התחלנו בחינוך ביתי

_אני מרגישה חגיגיות מיוחדת:

הערב זה הערב האחרון שלנו: מחר בבוקר, כולם יהיו בבית הספר ובגן.

וזה אחרי חמש שנים מופלאות בבית.

לא יודעת אם זה יימשך יותר מאשר מחר בבוקר, מניחה שלפחות כמה ימים. אבל מרגישה שהפרק הזה של חינוך ביתי נשלם.

יתכן שיבוא פרק נוסף, ויתכן שלא.

הבלוג שלי כבר לא כאן, וגם נראה לי שקוראיו המקוריים כמעט לא כאן, וסביר שגם אלה שכאן לא זוכרים.
ובכל זאת, מבחינתי, סגירת מעגל.

הגדול הולך להפך הגמור, מהוםסקול לסקולהום, בית ספר תובעני בדרישותיו, עם פנימיה ולחץ לימודים. הוא ביקש ללכת לשם, עבר את מבחני הכניסה, ועכשיו ברגעים אלה אורז את חפציו.
השניה והשלישית הולכות לבתי ספר נוחים יותר. והקטן לגן.

אני אמצא את עצמי לראשונה מזה חמש שנים לבדי בבקרים בבית ריק.

בטח שזוכרת.
עוד בחו"ל, נכון?
הטלויזיה והיוגיהו...
זה היה דף עם הרבה השראה.
היכולת שלך לשחרר ממשיכה להיות השראה.
בהצלחה לכולכם במסע!

ברור שזוכרים!
אני אישית אשמח לשמוע גם על המשך הדרך במסגרות -- גם אצל הילדים וגם אצלך.

ברור שזוכרים!

אני אישית אשמח לשמוע גם על המשך הדרך במסגרות – גם אצל הילדים וגם אצלך. גם אני @}
שתהיה הסתגלות קלה וטובה לכולכם!

זוכרים בהחלט!
היכולת שלך לשחרר ממשיכה להיות השראה.
וגם אני אשמח מאד להמשיך לשמוע על הדרך החדשה.
(ועכשיו יהיה לך המון זמן לכתוב בבקרים (-: )
בהצלחה!

אפילו אני זוכרת וקראתי אותך.
קצת אחרי שהכרתי את האתר הזה.
לבכורתי מלאו אז שנה וקצת.
מחר הראשון לספטמבר ובכורתי בת השש לא הולכת לכיתה א'.
היו לי כאלו לבטים אם להמשיך בדרך או לחזור "לתלם".
אמרה לי אחותי הקטנה, שעלי לזכור כי מה שלא אחליט אינו סופי וניתן לשינוי.
שזהו רק עוד שלב בדרך.
והנה אני נכנסת לכאן היום לקרוא עדכונים (מאוד שמחתי לראות את הדף שלך ב מה חדש) ומוצאת ששוב חשבתם ושיניתם את הדרך. נכון לעכשיו.

אז תודה.
זה נוסך בי המון ביטחון (שהתערער אצלי לאור הראשון בספטמר הזה).
לראות שזה לא רק בספרים - שבאמת עושים ומנסים כך ואחרת והכל מתוך מחשבה ונתינה ואהבה וכיבוד הרצונות של הגורים שלנו.

שיהיה רק טוב לכם.

זוכרים זוכרים זוכרים !

זה היה הדף הכי מלא השראה בשבילי בעניין חינוך ביתי, שפתח לי לגמרי את הראש בעניין כמעט מיד כשהגעתי לאתר.
הוא הולך איתי מאז בזיכרון, בתובנות, בדברים שאני מספרת לאנשים. זה היה הדף שלך !
וגם אני כמובן זוכרת את הטלוויזיה והיוגיהו - זה היה פשוט מאלף.
(ונדמה לי שהיה גם סיור במפעל מטאטאים, שכל ילדי בית הספר נרדמו בו, ורק הילדים שלך גילו עניין רב - בגלל ה'הארי פוטר', נכון?)

אני חייבת לומר שעד היום אני מתאבלת על מחיקתו.

כשראיתי עכשיו את הדף בשם הזה, מיד רצתי בחדווה ובתקווה למצוא כאן שהטקסט הישן הוחזר.

אז אם אפשר בהזדמנות הזו לבקש בחום ובלב נרגש את החזרתו, אולי אפילו עם מחיקה של פרטים מסוימים שגרמו לך אז למחוק, או עם כינויים אחרים - אבל אנא אנא אנא, החזירי את הדף ההוא !

וכמובן, בלי קשר, אשמח לקרוא כאן על ההתפתחויות החדשות.

(אשמח אם יהיו עוד מצטרפים לבקשתי להחזרת הדף הישן...

)

מצטרפים לבקשתי להחזרת הדף הישן.
מצטרפת לבקשה.
ובטוחה שבדרך החדשה שבחרתם כולכם תצאו נשכרים!

_ברור שזוכרים!
אני אישית אשמח לשמוע גם על המשך הדרך במסגרות – גם אצל הילדים וגם אצלך._

בהצלחה לכולכם @}

_זה היה הדף הכי מלא השראה בשבילי בעניין חינוך ביתי, שפתח לי לגמרי את הראש בעניין כמעט מיד כשהגעתי לאתר.
הוא הולך איתי מאז בזיכרון, בתובנות, בדברים שאני מספרת לאנשים. זה היה הדף שלך !
וגם אני כמובן זוכרת את הטלוויזיה והיוגיהו - זה היה פשוט מאלף._

גם עבורי הוא היווה קרש הצלה ותמיכה... שיהיה בהצלחה רבה לך ולהם וגם אני אשמח לשמוע גם על המשך הדרך במסגרות – גם אצל הילדים וגם אצלך.

תודה על המילים החמות.

אני אחזור לכאן בהמשך בענין ההשתלבות שלנו בחזרה בבית ספר.
אני חושבת שזה נושא מעניין למי שמקבל החלטה לעזוב את בית הספר: עד כמה זה רוורסיבילי.
(לנו היו תקופות שנדמה היה לנו שאין בעיה לחזור ותקופות שנראה היה לנו שזה כבר בלתי אפשרי. והנה זה כן אפשרי, נכון לרגע זה, סוף היום הראשון ללימודים... נראה).

וגם אולי מענין לראות מבחינתי בתור אמא - עולה לא פעם השאלה עד כמה אנחנו "תלויות" בחינוך הביתי להגדרה עצמית, מימוש עצמי, עלה תאנה, עד כמה זה מרחיק אותנו ממימושים אחרים, מדברים אחרים.

אני לא אאריך עכשיו. מתי שהוא עלי גם לתת לעצמי דין וחשבון על התקופה הזו, ומה קרה, איך זה נגמר. הרי היה כל כך יפה וכייף ומעשיר ומקרב.
בין כל יתר הרגשות עולה בי המון עצב: מאד עצוב להיפרד מן הילדים. במובן מסויים אנחנו הולכים ומאבדים אותם מדי יום, את התינוקות שהם היו, את הפעוטות שהם היו, בין שהם בבית ובין שהם הולכים לבית ספר. נכון אמנם שהם כאן, בריאים שלמים, גדולים ואהובים, ובכל זאת כמה כאב יש על הם כמו שהיו, על הביחד שלנו, התמים, השלם, שהיה ואיננו

וגם אולי מענין לראות מבחינתי בתור אמא - עולה לא פעם השאלה עד כמה אנחנו "תלויות" בחינוך הביתי להגדרה עצמית, מימוש עצמי, עלה תאנה, עד כמה זה מרחיק אותנו ממימושים אחרים, מדברים אחרים.

אני הייתי באה במיוחד למעגל שיוקדש כולו רק לנושא הזה ! תחשבי על זה, אני בטוחה שאני לא היחידה !! בינתיים, הרבה בהצלחה

בין כל יתר הרגשות עולה בי המון עצב: מאד עצוב להיפרד מן הילדים. במובן מסויים אנחנו הולכים ומאבדים אותם מדי יום, את התינוקות שהם היו, את הפעוטות שהם היו, בין שהם בבית ובין שהם הולכים לבית ספר. נכון אמנם שהם כאן, בריאים שלמים, גדולים ואהובים, ובכל זאת כמה כאב יש על הם כמו שהיו, על הביחד שלנו, התמים, השלם, שהיה ואיננו

מזדהה ומסכימה. חשה את זה פיזית. גריינתי.
בהצלחה בדרך החדשה! הייתי קוראת סמויה של הבלוג הקודם

אני גם קוראת סמויה שחזרה שוב ושוב אל הדף הקודם ונזכרת בו כל פעם שרואה ילדים משחקים קלפים עם דמויות מסתוריות שכאלה. יש מצב להחזיר את הדף ?

טוב לראות אותך כאן, אהבתי מאוד מאוד את הבלוג שלך הוא היה בשבילי מקור השראה ונתן לי אומץ ועזרה לעשות את הקפיצה הזאת לחינוך ביתי. תודה גדולה עליו, אשמח אם תחזירי אותו בגירסא כלשהי.
גם אותי מעסיקה השאלה:
עד כמה אנחנו "תלויות" בחינוך הביתי להגדרה עצמית, מימוש עצמי, עלה תאנה, עד כמה זה מרחיק אותנו ממימושים אחרים, מדברים אחרים.
אני חושבת על כך די הרבה מאז שבשנה שעברה אחד מבני החליט לנסות מה זה בית ספר. פתאום הרגשתי שהחינוך הביתי מגדיר אותי לא פחות מאשר את הילדים שלי ועכשיו כשהוא בבית ספר, מה זה אומר עלי?
הנסיון ההוא נגמר די מהר אבל המחשבות והתהיות נשארו.
אשמח לשמוע על המשך הדרך במסגרות – גם אצל הילדים וגם אצלך, היכולת שלך לראות מה הילדים רוצים וצריכים ולשחרר אותם לדרכם, מעוררת שוב השראה ואומץ.

אני חוזרת לפה, לא רוצה לתת לדברים לקרות בלי לתת עליהם את הדעת.

בקשר לילדים ולרוורסיביליות - אני יכולה לומר בינתיים, שזה אפשרי הרבה יותר בקלות ממה שחושבים. אחרי חמש שנים של אנסקולינג מוחלט, חזרו לבית הספר, השתלבו, הכל בסדר. מבחינתי קצת מעצבן לקבל מחמאות מסוג "בכלל לא רואים עליהם שהם היו בבית!" , אבל הרעיון מאחורי הדברים הוא שהם חברותיים ויודעים ויודעים ללמוד, ובאורח פלא יודעים גם לארגן מחברות ולענות על שאלות. בקיצור, נראה לי מהיר וקל יותר להסתגל לבית הספר מאשר להסתגל לחיים בבית.
דבר אחד שבינתיים בולט, זה שהם באים ממקום של רוצים ללמוד - יש איזו התלהבות מן המצב הזה, שאפשר לשבת כל היום ומלמדים אותך. הם מגיבים כמו מי ש"עלה" בטעות על איזה פטנט וקצת לא מאמין למזלו הטוב.
מה שכן קשה, בעיקר עבור הבן שלנו, זו הטוטליות. כמו שהוא אמר: "אני אוהב עוגיות קינמון, אבל לא כל הזמן, לא כל היום!"

אבל אני לא רוצה להתרכז במה שאני מספרת לעצמי על איך הם חווים את זה. אני רוצה לחשוב איך זה בשבילי.

אתמול היה כאן אחי. אני דיברתי על ההשתלטות האדירה של מוסדות החינוך על הצעירים (מדובר במוסדות החינוך הדתיים, שבאמת תופסים את הנוער משבע בבוקר עד תשע בערב). אחי וגיסתי התנגדו לניסוח שלי "השתלטות". זו לא השתלטות, הם אמרו. המילה הזו שלילית. את כבר צובעת הכל.

אז הנה, כך או כך, אני מרגישה את ההשתלטות של מוסדות החינוך על הילדים שלי. אני שולחת אותם למקומות בהם לפי תפיסתי מנסים להשתלט עליהם ולמשטר להם את המחשבות וההרגשות. המצב הזה (שלי כשולחת) הוא לא פשוט.

בקשר לשאלה

עד כמה אנחנו "תלויות" בחינוך הביתי להגדרה עצמית, מימוש עצמי, עלה תאנה, עד כמה זה מרחיק אותנו ממימושים אחרים, מדברים אחרים.

אני ובעלי מרגישים מאד חזק אבדן בזה שהפסקנו, כאילו משהו מן הזהות שלנו נעלם וצריך להתארגן מחדש סביב הריק הזה, כאילו היה לנו איזה דגל ביד וכבר אין אותו, איזה תו-סימון שנעלם. היינו אומרים לעולם ולעצמנו "אנחנו בחינוך ביתי" ואלו היו שלוש מילים שאמרו עלינו, שבהן אנחנו אמרנו, נאום שלם. עכשיו הלכו המילים, ונשאלת השאלה מה עם הנאום - האם הוא עדיין כאן, האם יש לעדכן אותו, מה ישמש לו לפה?

במובן הפרקטי, כמובן, צריך גם כן להתארגן מחדש סביב הריק הזה. משהו שהיה מאד טבעי וברור ונחוץ - שאני אהיה בבית כל היום - השתנה.
במשך השנים האלה גיליתי שהימים הכי קשים עבורי הם הימים בהם אני מנסה לעשות משהו אחר ונוצרת התנגשות בין "חיי הבית" ל"משהו האחר". למדתי לחלק (וכאן תודה ליונת) את מה שאני רוצה לעשות לחלקיקים קטנים וכל פעם להסתער רק על אחד מהם.
בסופו של דבר, אני חושבת שמול הזרימה שתירגלתי כל הזמן בחיי הבית, מול הזרימה שאליה שאפתי עם הילדים (לא לקבוע מראש מה לעשות, לא להנחית מלמעלה, לזהות את הצרכים שעולים היום, לזרום עם ההתרחשויות) תירגלתי במקביל עצירת הזרימה של דברים אחרים.
אני לא רוצה שיצטייר כאילו הייתי קרבן כאן. וגם הצלחתי לעשות בצד החינוך ביתי במשך חמש השנים האלה את הדוקטורט שלי (עכשיו אני מסיימת), וגם לכתוב, וגם לקרוא, וגם לפעול כלכלית ולהרוויח כסף. אני לא מרגישה שעצרתי, או שנתקעתי. אבל אני מרגישה עד כמה תירגלתי והתרגלתי לקדם את העניינים שלי בפימפום אטי ולא בזרימה שוטפת, לחטוף פה ושם רבע שעה של קריאה או כתיבה ולא לתת לעצמי לזרום.

אז זהו, שעכשיו יש לי בקרים שקטים, ואני יכולה לתת לעצמי לזרום.

וממש כמו בתחילת החינוך הביתי עם הילדים והיוגיהו, גם אני מגיבה בשוק: חוזרת הביתה אחרי שילוח הקן בבוקר, מסתובבת בחדרים הריקים, מסדרת פה, מסדרת שם, מתיישבת עם כוס קפה, ידה ידה ידה, צהריים ומחזירה אותם הביתה.

עכשיו יהיו חגים, ואחר כך יבוא החורף, ואני מקווה למצוא את עצמי מוצאת מחדש את הזרימה הזו, נזכרת בכל המקומות אליהם אני שואפת, עושה.
ופתאום מתבהר לי - מעבר מבייניג לדואינג). או לפחות - מבייניג עבור חמישה לבייניג עבור עצמי.

אני עדיין גם קצת בהלם מזה שזה הפסיק.
כי לא החלטנו להפסיק - פשוט הפסקנו. כמעט כמו שהתחלנו בלי להחליט החלטות דרמטיות.
ואם אני בודקת למה, בעצם אני צריכה להודות, שלא השכלנו לגדול עם החינוך הביתי שלנו.
ומבחינה זו, אני מרגישה שנכשלנו בשלב הזה, כמו מישהו שמגיע לשלב שש במשחק מחשב ונופל.

ידענו איך ומה לעשות עם הילדים בגיל יסודי, אבל כשהם גדלו, וצריך היה להשתנות, לעשות את זה אחרת, להתאים לצרכים המשתנים - השתתקנו.

היו שנים בהם כשזיהיתי את הצורך לצאת היינו הולכים לגן החיות. כיום גן החיות כבר לא אטרקטיבי (לגדולים, אני מתכוונת).
היו שנים בהן מפגש אקראי בגן השעשועים סיפק את הצורך החברתי. אחר כך מפגש עם משפחה של חברים סיפק את הצורך הזה. כיום כל אחד רוצה את החברים שלו, שמתאימים שלו, על פי בחירתו.
היו שנים בהן שיחה פה, ספר שם, ביקור במוזיאון, סיפקו את הענין באינפורמציה. כיום יש געגוע לכמויות אינפורמציה גדולות ייותר.
אנחנו הבחנו בשינויים האלה, ולא השכלנו להתאים את עצמנו אליהם.

ואז בא הגדול שלנו, זה היה לפני שנה, ואמר שמצא את בית הספר הזה והוא רוצה להירשם.
והסכמנו, ובתוך הילולת בית הספר גם הבת נדבקה בהתלהבות ונרשמה גם.
ויש את הקטנים, הבת שלנו שהיא בגימל עכשיו, שכאשר עלתה לאלף וכל הילדים היו בבית הודיעה שהיא הולכת לבית הספר והסכמנו. היינו בטוחים שתחזור הביתה אחרי שבועיים, ולא. מדי בוקר היתה קמה, היחידה, רואה את האחים שלה שרועים, והלכה לבית הספר, ועדיין הולכת.
ויש את הקטן, שהוא טיפוס בפני עצמו, שלגביו אין לי לבטים וספקות - הוא פשוט חייב ללכת לגן. עבורו, עבורי, עבורנו.

כך קרה, שבלי לקבל החלטות דרמטיות ובלי הסקת מסקנות פעילה, הפסקנו.
אנשים שואלים אותי: מה, הגעתם למסקנה שעדיף בית ספר? אז זה נכשל? (בתקווה, אני חייבת לומר).
מסביבנו יש המון אנחות רווחה, אוהבינו מחזיקים אצבעות שרק לא נחזור לסורנו.
אני לא נכנסת לזה, לא מתווכחת, לא מנסה להסביר, אבל לעצמי אני יודעת שהיה נפלא.
שהיו שנים יפות וטובות.

ויש איזה צער: אולי אם הייתי מתאמצת יותר הייתי מוצאת את הדרך, אולי אם היינו משקיעים בזה יותר מחשבה, אולי מהר מדי הרמנו ידיים וחזרנו לתלם.
ועדיין אנחנו אומרים, לעצמנו ולהם:
אם נראה שזה לא טוב, נפסיק מיד.
בדיוק כמו שאמרנו לפני חמש שנים, כשהתחלנו.
מכאן אני שואבת נחמה: אנחנו נהיה כאן, נתבונן, נראה מה קורה, נפעל בהתאם.

התחלתי לכתוב באי-חשק, כאילו אין לי מה לומר. עכשיו אני צריכה לומר לעצמי: די.

מאוד מעניין. בבקשה תמשיכי לשתף. עולים כאן המון נושאים מעניינים...

מאד מאד מעניין גם אותי. בבקשה תמשיכי לשתף. הגדולים בדמוקרטי בירושלים? (אחת הבנות שלי שם)

מ י יקרה, מדהים, איך הבלוג ההוא שנמחק כאילו לא נעלם, כי את ממשיכה לשתף אותנו בכנות עצומה במקומות שאני מניחה שרבות מאתנו מהגגות בהם ומוצאות את עצמן מתלבטות / חרדות / יראות. כל-כך קשה להסביר לסביבה ולהתאפק ולשתוק ולתת להם לחך ידיים בהנאה או סתם בסיפוק קל, שחזרתם להיות כמו שהם... ובעצם, מבין כל השורות שלך, אני קוראת הקשבה עצומה לצרכים ולרצונות של בני המשפחה. הצלחתם לעשות משהו שאני יודעת שאני עסוקה בו רבות, לא לתת לאידיאולוגיה להשתלט עליכם אלא לחיות את החיים על פי זרימתם ולהשתנות בהתאם לצורך. שנה טובה, מלאת זרימה והתחלות חדושת

הצלחתם לעשות משהו שאני יודעת שאני עסוקה בו רבות, לא לתת לאידיאולוגיה להשתלט עליכם אלא לחיות את החיים על פי זרימתם ולהשתנות בהתאם לצורך

מצטרפת לדבריה של רסיסים.

שנה נפלאה לכולכם.

מאוד מרגש לקרוא.

מבייניג עבור חמישה לבייניג עבור עצמי. מאחלת לך שהמעבר הזה יקרה בקלות, בפשטות.

התרשמתי מאוד מהמפגש איתכם. מאחלת לכם שנה טובה ומתוקה, ושכל משאלותיכם יתגשמו לטובה @}

קיטורים:

הבקרים קשים.
אני עוסקת בשילוח הקן משש וחצי, כאשר אני מתעוררת, עד שמונה וחצי, אז אני חוזרת מלקחת אותם כל אחד למקומו.
זה מחייב אותי למאמץ אדיר של לספוג את התיסכולים שלהם בשעה שגם אני עצמי די מרוטה,
של לשמור על אווירה טובה ורוגעה כשכולנו - כולל אני - שואלים את עצמנו למה, בעצם, אי אפשר להמשיך לישון עד שמתעוררים, ולהתעורר לאט ובשמחה, כמו שאנחנו רגילים

כמובן שזה מחייב גם להקפיד על הליכה לישון מוקדמת של כולנו, ולפיכך נוסף הריטואל של "להשכיב לישון", שגם אותו אני לא מחבבת במיוחד

וכמובן, הענין העקרוני, שהוא הבעייתי ביותר:
מאיפה הקונספט הזה שצריך לדחוס לתוך ראשיהם של הנוער עוד ועוד אינפורמציות
וכמה התחסדות יש במחשבה שצריך - ושאפשר - "ללמד" אותם ושצריך ואפשר לקבוע "מה" ללמד אותם
ושצריך לעשות להם פעילויות וללמד אותם בינה
זה כל כך מעצבן אותי, אני נאבקת בחשק לשלוף אותם מן המקומות האלה ויאללה, חזרה הביתה

אבל הם עצמם, עם כל הקושי, בוחרים להמשיך
בשיחות כשהם מדווחים על הקשיים אנחנו מחזקים אותם
אמרנו להם:
אתם יכולים לומר שזהו זה, חוזרים הביתה, וזה מקובל עלי לגמרי, אבל כל זמן שאתם שם, אני אחזק אותכם בלהיות שם (נראה לי הכי גרוע להיות שם עם אמא שמפמפמת כל הזמן תעזבו תעזבו)

ואני?
כמו שכתבתי, ההתרחקות מסלימה. כשהיינו בבית ידעתי שיום מחוץ לבית זה לא יום שנותן לי כוחות, רק יום שמרחיק אותי מן ההוויה הביתית, מן הקצב שלה, מזכיר לי תסכולי-חוץ ומקלקל את האיזון.
וגם עכשיו - עוד לא חלפו חודשיים, וכבר נראה לי שלא תהיה לי סבלנות לחזור להיות בבית עם הילדים
כבר קדושים לי הבקרים השקטים שלי: ממש חיכיתי שהחגים ייגמרו.

ואיזו הקלה לשלוח את הילדים החוצה ופשוט להפסיק לחשוב עליהם לכמה שעות
יש בזה שחרור עצום
אבל מצד שני, מה עושה האמא החופשיה לנפשה שמפסיקה לחשוב עליהם? נכנסת לבאופן כדי לכתוב עליהם...

אין כמוך

מה שכתבת על החזרה לבית הספר בא לי ממש בזמן. הבן החליט לפני כמה חודשים שבשנה הבאה, בגיל 14 הוא הולך לבית הספר ושאנחנו צריכים לעבוד איתו ולהכין אותו.
מאז הייתי פעם אחת בבית הספר ואני בקשר רופף עם האחראי על התיכון ובררר... כללי
וכמה התחסדות בדיוק מה שהרגשתי.

מותר להביע דיעה קיצונית ויוצאת דופן? (למרות החשש להיסקל) או יותר נכון - מין מחשבה, ניחוש, הרהור.... כי הרי אין לי נסיון בזה. ילדיי בני 5 ו-8 (כמעט). אבל בכל זאת אגיד.... אז ככה: גיל 13, 14, 15.... זה גיל שהילד הוא כבר כמעט.... איש! זה הגיל שאתה מתחיל לעבוד בבורגר ראנץ', לעשות בייבי סיטר, להיות מדריך בקייטנה, מדריך בצופים.... זה הגיל שאפשר להתחיל ללמוד בו באוניברסיטה הפתוחה. האם ייתכן שהרצון ללכת לבית הספר נובע מכך שהם ממש בוגרים כבר, ושהם רוצים כבר להיות "אנשים"? אנו מתכננים להתחיל בקרוב חינוך ביתי, כפי שסיפרתי בדף אחר. נראה לי מאד נכון שבסביבות גיל 14 או 15 נעשה איזה מעבר פאזה. הילד יתחיל לצאת לעבודה, למשל. לא כי חסר כסף בבית, אלא כי הוא כבר איש. כי הגיע הזמן להיות פרודוקטיבי. לא שעתיים ביום בשביל התחביב, אלא כמות נאה של שעות, כדי שיחסוך לעצמו כסף ויקנה דברים וירגיש פרודוקטיבי. אולי בגיל 15 אשלח אותם לאוניברסיטה הפתוחה (אם ירצו כמובן) או שנראה יחד לאיזו פעילות אינטנסיבית יותר אפשר להיכנס. ללכת על ציור באופן מקצועי ורציני.... או לימוד רציני של מחשבים.... זה כבר גיל נורא גדול, ואכן נראה כבר פחות מתאים ללמוד באנסקולינג שעתיים נטו ביום. לדעתי לפחות. או שאפשר בגיל 14 - 15 להתחיל להתנדב ממש ברצינות, 5-6 שעות ביום, בתחום שמעניין אותם. מה שאני מנסה לומר הוא, שזה ממש לא נראה לי כשלון של חינוך ביתי אם בגיל 14 רוצים לצאת לעולם. זה פשוט שהוא כבר לא ילד. באיזשהו מקום החינוך הסתיים, והסתיים בהצלחה, ועכשיו הגיע הזמן לצאת לעולם. אמרתי מראש - דיעה יוצאת דופן. מקווה שבכל זאת מישהו יתחבר.....

שלום לך.
אני לא הייתי בסשן הקודם, אבל ממש ממש סקרנית ורוצה ללמוד ממכם וממה שקורה אצלכם. אצלי הם קטנים מאוד אבל המחשבות לגמרי זהות לשלך.
אעקוב באדיקות בתקווה שתרצי לחלוק: מחשבות, הרהורים ומהלכים.
תודה רבה@} בהצלחה רבה

הי אביבה וודאי שמותר לך להביע דעה (מ י ?)
אם פנית אלי - אין לי הרגשה של כישלון.
זה גיל שהילד הוא כבר כמעט.... איש אני כמעט מסכימה איתך למרות שאני מכירה בנתיים רק גיל 13.
מעבר הפאזה כמו שאת קוראת לזה בא מהבן בלבד. מכיוון שמובן לי שהוא יודע מה זה בית ספר, מי הוא ומה הוא רוצה - אני מתכוונת להתחיל בתהליך בלי להתחבט.
יש לי הרגשה שיהיו לו עוד כמה וכמה בחירות בחיים; שלא שלי ולא בשבילי

הרתיעה מבית הספר היא שלי ורק שלי.

שליחה על ידי מ_י* » 14 דצמבר 2008, 10:40

חוזרת לכאן להתבונן מה קורה אתנו: כמעט חנוכה.
יש כמובן צדדים והיבטים ואיפה אני נגמרת והם מתחילים וכל אחד מהם ולימודי וחברתי וכל יום ששונה ממשנהו. ועדיין, לנסות לומר: "מה קורה".
אז הגדול שלנו, שכזכור עבר לפנימיה (הוא מגיע הביתה בשלישי ושישי בלבד) שלומדים בה מעל ומעבר (כל יום מהבוקר עד תשע בלילה, כולל תואר במחשבים עד השמינית). הוא מפתיע אותנו ביכולת מיוחדת לקבוע את הגבולות שלו בתוך הדבר הזה, ועם זאת, תוך הזדהות עם הממסד ובלי לעורר עליו חמת זעם. הם החליטו, למשל, שכל שבוע יש מבחן בפרשת שבוע על הפרשה עם רש"י. אז הוא מחליט לעשות את המבחן אבל לא להתכונן אליו מעבר למה שסביר בעיניו. הוא לא לומד את כל הפרשה עם רש"י, אלא רק חלק. מתפשר על הציון. זאת דוגמא קטנה אבל לדעתי משקפת.
הוא מצליח להשתלב בלימודים באופן מפתיע. למשל במתמטיקה, זה ילד שלא למד מתמטיקה בצורה מסודרת מאז כיתה ג', וכעת לומד חומר של שביעית. אל תשאלו אותי איך, ואל תאמרו לעצמכם "גאון", כי הוא לא.

שליחה על ידי מ_י* » 14 דצמבר 2008, 10:56

אני חושבת שזה קשור לאיזה פתיחות שיש לו, לתחושה שהוא יכול ללמוד כל דבר, לזה שבבית אין את התפיסה הזו שצריך להתחיל מהתחלה ולעלות שלב שלב שלב, אלא אפשר פשוט לקרוא משהו ולהבין אותו.
גם מוזר לו - וגם לבת שלי - איך שמתכוננים למבחן. מבחינתם קראנו-הבנו, זהו, יודעים, הם כאילו לא צריכים לשנן, הם לא פוחדים שזה "יברח" להם.
אני רואה אצלו מאד בולטת את העצמאות, שהוא שם אבל יכול להחליט על עצמו לקחת יום חופש, לא ללמוד לאיזו בחינה, להשאר בחדר ולקרוא כשהאחרים עושים משהו, ובכל זאת להשאר בתוך המסגרת ולא "לשבור את הכלים".

אצל הבת שלי גם כן הנושא הלימודי בסדר גמור, ואני חושבת, שאני יכולה כאן להרגיע הורים ולומר, שילדים ממוצעים יכולים לחזור לבית הספר בלי שום בעיה מבחינת הלימודים. היא היתה לאחרונה בכתה א, נכנסה לז', ומצליחה בלימודים יפה מאד. עדיין היא אחת היחידות בכתה שבאמת מתעניינת.
מבחינה חברתית יותר קשה לה מאשר לבן שלנו. וזה קשור למשהו שכבר כתבתי עליו פעם ואני מכירה - לפרפקציוניזם שלה, היא רוצה חברת נפש וכל דבר פחות מזה נראה לה "לא זה". וגם יכול להיות שהבנות בכתה נרתעות ממנה בגלל אהבת הלימודים שלה: היא יושבת בשורה ראשונה ומשתתפת ומקשיבה ומשוחחת עם המורים, ויכול להיות שזה מקלקל לה את היחסים החברתיים...
לא קל לי ללוות אותה בתחושה הזו, שאין לה חברות.
וגם אצלה אני רואה את העצמאות הזו בתוך המערכת, להחליט בוקר אחד שהיום היא לא הולכת, שחייבת קצת שקט, או להחליט שהולכת היום רק בצהריים (גם היא לומדת עד מאוחר, ארבע או חמש כל יום).

אז אם אני מסכמת, בסך הכל, השתלבות טובה מאד של שניהם. וכאילו הם יודעים את כל השטיקים מאז ומעולם (נניח הבן שלי, שרוצה להשתחרר סתם כי מתחשק לו להיות בבית, יידע בדיוק איזה תירוץ כדאי לתת). ואיך לכתוב במחברת, איך לסכם, כל מיני דברים שחשבתי שיהיו חדשים להם - שום דבר. זה נרכש בדקות, או שכבר היה שם איכשהו קודם.

ועכשיו אני מגיעה אלי. ובכן, לצערי, האם אינה משתלבת בקלות שכזו. מדי בוקר מתעוררת באי חשק, נזכרת שלימודים, חוטפת דכאון.
שונאת להעיר, שונאת לעשות את סיבוב "שילוח הקן".

לא פשוט לי שהגדול לא בבית, אני אוהבת שהוא כאן ופתאום הוא איננו. הקרבה בינינו הסתמכה הרבה על היומיום המשותף, השקט, אפילו שהוא היה בחדר שלו כל היום ואני ביתר הבית, עדיין נפגשים במטבח, מחליפים שניים וחצי משפטים, כעת אין. צריך לייסד קרבה אחרת.

עם הבת קשה לי עם הבעיות החברתיות שהיא מדווחת עליהן, רוצה להגן עליה, "לסדר" לה חברות.

והכי גרוע: קשה לי להמציא את עצמי מחדש. מי אני, מה אני עושה, מה אני רוצה לעשות.
זה מתקשר גם לגיל ארבעים שהגיע, לזה שהתינוק שלי יהיה בן ארבע בעוד שבועיים ועלי להכיר בעובדה שזהו זה, מזה שנתיים שלא הנקתי אף אחד.
הגיע הזמן לפרוע את שטרות הפוטנציאל, וראבאק, מי רוצה לפרוע?
זה כאילו הזמן להתפנות למה שבוער בעצמותי, אבל מזמן שכחתי כבר מה בוער.
אז אני נמלטת מכל אלה אל העניינים הטכניים של היומיום, שאני לא סובלת, ושתופסים פתאום את כל תשומת הלב. מזמינה זגג לתקן איזה חלון שבור. מישהו להתקין אינטרקום. משפצרת את הצימר שלנו. מנסה לטפח את הבית, מה שרק מחבר אותי לעוד ועוד תסכולים, ועוד לא אמרנו כלום על הזוגיות, מה קורה לה כשפתאום השתנה שיווי המשקל בצורה דרסטית כזאת. טוב, מספיק. הולכת לנקות את המטבח אחרי שבת עמוסה.

הגעתי לפה רק עכשיו ומרתק התהליך של היציאה מתוך הבית לחוץ. תהליך שאני מהרהרת בו הרבה לאחרונה. כמי שהתחילו חינוך בבית רק בגיל 12 הייתה היציאה הראשונה לאחר כחמש שנים בגיל 17 ולקולג' (אנחנו גרים בארה"ב).
לקולג' ולעבודה. ואני שהייתי מאד מודאגת מ"איך זה ילך" נשמתי לרווחה לראות שהיא משתלבת כמו כל ילד "רגיל".
לא ראיתי כל שוני בינה לבנות האחרות שתמיד למדו בחוץ.
ההשתלבות במסגרת לימודים ממוסדת, בעבודה ויצירה של קשרים חברתיים חדשים הכל התנהל ללא כל קושי מיוחד. אז המשכנו לאוניברסיטה וללינה במעונות ועוד חברות חדשות ואז לאחר סמסטר אחד שבו רמת הציונים ירדה באופן דרמטי ורמת הקיטורים עלתה באותו אופן "סגרנו" עניין והיא חזרה הבייתה. מאז כמו שכבר כתבתי בדף שלי (המחשבות על חינוך ביתי) אני רואה תהליך של התכנסות חזרה פנימה. אם אני רוצה שהיא תצא אני כמעט צריכה לדחוף בכוח. אולי זה זמני (זה נמשך כבר שנה...) ואולי זה תהליך של גדילה מבפנים כדי לאסוף כוח ליציאה הבאה. ואולי זה מקרה פרטי שלא מאפיין כלום.
בכל זאת אני ממשיכה לתהות ולשאול את עצמי ואחרים, האם השנים האלו בבית משנות אותם כאשר הם צריכים להשתלב "בחוץ"?
ואם כן איך?

_קשה לי להמציא את עצמי מחדש. מי אני, מה אני עושה, מה אני רוצה לעשות.
זה מתקשר גם לגיל ארבעים שהגיע, לזה שהתינוק שלי יהיה בן ארבע בעוד שבועיים ועלי להכיר בעובדה שזהו זה, מזה שנתיים שלא הנקתי אף אחד.
הגיע הזמן לפרוע את שטרות הפוטנציאל, וראבאק, מי רוצה לפרוע?
זה כאילו הזמן להתפנות למה שבוער בעצמותי, אבל מזמן שכחתי כבר מה בוער._
עוד לא שם אבל כל כך מזדהה.

והכי גרוע: קשה לי להמציא את עצמי מחדש. מי אני, מה אני עושה, מה אני רוצה לעשות.

עברו רק חודשיים שלושה. לדברים האלו יש קצב משלהם, והוא בדרך כלל איטי.
וגם, ממה שראיתי אצלי, הידיעה מגיעה בחלקיקים, ברסיסים, שהולכים ומצטברים ובכל פעם מקבלים קצת יותר משקל ונפח עד שהם הופכים לידיעה. אפילו אז אולי לא ממש ידיעה , יותר תחושת כיוון כללית, שמובילה אל תשובות חדשות ואחרות בכל פעם.

הגיע הזמן לפרוע את שטרות הפוטנציאל, וראבאק, מי רוצה לפרוע?

רגע, אבל לא פרעת כבר? את לא פורעת כל הזמן, בכל דבר שאת עושה, רק מעצם זה ש את עושה אותו?
אז עכשיו מימוש הפוטנציאל מתבטא בהתמודדות שלך עם שינוי, עם מציאת תשובות חדשות, עם ריקנות חדשה (ועם דרכים חדשות למלאה), עם הקשיים החברתיים של הבת ועם הריחוק מהבן, עם לראות ולהנות מהפירות של מה שהיה קודם (שמאוד מעודד ומשמח לקרוא עליהם).
רק הקטע הזה שכתבת כאן, שכל כך נוגע ומרגש, הוא וואחד מימוש פוטנציאל בעיני.
תודה @}

וגם אני, כמובן עוד לא שם אבל כל כך מזדהה.

זה כאילו הזמן להתפנות למה שבוער בעצמותי, אבל מזמן שכחתי כבר מה בוער.
אני משום מה נתפסתי למילים האלה וחשבתי שאולי ל צריך לנסות לחזור אחורה למחשובת של פעם, כי את כבר לעולם לא תהיי מי שהיית פעם... ואולי באמת אפשר להרפות ולהאמין שמתוך ההרפיה הזו יגיעו תובנות ורצונות חדשים ומדוייקים לך ולנסיבות המשתנות בחייך (טוב רונית ניסחה את זה הרבה יותרטוב -
_עברו רק חודשיים שלושה. לדברים האלו יש קצב משלהם, והוא בדרך כלל איטי.
וגם, ממה שראיתי אצלי, הידיעה מגיעה בחלקיקים, ברסיסים, שהולכים ומצטברים ובכל פעם מקבלים קצת יותר משקל ונפח עד שהם הופכים לידיעה. אפילו אז אולי לא ממש ידיעה , יותר תחושת כיוון כללית, שמובילה אל תשובות חדשות ואחרות בכל פעם._ )
וכמובן כמובן ש גם אני עוד לא שם אבל מזדהה ולומדת ממך על עצמי ובכלל. תודה

שליחה על ידי מ_י* » 14 ינואר 2009, 09:33

היינו באסיפות הורים - בתי הספר מרוצים, גם י. וגם ר. השתלבו נהדר ו"בכלל לא מרגישים שהיו בחינוך ביתי" P-:

כאנקדוטה אני אספר על המורה למתמטיקה של הגדול, שפתח ואמר יש פה בעיה שאני לא מבין, הוא מקשיב בשיעורים והוא מבין והוא פותר את התרגילים יפה, אבל יש לו נפילות מוזרות מאד, והציונים שלו ממש נמוכים.
אמרתי לו שאני מבינה את הנפילות, כי י. לא למד מתמטיקה מאז כתה ג' והנה הוא משתלב בכתה ט' בתכנית מצויינות במתמטיקה, בה לומדים חומר של השביעית.
הוא התעניין מה עשינו בבית וכו ואז שינה פתאום את כל זווית הראיה שלו ואמר אם כך, אין לנו בעיה, להיפך, והציונים ןלא נמוכים, הם גבוהים, כי אם י. עשה את כל הדרך הזו בשלושה חודשים והוא מסוגל לפתור 70%, אז זה הישג לא נורמלי...

ובכל זאת י. הודיע, בשקט האופייני לו, שהוא פורש וחוזר הביתה.

השיחה היתה כרוכה בהרבה כאב: הוא מרגיש שהוא "מאכזב" אותנו, את הסבים והסבתות.

אין ספק שהוא מגיב בזה לרוח הגבית שכולנו נתנו לו כדי להשתלב שם, שהוא מפרש את התמיכה שלנו בצעד שהוא עשה כנקיטת עמדה.

אבל בנוסף לזה הוא גם מבחין נכון: אני צריכה להודות שהיתה פה גם נקיטת עמדה: היה נוח לי שהוא בבית ספר מבחינה זו, שהנה ההרפתקאה הזו הסתיימה בטוב, הוא חזר והשתלב פנימה, והיתה לי גאווה שהוא התקבל לבית הספר הזה ונכנס לתוכנית המצויינים הזו. איזו אנחת רווחה.

ועכשיו רגשות מעורבים: מצד אחד התחושה ששוב אני צריכה לקחת אחריות (כאילו כאשר הוא בבית הספר זה לא ענייני מה קורה לו).
וחשש מה זה יעשה לניצני החופש שהחלו ללבלב בתוכי.
והחלטה נחושה שלי ושל בעלי, שגם אמרנו לו: המצב לא יכול לחזור לקדמותו. אנחנו לא נסכים לכל כך הרבה שעות ביום מול המחשב (בשנה שעברה הוא ישב מול המחשב רוב שעות היממה).

ויש גם שמחה, הקלה, צחוק פנימי: שוב אנחנו כאן ביחד. הרגשה ששוב כל האפשרויות פתוחות לפנינו.

התמקדות:
להזכר שאנחנו סומכים עליו לגמרי, להזכר שהוא לא צריך את תוכנית הלימודים החמש שנתית ההיסטרית הזו, להיזכר שהוא בסדר גמור כמות שהוא.

היו רווחים רבים:.
הוא ראה שהוא יכול להתקבל.
הוא יודע לאן הוא לא הולך, וזה מבחירה, ואני חושבת שזה מקום אחר לגמרי מאשר לא לדעת לאן אתה לא הולך ולהרגיש שאתה מתגלגל שלא מבחירה.
הוא ראה עד כמה המקצועות ההומניים חשובים לו, דווקא מפני שבית הספר הזה היה כל כך מדעי ולא למדו שם היסטוריה וספרות בצורה רצינית, והוא מתגעגע לתחומים האלה.
הוא חידד לעצמו מה הוא רוצה ומה לא, שזו היתה אחת הסיבות שלנו לחינוך ביתי - להשתדל לאפשר לילדים להיות מחוברים לרצונות שלהם, לדעת מהם.

וואו, איזה תהליך, איזו דרך אתם עוברים.
אני קוראת בעניין גדול.
הרי הגדול שלי הוא רק בן 61/2 ואנחנו לא יודעים לאיזה כיוון נלך עם החינוך הביתי וכל השאלות, התהיות והמחשבות מתרוצצות בראש...
לפני כמה ימים השכנה אמרה לי שאם יום אחד נרצה להכניס את הילדים לבית ספר בגיל מאוחר יותר אין סיכוי שהם יצליחו להשתלב מבחינת החומר.
אמנם כבר שמעתי את האימרה הזאת הרבה פעמים אבל עכשיו שהגדול בגיל של כיתה א' השאלות הולכות ומתרבות ומעמיקות.

תודה מ י שאת משתפת אותנו כאן בתהליך שאתם עוברים
זה משמעותי מאד עבורי.

...להיזכר שהוא בסדר גמור כמות שהוא
מאחלת לכולנו לזכור זאת לגבי הילדים שלנו, זה לא דבר מובן מאליו בכלל.
קל להגיד אבל יותר קשה להפנים באמת, עם כל הציפיות שלנו כהורים...

איזה יופי זה שיש בכם כזאת כנות כהורים.

אגב, אז י. החליט סופית שהוא יוצא מהמסגרת?

לפני כמה ימים השכנה אמרה לי שאם יום אחד נרצה להכניס את הילדים לבית ספר בגיל מאוחר יותר אין סיכוי שהם יצליחו להשתלב מבחינת החומר.
נו באמת. אני הייתי מורה לאנגלית של ארבע בנות שהיו חמש שנים בחינוך ביתי (הוציאו אותן מבית הספר כשהקטנה מכולן הייתה בכתה ב'). בגיל חטה"ב הן החליטו לחזור לביה"ס, השלימו את כל החומר תוך מס' חודשים והשתלבו מצויין.

תודה מ י שאת משתפת אותנו כאן בתהליך שאתם עוברים
זה ממלא השראה ומרגש.

טוב, בעצם בקריאה חוזרת אני מבינה ש י. לא חוזר לבית הספר.
אבל מעניין אותי אם בא לך לפרט כמובן, למה הוא החליט לפרוש.
האם בגלל שהיה לו קשה או משעמם...?
האם הוא לא נהנה שם?
איך היה לו מבחינה חברתית?
הוא הבין מה הדברים שיותר מעניינים אותו ואת זה חסר בבית הספר הספציפי הזה אבל יש מקומות אחרים שכן יש אותם...
אני פשוט פורסת לפנייך את השאלות שעלו לי, את ממש לא צריכה לפרט כמובן אם לא בא לך.

_ועכשיו רגשות מעורבים: מצד אחד התחושה ששוב אני צריכה לקחת אחריות (כאילו כאשר הוא בבית הספר זה לא ענייני מה קורה לו).
וחשש מה זה יעשה לניצני החופש שהחלו ללבלב בתוכי.
והחלטה נחושה שלי ושל בעלי, שגם אמרנו לו: המצב לא יכול לחזור לקדמותו. אנחנו לא נסכים לכל כך הרבה שעות ביום מול המחשב (בשנה שעברה הוא ישב מול המחשב רוב שעות היממה)._
אני כל כך מזדהה עם כל מה שכתבת כאן.
גם אצלי הבכור היה רוצה להיות כל היום על המחשב אם הייתי מאפשרת לו ולפעמים זה מה שקורה.
ובעניין האחריות, לפעמים אני חושבת שאם הוא היה במסגרת מעניינת היה לי הרבה יותר שקט נפשי.
האם זאת אשליה? שואלת את עצמי...

...השלימו את כל החומר תוך מס' חודשים והשתלבו מצויין.
כן, זה בדרך כלל לא טיעון שעובד עלי אבל היא הביאה לי שתי דוגמאות של ילדים שהיא מכירה שלא הצליחו להשתלב חזרה במערכת ויחד עם התהייה שלי מתי הבכור יתחיל לקרוא (עד עכשיו לא היה לי אכפת והוא גם מעולה בחשבון למשל כך שאני מבינה ומאמינה שכל אחד מתפתח במה שמעניין אותו בקצב שלו בחינוך ביתי וזה הדבר הנפלא אבל בכל זאת אני מוצאת שיש לי ציפייה ורצון מעצבנים שהוא יתעניין כבר בקריאה) וכך מצאתי את עצמי מתחילה לשאול שאלות.

מאוד מעניין ומרגש אותי לקרוא קצת ממה שאתם עוברים. היכולת שלכם לסמוך על הילדים, לתת גב להחלטות שלהם, מעוררת השראה. כאן נתתם לו גב ברמה כל כך גבוהה שהוא הרגיש שחשוב לכם שיהיה בבית ספר ושאם הוא עוזב, הוא מאכזב אתכם.
אני מאוד מתחברת ל: הוא חידד לעצמו מה הוא רוצה ומה לא, שזו היתה אחת הסיבות שלנו לחינוך ביתי - להשתדל לאפשר לילדים להיות מחוברים לרצונות שלהם, לדעת מהם

תודה מ י שאת משתפת אותנו כאן בתהליך שאתם עוברים

ושאלה שגם לי עולה, זה העניין החברתי.
איך היה התהליך מבחינה חברתית? משום מה אני זוכרת שזה היה אישיו בבלוג שלך (אולי בעצם זו היתה הבת?)
עלה מבחינתו או מבחינתכם רצון לנסות בית ספר אחר? בסגנון אחר? קהילתי,אקסטרני,פנימיה,אומנויות...
או שלעת עתה הביתה וזהו?
וכמובן שאם לא מתאים לך לפרט אז לא.
בהצלחה לכולכם בדרך החדשה- ישנה.

שליחה על ידי מ_י* » 18 ינואר 2009, 13:13

עוד לא ברור.
קרו שני דברים:
היינו אצל הרופאה ההומיאופטית שלנו, כי י. היה חולה המון בחודשים האחרונים.
הציעה לו כיוון שהוא כעת מתבגר ורוצה לשבור מסגרות, ושאולי ימתין עם זה קצת. נתנה לו משהו כדי לעזור לו למצוא את דרכו בבהירות.
חשבה שנכון לחכות שבועיים.

דיברנו בשבת.
כאב לי שהיה לנו קושי לשוחח.
עוד כאב לי שי. אמר שהוא במילכוד, כי גם בבית לא טוב לו.
כמובן שיש לקחת בפרופורציות ושגם אני חושבת ככה, שלא טוב לו להיות רק בבית, וכוליוכולי, ובכל זאת היה עצוב לשמוע אותו אומר את זה כך.
אז אמרנו אולי לתת עוד צ'אנס, שהרי אפשר יהיה לעזוב גם בהמשך. דיברנו איך אפשר לקחת מבית הספר את הדברים הטובים ולהוריד את מה שקשה לו.
מה קשה לו:
מורה מסויים, שמשפיל תלמידים.
העובדה שכופים אותו, שכל הזמן הוא מנותב על ידי רצונות של אחרים.
העדר פרטיות (זו גם פנימיה)
זה שלא מרשים לו להביא את המחשב הנייד שלו.
אז אמרנו שננסה לדבר עם המחנך, שיפטרו אותו משיעורי המורה המשפיל, שיהיה מותר לו להתגמש לפעמים ולא להכנס לשיעורים, שיוכל להביא את המחשב.
הבוקר עוד לא דיברנו עם המחנך, אבל י. חזר לתחילת שבוע חדש.
הסעתי אותו, האווירה היתה של שה לטבח יובל.)-:

לפלונית כרגע, בענין החברתי. י הוא אשף חברתי, הוא מצליח לחבב את עצמו מאד בקלות. הוא פשוט "יודע" איך עושים את זה. הבעיה החברתית היחידה שהוא מעלה, היא שיותר מדי צפוף לו, שאין לו פרטיות. אצל הבת שלי העניינים יותר מורכבים, בגלל הציפיה המתמדת שלה לחברת נפש, ציפיה שיוצרת אכזבה מכל דבר שאיננו חברת-נפש. לגבי שניהם, אני לא חושבת שהשהות בבית פגעה ביכולת החברתית פגיעה ממשית.
(כן יכולה לומר, לגבי הבת, שיש עניינים זרים לה, שהיא לא מתורגלת: למשל, הבנות הולכות יחד לשירותים וללוקרים, שנמצאים באותה קומה. זה מאד מוזר לה: מה, אי אפשר ללכת לבד?)

אני רק רוצה לאחל לכם שתמצאו יותר ויותר בהירות בתוך המסע הזה.

לא קל להיות בגיל של נער/ה מתבגרים בכל מקום או כל מסגרת שלא תהיה.
אני זוכרת את עצמי היטב בגיל הזה עם הורים מבינים ופתוחים שנתנו לי להחליט כל החלטה ועמדו מאחורי ותמכו בי....
ובכל זאת הרגשתי כל כך אבודה.
זה כנראה טבעו של השנים האילו.

הסעתי אותו, האווירה היתה של שה לטבח יובל.

לכולכם.

_הסעתי אותו, האווירה היתה של שה לטבח יובל.
לכולכם._

מה שלומכם ?

מה שלומכם ?

שליחה על ידי מ_י* » 21 יוני 2009, 20:41

חוזרת לפה היום. משום מה פספסתי את ההתעניינות בשלומנו במרץ ומאי - כנראה לא נכנסתי כשהדף היה במה חדש או סתם לא שמתי לב...

על כל פנים, נגמרה השנה.
אני רוצה לסכם.
לגדול היתה שנה לא פשוטה. היו הרבה הרהורי פרישה, אבל הוא גומר כמו גדול. לדעתי נקודת מפנה משמעותית היתה באסיפת הורים לפני חודשיים, כשהמחנך שלו אמר לו שאיך שהוא זה בסדר גמור, שלא ירגיש שהוא לא עונה לציפיות. זה היה מאד משחרר ואיפשר לו להיות בלי נקיפות מצפון. גם הענין שלו בחברים התהדק בחודשים האחרונים. אני מרגישה שהוא כבר "שם".

הבת שלנו השקיעה השנה המון. היה לה נורא חשוב להוכיח לעצמה שהיא לא נופלת מיתר התלמידות, ובאמת, זה הצליח. גם מבחינה חברתית מצאה את עצמה יותר במהלך השנה. מהר מאד היא החליטה לא ללכת לבית הספר בימי שלישי, וכיוון שלא לומדים בימי שישי, היה לה א-ב ד-ה, וזה היה מוצלח מאד.

בקיצור, ראינו שאפשר להכנס לכתה ז' אחרי א' ולט' אחרי ג', בלי שמשהו חסר. שניהם יודעים לכתוב עבודות, להתכונן למבחנים ולתרץ תירוצים כאילו היו בבית הספר מאז ומתמיד.
שניהם מאד התבגרו בשנה הזאת ונעשו יותר עצמאיים (נוסעים ובאים, מארגנים לעצמם את העניינים).

אני מרגישה גם שהאיזון בינינו הוא נכון יותר כיום (הרבה פעמים שאלתי את עצמי, אם זה טבעי שנער בן שלוש-עשרה יהיה רוב שעות היום בחברת אמא שלו או המחשב וחשבתי שלא כל כך. במערכת שלנו כאן כשהילדים היו בבית היינו בעיקר ביחד (לא כל כך יצאו לעיסוקים משלהם). הפרידה מן הביחד הזה היתה לא פשוטה בשבילי (נדמה לי שבעיקר בשבילי), אבל כיום אני חושבת שנוצר איזון חדש שנראה לי מתאים. אני שמחה גם בזה שהוא פחות מול המחשב, יותר בעולם האמיתי.

אז בסך הכל אנחנו מרוצים מן הצעד הזה.

היחידה שעדיין לא הסתגלה (אני ממש מתביישת לומר את זה) זו אני.
יכול להיות שכבר כתבתי למעלה, אני לא מתעכבת כעת כדי לקרוא שוב, אבל אני עדין מרגישה תקועה והמומה.
הילדים הפליגו למחוזות אחרים ואני נשארתי מאחור.
מרגישה כאילו הקצב של הבית והביתיות ממש הוציא אותי מן הקצב של החיים בחוץ, מרגישה שירדתי מן הרכבת הדוהרת ועכשיו לא מצליחה לצבור את המהירות הדרושה כדי לחזור ולעלות עליה.
גם לא ממש רוצה.
אבל מצד שני חייבת.
זה קורה לי גם ביחד עם עוד דברים, למשל, גיל ארבעים, למשל שסיימתי את הדוקטורט שלי (שאגב נכתב כולו בשנים שהילדים היו בבית), ובחודש הבא תגמר הבוננזה של ארבע שנות מלגה שאפשרה לי לזרום בקלילות.
באופן מוזר אני מרגישה גם קצת מרומה, כאילו שש השנים האחרונות התאדו ו"איפה הייתי".
מעוצבנת על עצמי שלא הכנתי לעצמי את המשך הדרך מבעוד מועד.
מרגישה שלא ניצלתי מספיק את השנים האלה.
מרגישה שחזרתי למבוי סתום בשאלה האם לחזור למקצוע שלי עם כל האמביוולנטיות שלי כלפיו או לחפש כיוון חדש.
מעוצבנת על עצמי שאני מתבחבשת עם זה כל כך הרבה זמן ועדיין לא מתפקסת.
ניסיתי השנה קאוצ'ינג, שהיה נחמד, אני עושה עוד כל מיני דברים לעצמי, לומדת פה ולומדת שם, אבל אין את ה"קליק".
וגם מבחינת היצירה שלי, מרגישה תקועה. לכאורה השנה היה לי הרבה יותר פנאי ופניות, וקדחת. בשנים שהילדים התרוצצו פה בין הילדים הצלחתי ליצור ולחשוב ולכתוב הרבה יותר מאשר השנה.

שליחה על ידי אחת* » 21 יוני 2009, 21:16

נשמע שהחיים לא פשוטים
נראה לי שיש פה קצת בילבול
מצד אחד את שואלת את עצמך "איפה הייתי" ומצד שני את אומרת שבשנות החנ"ב הייתי הכי יצירתית

אולי העיניין הוא להיות מרוצה מהטוב שב"יש", כי כל "יש" אפשרי אחר טומן בחובו גם טוב וגם פחות טוב

אנחנו מתלבטים לגבי חינוך ביתי
ארבעה ילדים, הבכור בן 7
מפחדת מלהגיע למקום של מעוצבנת על עצמי שלא הכנתי לעצמי את המשך הדרך מבעוד מועד.
ובכל זאת נראה לי שאנסה לאמץ את המשפט שכתבתי פה בשורה הרביעית

ואו, מעניין כל כך. קראתי עכשיו בנשימה אחת. מעודד, מחזק... מצטרפת לבקשה שתחזירי את הבלוג הישן! אותו לא הספקתי לקרוא (-:
נראה לי שההסתגלות שלנו, המבוגרים, האמהות, למצבים החדשים שכאילו מציבים לנו מראה כזאת או אחרת - היא פשוט איטית יותר. זה בדיוק ההבדל בין גיל עשרֶה לגיל ארבעים, לא?
(איך לעזאזל גמרת דוקטורט ועשית עוד מיליון דברים לעצמך וגידלת ארבעה ילדים בבית באותו זמן? ברור שאחרי שנים כאלה צריך המון זמן כדי להתרגל לקצב חדש ולמצוא עשייה חדשה שתמלא אותך).

שליחה על ידי חיוך* » 21 יוני 2009, 21:50

וגם מבחינת היצירה שלי, מרגישה תקועה. לכאורה השנה היה לי הרבה יותר פנאי ופניות, וקדחת
התמודדת עם שינויים רבים - עברתם המון...

בשנים שהילדים התרוצצו פה בין הילדים הצלחתי ליצור ולחשוב ולכתוב הרבה יותר מאשר השנה.
אני חושבת שהצלחת ליצור עם הילדים בגלל שהיתה לך מטרה ברורה.
העניקי לעצמך - כל פעם משהו (שהוא ממש ברור לך).
גיל ארבעים הוא תחנה מאוד חשובה בחיים, זה קורה גם אצלנו (תקופה בה אנו לומדים להכיר עצמנו מחדש).
מאחלת בהירות@}

קראתי בנשימה עצורה.
את כותבת המון דברים שאני מרגישה, וגם דברים שאני מפחדת מהם.

גם אני בבית, אומנם רק שנתיים וחצי, אבל עדיין...
יש תחושה שזה מגדיר אותי, בטח.
שיש לשהות שלי בבית משמעות אמיתית ורבת תוכן.

נכון, יש לשהות שלי בבית משמעות אמיתית אבל גם... רוצה לעשות וליצור מעבר לזה.
מרגישה מנותקת לגמריי מהחיים בחוץ.

בקיצור, כתבת אותי.

אנו בחינוך ביתי מזה חצי שנה. קראתי את הבלוג שלך בשקיקה. נמצאת בפרשת דרכים ומנסה ללמוד כמה שיותר על חינוך ביתי בכדי להבין איך לייצר לעצמנו תבנית שעובדת (3 קטנטנים עם אפס עזרה). היה מעניין לראות אילו התמודדויות מחכות לנו בגילאים גדולים יותר. תודה ששיתפת, מ י. נגעת לליבי.

טוב, חוזרת לפה.

הפלא ופלא, איך שגלגל מסתובב לו.

למשל
הגדול שלנו השנה נכנס לעניינים, מחובר לבית הספר שלו, חזית רגועה.

השניה גם כן בטוב, לקראת שנה הבאה (עולה לט') נבחנה בשני בתי ספר והתקבלה לשניהם, עכשיו שוקלת בכייף אם לעבור אליהם או להשאר בסבבה שלה בבית הספר הנוכחי שם מכירים אותה וכבר יודעים שמדי יום שלישי היא עושה יום חופשי ומפעם לפעם לוקחת חופש בנוסף. הצליחה להגיע לסטאטוס קוו מצויין עם המורים, לומדת ועובדת ומרגישה טוב, אפילו חברתית.עוד חזית רגועה (בכפוף לטלטלות הבלתי נמנעות).

והנה ההפתעה:
השלישית, שהתחילה מיומתה ללכת לכיתה א' והיתה קמה בבוקר כמו פנתרה כשכולם חרפו והולכת לעבודה
הודיעה השנה שהיא נשארת בבית.
וכך פחות או יותר קורה, למרות התנגדותי הנמרצת, תארו לעצמכם לאן הגיעותי.
אני מעדיפה שהיא כן תלך לבית הספר כי:
אל"ף כבר יצאתי מן החינוך הביתי בדי עמל ורק עכשיו (אחרי שנה וחצי!) מתחילחילה אולי לראות אופקיקים טיפטיפונת יותר רחבים
בי"ת מפני שכל האחרים לא פה ונראה לי מוזר לעשות חינוך ביתי רק לה. שתינו, בבית, בדד... (אמנם יש לה אח בן חמש שרק שומע שהיא נשארת בבית ומיד מוותר בשמחה על הגן שלו. אבל מצד שני, הוא ילד מאד נמרץ וחברותי ובדיוק טוב לו להיות בגן את החמש שעות היומיות שלו)
גימ"ל מפני שיש לה בעית גדילה והיא ילדה מופנמת ואני מרגישה שהיציאה מן הבית וה"היפתחות" הזאת חשובים לה, וגם מאד חשוב לה חברים והתאהבויות חדשות לבקרים
דל"ת מפני שאני יודעת שהיא נמצאת בבית ספר נחמד מאד, שהיא אהובה ושהיא עצמה אוהבת להיות שם (כשהיא שם...)

מצד שני, מה אפשר לעשות מול ילדה שמתעקשת להשאר בבית?
מדי בוקר מודיעה לי בנחישות שהיום חופש
אם אני מתעקשת מופיעות דמעות בעינים
כאבי בטן פסיככוסופמטיים וחולשה כללית
מנפיקה לי טקסטים מסרטים טורקיים, עושה עלי מניפולציות רגשיות חופשי, מנגנת על כל המנעד מאסרטיביות מקסימה עד עיני קוקר ספאנייל שאי אפשר לעמוד בפניהן
כשנשארת בבית מאושרת, קוראת וכותבת ומרגישה מצויין
בקיצור, בחודש האחרון ביקרה בבית הספר ארבעה ימים בלבד
היום דיברתי עם המנהלת, הם מוטרדים, כמובן, רוצים שאתייעץ עם הפסיכולוגית של בית הספר
חושבים שאני עושה טעות
חושבים שזה מעגל קסמים, היא לא "בעניינים" ואז יוצאת עוד יותר מן ה"עניינים".

אז הננו כאן. שוב בהתלבטות.
פוחדת להשאב לזה שוב. היה - עוד לא היה, עדיין - קשה, קשה לצאת.
וגם, כמובן, הפיתוי. הרי אני זוכרת את הימים האלה בגעגועים
אבל בכל מקרה זה לא יהיה אותו דבר - אלו ילדים שונים (מהשניים הגדולים) וזאת גם כבר לא אותה אמא.

בשבת דיברנו אתה.
נתנה קטע דרמטי ביותר על מצוקותיה בבית הספר
עשתה חיקוי של המורה,עומדת לחלק דף עבודה, מסבירה על דף העבודה, אומרת מתי צריך להגיש את דף העבודה, שואלים שאלות על דף העבודה, נו, תחלקי כבר!
הם מבזבזים לי המון זמן, היא אמרה.
בסוף אחרי הנאום החוצב אמרנו טוב, נעשה הומסקול.
היא מקפצת משמחה.
אולי יש יום אחד במסגרת ההומסקול שאת כן רוצה לבלות בבית הספר?
כן, היא אומרת בהתלהבות, אפשר יותר מיום אחד?
רצה,הביאה את היומן שלה, מעיינת במערכת: שני-שלישי-רביעי בבית הספר, ראשון- חמישי שישי בבית.
אני מרגישה מבולבלת, מחליטה לזרום עם זה: השבוע נדבר עם המורה.

אולי זה שיעור מסוים שאותו היא לא אוהבת במיוחד מכל מני סיבות, שמתקיים בימים האלה?

אני קוראת אותך ומתרשמת והדברים מעוררים בי מחשבה. כמובן שבוחנת את הדברים מנקודת מבטי האישי, עד כמה לאפשר לילדים להשפיע על חיי שלי ? בחירותיי ? (כותבת בהקשר לזה שכתבת שלא בהכרח מתאים לך עכשיו לחזור לחינוך ביתי...) . תודה שאתחולקת ומעדכנת ומאפשרת לנו, מהצד, לגדול ולצמוח יחד אתכם

כבר לא מבולבלת.
איזה כייף.
הבנתי שלא מתאים לי לעשות אתה הומסקול. שאני לא שם כעת.
אמרתי לעצמי שזה לא אומר שאני לא אוהבת להיות אתה בבית. אני מאד אוהבת את הנוכחות שלה. אני מקבלת אותה. ובכל זאת לא מתאים לי לעשות עכשיו הומסקול.
מכל הסיבות שמניתי למעלה.
וגם כי פשוט זה לא בא כעת בטבעיות ובפשטות כמו שדברים טובים באים.
נראה לי לא נכון לעשות הומסקול מתוך מאמץ וחריקות. זה לא זה. לב הענין הוא השמחה להיות ביחד בבית.
ואני עכשיו לא רוצה להיות ביחד בבית. לא כל היום. אני רוצה לצאת. אני רוצה שהיא תצא.
אמרתי לה את זה באופן מאד ברור, הכי נקי שיכולתי:
לא נראה לי שמתאים לי לעשות הומסקול עכשיו.
אנחנו יכולות לסכם שאת ממשיכה ללכת לבית הספר.
היא קיבלה את זה.
נראה לי שהבהירות שלי הקלה עליה.
עכשיו אנחנו מדברות איך להקל עליה את המקומות שלא נעימים מבחינתה בבית הספר.

קוראת בעניין. תודה על השיתוף.

נראה לי שהבהירות שלי הקלה עליה.
איזה יופי !! כל-כך מזדהה עם התחושות האלה ומזמינה אותך להמשיך ללקרוא ולכתוב ב חוזרת לכתוב .

משהו בדבים האלה שכתבת עושה לי כל-כך הרבה סדר בלב ובראש !
שבוע טוב ופורים שמח

(מצטערת על הפלוניות שכחתי שאני על המחשב של האיש)

שליחה על ידי מ_י* » 16 מרץ 2010, 13:03

ובכן שוב שיעור בעד כמה הבהירות שלי עם עצמי משמעותית וחשובה.
אחרי תקופה כל כך ארוכה של התנדנדות, כן בית ספר לא בית ספר
של כאבי בטן וכאבי ראש ודיבורים אינסוף
מאז שאני אמרתי את שלי בבהירות
מאז שלי נהיה ברור לגמרי שעכשיו זה לא מתאים לי להשאר אתה בבית
היא הולכת לבית הספר בשמחה ובמרץ, מרגישה טוב, שמחה עם החברים שלה.
כזכור ניסינו לחדד מה לא טוב בבית הספר כדי להקל עליה את המקומות שחורקים
חשבנו אולי לפטור אותה משיעור ספורט - הודיעה שכן רוצה שיעור ספורט. אוהבת ספורט. P-:
חשבנו אולי לדבר אתם שאם היא מאחרת לא תכנס לכתת מאחרים. אמרה שלא נורא כיתת מאחרים.
חשבנו אולי לדאוג שתשב ליד מישהו שנחמד לה. נחמד לה ליד מי שהיא יושבת.
בקיצור, לא היה צורך בשום דיבור עם בית הספר.
סוכם על יום בשבוע שהיא נשארת בבית (יום שיש בו מורה מחליפה).
ביום הזה נחמד לנו ביחד.
בימים של בית הספר גם נחמד לה.
אני מרגישה שהוקל לנו.

מנסיון
לא תמיד מה שנראה לנו נכון- נכון גם לילדים- ולהפך
בבחירה בדרך חיים זו או אחרת יש הרבה גורמים משתנים
וכמו שאתם מצאתם עצמכם שמחים וטובי לב בבחירתכם- נפלא
בה צלחה בהמשך

שנה אחרי ואותן התלבטויות שוב פה אתנו. הפעם אנחנו נוטים להוציא את בת העשר שלנו מבית הספר.
היא תלמידה טובה למדי ובסדר חברתית, אבל לא שמחה בבית הספר. ונורא בולט הפער בין שמחת הלמידה שלה מיוזמתה (למשל לומדת ספרדית מאופרות סבון, קוראת את ספר האוטו בנסיעות, אוהבת מוזיאונים) ובין האופן המשמים והנוראי בו היא יושבת לעשות את שיעורי הבית שלה.
והיא מאד רוצה לעזוב את בית הספר.

יש אתה ענין מיוחד שהיא קצת קטנת-קומה ומקבלת הורמון גדילה. הדבר הזה מביא לחיים שלה המון מדידות ובדיקות ואני חושבת שעל רקע זה יש לה רגישות מיוחדת למבחנים ומבדקים, היא ממש לא סובלת מבחנים. מצד שני, יש לה איזו חריגות ואולי צריך לחסוך ממנה חריגות נוספת. מצד שלישי, אולי טוב לה להשתחרר מן ההשוואתיות המתמדת שבית ספר מביא אתו. מצד רביעי, לא רוצה שזה יתפרש אצלה בתור שלון (אין לי את האות האחת עשרה במקלדת שלי). לא ברור לי איך עושים את זה בתור חוויה מעצימה ולא בתור בריחה מבית הספר. בפעם שעברה היה ברור שזאת לא בריחה, מפני שהילדים הרגישו טוב בבית הספר. הפעם זה בא ממקום שונה. מצד חמישי, אני שמחה שהיא תחווה שאנחנו נענים למשאלות שלה, שהיא תראה שיש מגוון אפשרויות בחירה בחיים. שלא צריך להשאר במקום שלא רוצים להשאר בו.

מה שמוזר זה שלמרות החוויה המצויינת שהיתה לנו, גם במשך החינוך הביתי לגדולים וגם בהמשך בהשתלבות המצויינת שלהם בבית הספר, עדיין מפחיד לנו להחליט לקפוץ למים. זה ממש לא מובן לי. מה הפחד? מעודדת את עצמי לא לפחד.

השבוע דיברנו על זה שוב וחשבנו איך עושים את זה, אני לא בבית חלק מימות השבוע אבל בעלי יהיה בימים האלה חוץ מיום אחד, ואז נמצא לזה פתרון.זאת אומרת, זה אפשרי מבחינה טנית. גם אני נמצאת במקום של יותר יציבות עם עצמי, פחות מרגישה שזה יסחוב אותי הביתה שלא ברצוני, מרגישה שאני אצליח לנוווט בין הבית ובין הדברים שאני עושה בחוץ בסדר.
אז נראה לי שאנחנו מתחילים שוב.

עולה השאלה לגבי הקטן שנמצא באל"ף, הוא מרוצה מבית הספר וטוב לו וטוב לנו שילמד לקרוא שם, וגם מתאימה לו רמה גבוהה של אקשן, אבל מצד שני קשה לי לראות איך היא בבית והוא ממשיך לבקר בבית הספר. נראה איך זה יהיה. אני חושבת לומר לו שהוא ימשיך בבית הספר עד סוף השנה.

התרגשות.

יו ! באמת התרגשות ! תמשיכי לעדכן ובעיקר מאחלת לכם התחדשות והתחלות נעימות והרבה יחד נעים ותחושות של סיפוק !

אני מניחה שהבת שלכם אולי לא יכולה כרגע להעריך את זה אבל אני מהצד נורא מתפעלת מההקשבה וממה שאת מתארת:
אני שמחה שהיא תחווה שאנחנו נענים למשאלות שלה, שהיא תראה שיש מגוון אפשרויות בחירה בחיים. שלא צריך להשאר במקום שלא רוצים להשאר בו.

בהצלחה !

בהצלחה!
את ממשיכה לעורר השראה ביכולת שלך להשתנות ולהקשיב.
אני מאוד שמחה כשאת משתפת, זו ממש תזכורת בשבילי למגוון אפשרויות הבחירה שבחיים ולכך שהכל הפיך ותלוי בהחלטה שלנו.

אה, בקשר לכ' שחסרה, לנו היה את זה פעם עם אות אחרת (דווקא נ' ודווקא לפני ראש השנה...) ופשוט סימנתי אותה איפשהו ולחצתי העתק ואז כל פעם שהייתי צריכה אותה, לחצתי הדבק.

מה בדבר מסגרת אלטרנטיבית?
פותר ת'בעיה מכל הכוונים.

טוב, אז פרק ב' התחיל.
הודענו בבית הספר שהיא עזבה.
ביום שישי, לבקשתה, תהיה פרידה נגיע לבית הספר עם עוגה והפתעה שהיא רוצה לחלק לילדים: פנקס טלפונים ובו רשום המספר שלה והאי.מייל שלה. יש לה תקוות לשמור על קשר - נראה. אני סקפטית אבל שומרת את זה לעצמי.
אמרתי למורה שזה לא מתוך ביקורת על בית הספר או עליו, ובאמת: בית ספר מקסים וגם המורה עשה מאמצים לבוא לקראתה, לפתור את הנקודות הבעייתיות שמציקות לה. זה לא זה, הבעיה היא לא שבית הספר לא בסדר. בית הספר בסדר גמור, והיא רוצה להיות בבית...

בשעה שסיפרתי לה שהחלטנו בחיוב היא שמחה מאד. מיד התחילה לארגן לעצמה לו"ז חילופי. אמרתי לה שאנימציעה שנחליט שדבר ראשון היא בחופש לתקופה מסויימת, ורק אז נתחיל למלא את הלו"ז בפעילויות. היא שמחה, הרגשתי שטוב לה להרגיש שאין ציפיות מדהימות ממה שהיא תעשה בבית: פשוט להיות.

יש הבדלים מן הפעם הקודמת: היא לבד, ואני פחות בבית. צריך לחשוב איך עושים את זה. מחר זה יום בו לא אני ולא בעלי נמצאים בבית בבוקר. היא יולה להשאר בבית לבד, אבל חשבנו אולי להחליט שזה יהיה יום סבתות, בו הסבתות נמצאות אתה לסירוגין, שבוע זו ושבוע זו. מחר היא תהיה אצל סבתא א', נסעה לשם היום אחר הצהריים.

אני שמחה, מרגישה שאיזור שלם של טיוח נפתח ואוורר. מתרגשת לקראת הבאות.

את ממשיכה לעורר השראה ביכולת שלך להשתנות ולהקשיב.
בחיי !!!

מדהים מדהים איך אפשר להסתדר בלי האות כ'!
וגם מה שאת כותבת, כמובן מאוד מעניין

תודה. בלעתי בשקיקה. בתי עדיין לא בת 3, ובני בן 4 חודשים, אבל אני חיה בראשי את תסריט חייך.... (ניסוח מוזר, אבל לא מצליחה לשפרו.) שוב תודה על השיתוף

שליחה על ידי מ_י* » 02 יוני 2011, 14:09

משום מה רואה את הדף במה חדש, למרות שאין בו שום שינוי, ונזכרת פתאום שאנחנו בחינוך ביתי.

אז סיכום קצר. הקטן ממשיך בכתה א' כמו גדול ואפילו רשם את עצמו לצהרון שלושה ימים בשבוע (מפני שיש חוג כדורגל).
שני הגדולים בבית ספר (מסיימים עכשיו י"א וט', ממש על מי מנוחות, גם חברתית וגם לימודית. )

האמצעית בבית. לא העמסנו עליה פעילויות יזומות רבות, מפני שבאופן ברור היא לא רוצה בזה. הלכה לנוער שוחר מדע בוקר בשבוע, לחוג דרמה פעם בשבוע, זה פחות או יותר הפעילויות המובנות.
חוץ מזה היא משחקת הרבה, היא רואה סדרות טלביזיה במחשב, מבקרת הרבה סבא וסבתא ודודים. היא קוראת. המון שעות היא מקדישה משום מה להעתקת מילים של שירים מן המחשב לתוך מחברת, בעברית ובאנגלית, ואחר כך היא רוצה לשיר לנו אותם. היא גם מאד אוהבת למצוא גרסאות אחרות לשירים מוכרים, בעיקר לשירי דיסני.
מפעם לפעם היא מתגעגעת לחברה, ואז אם הבני דודים שלה לא פנויים היא מהרהרת באפשרות לחזור לבית ספר. יכול להיות שבהמשך היא באמת תחזור, אבל בינתיים רגוע וטוב. אני רואה שהיא יותר שמחה, יותר רגועה, פחות בהתנגדות למה שקורה אתה.

מבחינתנו כמשפחה זו התנסות שונה ממה שהיה, כי בפעם הקודמת היינו משפחה שלמה בבית, וחלק ניכר מן התקופה הייתי בהריון ועם תינוק קטן. כעת אנחנו משפחה מבוגרת יותר. הגדולים מכניסים תחומי ענין משלהם, ואין תינוק שמושך למטה. אני עדיין מתבוננת בזה ואפשר אפילו לומר שעדיין קצת נדהמת מזה, מרגישה כאילו אני רצה בפיגור אחרי המציאות המשתנה, מעכלת אותה לאט יותר מקצב ההשתנות שלה.

נורא כיף לקרוא אותך.

מ י יקרה, הדף מופיע כיוון שכתבתי לך בו ואחר כך התחרטתי וערכתי החוצה והנה אני רואה שבכל זאת זה הוביל אותך לעדכן בשלומכם !!!

כתבתי לך כמה אני עוד נתרמת ונתמכת ממה שהיה פעם בדף הזה (ביפור החינוך הביתי שלכם בתחילת הדרך ההיא...) . חוצמזה פגשתי משהו שכתבת איפה שהוא - אולי בהקשר של להיות בבית (כשאת בבית) שמאד מאד דיבר אליי ומתחבר לי לעכשיו. סליחה שאני תמציתית, מתקשה לשפוך את הלב ולדייק כרגע.

שבתשלום

אני רוצה לשתף בתהליך שקורה עם הבת שלנו בנוגע ללימוד אנגלית.

הבת שלנו, בת 10.5, היתה בבית הספר עד השליש הראשון של כתה ה'.
זאת ילדה שבשנותיה הראשונות גדלה בקנדה וכשחזרה לארץ בגיל 5 ידעה לדבר אנגלית והבינה אנגלית ברמה של ילדה בגיל הזה, ועד היום יש לה אוצר מילים יפה באנגלית, בעיקר מבינה אבל יכולה גם לדבר.

בבית הספר היא התחילה ללמוד אנגלית בכיתה ג'. ועד מהרה התברר שיש לה בעיה חמורה בקריאה באנגלית. ממש בלוק. המורה שלה אמרה שאלמלא היתה יודעת שהיא קוראת כל כך יפה בעברית, היתה חושבת שיש לה איזו לקות בקריאה.

אני זוכרת איך היינו יושבות מול חוברת אנגלית, והיא לא מסוגלת לקרוא אפילו אות. רואה מילה שלפני רגע כבר פיצחנו ומתנהגת כאילו רואה אותה פעם ראשונה. רואה את האות אי, קוראת פי. או אס. שוב ושוב. תמיד זה הגיע בסוף לדמעות של חוסר אונים וייאוש (שלה) והרבה פעמים גם להתעצבנות (שלי).

בבית הספר בחודשים האחרונים הצמידו לה מורה פרטית לאנגלית. לקחו אותה לשיעור פרטי עם עוד ילד "בקצב שלה". חוברות. תרגילים. הכתבות. כשקלטו שהיא מאד נלחצת נתנו לה פטור מרוב המילים בהכתבה, שתכתוב רק שתי מילים. גם זה היה גדול עליה. לא רצתה ללכת לבית הספר ביום שיש אנגלית. המורה שלה, בטון מתנשא, הסבירה לנו בשביעות רצון עמוקה שזה בגלל שהיא "החסירה" כל כך הרבה ימי לימודים (תמיד ניצנצנו).

כשהיא יצאה מבית הספר לא עשינו כלום עם האנגלית. לא לימודים, לא חוברות, לא את צריכה לעשות, כלום כלום.

היא אוהבת מאד להעתיק שירים בעברית מן המחשב למחברת שלה. אחרי כמה חודשים שלא נגעה באנגלית התחילה להעתיק פה ושם גם שיר באנגלית. (הכוונה לשירים של דיסני). לא הרבה.

והשבוע, מיוזמתה לגמרי, התישבה עם ספר ילדים באנגלית וקראה אותו מהתחלה ועד הסוף בעליצות, מפצחת מילה אחרי מילה.

אני יודעת שממש קשה להאמין לסיפור כזה, שבלי תירגול ובלי הוראה מתקנת ובלי ובלי ובלי, פתאום אחרי כמה חודשים שינוי דרמטי כזה.

ההסבר שאני נותנת לזה הוא שהלימוד בבית הספר יצר אצלה איזה קיר אטום, ועכשיו, אחרי כמה חודשים בלי תחרותיות ובלי לחץ ובקצב שלה הקיר הזה מתחיל להתמוטט.
אני מכירה את הקיר האטום הזה אצלה גם בחשבון. מצד אחד היא נבונה מאד, ומצד שני, בימי בית הספר היא היתה מוכנה לענות על השאלה 5+8 בשליפה מן המותן: 4?

אז עכשיו אני ממתינה בסבלנות ליום בו תתחיל לפתור בקלילות תרגילי חשבון...
ואין לי ספק שהוא יגיע.

מזכיר את המאמר של יונת בעלון על הזמן הזה שבו כאילו לא קורה כלום אבל בעצם קורה הכול.. זמן ההפסקה.

מרגש! וגם אני ישר חשבתי על המאמר של יונת

מ-ד-ה-י-ם ובהיבט ומימד אחר גם קצת מ-ז-ע-ז-ע ...

אני מעדכנת את העולם ואת עצמי בחדשות:
היא הולכת לבית הספר הדמוקרטי.
כמו רוב הדברים בחיינו זה פתאום קרה.
אפילו לא התלוננה יותר מדי על הענין החברתי, אבל רוב הזמן קראה ספרים על חבורות ילדים וצפתה בסדרות על חבורות ילדים וגם ראיתי שמתעסקת הרבה במערכות יחסים שהיו לה לפני שנה (!) עם ילדי הכיתה שלה שכבר בקושי נפגשת אתם.
אז הגענו לשבוע נסיון בבית הספר הדמוקרטי בירושלים.
עכשיו כבר שבועיים שם, ונראית לי מרוצה ביותר. הולכת בשמחה, מלאת חיים ונמרצת, מה עוד צריך.
אז אני שוב יושבת בדד.
ובינתיים הבן שלנו, שהולך לכיתה ב', שומע את הסיפורים על בית הספר הדמוקרטי ואי אפשר לומר שנשאר אדיש לזה. מילא שהיא תהיה בבית כל היום, זה הוא היה מוכן לסבול, אבל שהיא תלך לכייף בבית ספר שיש בו רק הפסקות - זה מוגזם.
אז יכול להיות שבקרוב נצרף אותו אליה.

וגם בקשר אליו, כל הזמן אני רואה כמה עגומה מערכת החינוך הבית ספרית הרגילה. הוא בבית ספר מקסים שאי אפשר לומר עליו מילה רעה, קטן ומשפחתי וידידותי למשתמש, מורה מתוקה ומלאת כוונות טובות, ובכל זאת - כמה רחוק כל זה מלמידה. כמה מפספס את העיקר. כמה "כאילו" יש שם.

נדמה לי שרק פה אני יכולה לשתף בעגמת הנפש שנגרמה לי כתוצאה מן ההודעה "ביום שישי נייחד את הדיבור על השופר". כמה תלוש, כמה לא קשור לכלום, איך יעבור מעל לראש שלו בצורה טוטלית, כמה התנשאות והשתלטות יש פה על נפשו הפעלתנית ועל רוחו הלמדנית של הזאטוט שלי...
או היוזמה - שעל פניה היא כל כך נחמדה - שכל הורה ישלח מתכון לראש השנה ויחלקו לילדים ספר מתכונים לראש השנה. כמה מיותר. כמה מאמץ נשפך פה לריק. מהלך שנועד לשביעות רצון עצמית של המערכת ושל ההורים, להפקת "תוצר", סלסול חמוד שאין בו כלום. זה לא פוגש את הבן שלי בשום מקום, זה לא מעניין אותו, זה לא קשור אליו בשום דרך שהיא.
בהשאלה מתחום העיסוק שלי זה נראה לי כאילו יהיה איזה עורך דין שיקשט את השוליים של החוזים בפרחים וציצים. נחמד. יפה. מיותר לגמרי....

מתלבטת מה לכתוב ובסוף מסתפקת ב-@}...

החודשיים האלה עברו על הבת שלי בדמוקרטי באנרגיות גבוהות בהרבה מן הרגיל אצלה, ממש מהפך.
מבלה כל יום בבית הספר המון שעות, יותר מן המינימום ההכרחי,
מביאה חברות הביתה,
הולכת לישון אצל חברות,
כל היום עסוקה בתכנונים וארגונים.
עד עכשיו התאפקנו עם הבן, כדי שלא תרגיש שהוא מזדנב אחריה ומקלקל לה.
אבל בינתיים הוא זלג לשם לאטו, יום פה יום שם, מתחיל לרקום שם את סדר היום שלו, וכמה אפשר למנוע טוב מבעליו?
בקיצור, היום היינו בפגישה אצל המנהלת, ומיום ראשון הוא כבר בדמוקרטי. מוציאים אותו מבית הספר שלו.
הוא מרוצה מאד.

שאלתי אותו מה קשה יותר, בית ספר רגיל ששם אומרים לך מה לעשות או הבית הספר הזה, שבו אתה צריך כל הזמן להחליט מה לעשות, שאף אחד לא עוזר לך בזה, אז הוא אומר לי מה אתך, אמא, זה לא קשה בכלל, ככה זה בחיים, אני רגיל לזה.

אני שמחה מאד. הצדדים האנטי ממסדיים שבי, שלא פעם סובלים מדיכוי, חוגגים היום בראש חוצות.

שבת שלום.

בהצלחה!

הצדדים האנטי ממסדיים שבי, שלא פעם סובלים מדיכוי, חוגגים היום בראש חוצות.
אני כל כך מזדהה!
יש לי בן בסאדברי ובת שסיימה שם בשנה שעברה ובאה מדי פעם לבקר.

דף מהמם ומקסים