על ידי מ_י* » 14 דצמבר 2008, 10:56
אני חושבת שזה קשור לאיזה פתיחות שיש לו, לתחושה שהוא יכול ללמוד כל דבר, לזה שבבית אין את התפיסה הזו שצריך להתחיל מהתחלה ולעלות שלב שלב שלב, אלא אפשר פשוט לקרוא משהו ולהבין אותו.
גם מוזר לו - וגם לבת שלי - איך שמתכוננים למבחן. מבחינתם קראנו-הבנו, זהו, יודעים, הם כאילו לא צריכים לשנן, הם לא פוחדים שזה "יברח" להם.
אני רואה אצלו מאד בולטת את העצמאות, שהוא שם אבל יכול להחליט על עצמו לקחת יום חופש, לא ללמוד לאיזו בחינה, להשאר בחדר ולקרוא כשהאחרים עושים משהו, ובכל זאת להשאר בתוך המסגרת ולא "לשבור את הכלים".
אצל הבת שלי גם כן הנושא הלימודי בסדר גמור, ואני חושבת, שאני יכולה כאן להרגיע הורים ולומר, שילדים ממוצעים יכולים לחזור לבית הספר בלי שום בעיה מבחינת הלימודים. היא היתה לאחרונה בכתה א, נכנסה לז', ומצליחה בלימודים יפה מאד. עדיין היא אחת היחידות בכתה שבאמת מתעניינת.
מבחינה חברתית יותר קשה לה מאשר לבן שלנו. וזה קשור למשהו שכבר כתבתי עליו פעם ואני מכירה - לפרפקציוניזם שלה, היא רוצה חברת נפש וכל דבר פחות מזה נראה לה "לא זה". וגם יכול להיות שהבנות בכתה נרתעות ממנה בגלל אהבת הלימודים שלה: היא יושבת בשורה ראשונה ומשתתפת ומקשיבה ומשוחחת עם המורים, ויכול להיות שזה מקלקל לה את היחסים החברתיים...
לא קל לי ללוות אותה בתחושה הזו, שאין לה חברות.
וגם אצלה אני רואה את העצמאות הזו בתוך המערכת, להחליט בוקר אחד שהיום היא לא הולכת, שחייבת קצת שקט, או להחליט שהולכת היום רק בצהריים (גם היא לומדת עד מאוחר, ארבע או חמש כל יום).
אז אם אני מסכמת, בסך הכל, השתלבות טובה מאד של שניהם. וכאילו הם יודעים את כל השטיקים מאז ומעולם (נניח הבן שלי, שרוצה להשתחרר סתם כי מתחשק לו להיות בבית, יידע בדיוק איזה תירוץ כדאי לתת). ואיך לכתוב במחברת, איך לסכם, כל מיני דברים שחשבתי שיהיו חדשים להם - שום דבר. זה נרכש בדקות, או שכבר היה שם איכשהו קודם.
ועכשיו אני מגיעה אלי. ובכן, לצערי, האם אינה משתלבת בקלות שכזו. מדי בוקר מתעוררת באי חשק, נזכרת שלימודים, חוטפת דכאון.
שונאת להעיר, שונאת לעשות את סיבוב "שילוח הקן".
לא פשוט לי שהגדול לא בבית, אני אוהבת שהוא כאן ופתאום הוא איננו. הקרבה בינינו הסתמכה הרבה על היומיום המשותף, השקט, אפילו שהוא היה בחדר שלו כל היום ואני ביתר הבית, עדיין נפגשים במטבח, מחליפים שניים וחצי משפטים, כעת אין. צריך לייסד קרבה אחרת.
עם הבת קשה לי עם הבעיות החברתיות שהיא מדווחת עליהן, רוצה להגן עליה, "לסדר" לה חברות.
והכי גרוע: קשה לי להמציא את עצמי מחדש. מי אני, מה אני עושה, מה אני רוצה לעשות.
זה מתקשר גם לגיל ארבעים שהגיע, לזה שהתינוק שלי יהיה בן ארבע בעוד שבועיים ועלי להכיר בעובדה שזהו זה, מזה שנתיים שלא הנקתי אף אחד.
הגיע הזמן לפרוע את שטרות הפוטנציאל, וראבאק, מי רוצה לפרוע?
זה כאילו הזמן להתפנות למה שבוער בעצמותי, אבל מזמן שכחתי כבר מה בוער.
אז אני נמלטת מכל אלה אל העניינים הטכניים של היומיום, שאני לא סובלת, ושתופסים פתאום את כל תשומת הלב. מזמינה זגג לתקן איזה חלון שבור. מישהו להתקין אינטרקום. משפצרת את הצימר שלנו. מנסה לטפח את הבית, מה שרק מחבר אותי לעוד ועוד תסכולים, ועוד לא אמרנו כלום על הזוגיות, מה קורה לה כשפתאום השתנה שיווי המשקל בצורה דרסטית כזאת. טוב, מספיק. הולכת לנקות את המטבח אחרי שבת עמוסה.
אני חושבת שזה קשור לאיזה פתיחות שיש לו, לתחושה שהוא יכול ללמוד כל דבר, לזה שבבית אין את התפיסה הזו שצריך להתחיל מהתחלה ולעלות שלב שלב שלב, אלא אפשר פשוט לקרוא משהו ולהבין אותו.
גם מוזר לו - וגם לבת שלי - איך שמתכוננים למבחן. מבחינתם קראנו-הבנו, זהו, יודעים, הם כאילו לא צריכים לשנן, הם לא פוחדים שזה "יברח" להם.
אני רואה אצלו מאד בולטת את העצמאות, שהוא שם אבל יכול להחליט על עצמו לקחת יום חופש, לא ללמוד לאיזו בחינה, להשאר בחדר ולקרוא כשהאחרים עושים משהו, ובכל זאת להשאר בתוך המסגרת ולא "לשבור את הכלים".
אצל הבת שלי גם כן הנושא הלימודי בסדר גמור, ואני חושבת, שאני יכולה כאן להרגיע הורים ולומר, שילדים ממוצעים יכולים לחזור לבית הספר בלי שום בעיה מבחינת הלימודים. היא היתה לאחרונה בכתה א, נכנסה לז', ומצליחה בלימודים יפה מאד. עדיין היא אחת היחידות בכתה שבאמת מתעניינת.
מבחינה חברתית יותר קשה לה מאשר לבן שלנו. וזה קשור למשהו שכבר כתבתי עליו פעם ואני מכירה - לפרפקציוניזם שלה, היא רוצה חברת נפש וכל דבר פחות מזה נראה לה "לא זה". וגם יכול להיות שהבנות בכתה נרתעות ממנה בגלל אהבת הלימודים שלה: היא יושבת בשורה ראשונה ומשתתפת ומקשיבה ומשוחחת עם המורים, ויכול להיות שזה מקלקל לה את היחסים החברתיים...
לא קל לי ללוות אותה בתחושה הזו, שאין לה חברות.
וגם אצלה אני רואה את העצמאות הזו בתוך המערכת, להחליט בוקר אחד שהיום היא לא הולכת, שחייבת קצת שקט, או להחליט שהולכת היום רק בצהריים (גם היא לומדת עד מאוחר, ארבע או חמש כל יום).
אז אם אני מסכמת, בסך הכל, השתלבות טובה מאד של שניהם. וכאילו הם יודעים את כל השטיקים מאז ומעולם (נניח הבן שלי, שרוצה להשתחרר סתם כי מתחשק לו להיות בבית, יידע בדיוק איזה תירוץ כדאי לתת). ואיך לכתוב במחברת, איך לסכם, כל מיני דברים שחשבתי שיהיו חדשים להם - שום דבר. זה נרכש בדקות, או שכבר היה שם איכשהו קודם.
ועכשיו אני מגיעה אלי. ובכן, לצערי, האם אינה משתלבת בקלות שכזו. מדי בוקר מתעוררת באי חשק, נזכרת שלימודים, חוטפת דכאון.
שונאת להעיר, שונאת לעשות את סיבוב "שילוח הקן".
לא פשוט לי שהגדול לא בבית, אני אוהבת שהוא כאן ופתאום הוא איננו. הקרבה בינינו הסתמכה הרבה על היומיום המשותף, השקט, אפילו שהוא היה בחדר שלו כל היום ואני ביתר הבית, עדיין נפגשים במטבח, מחליפים שניים וחצי משפטים, כעת אין. צריך לייסד קרבה אחרת.
עם הבת קשה לי עם הבעיות החברתיות שהיא מדווחת עליהן, רוצה להגן עליה, "לסדר" לה חברות.
והכי גרוע: קשה לי להמציא את עצמי מחדש. מי אני, מה אני עושה, מה אני רוצה לעשות.
זה מתקשר גם לגיל ארבעים שהגיע, לזה שהתינוק שלי יהיה בן ארבע בעוד שבועיים ועלי להכיר בעובדה שזהו זה, מזה שנתיים שלא הנקתי אף אחד.
הגיע הזמן לפרוע את שטרות הפוטנציאל, וראבאק, מי רוצה לפרוע?
זה כאילו הזמן להתפנות למה שבוער בעצמותי, אבל מזמן שכחתי כבר מה בוער.
אז אני נמלטת מכל אלה אל העניינים הטכניים של היומיום, שאני לא סובלת, ושתופסים פתאום את כל תשומת הלב. מזמינה זגג לתקן איזה חלון שבור. מישהו להתקין אינטרקום. משפצרת את הצימר שלנו. מנסה לטפח את הבית, מה שרק מחבר אותי לעוד ועוד תסכולים, ועוד לא אמרנו כלום על הזוגיות, מה קורה לה כשפתאום השתנה שיווי המשקל בצורה דרסטית כזאת. טוב, מספיק. הולכת לנקות את המטבח אחרי שבת עמוסה.