על ידי עדי_ל* » 22 ינואר 2005, 20:34
ואלה שאני מכירה שהיו ביחדיות אחרות שאין בהן כמעט את הסממנים שתארתי (או יותר נכון עדי תארה) נהנו מאוד מתקופה של 3 שנים לפחות, יצאו עם מטען חיובי ולא מצטערים על דקה שהם שרתו. אגב, גם הקרביים לא מצטערים
תמר, אני מאוד שמחה עבורם שהם לא מצטערים. אפילו לא על דקה.
כי להצטער על 3 שנים, כ"כ אינטנסיביות, קשות, משמעותיות (במה שכן עושים בהן ובמה שלא...), בעלות מיטען חברי (הישראליות בתפארתה : הכרתי אותו בצבא... ), התקופה הראשונה מחוץ לבית, לילה ראשון בלי אמא /אבא...
מה שאני מנסה לומר הוא, שזה שאינם מצטערים, זו אינה הוכחה (לטעמי) לכך שה
היררכיה שמשמעותה שיש מפקד ופקוד, נותן פקודה וממלאה, פחד, עונשים, טרטורים, ביטול האישיות על מיוחדותה ומרכיביה היחודיים, יצירת תרבות המבוססת על מיתוסים, ססמאות, הפחדות, דמוניזציה של האחר...
נעמו להם, או היו חלק מאתגר ובונה של אישיותם, או נכונים למישהו - להם ולחברה.
קשה מאוד לקחת צעד אחורה, ולא לטול חלק בכל מה שהינו נורמה חברתית , כמו החינוך על מוסדותיו הנורמטיביים, כמו השירות בצבא (כמו גם הנישואים והקמת משפחה, ולקיחת חלק בעבודה יצרנית מקובלת...)
ומאחורי כל אלו, יש, מעבר לדינמיקה אישית וחברתית כזו או אחרת, יש מימסד.
כוחו של המימסד, הוא בדיכוי יצריו ויצירתו של הפרט, ושימוש בו לצרכים מסויימים, לצרכיו שלו.
אף אחד לא שואל כל פרט ופרט, מהיום בו הוא נולד, האם ברצונו ללכת ולשרת בצבא, כשיגדל מעט...
לא. להיפך. כל אחד ואחד מאיתנו יודע, שבהיותו חלק מהחברה, הוא יילך לגן, לבית הספר, לצבא, ללמוד, לעבוד...
אני מדברת בכוונה בהכללה גורפת, כי נדמה לי שהיא נכונה בסה"כ למציאות שלנו, וחוץ מזה היא משרתת את הדיון (עדי מתאמנת בלהיות מימסד
)
ההתכווננות לכך, משמעותה שאנחנו ניזונים , פיזית ונפשית, מקטטר שמחובר אלינו 24 שעות ביממה ומשפיע על התהוותנו למישהו שמכיל את המידע, הגלוי והניסתר, המגמתי והביקורתי, ביחס לשירות הצבאי.
כשאני הייתי ילדה ונוער...לא היו במחוזותינו מראות כמו נערי עירוני א' הכובלים עצמם לשערי התיכון ומוחים כנגד כניסת קצינים לתכנית הלימודים...
גם היום, מסרים מסוג זה הינם מעטים יחסית, אבל התמונה בהחלט יותר מעודדת . המציאות האומללה יצרה מאליה תגובות חושבות ומורדות בהיות הצבא וההתגיסות לשורותיו מסר נורמטיבי , כזה שלהתנגד לו, נחשב לכמעט פשע,חוצפה, הזנחת החברה ...הפקרת המדינה ממש.
המשמעויות של להיות יצירתי ויצרן בדרכים שונות, אחרות, אינן רלוונטיות עבור מי שרוצה שהכל ייעשה לפס ייצור המוני ונטול הירהור, עירעור וקריאת תיגר.
הן נהיות רלוונטיות כשיחיד או קבוצה נאבקים עליהן, לעיתים לאורך תק' ארוכה מאוד ובמחיר כבד.
למה?
למה נק' המוצא צריכה להיות שאין בחירה, ואין פלורליזם תרבותי ואנושי שבא לידי ביטוי באופציות שונות למימוש אישי?
לא בגלל שאנחנו בסכנה קיומית. עובדה - אחוז גדול משתחרר כך או אחרת משירות החובה. ניתן לומר שהמימסד עצמו מעדיף לשחרר בדרכים "אפורות", גם על מנת להקשות שחרור זה, וגם על מנת להמשיך ולשמר את תדמית המתגייס "הבסדר" והלא מתגייס "הלא בסדר".
הרצון שלא לשחרר , לפרק ולאוורר מעט את התפישה השמרנית של גיוס חובה, קיימת מתוך רצון לשמר את המערכת הגנרלית הזו.
אז להיות מוזן ממנה מיום היוולדך, להתגייס ולשרתה, ולאחר מכן להצטער?
מה, בתקופת השירות ניתנים הכלים להצטער עליו?
(מישהו יודע אם מחלקים דף משוב בתום תק' השירות?
)
[u]ואלה שאני מכירה שהיו ביחדיות אחרות שאין בהן כמעט את הסממנים שתארתי (או יותר נכון עדי תארה) נהנו מאוד מתקופה של 3 שנים לפחות, יצאו עם מטען חיובי ולא מצטערים על דקה שהם שרתו. אגב, גם הקרביים לא מצטערים[/u]
תמר, אני מאוד שמחה עבורם שהם לא מצטערים. אפילו לא על דקה.
כי להצטער על 3 שנים, כ"כ אינטנסיביות, קשות, משמעותיות (במה שכן עושים בהן ובמה שלא...), בעלות מיטען חברי (הישראליות בתפארתה : הכרתי אותו בצבא... ), התקופה הראשונה מחוץ לבית, לילה ראשון בלי אמא /אבא...
מה שאני מנסה לומר הוא, שזה שאינם מצטערים, זו אינה הוכחה (לטעמי) לכך שה [b]היררכיה שמשמעותה שיש מפקד ופקוד, נותן פקודה וממלאה, פחד, עונשים, טרטורים, ביטול האישיות על מיוחדותה ומרכיביה היחודיים, יצירת תרבות המבוססת על מיתוסים, ססמאות, הפחדות, דמוניזציה של האחר[/b]...
נעמו להם, או היו חלק מאתגר ובונה של אישיותם, או נכונים למישהו - להם ולחברה.
קשה מאוד לקחת צעד אחורה, ולא לטול חלק בכל מה שהינו נורמה חברתית , כמו החינוך על מוסדותיו הנורמטיביים, כמו השירות בצבא (כמו גם הנישואים והקמת משפחה, ולקיחת חלק בעבודה יצרנית מקובלת...)
ומאחורי כל אלו, יש, מעבר לדינמיקה אישית וחברתית כזו או אחרת, יש מימסד.
כוחו של המימסד, הוא בדיכוי יצריו ויצירתו של הפרט, ושימוש בו לצרכים מסויימים, לצרכיו שלו.
אף אחד לא שואל כל פרט ופרט, מהיום בו הוא נולד, האם ברצונו ללכת ולשרת בצבא, כשיגדל מעט...
לא. להיפך. כל אחד ואחד מאיתנו יודע, שבהיותו חלק מהחברה, הוא יילך לגן, לבית הספר, לצבא, ללמוד, לעבוד...
אני מדברת בכוונה בהכללה גורפת, כי נדמה לי שהיא נכונה בסה"כ למציאות שלנו, וחוץ מזה היא משרתת את הדיון (עדי מתאמנת בלהיות מימסד :-) )
ההתכווננות לכך, משמעותה שאנחנו ניזונים , פיזית ונפשית, מקטטר שמחובר אלינו 24 שעות ביממה ומשפיע על התהוותנו למישהו שמכיל את המידע, הגלוי והניסתר, המגמתי והביקורתי, ביחס לשירות הצבאי.
כשאני הייתי ילדה ונוער...לא היו במחוזותינו מראות כמו נערי עירוני א' הכובלים עצמם לשערי התיכון ומוחים כנגד כניסת קצינים לתכנית הלימודים...
גם היום, מסרים מסוג זה הינם מעטים יחסית, אבל התמונה בהחלט יותר מעודדת . המציאות האומללה יצרה מאליה תגובות חושבות ומורדות בהיות הצבא וההתגיסות לשורותיו מסר נורמטיבי , כזה שלהתנגד לו, נחשב לכמעט פשע,חוצפה, הזנחת החברה ...הפקרת המדינה ממש.
המשמעויות של להיות יצירתי ויצרן בדרכים שונות, אחרות, אינן רלוונטיות עבור מי שרוצה שהכל ייעשה לפס ייצור המוני ונטול הירהור, עירעור וקריאת תיגר.
הן נהיות רלוונטיות כשיחיד או קבוצה נאבקים עליהן, לעיתים לאורך תק' ארוכה מאוד ובמחיר כבד.
למה?
למה נק' המוצא צריכה להיות שאין בחירה, ואין פלורליזם תרבותי ואנושי שבא לידי ביטוי באופציות שונות למימוש אישי?
לא בגלל שאנחנו בסכנה קיומית. עובדה - אחוז גדול משתחרר כך או אחרת משירות החובה. ניתן לומר שהמימסד עצמו מעדיף לשחרר בדרכים "אפורות", גם על מנת להקשות שחרור זה, וגם על מנת להמשיך ולשמר את תדמית המתגייס "הבסדר" והלא מתגייס "הלא בסדר".
הרצון שלא לשחרר , לפרק ולאוורר מעט את התפישה השמרנית של גיוס חובה, קיימת מתוך רצון לשמר את המערכת הגנרלית הזו.
אז להיות מוזן ממנה מיום היוולדך, להתגייס ולשרתה, ולאחר מכן להצטער?
מה, בתקופת השירות ניתנים הכלים להצטער עליו?
(מישהו יודע אם מחלקים דף משוב בתום תק' השירות? :-) )