על ידי אישה_במסע* » 04 אוגוסט 2016, 17:21
את יכולה טיפה לפתח את זה?
בשמחה. באמת לא הכרת את זה קודם? ממליצה בחום לקרוא את כל מה שכותבת תמרוש. לכל טיפול יש מחיר. תמיד. לפעמים זה רק הזמן והכסף, לרוב זה גם המסר שמשהו דורש טיפול. מסר כזה מכיל בהכרח מידה של אי קבלה, של רצון לשיפור. בנוסף לכך, טיפולים זה עומס. ועומס מעמיס.
אני מכירה כבר כמה סיפורים על ילדים אוטיסטים ששלחו אותם להמון טיפולים ודרשו מהם להיות כמו כולם, וזה עבד, עד שהם התמוטטו. ואז ההורים נאלצו לחשב מסלול מחדש... ובדרך כלל המסלול החדש היה הרבה יותר טוב.
זה המקור ממנו אני מכירה את הרעיון - מפורום אוטיזם בתפוז (אני לא ממליצה על הפורום. הוא היה טוב פעם, אבל ימים אלו חלפו עברו). וממנו אני מכירה עוד רעיון - לשאול בוגרים. זה זעזע אותי שאחת המשיטות הפופולריות בטיפול באוטיזם מקבלת אך ורק פידבקים שליליים מכל האוטיסטים הבוגרים שהופיעו בפורום. באופן כללי, ההבדל העצום בכל תפיסת המציאות בין ההורים לאוטיסטים הבוגרים פשוט הימם אותי.
אני לא נתקלתי במבוגרים עם פיגור, אבל לדעתי כדאי לשאול לדעתם.
נכון שטיפולים עוזרים ומקדמים. אבל עוזרים במה? מקדמים לאן? רוב הטיפולים המינסטרימיים נוטים להיות עם המטרה של להפוך את הילד לכמה שיותר דומה לנורמה. זו מטרה מפוקפקת מאוד בעיניי.
מה המטרה שלך? מה המטרות של הילד?
למשל, מטרות שלך יכולות להיות שהוא יצליח להסתדר בחיים. למשל, למצוא ולהחזיק עבודה. מטרה יכולה להיות שהוא יוכל למצוא ולתחזק זוגיות, קשרים חברתיים, לגדל ילדים, אם ירצה. מטרה יכולה להיות שהוא יהיה מאושר. אני מניחה שאלו מטרות העל שלך, או משהו בסגנון.
עכשיו, באיזו מידה המטרות הקטנות של הטיפולים מקדמות למטרות האלו, ובאיזו מידה הן פוגמות? למשל, האם הטיפולים מהנים לילד, גורמים לו לסבל? משאירים לו זמן להנות מהחיים?
האם הוא רוצה וצריך את הכישורים הנרכשים? אני לא מכירה את כל הנושא הזה, אבל אצל ילדים אוטיסטים יש לא מעט אוטיסטים שמעדיפים מצבים חברתיים של אחד על אחד או קבוצה קטנה, ומבזבזים להם לא מעט זמן על כישורי הסתדרות בכיתה, שאלו כישורי בית ספר, ולא באמת כישורי חיים. הם נחוצים כדי להסתדר בסביבה מלאכותית ומזיקה, ולא נחוצים בחיים אחר כך.
עודף תסכול עלול לגרום לדחייה של כל הנושא של כישורים חברתיים, וזה נזק שעולה במידה רבה על התועלת שבלימוד הכישורים האלו, לדעתי.
איך את רואה את העתיד שלו? לי אין פיגור, אבל לא נענתי לכללים חברתיים למיניהם, ובתור בוגרת אני בעיקר לומדת להפר אותם עוד יותר. כי המחיר על הפרת הכללים נמוך מהמחיר האישי שאני משלמת על ציות.
הייתי שמחה אם ההורים שלי במקום לנסות ללמד אותי לדכא את ההתנהגות הטבעית שלי ולציית לכללים חברתיים, היו מסבירים לי את הבחירה. שיש כללים חברתיים, ויש מחיר להפרתם, ואני צריכה למצוא את המסלול שלי. לבחור מתי ללכת עם הכללים ומתי נגדם.
מצד שני, יכול להיות שיש מיומנויות חברתיות שאין למישהו, ולכן אין לו את הבחירה אם להשתמש בהם. אבל מצד שני, באיזשהי נקודה קשה להעביר גבול בין מיומנות לאישיות. יש נטיות אישיות, שהן פשוט אישיות. אני לא אוהבת סמול טוק. אני יכולה להעמיד פנים, אבל זו מיומנות שאני משתמשת בה לעיתים רחוקות מאוד. כי זו האישיות שלי.
אז האם ההורים שלי היו צריכים ללמד אותי להיות חלק מהחבר'ה, כמקובל בישראל? או שהם היו צריכים ללמד אותי למצוא את המקום שלי בחברה, כזה שלא כולל סמול טוק?
מה זה "מיומנויות חברתיות"? יש המון, חלקן סותרות זו את זו, ולכל אחד יש את הסט שמתאים לו. לי לא מתאים הסט הסטנדרטי, לא סתם הנושא נוגע לליבי. לדעתי חלק חשוב ממיומנויות חברתיות זה החלק שלא מלמדים בערך אף פעם בשום מקום - למצוא מה סוג ואופי הקשרים והמפגשים החברתיים שאני מעוניינת בהם. ורק אחרי שאני יודעת את זה, אפשר לדעת מה המיומנויות החברתיות הנחוצות שלי בשביל להשיג את זה.
אם אלו לא המיומנויות הסטנדרטיות, אז אני אלמד שמיומנויות חברתיות זה דבר מעצבן כזה שאני צריכה כי צריך, ושחברויות זה דבר מעצבן כזה שאני צריכה כי צריך. <זה באמת קרה> ואז גם יקח לי המון זמן לוותר על הקונספט של חברים, ולמצוא את הקשרים החברתיים שמתאימים לי.
אז בסך הכל, מה המטרה הסופית שלך? ומה הקשר בין הטיפולים האלו למטרה הסופית שלך? מה התכלית הזו?
והאם את באמת חושבת שהתקדמות במיומנויות חברתיות יכולה לבוא על חשבון מפגשים? לי נראה שהחיים הם בית הספר הטוב ביותר. ואם יש מפגשים והוא נהנה בהם, אז זה עדיף על טיפול. אבל זו רק הדעה הממש לא מקצועית ולא מנוסה שלי...
<חפרתי והתפזרתי, מקווה שהועלתי במשהו>
[u]את יכולה טיפה לפתח את זה?[/u]
בשמחה. באמת לא הכרת את זה קודם? ממליצה בחום לקרוא את כל מה שכותבת תמרוש. לכל טיפול יש מחיר. תמיד. לפעמים זה רק הזמן והכסף, לרוב זה גם המסר שמשהו דורש טיפול. מסר כזה מכיל בהכרח מידה של אי קבלה, של רצון לשיפור. בנוסף לכך, טיפולים זה עומס. ועומס מעמיס.
אני מכירה כבר כמה סיפורים על ילדים אוטיסטים ששלחו אותם להמון טיפולים ודרשו מהם להיות כמו כולם, וזה עבד, עד שהם התמוטטו. ואז ההורים נאלצו לחשב מסלול מחדש... ובדרך כלל המסלול החדש היה הרבה יותר טוב.
זה המקור ממנו אני מכירה את הרעיון - מפורום אוטיזם בתפוז (אני לא ממליצה על הפורום. הוא היה טוב פעם, אבל ימים אלו חלפו עברו). וממנו אני מכירה עוד רעיון - לשאול בוגרים. זה זעזע אותי שאחת המשיטות הפופולריות בטיפול באוטיזם מקבלת אך ורק פידבקים שליליים מכל האוטיסטים הבוגרים שהופיעו בפורום. באופן כללי, ההבדל העצום בכל תפיסת המציאות בין ההורים לאוטיסטים הבוגרים פשוט הימם אותי.
אני לא נתקלתי במבוגרים עם פיגור, אבל לדעתי כדאי לשאול לדעתם.
נכון שטיפולים עוזרים ומקדמים. אבל עוזרים במה? מקדמים לאן? רוב הטיפולים המינסטרימיים נוטים להיות עם המטרה של להפוך את הילד לכמה שיותר דומה לנורמה. זו מטרה מפוקפקת מאוד בעיניי.
מה המטרה שלך? מה המטרות של הילד?
למשל, מטרות שלך יכולות להיות שהוא יצליח להסתדר בחיים. למשל, למצוא ולהחזיק עבודה. מטרה יכולה להיות שהוא יוכל למצוא ולתחזק זוגיות, קשרים חברתיים, לגדל ילדים, אם ירצה. מטרה יכולה להיות שהוא יהיה מאושר. אני מניחה שאלו מטרות העל שלך, או משהו בסגנון.
עכשיו, באיזו מידה המטרות הקטנות של הטיפולים מקדמות למטרות האלו, ובאיזו מידה הן פוגמות? למשל, האם הטיפולים מהנים לילד, גורמים לו לסבל? משאירים לו זמן להנות מהחיים?
האם הוא רוצה וצריך את הכישורים הנרכשים? אני לא מכירה את כל הנושא הזה, אבל אצל ילדים אוטיסטים יש לא מעט אוטיסטים שמעדיפים מצבים חברתיים של אחד על אחד או קבוצה קטנה, ומבזבזים להם לא מעט זמן על כישורי הסתדרות בכיתה, שאלו כישורי בית ספר, ולא באמת כישורי חיים. הם נחוצים כדי להסתדר בסביבה מלאכותית ומזיקה, ולא נחוצים בחיים אחר כך.
עודף תסכול עלול לגרום לדחייה של כל הנושא של כישורים חברתיים, וזה נזק שעולה במידה רבה על התועלת שבלימוד הכישורים האלו, לדעתי.
איך את רואה את העתיד שלו? לי אין פיגור, אבל לא נענתי לכללים חברתיים למיניהם, ובתור בוגרת אני בעיקר לומדת להפר אותם עוד יותר. כי המחיר על הפרת הכללים נמוך מהמחיר האישי שאני משלמת על ציות.
הייתי שמחה אם ההורים שלי במקום לנסות ללמד אותי לדכא את ההתנהגות הטבעית שלי ולציית לכללים חברתיים, היו מסבירים לי את הבחירה. שיש כללים חברתיים, ויש מחיר להפרתם, ואני צריכה למצוא את המסלול שלי. לבחור מתי ללכת עם הכללים ומתי נגדם.
מצד שני, יכול להיות שיש מיומנויות חברתיות שאין למישהו, ולכן אין לו את הבחירה אם להשתמש בהם. אבל מצד שני, באיזשהי נקודה קשה להעביר גבול בין מיומנות לאישיות. יש נטיות אישיות, שהן פשוט אישיות. אני לא אוהבת סמול טוק. אני יכולה להעמיד פנים, אבל זו מיומנות שאני משתמשת בה לעיתים רחוקות מאוד. כי זו האישיות שלי.
אז האם ההורים שלי היו צריכים ללמד אותי להיות חלק מהחבר'ה, כמקובל בישראל? או שהם היו צריכים ללמד אותי למצוא את המקום שלי בחברה, כזה שלא כולל סמול טוק?
מה זה "מיומנויות חברתיות"? יש המון, חלקן סותרות זו את זו, ולכל אחד יש את הסט שמתאים לו. לי לא מתאים הסט הסטנדרטי, לא סתם הנושא נוגע לליבי. לדעתי חלק חשוב ממיומנויות חברתיות זה החלק שלא מלמדים בערך אף פעם בשום מקום - למצוא מה סוג ואופי הקשרים והמפגשים החברתיים שאני מעוניינת בהם. ורק אחרי שאני יודעת את זה, אפשר לדעת מה המיומנויות החברתיות הנחוצות שלי בשביל להשיג את זה.
אם אלו לא המיומנויות הסטנדרטיות, אז אני אלמד שמיומנויות חברתיות זה דבר מעצבן כזה שאני צריכה כי צריך, ושחברויות זה דבר מעצבן כזה שאני צריכה כי צריך. <זה באמת קרה> ואז גם יקח לי המון זמן לוותר על הקונספט של חברים, ולמצוא את הקשרים החברתיים שמתאימים לי.
אז בסך הכל, מה המטרה הסופית שלך? ומה הקשר בין הטיפולים האלו למטרה הסופית שלך? מה התכלית הזו?
והאם את באמת חושבת שהתקדמות במיומנויות חברתיות יכולה לבוא על חשבון מפגשים? לי נראה שהחיים הם בית הספר הטוב ביותר. ואם יש מפגשים והוא נהנה בהם, אז זה עדיף על טיפול. אבל זו רק הדעה הממש לא מקצועית ולא מנוסה שלי...
<חפרתי והתפזרתי, מקווה שהועלתי במשהו>