה אחת ראשית - הפרדה של הילד מהסביבה הממשית של החיים. מכיוון שהרחיקו אותו מכל מה שממשי היו צריכים להמציא בשבילו צעצועים. וכל אחד מכיר כמובן את זה שהילד רוצה דוקא את הטלפון האמיתי כדי לשחק בו ולא את הצעצוע בצורת טלפון שקנינו לו. למעשה פעוט בגיל הזה שחשוף לעבודות הבית - "עוזר" בכביסה, בבישול, בסידור, מתנסה בתנועה ובמגע תוך כדי חיי משפחתו, לא זקוק להרבה יותר מזה.
ויש עוד סיבה, שנובעת מזו הראשונה - מכיוון שנוצר מצב שמבוגרים שהו עם ילדים באופן לא טבעי, כלומר שכל מעיניהם היו נתונים לילדים ולא היה להם שום דבר אחר לעשות, היו חייבים להמציא פעילות שתספק עניין אינטלקטואלי למבוגר/גננת/מטפלת.
ועוד עניין - היום מכוונים כל הילדים לעבור מסלול מאד מסויים שהדרישות לו הם מאד מסוימות: בית הספר. וכל הכשרים של הילד נמדדים בהקשר האחד הזה. כמובן שכל מי שלא עומד בנורמה המסוימת הזו נחשב חריג.
ומכל הסיבות האלה יש לבחון את האיבחונים של אנשי המקצוע בשבע עיניים.

אבל,
זה לא אומר כמובן שאין היום צורך בצעצועים. הסביבה שרובנו מספקים לפעוטות - בית עם ארבע קירות, נקי, מסודר, ממודר - אינה מהווה בשבילם קרקע פוריה. לכן נראה לי שיש צורך היום בצעצועים בעבור פעוטות.

ובאופן יותר פרטי - תארת כאן הבדלי מזג מאד אופייניים לילדים. אמנם יש ילדים שבגיל שנתיים יושבים ומקשיבים לטקסט ארוך ומורכב, ומרכיבים פזלים לבד אבל רוב בני השנתיים מתנהגים יותר דומה לשי. וזה בסדר גמור.

[u]יש לי ילד בן ארבע לא מסתדר עם פאזלים , עם לגו, עם בעיטות בכדור, לא יוזם משחקי ישיבה אלא רק משחקי דמיון ומלחמה. הוא יצבע[/u]
הגישה בגנים, עד כמה שידוע לי, היא שהמנעות עקבית מפעילויות מסוימות יכולה להצביע על קושי.

מכיוון שבחינוך הביתי הוא לא מושקע בהשוואה עם אחרים - וההמנעות היא כנראה לא כתוצאה מתחרות או פחד מכשלון - כבר חצי מהבעיה פתורה. כלומר, ענין הדימוי העצמי.

ואשר לאפשרות של קושי מוטורי - בגיל הזה ניתן לקבל ריפוי בעיסוק כמעט בחינם דרך קופת חולים - נשמע נורא אבל למעשה מדובר בחדר מלא משחקים ואביזרים והאמא יכולה להתלוות אל הילד ולשחק איתו ולקבל הדרכה. כדאי לחפש מרפאה בעיסוק עם ראש פתוח שלא תנסה לחנך את ההורים ולהתערב בגישה הכללית שלהם (אל תפנקי, את הורסת אותו וכיוצא באלה). בדרך כלל את ההפניה מקבלים גם דרך הגננת, אולי אפשר לעקוף את זה על ידי בדיקה של רופא. צריך לברר.

להלחיץ אותנו קצת?
האחיינית שלי, כרגע בת שנתיים, אבל כבר שבועות (או חודשים?) מרכיבה פאזלים לגמרי בעצמה (ברור שבהתחלה עזרו לה). היא אוהבת להרכיב את הפאזלים שלה ומרכיבה אותם בקלות ובמהירות (היא מכירה אותם כבר).
מדברת יפה מאוד.
בונה בלגו. כמובן, כל מיני מבנים שהיא מכנה בשמות.
יודעת מה לעשות עם צעצועים שהבן שלי בכלל לא יודע איך לגשת אליהם.

הבן שלי (כמעט בן שנתיים) אוהב לשחק בחיות הצעצוע שלו, בבובות, להסיע בעגלה, לבנות בלגו (מבנים שהוא קורא להם "גדר" ו"מגדל", בעיקרון קוביה על קוביה על קוביה, ומקשט בחיות לגו), ועכשיו התחיל לדרוש "פאזל" מפני שראה את בת דודתו מרכיבה (זה לא עניין אותו בכלל קודם)
ומפני ששמע את אמא שלי מודאגת ש"ל. כבר מרכיבה פאזלים והינוקא עדיין לא מתעניין בכלל".
אבל הוא לא ממש מבין איך מכניסים בעדינות את כל הבליטות והשקעים, ואיך יודעים שחלק מתאים לחלק, רק מנסה לדחוף בכוח וטוען שמתאים אם יש בליטה כלשהי שנכנסה איכשהו לשקע כלשהו. בעיקר דורש שאנחנו נרכיב לו, אוהב שמוצאים לו את החלק ונותנים לו "כמעט" במקום והוא רק נותן עוד דחיפה קלה ומכניס בדיוק.

במקרה שלנו היה ברור לגמרי שהאנמיה החריפה שהיתה לו עיכבה את ההתפתחות שלו, ומרגע שהתחיל לקבל ברזל הוא פשוט התחיל להדביק פערים במהירות מדהימה.

היא גם אוהבת שמקריאים לה ספרים. מקריאים ממש, את הטקסט. הוא רוצה רק שיראו לו דברים מעניינים בספרים, ונמאס לו במהירות. "זהו, גמרנו, לסגור. עוד ספר".

אז לפעמים אני דואגת. האם מדובר סתם בתחומי עניין שונים, ובגוונים של התפתחות רגילה, או בבעיה של עיכוב התפתחותי?

אני דואגת כי הילד עדיין לא מילא את מאגרי הברזל והפריטין וכו' שלו, ואולי מה שנראה כבר כ"נורמלי" עדיין איננו הפוטנציאל שלו?

[u]יש לי ילד בן ארבע לא מסתדר עם פאזלים , עם לגו, עם בעיטות בכדור, לא יוזם משחקי ישיבה אלא רק משחקי דמיון ומלחמה. הוא יצבע בחוברת רק אם אני אשב איתו ואצבע קצת ואז גם הוא קצת, וגם בלגו קצת אני קצת הוא[/u]

כדי להרגיע אותך עוד -
הילד שלי בן הכמעט 6 רק לפני שנה התחיל לעשות את הדברים האלו מעצמו.
משחקי דמיון עם דמויות - כל הזמן. הוא מסוגל להעסיק את עצמו שעות בדברים שמעניינים [b]אותו[/b] אבל לא אותנו.

ובכלל, ילדים לא אוהבים לשחק לבד. אם יורדים עם הילד לשטיח, ומתחילים לעשות דברים בהתעלמות מהם, הם מסתקרנים ורוצים גם.

[u]יש לי ילד בן ארבע לא מסתדר עם פאזלים , עם לגו, עם בעיטות בכדור, לא יוזם משחקי ישיבה אלא רק משחקי דמיון ומלחמה. הוא יצבע בחוברת רק אם אני אשב איתו ואצבע קצת ואז גם הוא קצת, וגם בלגו קצת אני קצת הוא[/u]
אני אתאר לך את ילדי:
3 וחצי, פאזלים - רק עם סבתא (כלומר: מבקשים ממנה, ומסתכלים עליה מרכיבה), לגו - אוהבים, אבל לא בונים דברים "אמיתיים" (נגיד - בית, מוסך, טירה), אלא מגדלים שהם מכנים בכל מיני שמות "עשיתי לך קורקינט", "עשיתי לך יומולדת", כדור - כדורגל הוא משהו די מרכזי בבית, אז הם בועטים.
את כותבת [u]לא יוזם משחקי ישיבה[/u], לאילו משחקי ישיבה את מתכונת? אצלי הם משחקים בישיבה מיוזמתם, אבל אלו לא משחקי קופסה, אלא משחקי דמיון, פירוק של מכשירי חשמל, יושבים על ה"דשא" שעשו מכל הצעיפים שלי וכו' כלומר - גם כשהם יושבים הם נורא נרוא פעילים.

מרגיע אותך?

אם את עוזבת אותו לנפשו, את יכולה לתאר יום פעילות שלו?

כשאת מדברת על מלחמה - על מה את מדברת?

האם יתכן שיש חומרים שנעימים לו וחומרים שלא?

תנסי אולי לשים על הקיר לוח עם גירים - האם הוא נגש? מה הוא מצייר?
קני לו צבעי אצבעות ושימי באמבטיה - האם זה מעניין אותו? האם הוא מתעסק עם זה?

כתבת שהוא בונה בקוביות עץ - מה הוא בונה?

כשאת יושבת איתו לבנות בלגו, אל מה את מכוונת?
אולי הבניות שנראות לך מתאימות פשוט לא מעניינות אותו?

מה עם משחק במכוניות? בבובות?
האם הוא אוהב פלסטלינה? חימר?

אני שומעת בדבריך אמירה: [b]הילד אינו עוסק במה שנראה לי חשוב - מה לא בסדר?[/b]
האם המשפט הזה מהדהד לך מוכר?
אם לא, את יכולה לפרט למה? - אנסה לכוון אותך מדוייק יותר.

כרגע, נראה לי שהסוד הוא למצוא מה מעניין את הילד ולתת לזה להוביל את השאר.

איך יודעים מתי צריך לפנות לעזרה? יש לי ילד בן ארבע לא מסתדר עם פאזלים , עם לגו, עם בעיטות בכדור, לא יוזם משחקי ישיבה אלא רק משחקי דמיון ומלחמה. הוא יצבע בחוברת רק אם אני אשב איתו ואצבע קצת ואז גם הוא קצת, וגם בלגו קצת אני קצת הוא. ואם עלי לפנות לעזרה ,אז לאיזה סוג של עזרה? האם אני צריכה לשבת איתו ולהתעקש על משחקי לגו, פאזלים,כדור, הרכבה?הכי הרבה הוא אוהב לבנות בקוביות עץ
האם זה שהוא לא מסתדר עם פאזלים ולגו וכדור צריכה להדאיג אותי?
אני שואלת כי אני באמת לא יודעת ואין לי גננת שתגיד אולי הילד זקוק לעזרה?

גילה, הילד יחסית מאוד מוגן מלחצים ואני לא בטוחה שזה כל כך חיובי. אחת הסיבות היא ההדחקה של ההורים שגורמת להם ממש למסך אותו מכל ביקורת. הוא מאוד מחובק וכל מי שפוגש אותו, לדעתי, מבין שהאינטיליגנציה הרגשית שלו מופלאה.
הוא דווקא לא מאוד רגיש, לא על כך מדובר. זה ילד עם בטחון עצמי, ילד חזק, אבל קיבל לגיטימציה לכל אורך חייו מהוריו להתרחק מקשיים ומהתמודדויות.
מה היה צריך לעשות? לדעתי היה צריך לעבוד איתו מגיל צעיר. פאזלים, ספרים, משחקי חשיבה. לא לעצום עיניים ורק "לזרום" איתו.
דרך אגב, ענת, העובדה שהילדה סיימה כיתה ה' עכשיו ועולה לכיתה ו' בלי בעיות לא מפתיעה אותי. להבנתי היום הבון-טון בבתי הספר הוא להתעלם משגיאות כתיב לחלוטין. זו אחת הסיבות שהדחיפה או ההכרה בצורך באבחון אחרה להגיע מכיוון בית הספר גם במקרה שאני מדברת עליו.
דרך אגב, אני אשנה את שמי בדף הזה עוד מעט.

לא הבנתי את הסיפור עם הילד הרגיש. זאת אומרת, מה לדעתך היה צריך לעשות?
אני מכירה ילדה בת שתים עשרה שכותבת בשגיאות ממש קשות. נדמה שהיא מכירה את הא' ב' אבל לא ראתה מעולם מילה כתובה וכותבת הכל כמו שנשמע. היא סיימה כתה ה' עכשיו. איך זה קורה? האם כך נראית דיסלקציה? (האם כך נראית הזנחה ?...) אבל מה היה צריך לעשות, אם גם היא, ילדה מאד נבונה פתוחה יצירתית פעילה והכל, נמנעה במכוון מההתמודדות הזו?

ורד- תתביישי לך. הילדה כבר בת שנה ושלושה חודשים ולא יודעת כלום! שום קולטורה, שום פיתוח מוטוריקה עדינה, שום התפתחות אינטלקטואלית.
אח"כ הם מוציאים בפסיכומטרי בי"ב פחות מ700 ואף אחד לא מבין למה. נו באמת.

התיאור שלך גורם לי לרצות לחבק את הילד הזה, ולהגן עליו מכל העולם שמלחיץ אותו.
תארי לך כמה קשה לו לספוג כל הזמן הערות, הצעות, הלחצות (ואם לא אליו, מעל לראשו - הישר אל הוריו).

אז אם יושר - יש רע בילד בן עשר שמתקשה לקרוא, מתקשה לכתוב (לא מוטורית, אלא איות וכדו'), מתקשה בהבנת הנקרא, נמנע מכל פעילות קוגניטיבית. הוא לא צריך לפצח את האטום, אבל כדאי שיעלה כיתה. קצת נאיבי לחשוב שהוא יוכל לעסוק [b]בהמון[/b] דברים אחרים, יותר סביר שהמון תחומים יחסמו בפניו לחלוטין אם לא יתגבר על הבעיות ולו במעט.
ושיהיה ברור שהוא ילד מיוחד במינו, באמת, וגם יש לו לב זהב, אבל טהור טהור כזה.

[u]התברר שההעדפה הזו לא נבעה רק מכך שזה כל כך קל לו ותפור עליו, אלא גם מכך שיש לו קשיים, או פחד מהתמודדות, בתחומים אחרים - כן, ספרים, פאזלים, משחקי לוח ומאוחר יותר גם קריאה וכתיבה[/u]

למען היושר - אני מניחה שיהיה לי קשה לא להרגיש "כשלון" אם ילד שלי לא ידע לקרוא ולכתוב.
אבל מה רע במקרה שתיארת? הוא לא יהיה מדען, הוא לא יהיה עורך דין. אבל הוא כן יוכל לעסוק בהמון דברים אחרים! (שיתאימו לו, לאישיותו, ליכולות ולעוצמות שלו).

גיל שנה ושלוש זה כנראה בסדר, אבל בעקרון נראה לי שלאורך הגדילה של ילד צריך לשים לב שהוא לא מתמקד [b]רק[/b] באינטראקציות חברתיות.

אני מכירה אישית ילד כזה, עם יכולות חברתיות מופלאות שמאז ומעולם העדיף לבלות עם חברים בכל מיני גילאים ומשפחה. בין היתר התברר שההעדפה הזו לא נבעה רק מכך שזה כל כך קל לו ותפור עליו, אלא גם מכך שיש לו קשיים, או פחד מהתמודדות, בתחומים אחרים - כן, ספרים, פאזלים, משחקי לוח ומאוחר יותר גם קריאה וכתיבה.
זה נכון גם בכיוון ההפוך, כמובן.

כאמור, אני לא חושבת שצריך לדחוס כאלה התנסויות לתוך סדר יום מלא גדוש ומספק של ילדה בת שנה, אבל שהאופציות יהיו פתוחות עבורה ועם הזמן לוודא שהיא לא פוסלת אותן על הסף.
דרך אגב, ספציפית לגבי קריאת ספרים, לא הייתי מודאגת. לפי עדותך על עצמך, את קראנית בעצמך ודוגמא אישית היא הדבר החזק מכל. אני מנחשת שזה יגיע.

צבעי אצבעות ובצק זה כיף וזה גירוי סנסו-מוטורי ומוטוריקה עדינה וכל הג'אז הזה, אבל משחק בעלים, בבוץ, בפירה ובקצף של האמבטיה יביא לאותן תוצאות. כן הייתי בודקת עם עצמי מדי פעם אם היא מקבלת גירויים שפתיים, אפשרויות לתרגול מוטוריקה גסה ומוטוריקה עדינה. בדרך כלל זה בא מעצמו ולא צריך להקדיש לזה מחשבה, אלא במקרים של אמהות כמוני, שלא מדברות עם תינוקות, אז חשוב שלפחות יקראו להם (-: אם את אוהבת ללכת למוזיאונים בעצמך - תלכי. בכל מקרה, אלבום תמונות זה ממש מצוין.

אני אתך.
בכ"ז - אני אטפל למשפט יחיד, ואולי ארגיע:
אצלינו, בגיל המופלג של שנתיים ותשע, "אמא תקראי לי" משמש לעיתים לבקש שאני אראה להם מה יש בתמונה/ציור שהם רואים (תמונה מאלבום, תמונה בעתון, שער של ספר ...).

טוב, אני רוצה לנער את האבק מהדף הזה ולהתייחס לנושא.
אני עוד רחוקה מהלגדיר את מה שאני עושה עם אומני "חינוך ביתי". אולי כי היא עוד קטנה לטעמי להגדרות ותבניות ואולי כי אני עוד קטנה... ;-)
בכל אופן, מדיי פעם אני נתקלת בהורים לילדים בגילה ואפילו קטנים יותר המעבירים לילדיהם תכנים מתכנים שונים, כמו חשיפה לחומרי יצירה רבים, ציור, קריאה, הליכה למוזיאונים וכו' וכו'. בד"כ זה נראה לי אישית too much, אבל לפעמים (איך לפעמים?) מתגנב הספק אל ליבי ואני תוהה ביני לבין עצמי- אולי גם אנחנו צריכים?
ואז אני מזכירה לעצמי שהיא כ"כ נהנית מהחיים (רגע, יש לי דז'ה וו, לא כתבתי פה משהו כזה כבר פעם? באיזה דף אחר?) ומסתובבת לה בחוץ רוב היום ופוגשת הרבה חברים בכל מיני גילאים ומשפחה ומשחקת יפה כ"כ עם חבריה מעולם החי (זה פשוט מדהים לראות!) אז אולי בכלל היא עוד לא צריכה את כל הצבעי אצבעות והבצקים האלה? למה שילד בגיל שנה ו-3 חודשים בכלל יצטרך את הדברים האלה? אני לא צריכה ואף פעם לא זוכרת שהתעסקתי איתם.
אההה... אז אולי זו אני הלא יצירתית שבכלל לא יכולה לחשוף אותה לזה, כי אני לא בעניין. אבל היי, כשזה יהיה בעניין לא חסר לי ממי ללמוד.
אתם מבינים? כאלה שיחות בראשי עם תיבולי- מה צריך את כל הגירויים האלה? זה יותר מדיי בשביל כאלה קטנים, הם רק חוקרים ומגלים את העולם שמסביבם, אז להוסיף עוד לעולם הזה? נשמע לי מופרך.
אפילו פעם לקחתי ספר וניסיתי להקריא לה והיא, בצורה הפגנתית ומדהימה, פנתה ממני, ניגשה לארון הספרים והביאה את אלבום התמונות שלה (שהיא מאד אוהבת לדפדף בו) וכמו אמרה לי 'אמא, אני עוד לא בשלב המלים והדברים המוגדרים. אני עוד בתמונות, במופשט' (טוב, התמונות שלה הן דיי מוגדרות, אבל בויזואלי התכוונתי).
מעניין אותי לדעת מה דעתכם. כולכם!

איזה מגוון שאנו מוצאים באותם רצונות יפים שלהם! פיאג'ה, תודה בטעותך. שלבי למידה? צעדי תפישה אוניברסליים? דפוסים כלליים ברכישת ידע? הבלים!

אין שני ילדים אשר בוחרים באותו מסלול. מעטים דומים ולו במעט. כל ילד הוא כל כך ייחודי, כל כך יוצא מן הכלל, אנחנו מתבוננים בהם ביראת כבוד ובענווה.

אינני מכיר חומר שכדאי לקראו והמתיחס יפה כל כך לנושא [b]התפתחות הילד[/b] כמו הכתובים של בית-הספר סדברי-ואלי, אשר לדעתי חלים על הילדים בכל המסגרות. לכן ראיתי לנכון לצרף פה את "הפסיקו לדחוף את הילדים" (מתוך "חינוך באמריקה, מבט מסדברי-ואלי" מאת דניאל גרינברג, ע, 11].

ראו: "גיל ארבע ומעלה" -- "גידול ילדים", מאת דניאל גרינברג.
Ages Four and Up http://www.sudval.org/svs/age4and.html

[url=http://www.sudval.org]בית-הספר סדברי-ואלי[/url]

מי שמעונין/ת לקרוא פרק, י/תפנה אלי "לדואל שלי" [email protected], ואשמח להעבירו אליו/ה בהקדם.

הצורך בהערכה, בנתינת ערך שלילי ו/או חיובי להתפתחות, כישורים, ידיעה, יכולת של המוערך (וכאן רוב ההערכות העולות מבין השורות הן הערכות להורים ולא לילדים - הוכחות לכך שההורים נוהגים נכון), נובע מהאמונה הבסיסית של המעריך כי אותו מושא מוערך - הילד או הוא עצמו (המעריך), אינו מתקדם, פועל, מגשים את עצמו באופן משביע רצון באופן ספונטני-טבעי.
ההנחה הבסיסית שלנו בהתייחסותינו לחינוך ובריאות היא, שמראש במאה אחוז מהמקרים הילד מצליח להיות ילד. מכאן אין ההערכה עומדת ככלי לשימוש במעשה החינוך עצמו, אלא הינה עוד כלי בהתייחסות לחיים עצמם. כאן ראשית יש לקבל את המציאות על כל פניה ללא קביעת איזשהו ערך חיובי או שלילי. רק כאשר אנו יכולים לראות את ילדינו ואת עצמנו חיים את חיינו שלא למטרת היותנו "עומדים במשימה כזו או אחרת" לשביעות רצון איזשהו שופט פנימי שלנו, אלא למטרת החיים עצמם: מיצוי יומיומי של המתנה הזו של חיים בזמן הזה, בגוף הזה ובתוך הסביבה בה אנו חיים, אז נכיר את העובדות כפי שהן ללא קביעת ערכים ומדרגות.
כך, נוכל ולמעשה באופן אוטומטי יהיה עלינו לסווג דברים לטוב ולרע, או במדרגות פחות קיצוניות בבחינת טוב יותר או פחות. קביעת עמדה ומכאן קביעת ציון כזה או אחר יהיו אז כלפי נושאים רלוונטיים לחיים. לדוגמא ספקות לגבי צרכים של הבית יעלו, ידוברו, יישקלו ויוערכו מתוך מהלך החיים השוטף ומכך יהוו דוגמא לילדים כיצד להעריך דברים. ההערכה תהיה לגבי משהו ממשי ולא הערכה בעלמא. הערכה פונקציונלית ולא הערכה השוואתית, הערכה לתפקוד ספציפי באירוע מסוים על פני קביעת ציון גורף - ילד טוב או ילד מוכשר או ילד עצלן.
עדיף לטעמינו לדבר אם כן על זהוי בעיות כאשר אלה צצות - ואלה צצות - אצל כולם - ללא יוצא מהכלל - היות והחיים דינמים ואין ילד שלא עולה אצלו בעיה ואין מבוגר שלא נתקל בקושי, זהוי הבעיה או המצוקה אצל הילד נותן לנו את האפשרות להעריך במה נוכל לעזור לו, זהוי הבעיה האישית שלנו יאפשר למודעות למלא את חלקה.

שלום לכולם.

זו לי הפעם הראשונה פה ואני לא מחנכת מהבית, אך הצטרפתי זה לא מכבר לקהילת הורים שמחנכת את ילדינו יחד (צליל בקבוץ גונן).

לדעתי (כמי שעובדת במערכת החינוך) ההערכה היא מה שפוגם בחינוך הממוסד. במיוחד כשהיא הופכת למטרה במקום לאמצעי.
לדעתי, זו תהיה טעות אם תתחילו גם אתם להכניס את ילדיכם ל"קופסאות": האם הוא הולך בדיוק כפי שכתוב בספר שבני-גילו אמורים ללכת? וכן הלאה.
אני חושבת שבהחלט חשוב לאדם לקבל / לתת משוב, ואין צורך, וגם אי אפשר לדעתי, להעריך הערכה "מתוקננת".}

איזה ויכוחים פילוסופיים מעמיקים מתנהלים פה... קצת כבדים לטעמי. אבל אין ספק שחשובים.
בגלל שבנותי איתי בבית לא תמיד יש לי מושא להשוואה שיעזור לי להעריך את התפתחותן. כמו שכבר נאמר, אני מתבוננת בהן ומוודאת שקודם כל הן שמחות בחלקן (מלבד קריזה מזדמנת) ואם כך הדבר , כפועל יוצא , הן גם סקרניות ובשל כך לומדות ומתפתחות. אינני מצליחה להימנע לגמרי מהשוואה כשאנחנו פוגשים ילדים אחרים, במיוחד עם ילדים שהולכים למסגרת כלשהי, ואני מוצאת שכמעט תמיד הגאווה האמהית שלי באה על סיפוקה... הקישורים החברתיים של בנותי, מהתחברות עם בני גילם ועד ניהול שיחה עם בני כל גיל והידע לא נופל ואף עולה על הידע של בני גילם.
נכון שלפעמים עולות ספקות בליבו של בן זוגי היקר שמע אנחנו גורמים נזק חברתי לבנותינו , אך אני משתכנעת בכל פעם מחדש שאין כך הדבר. נכון שאני כל הזמן עם היד על הדופק , מתבוננת ו"רושמת לעצמי ציונים", אבל אין לי כל צורך בסרגל הערכה פורמלי ו\או מדויק, שהרי בשביל זה יש גן ובית ספר ... מה שיפה בחינוך הביתי,בעיני, הוא שכל אחד בקצב שלא ובזמנו וכל משפחה בדרך שלה! המשיכו כך}

אינני מסכים עם הסיפא של שלומית: החלטה שלא לנסות להעריך את התפתחות הילד (ואגב, גם של מבוגר) כמוהה כהחלטה לא לקבל משוב חוזר על פעולה שאת מבצעת. הרי אין לנו ספק שהילד - כמו גם הרבה מבוגרים, אבל במידה רבה עוד יותר - עובר תהליך של התפתחות, שהוא תהליך רצוי (כלומר: טוב מבחינה מוסרית). כמו כל תהליך שאנו עושים גם בזה יש ערך גדול למשוב על הצלחתנו - בכל מדד שרלוונטי לנו. ללא משוב כזה התהליך יהיה לא יעיל, לא נלמד איך לשפר אותו, ובסיכומו של דבר לא נצליח במידה שהיינו רוצים.

הצלחה על פי הקריטריונים האישיים יכולה להיות "הנאה" או "צבירת ידע" או "עמידה בקריטריונים של מישהו אחר" - כל אחד לפי העדפתו. אבל אפילו אם הקריטריון להצלחה הוא אישי ובמידה רבה לא מדיד כמו "הנאה" הרי שהילד עשוי לחוש את מידת ההצלחה בו אבל אנחנו לא! (בעיקר אם זה קריטריון פנימי ולא מדיד.) לתפיסתי יש לנו - לפחות כהורי הילד - אחריות על תהליך ההתפתחות שלו. אינני אומר זאת בשביל להפחית מהאחריות ומהסמכות האישית של הילד לתהליך, אבל בכל זאת לנו כמבוגרים יש אחריות נוספת, ואינני רואה דרך אמיתית לעמוד באחריות זו ללא איזושהי בוננות (insight) לתוך התהליך. לצערנו איננו מרגישים את הילד באופן בלתי אמצעי במידה שאנו מרגישים את עצמנו, ולכן נדרשים אמצעים נוספים ליצירת הבוננות הזו. אחד מהאמצעים הראשיים הוא המשוב (קרי: הערכה).

יכול להיות שההתנגדות שלך לכלי הערכה נובעת מה"פורמליות" או ה"מסגרת" של זה? אם כן - זהו שיקול רומנטי, שאני בהחלט מבין ומקבל. אבל לתפיסתי הדיון על כלי הערכה הוא דיון רציונלי (איכות "קלאסית" להבדיל מאיכות "רומנטית", לפי זן ואמנות החזקת האופנוע), משום שהוא עוסק ב[b]מודעות[/b] שלי לתהליך שעובר הילד - מתוך אחריות שלי כלפיו כהורה - ולא ב[b]תחושה[/b] שלי לגבי התהליך - אשר יחד עם זאת שהיא רלוונטית מאד עבורי, היא עוסקת בי במקום לעסוק בילד.}

הערכה כמוה כהצלחה, במה היא נמדדת? יותר כסף ? יותר תעודות? האם אדם מצליח הוא אדם מאושר? מי קובע את סולם ההערכה, הצלחה?
לדעתי, אפשר להעריך גם התפתחות ביחס למטרה ידועה. נניח שהמטרה בגידול ילד בחינוך חופשי היא שידע להתמודד עם המציאות ולמצוא את דרכו בתוכה, כי אז אם הילד אינו מראה סימני מצוקה כמו בריחה לשינה או כעס ללא סיבה ברורה, ניתן להניח שהתפתחותו תקינה.
ידע הוא סוג של הנאה. יש כמות אין סופית של ידע בעולם. למידה מתרחשת מתוך הנאה לכן לדעתי, כל ניסיון להערכה וכימות של ידע נצבר היא חסרת ערך בילדים כמו במבוגרים.}

אני יכולה להבין את הצורך בכלי הערכה להורים המחנכים את ילדיהם בבית תקופה ארוכה, בה הם מאבדים את אלמנט ההשוואה (שכולנו מכורים אליו...). אצלי באופן אישי, עדין קיים אלמנט זה וזאת משום שאורן יצאה "מהמערכת" לפני חודשים ספורים בלבד. אני יכולה לומר בבטחון, שנכון להיום, השיפור שהתרחש אצלה בכל התחומים הוא מדהים. ואותנו הוא הפתיע. אני חושבת שהעובדה שהילד נמצא עם הוריו (או אחד מהם) במשך רוב שעות הערות שלו (בניגוד לילד שהולך לגן או לביה"ס והוריו עובדים), מתפנה רגשית להתפתח בתחומים שקודם לכן היה קשה לו לעשות זאת. כך לפחות קורה אצלנו. אורן מגלה ענין רב יותר בחומר "לימודי", מגלה תעוזה רבה יותר מבחינה גופנית, מראה יכולת גבוהה יותר להסתדר עם ילדים בגילה (למרות הניתוק כיבכול מקבוצת הגיל הזו) וגם עם ילדים שלא בגילה.

מצד שני, האם כלי הערכה "ממוסדים" ו"מכומתים (מ-"לכמת") " לא קצת נוגדים את הרעיון של [po]חינוך ביתי חופשי[/po] ?

אני משתמש בשיטת ההערכה הפשוטה והבלתי-אמצעית ביותר: התבוננות אישית שלי בילד. בהעדר קריטריונים אובייקטיביים שיטה זו אינה מאפשרת כמובן השוואה לילדים אחרים, אבל הרבה פעמים היא מספיקה (לפחות להורים עם תפיסת מציאות בריאה – אני מקווה שאני כזה :-) על מנת לחוש האם לילד יש בעיה או לא.

אצלנו לא נהוגות שיטות הערכה נוספות, אבל הרבה פעמים אשתי ואני מדברים על אירועים או סתם התרחשויות שעשויות ללמד אותנו משהו לגבי הילד, ואולי אפשר לקרוא לזה תהליך הערכה לא פורמלי. קרה כבר בעבר שפעלנו על פי מסקנותינו מתהליך הערכה כזה, ונראה לי שבהצלחה.
פרט לזה לעתים קרובות הילד ניגש ומבקש שניתן לו ציון על תרגילים שעשה, אבל נראה לי שמה שהוא באמת אוהב זה לקבל 100...}

(ראו גם [po]ציוני דרך[/po])

ליכולת להעריך (באמצעות מבחנים או בכל דרך אחרת) את כישורי הילד יש חשיבות לפחות במישורים הבאים:
[list]
[*] מאפשר בקרה וכוונון של התהליך הלימודי – עבור הילד וההורים כאחד
[*] עשוי להפחית חרדות של ההורים (או של אחד מהם) לגבי גרימת נזק לילד (לפחות במישור הקוגניטיבי) כתוצאה מההחלטה לחנך בבית
[*] עשוי להקל על הממשק עם מסגרות פורמליות (משרד החינוך וכיו"ב)
[/list]

ניתן להעריך כל אחד מהדברים הבאים – במידות שונות של הצלחה – ודברים נוספים:
[list]
[*] התפתחות מוטורית (לדוגמא: קשר יד-עין)
[*] התפתחות פסיכולוגית (לדוגמא: בגרות, ביטחון עצמי)
[*] כישורים קוגניטיביים (לדוגמא: היכולת לקרוא מפה טופוגרפית, היכולת לבצע כפל ארוך, היכולת לקרוא טקסט מקראי)
[*] עמדות (לדוגמא: יחס לאנשים מתרבויות אחרות, יחס לאמת ושקר)
[*] כישורים חברתיים (לדוגמא: מנהיגות, התמודדות עם עימותים)
[*] ועוד (לדוגמא: יצירתיות – או שאולי זה כושר קוגניטיבי)
[/list]

יש מגוון רחב של שיטות הערכה, מהן פורמליות ומהן לא-פורמליות. מה ההתייחסות שלכם לנושא זה? האם אתם משתמשים בשיטות הערכה כלשהן? אילו? לשם מה?