על ידי שפע_טל* » 14 יוני 2006, 14:17
אחרי הרבה שנים של מגורים ברחבי הארץ, עברתי לגור עכשיו ביחידת דיור מעל ההורים - דהיינו ממש באותו הבית.
לפני כן היו לי הרבה פחדים מהעניין - אי הסכמה עם דרך החיים שלהם (נהנתנית, לא בריאה, הרבה ג'אנקפוד, טלויזיה ושופינג), פחד מאיך יהיה לאהובי להיות בכזו אינטנסיביות עם המשפחה שלי, והכי הכי - הפחד מאיך אני אהיה בבית ההורים - שכן כל פעם שבאנו לבקר מצאתי את עצמי חוזרת לגיל 14, אוכלת גלידת שוקולד ומחליפה ערוצים בטלויזיה.
המעבר קרה ממש בלי התכוונות - חזרנו מתקופה בחו"ל עם תינוקת ואני בהריון בחודש שישי (עכשיו תשיעי טפו טפו ) , עצרנו אצל ההורים עד שנתארגן ופתאום נשארנו (נכנסתי לשמירת הריון, בעלי מצא עבודה קרוב, התינוקת התאהבה בסבא וסבתא וכו').
להפתעתי הרבה המגורים המשותפים התגלו כדבר שפוט מעולה (גם אם זמנית) - מבחינתי אני מוצאת את עצמי הרבה יותר סלחנית כלפי ההורים שלי - אני מקבלת אותם כאנשים מבוגרים שקיבלו את ההחלטות שלהם בחיים בדיוק כפי שאני קיבלתי את שלי. טלויזיה עוד לא פתחתי כאן ואני מבשלת למשפחתנו הקטנה שלמעלה אוכל טרי ומזין מדי יום (ואפילו אמא שלי עולה לפעמים ומהללת, או לחילופין עולה עם מגש פיצה וקולה ובסוף מעדיפה לאכול את האוכל שלי אבל משאירה את המגש" ליתר בטחון, אם יבואו אורחים"
) .
הרבה דברים נפתרו, אני מרגישה הרבה יותר חלק מהמשפחה שלי (בגלל שאני כאן אני פתאום פוגשת סבים , סבתות , ודודים , פונקציות שנשמרו לחגים עד עכשיו) והקטנה שלי ממש פורחת , מוקפת חום ואהבה.
לא שאין משברים , אבל יש הרבה השתדלות .
לדעתי החמולה היא המבנה המשפחתי האידיאלי מכל הבחינות - הן עקרון הרצף, הן פרקטיות (מי ישמור על הילדים בכיף אם לא סבא וסבתא שלהם), הן כלכלית (תמיכה הדדית) ואפילו סביבתית (חלוקת משאבים נכונה).
עם זאת, בכלל איך שגדלנו רובנו לא מסוגלים נפשית לחיות בצורת חיים שכזו , לפחות לא לתמיד וחבל.
אחרי הרבה שנים של מגורים ברחבי הארץ, עברתי לגור עכשיו ביחידת דיור מעל ההורים - דהיינו ממש באותו הבית.
לפני כן היו לי הרבה פחדים מהעניין - אי הסכמה עם דרך החיים שלהם (נהנתנית, לא בריאה, הרבה ג'אנקפוד, טלויזיה ושופינג), פחד מאיך יהיה לאהובי להיות בכזו אינטנסיביות עם המשפחה שלי, והכי הכי - הפחד מאיך אני אהיה בבית ההורים - שכן כל פעם שבאנו לבקר מצאתי את עצמי חוזרת לגיל 14, אוכלת גלידת שוקולד ומחליפה ערוצים בטלויזיה.
המעבר קרה ממש בלי התכוונות - חזרנו מתקופה בחו"ל עם תינוקת ואני בהריון בחודש שישי (עכשיו תשיעי טפו טפו ) , עצרנו אצל ההורים עד שנתארגן ופתאום נשארנו (נכנסתי לשמירת הריון, בעלי מצא עבודה קרוב, התינוקת התאהבה בסבא וסבתא וכו').
להפתעתי הרבה המגורים המשותפים התגלו כדבר שפוט מעולה (גם אם זמנית) - מבחינתי אני מוצאת את עצמי הרבה יותר סלחנית כלפי ההורים שלי - אני מקבלת אותם כאנשים מבוגרים שקיבלו את ההחלטות שלהם בחיים בדיוק כפי שאני קיבלתי את שלי. טלויזיה עוד לא פתחתי כאן ואני מבשלת למשפחתנו הקטנה שלמעלה אוכל טרי ומזין מדי יום (ואפילו אמא שלי עולה לפעמים ומהללת, או לחילופין עולה עם מגש פיצה וקולה ובסוף מעדיפה לאכול את האוכל שלי אבל משאירה את המגש" ליתר בטחון, אם יבואו אורחים" :-) ) .
הרבה דברים נפתרו, אני מרגישה הרבה יותר חלק מהמשפחה שלי (בגלל שאני כאן אני פתאום פוגשת סבים , סבתות , ודודים , פונקציות שנשמרו לחגים עד עכשיו) והקטנה שלי ממש פורחת , מוקפת חום ואהבה.
לא שאין משברים , אבל יש הרבה השתדלות .
לדעתי החמולה היא המבנה המשפחתי האידיאלי מכל הבחינות - הן עקרון הרצף, הן פרקטיות (מי ישמור על הילדים בכיף אם לא סבא וסבתא שלהם), הן כלכלית (תמיכה הדדית) ואפילו סביבתית (חלוקת משאבים נכונה).
עם זאת, בכלל איך שגדלנו רובנו לא מסוגלים נפשית לחיות בצורת חיים שכזו , לפחות לא לתמיד וחבל.