על ידי עץ_צומח_בשממה* » 19 מאי 2012, 11:02
התקופה הכי חשוכה שלי
אחרי שהוא נולד, כשאני אמורה להיות הכי מאושרת- מחוזרת- מחוייכת. אחרי שכבר ילדתי אחד, ואני כבר אמורה לשחות בחופשיות בתקופה הזו, כמו (אם לא יותר) בילד הראשון.
אני עוברת לידה כל כך טראומטית, כל כך קשה נפשית ופיסית, שאני בהלם. פשוט בשוק. על כל הלידה הזו אני מסתכלת מבחוץ, אבל סובלת מבפנים. אני אמשיך להסתכל על הכל מבחוץ עוד הרבה זמן.
(נשים הרות יקרות, אני במקומכן הייתי פונה לדף יותר נעים, כמו הכנת קרטיבים ביתיים או גידול תרנגולות)
צרחתי עד שחשבתי שהעיניים שלי יעופו החוצה, יחד עם הכליות שלי. ילדתי כבר ילד אחד, כאב, אבל לא היה סרט זוועה. התינוק יצא בתנוחה לא רגילה, כאילו ילדתי תינוק וחצי.
הוא יוצא ואני ממשיכה להרגיש את הצירים, איומים וכואבים כמו לפני שהוא יצא. הכאב לא מרפה והמיילדת צועקת עלי שאפסיק להתעסק בעצמי ואולי אתייחס לתינוק שאני מחבקת בזרועותי.
היא רוצה שאתיישב כדי להוציא את השליה, אבל הבטן שלי רכה כמו מים, השרירים כאילו התאיידו ואני פשוט לא מצליחה לקום. אף אחד לא עוזר לי, המיילדת נוזפת בי שאקום כבר וכולם מסתובבים סביבי בלי לעשות כלום. אני אפילו לא מצליחה להרים את עצמי עם הידיים, כי התינוק בידיים שלי, אז אני אמורה לעשות עכשיו כפיפת בטן, עם שלוש ומשהו קילו על הידיים ושתי דקות אחרי שהוצאתי תינוק. המיילדת לא מוותרת, נו! נו! תקומי כבר! במקום פשוט לעזור לי.
התינוק לא מפסיק לבכות, ואני לא מבינה למה. התינוק הראשון שלי בכה רק כשיצא, ונרגע מיד כשנגעתי בו.
כשאני שואלת את המיילדת למה הוא בוכה היא יורה- אולי תקשיבי למה שהוא רוצה להגיד לך במקום לסתום לו את הפה??
אני נשכבת לאחור עם התינוק שממשיך לבכות. כואב לי, הצירים ממשיכים והלידה הזאת לא נגמרת למרות שהיא כאילו נגמרה.
כולם עזבו את החדר, המיילדת, בן זוגי, המלווה הלכה הביתה כי הבן שלה חזר מהגן. יש לי שתי דקות של שקט ואז נכנסים האנשים:
ההורים שלי והאחים שלי נכנסים אלי הביתה, בלי הזמנה. אחותי, אמא שלי והבן הגדול שלי נכנסים אל החדר.
התינוק עוד מחובר לשליה, והם דורכים על השליה בלי שאנחנו שמים לב.
כשנדליק את האור החדר יראה כמו בית מטבחיים.
אם אפשר היה לפתוח את הנפש שלי הייתם רואים את אותו הדבר.
המיילדת רוצה ללוות אותי למקלחת, וכשאני חוששת להחליק על הדם היא מתעצבנת: תפסיקי להיות מפונקת!
אני מבקשת מים, ומקבלת אחרי כשעתיים. אני רעבה ומבקשת שוב ושוב אוכל. הלידה הזו התישה אותי, אני מרגישה מרוקנת מכל כיוון וחלשה כל כך. אין לי מים ואין לי אוכל. כשאני שואלת איפה האוכל שלי אמא שלי אומרת שהמיילדת היתה רעבה אז הם נתנו לא את מה שהכינו לי. עוד מעט האוכל שלך יהיה מוכן. גם לאוכל הזה חיכיתי כמה שעות, כי 'חשבתי שאמא שלך נתנה לך' ו-'חשבתי שבעלך נתן לך'. אני עם התינוק לבד בחדר, יצור שבוכה ואני לא מצליחה לגייס מתוכי טיפת אנושיות כדי להיות אמא. אני צריכה לחזור להיות קודם בן אדם. אני מרגישה כמו קורבן להתעללות פיסית ונפשית. הצעקות והירידות של המיילדת לא מפסיקות.
כשאני מבקשת שוב ושוב מבן זוגי שיהיה איתי, הוא מסרב- צריך לרוקן את הבריכה. הוא גם שוטף את הבית, מכניס את הכביסה ועושה עוד דברים שמשמעותם היא שאני לבד בחדר במשך כמה שעות. אני חושבת שגם הוא היה בטראומה קשה, והדרך שלו להתמודד היתה לברוח ולהעסיק את עצמו בדברים אחרים.
בשלב כלשהו אני לא מסוגלת להיות בחדר הנוראי הזה לבד, ויוצאת החוצה לסלון. אני יושבת על הספה ובוהה. התינוק שוכב במיטה שבחדר. אמא שלי אומרת לי לא להשאיר אותו לבד, אבל לא עולה על דעתה ללכת להיות איתו, או עם שנינו בחדר. במשך שבועות אני לא אוכל להיות בחדר הזה, חדר השינה שלי, בלי לראות שם את המיילדת, כמו גוש שחור על הרצפה שמאיים למחוק אותי ולסיים את מה שהתחילה כשנכנסה אלי בבוקר הלידה. במשך ימים אני מסתכלת אל הרצפה בנקודה בה ילדתי, וכל מבט כזה מספיק כדי לכווץ לי את הרחם בציר אמיתי וכואב.
בערב של יום הלידה בן זוגי הלך לאיזשהו מקום, ואני צריכה להיות עם שני הילדים. חברתי מגיעה והיא דואגת לגדול לאוכל ועוזרת לי. התחושה הכי ראשונית שעולה בי כשאני מסתכלת על התקופה הזו היא הנטישה. הנטישה של בן זוגי, הנטישה של המלווה, כשהייתי צריכה אותה יותר מכל. הנטישה של אמא שלי, שטסה לפאריס שבוע וחצי אחרי הלידה, (הכרטיסים נרכשו בדקה התשעים, יום קודם) כשיש לי תינוק שעבר ברית מילה (למרות התנגדותי) ועם דלקת בשד, חום של מעל ארבעים מעלות והזיות. אה, היא באה לתת לי קופסת עוגיות שקנתה מהסופר לפני שנסעה. מקווה שזה סגר לה את הפינה של יסורי המצפון.
כשחמותי מגיעה יום ויומיים אחרי הלידה היא מביאה איתה את שני הנכדים שלה, כי זה בדיוק מה שמתאים לעשות אחרי לידה.
במשך שבועות כואב לי. כואב לי ללכת. כואב לי לעמוד. כואב לי להשתין. גם כשאני סתם שוכבת, כואב לי. אני חלשה ומסוחררת עד שאני בקושי יכולה לקום לקחת לי כוס מים, אבל אין לי ברירה אלא לעשות זאת, כי בן הזוג שלי חזר לעבודה כשהתינוק היה בן יום וחצי, ואמא שלי מגיעה לפעמים אבל עסוקה יותר בלטחון לי את המוח על זה שאני לא מזמינה את אחותי. כשאישה יולדת בבית חולים, היא נמצאת שם שלושה ימים, ובדרך כלל האבא נשאר כמה ימים בבית. יש לה לפחות שבוע עד שהיא צריכה לחזור לתפקד ברמה נמוכה. אולי הייתי צריכה ללדת בבית חולים. קר ומנוכר אבל לפחות מביאים לך מים.
רמזים עבים בדבר גירושין מבהירים לי שויתור על ברית מילה לא מתקבל. הזמן הכי טוב לעשות את השיחה הזו הוא ביום השני אחרי הלידה, למרות שלאורך כל ההריון היתה שתיקה בנושא ואני הבנתי שעמדתי התקבלה.
התקופה הכי חשוכה שלי
אחרי שהוא נולד, כשאני אמורה להיות הכי מאושרת- מחוזרת- מחוייכת. אחרי שכבר ילדתי אחד, ואני כבר אמורה לשחות בחופשיות בתקופה הזו, כמו (אם לא יותר) בילד הראשון.
אני עוברת לידה כל כך טראומטית, כל כך קשה נפשית ופיסית, שאני בהלם. פשוט בשוק. על כל הלידה הזו אני מסתכלת מבחוץ, אבל סובלת מבפנים. אני אמשיך להסתכל על הכל מבחוץ עוד הרבה זמן.
[b](נשים הרות יקרות, אני במקומכן הייתי פונה לדף יותר נעים, כמו [po]הכנת קרטיבים ביתיים[/po] או [po]גידול תרנגולות[/po])[/b]
צרחתי עד שחשבתי שהעיניים שלי יעופו החוצה, יחד עם הכליות שלי. ילדתי כבר ילד אחד, כאב, אבל לא היה סרט זוועה. התינוק יצא בתנוחה לא רגילה, כאילו ילדתי תינוק וחצי.
הוא יוצא ואני ממשיכה להרגיש את הצירים, איומים וכואבים כמו לפני שהוא יצא. הכאב לא מרפה והמיילדת צועקת עלי שאפסיק להתעסק בעצמי ואולי אתייחס לתינוק שאני מחבקת בזרועותי.
היא רוצה שאתיישב כדי להוציא את השליה, אבל הבטן שלי רכה כמו מים, השרירים כאילו התאיידו ואני פשוט לא מצליחה לקום. אף אחד לא עוזר לי, המיילדת נוזפת בי שאקום כבר וכולם מסתובבים סביבי בלי לעשות כלום. אני אפילו לא מצליחה להרים את עצמי עם הידיים, כי התינוק בידיים שלי, אז אני אמורה לעשות עכשיו כפיפת בטן, עם שלוש ומשהו קילו על הידיים ושתי דקות אחרי שהוצאתי תינוק. המיילדת לא מוותרת, נו! נו! תקומי כבר! במקום פשוט לעזור לי.
התינוק לא מפסיק לבכות, ואני לא מבינה למה. התינוק הראשון שלי בכה רק כשיצא, ונרגע מיד כשנגעתי בו.
כשאני שואלת את המיילדת למה הוא בוכה היא יורה- אולי תקשיבי למה שהוא רוצה להגיד לך במקום לסתום לו את הפה??
אני נשכבת לאחור עם התינוק שממשיך לבכות. כואב לי, הצירים ממשיכים והלידה הזאת לא נגמרת למרות שהיא כאילו נגמרה.
כולם עזבו את החדר, המיילדת, בן זוגי, המלווה הלכה הביתה כי הבן שלה חזר מהגן. יש לי שתי דקות של שקט ואז נכנסים האנשים:
ההורים שלי והאחים שלי נכנסים אלי הביתה, בלי הזמנה. אחותי, אמא שלי והבן הגדול שלי נכנסים אל החדר.
התינוק עוד מחובר לשליה, והם דורכים על השליה בלי שאנחנו שמים לב.
כשנדליק את האור החדר יראה כמו בית מטבחיים.
אם אפשר היה לפתוח את הנפש שלי הייתם רואים את אותו הדבר.
המיילדת רוצה ללוות אותי למקלחת, וכשאני חוששת להחליק על הדם היא מתעצבנת: תפסיקי להיות מפונקת!
אני מבקשת מים, ומקבלת אחרי כשעתיים. אני רעבה ומבקשת שוב ושוב אוכל. הלידה הזו התישה אותי, אני מרגישה מרוקנת מכל כיוון וחלשה כל כך. אין לי מים ואין לי אוכל. כשאני שואלת איפה האוכל שלי אמא שלי אומרת שהמיילדת היתה רעבה אז הם נתנו לא את מה שהכינו לי. עוד מעט האוכל שלך יהיה מוכן. גם לאוכל הזה חיכיתי כמה שעות, כי 'חשבתי שאמא שלך נתנה לך' ו-'חשבתי שבעלך נתן לך'. אני עם התינוק לבד בחדר, יצור שבוכה ואני לא מצליחה לגייס מתוכי טיפת אנושיות כדי להיות אמא. אני צריכה לחזור להיות קודם בן אדם. אני מרגישה כמו קורבן להתעללות פיסית ונפשית. הצעקות והירידות של המיילדת לא מפסיקות.
כשאני מבקשת שוב ושוב מבן זוגי שיהיה איתי, הוא מסרב- צריך לרוקן את הבריכה. הוא גם שוטף את הבית, מכניס את הכביסה ועושה עוד דברים שמשמעותם היא שאני לבד בחדר במשך כמה שעות. אני חושבת שגם הוא היה בטראומה קשה, והדרך שלו להתמודד היתה לברוח ולהעסיק את עצמו בדברים אחרים.
בשלב כלשהו אני לא מסוגלת להיות בחדר הנוראי הזה לבד, ויוצאת החוצה לסלון. אני יושבת על הספה ובוהה. התינוק שוכב במיטה שבחדר. אמא שלי אומרת לי לא להשאיר אותו לבד, אבל לא עולה על דעתה ללכת להיות איתו, או עם שנינו בחדר. במשך שבועות אני לא אוכל להיות בחדר הזה, חדר השינה שלי, בלי לראות שם את המיילדת, כמו גוש שחור על הרצפה שמאיים למחוק אותי ולסיים את מה שהתחילה כשנכנסה אלי בבוקר הלידה. במשך ימים אני מסתכלת אל הרצפה בנקודה בה ילדתי, וכל מבט כזה מספיק כדי לכווץ לי את הרחם בציר אמיתי וכואב.
בערב של יום הלידה בן זוגי הלך לאיזשהו מקום, ואני צריכה להיות עם שני הילדים. חברתי מגיעה והיא דואגת לגדול לאוכל ועוזרת לי. התחושה הכי ראשונית שעולה בי כשאני מסתכלת על התקופה הזו היא הנטישה. הנטישה של בן זוגי, הנטישה של המלווה, כשהייתי צריכה אותה יותר מכל. הנטישה של אמא שלי, שטסה לפאריס שבוע וחצי אחרי הלידה, (הכרטיסים נרכשו בדקה התשעים, יום קודם) כשיש לי תינוק שעבר ברית מילה (למרות התנגדותי) ועם דלקת בשד, חום של מעל ארבעים מעלות והזיות. אה, היא באה לתת לי קופסת עוגיות שקנתה מהסופר לפני שנסעה. מקווה שזה סגר לה את הפינה של יסורי המצפון.
כשחמותי מגיעה יום ויומיים אחרי הלידה היא מביאה איתה את שני הנכדים שלה, כי זה בדיוק מה שמתאים לעשות אחרי לידה.
במשך שבועות כואב לי. כואב לי ללכת. כואב לי לעמוד. כואב לי להשתין. גם כשאני סתם שוכבת, כואב לי. אני חלשה ומסוחררת עד שאני בקושי יכולה לקום לקחת לי כוס מים, אבל אין לי ברירה אלא לעשות זאת, כי בן הזוג שלי חזר לעבודה כשהתינוק היה בן יום וחצי, ואמא שלי מגיעה לפעמים אבל עסוקה יותר בלטחון לי את המוח על זה שאני לא מזמינה את אחותי. כשאישה יולדת בבית חולים, היא נמצאת שם שלושה ימים, ובדרך כלל האבא נשאר כמה ימים בבית. יש לה לפחות שבוע עד שהיא צריכה לחזור לתפקד ברמה נמוכה. אולי הייתי צריכה ללדת בבית חולים. קר ומנוכר אבל לפחות מביאים לך מים.
רמזים עבים בדבר גירושין מבהירים לי שויתור על ברית מילה לא מתקבל. הזמן הכי טוב לעשות את השיחה הזו הוא ביום השני אחרי הלידה, למרות שלאורך כל ההריון היתה שתיקה בנושא ואני הבנתי שעמדתי התקבלה.