[u]אני מנסה להיזכר איזו מין אמא הייתי לבכור לפני-לפני-לפני (כלומר לפני ההריון ולפני הניסיונות להרות בכלל), וממש קשה לי להיזכר[/u]
ממש עצוב לי לקרוא פה
מהמקום של אמא לשלושה שלא הצליחה לעשות את זה עם אף תינוק חדש באופן מוצלח. יש אצלי בבית קנאה עצומה ושנאה עצומה. שני הגדולים שונאים את הקטן. אני אוהבת אותו אהבת נפש. כועסת על הגדולים בגלל היחס, בכלל בגלל היחסים שיש פה בבית. אל הגדולה בכלל יש לי רגשות מעורבים עוד מאז שהיתה קטנה ואיך שהתנהגה כשנולד לה אח, ואיך שהיא מתנהגת עכשו. הגדולה כועסת ושונאת את האמצעי, האמצעי שונא את הקטן. אצל כל אחד גם מעורבבת אהבה (למרות שאני חושדת שאצל הגדולה אין אהבה כלפי הקטן, היא לא רואה שום ערך בקיומו. מבחינתה הוא רק לקח לה וכיום הוא רק מזיק לה ומציק ומפריע לה בענייניה, ולוקח את תשומת הלב של אמא)

לא מצליחה להשתחרר מהרגשות הקשים האלה.
רואה את הדף הזה ורואה איך דברים נגררו אצלי והתקבעו, ואיך הילדים מרגישים את זה וזה משפיע כל כך.
אחת הסיבות שאני לא רוצה עוד ילד. בשביל מה? הם כל כך חמודים כשהם קטנים ואז הופך להיות כל כך קשה איתם
ואני כל כך לא יודעת להכיל

:-(
עצוב מאוד

וסליחה מהבנות פה שהן בהריון וחוששות. אני בטוחה שאצל אחרים זה אחרת, לא אצל כולם זה דפוק כמו אצלי.

אימודרה מזדהה איתך.
אכן מאתגר יהיה.
מקוה שנצלח גם את זה בהצלחה.

אלוהים אדירים, אם הייתי קוראת את הדף הזה קודם לא בטוח שהייתי נכנסת להריון שני. יש לי בת מופלאה והכי כייף לנו בעולם ביחד. ועכשיו אני בהריון ורק המחשבה שהכל ייהרס או עלול להיהרס אחרי הלידה גומרת אותי. כן, יש לי עזרה, ותהיה לי גם עזרה אחרי הלידה, אבל עדיין אני דואגת מחורבן היחסים עם הבת היקרה והאהובה כל כך שלי.

תודה רבה על התגובות. זה באמת נחמד
ברור שהשימוש בבני כטיעון נגד תינוק נוסף הוא שיקוף של חוסר הרצון שלו בילד נוסף, ולא של הקשיים של הבן שלי. יש דברים שהילד מאוד לא אוהב אבל בן הזוג לעולם לא יוותר כמובן... זה כבר נושא לדף אחר.
מבחינתי הדף הזה עורר תהיות בעיקר כי הוא גרם לי לחשוב על הקשיים שיהיו לי בהתמודדות עם הקשיים של הבכור.... וגם אני לא יודעת מה בדיוק בדף הזה חשף אותי למחשבה שאולי אני משלה את עצמי בכל מיני תפיסות שלי על ילד שני, שגם זה נושא לדף אחר

על אותו משקל, אם הילד היה בוכה בנסיעה לנופש של יומיים, בעלך היה מסיק שהוא לא יהיה מסוגל להתמודד עם מעבר דירה...

[u]הוא לא יהיה מסוגל להתמודד עם אח/ות[/u]
O-:

מסכימה עם קרוטונית.
אני חושבת (בלי להכיר את הבן שלך) שהוא מסוגל להרבה יותר ממה שבנזוגך מאמין.
זה שיש קשיים ויש רגעים בלתי נסבלים זה לא אומר שזה לא שווה כל רגע (גם בשביל הבכור).
לא נראה לי נכון שהילד הוא שיכוון את התזמון של מתי ללדת ילד נוסף. זה חתיכת תיק לשים על הכתפיים שלו.

זו לא איזו תשובה מוסמכת מפותחת הדף, ואין לי כרגע נאום לנמק ולהוכיח את זה, אבל עם כל הקשיים שיש בהסתגלות לאח חדש, [u]הוא לא יהיה מסוגל להתמודד עם אח/ות[/u] זה תיאור של פתולוגיה קשה, לא של "אופי". ילדים [b]אמורים להיות מסוגלים[/b] להתמודד עם אח חדש. אם יש חריקות, אלה חריקות שקיימות אצלנו ומעצימות את הקושי שלהם.

_צ'מעו, ממש, אבל ממש לא נעים לי.
רק אני נחשפתי לתחושות כאלה כבר עם ילדה ראשונה?
נראה לי שזו הסיבה העיקרית שעוד אין לי שום מספר 2 בדרך...
הולכת להתבייש בפינה._

ומה עם להכיל את קשיי הבכור שאין לו בכלל אחים? פעמיים ישן אצלנו חבר מהגן (בני 4), פעמיים בני נכנס ליומיים של התנהגות כמתואר בדף, וגמר חולה.
בדיוק כשהתחלתי לחשוב על עוד ילד. ועכשיו אנחנו חלוקים הבנזוג חושב שהוא לא יהיה מסוגל להתמודד עם אח/ות לאור נסיון הלינה והאירוח. אני חושבת שאם אלו התגובות לאירוח הוא חייב אח/ות כדי לצמוח

אהלן אהלן.
בדקתי, וזה לא נראה לי בלוג, ובאתי לצטט את עצמי מדף שנראה לי פחות קריא מדפים שהקרוטונית מסתובבת בהם......
כתבתי ב [po]שאלה על יחסים בין אחים[/po] :

"יש לי תיאוריה, ואני מדמיינת שכשאכתוב אותה כולם יגידו לי:
מה, בטח, זה ידוע, עלית על משהו נכון:
כשנולד אח, הרבה פעמים ואולי תמיד האח הגדול (אמשיך לכתוב בלשון זכר) עובר משבר.
ואז הוא עובר, ואז במהלך השנה הראשונה לתינוק המתוק, יש עוד אחד. משבר.

מה אתן אומרות?"
יש תופעה כזאת?

התיאורים של קרוטונית באמת חזקים. אני בקושי מצליחה להבין מה היה שם, ואולי פשוט מדחיקה. החודשים הראשונים היו איומים. וכמו שהיא אומרת, עדיין יש הצקות אבל זה כבר דפוס שהתקבע ולא ממש קשור לכלום. ומעורבב באהבה. מין אהבה אלימה במקצת. ויש הרבה יותר רגעים רגועים ונעימים. למעשה, בלי ששמתי לב רוב הזמן די רגוע.
אני עברתי את השנה הזאת עם הרבה עזרה לוגיסטית מבן זוגי, אבל נפשית הייתי לבד וגם התכתשנו לא מעט על העצבים שלי על הגדול. רק לא מזמן פניתי לטפל בעצמי קצת, ועוד לא גמרתי.
אני קצת עייפה מכתיבה, בזמן האחרון שפכתי פה טונות מילים, אבל אם תרצי רותה לדבר קצת בטלפון את מוזמנת. אם כן כתבי לי בדף שלי, או אם יש לך עדיין הטלפון שלי.
<מילים טובות מסלקות עננים שחורים>

וואו קרוטונית זה נשמע ממש ממש קשה!!!
אצלנו בערך אחרי שנה היתה קפיצת מדרגה קטנה ביחסים, ומאז הם השתפרו בקפיצות קטנות כל פעם והיום בגיל 1.9 הם ממש מאוהבים אחד בשני.
משחקים ביחד כל הזמן, הקטן מחקה את הגדולה כל הזמן והיא מצידה מנשקת מחבקת וממש אוהבת אותו.
אני זוכרת שבגיל שנה אמרתי לעצמי שבמשפחות אחרות השלב הזה בטח עבר כבר מזמן ורק אצלי הם בחיים לא יסתדרו.
לדעתי לא מגיע לך שתכעסי על עצמך ככה.

תודה רותה. זה מסובך, יש דברים שאני אפילו חוששת לכתוב מחשש לחוק מרפי |גזר|

גם אני הופתעתי ונבהלתי למרות מה שנכתב כאן (רק שאחרי חצי שנה כבר מתרגלים לבהלה ...).

אנחנו 10 וחצי חודשים אחרי הלידה, אפשר להגיד שמשתקמים לאט, עם עין אחת פקוחה לכיוון הידיעה שמה שהיה לעולם לא יהיה יותר, כלומר שאין מה לשאוף לשינוי/שיפור מוחלט (למשל תמיד הבכור יציק קצת לקטן, אבל כל עוד זה בגבולות נסבלים ותחת פיקוח והקטן יודע לבטא את עצמו, ונותנים לו כלים להתמודד... וכל זה, אז זה בסדר).

האם קראת את [po]מכות לאח חדש[/po] ? מתואר שם מצב לא פחות קיצוני, בעצם יותר קיצוני מבחינת התנהגות הילד, רק שהאמא יותר רגועה ומכילה וסגורה על עצמה ממני :-P אצלי היה שידוד מערכות מוחלט. אני מנסה להיזכר איזו מין אמא הייתי לבכור לפני-לפני-לפני (כלומר לפני ההריון ולפני הניסיונות להרות בכלל), וממש קשה לי להיזכר.

עדיין יש הצקות, לגמרי, אבל אני פחות נרעשת מהן, ביום טוב. מצד שני הם גם מאוד אוהבים זה את זה, ולפעמים כבר משחקים יחד לאיזו רבע שעה שלמה. הקטן מאוד אקטיבי ונוהה אחרי אחיו. ללא ספק הם חיוניים אחד לשני.
עונשים כבר אין. כשיש הצקה בלתי נסבלת, למשל הגדול מכה את הקטן על הראש שוב ושוב בכף של הסלט, או זומם לשבור לו איזו עצם (לפי זווית הישיבה עליו), אני מסתפקת בנזיפה קצרה לגדול ופונה לקטן, מחבקת ומנחמת. מנסה כמה שאפשר לא לתת תשומת לב שלילית.
הרטבות לילה עדיין יש אבל התדירות פחתה.
מאבקי השליטה אצלנו פחותים מאשר בעבר - גם בנושאים אחרים. למשל בנושא האוכל הגענו לאיזה סטאטוס קוו שמשביע את רצון שני הצדדים (למשל, מותר המון שוקו, כמה שרוצים, ואמא לא מעקמת פרצוף. אבל השוקו מחלב שיבולת שועל ועם חרובים, ולא במקום ארוחת צהריים). חלק איכשהו הסתדר, וחלק מזה אני שחררתי בעצמי.
כבר לא צריך לרוץ החוצה כל יום כל היום כמו שעשינו כל החצי שנה הראשונה, אפשר לשחק ברגיעה גם בבית, רק אנחנו (אם כי כשהגדול ממש משתולל אני קולטת שהוא צריך להוציא אנרגיה, ואז למשל משחקים "ים יבשה" או כל משחק אחר שמעודד אותו לקפוץ ולהשתולל).

גם אני וגם הבכור בשלב של אחרי הפוסט-טראומה, שבו חוזרים לאט לאט לחיים הנורמליים. רק בשבועות האחרונים חזר להיות הילד משתף הפעולה שהיה פעם, וגם זה בערבון מוגבל (אבל ברוח טובה). הוא הולך וגדל, כל יום עושה איזה משהו חדש ומפגין יכולת חדשה (החל מכתיבה ועד מקלחת בעצמו) מה שגורם לי להתגאות בו.
אני נתקפת לא מעט רגשות אשם על ההתנהלות שלי בהתחלה, על איבוד העשתונות וחוסר היכולת לטפל במצב בצורה בוגרת באמת. למשל, למה התעקשתי על עניין השינה כל כך ולמה נכנסתי למאבקי כוח - אבל בעצם הייתי אחוזת בהלה בעצמי, מהמצב החדש, ומחוסר השינה הצפוי... הייתי אחרי לידה עם כל ההורמונים, ועם כל הקושי, וכל הסימפטומים הקשים שהילד הפגין. יש דברים בפוסט פארטום שהשתיקה יפה להם :-/ לא אשמת הבכור שגם הוא היה שם. ייקח עוד הרבה זמן לעבד את זה לגמרי ואולי אף פעם לא (אני בימים אלה מהרהרת איך לעבד אותם עם עצמי ובאיזה אופן).

ואו בלעתי את כל הדף עכשיו
איזה דף חשוב ומעורר מחשבה
ואיזה מדהימה את קרוטונית, על האומץ לתאר כך את רגשות הדחייה כלפי הבכור, רגשות ש(אותי) כל כך הפתיעו והבהילו
תוכלי לספר איך זה עכשיו? בני כמה הם כעת?
בקיצור- זה עובר פעם....?

(())אין לי ממש עצות...זו אכן תקופה לא קלה...(אצלנו הקטנה בת שנתיים פלוס ובאמת הרבה יותר קל!!!(-;)
אולי לנסות כמה שיותר להקשיב ממקום של להקשיב ממש, בלי לנסות לתקן/למצוא פתרון...
(())@}(())@}

אני צריכה עזרה בבקשה.
הגדולה בת 3.5, הקטנה בת שנה, והגענו לשלב חדש ביחסי אחיות - אני לא רוצה שתהיה לי אחות קטנה. אני לא רוצה שמאיה תהיה. אני לא רוצה שהיא תגדל, אני רוצה שהיא תחזור לבטן.
התקפי זעם על כל צעד ושעל (הבוקר קריזה של 15 דקות בגלל שהיא לא רצתה שמאיה גם תאכל מלון כמוה).
אני לא נבהלת ממה שהיא מבטאת וזה נראה לי לגמרי טבעי שהיא תרגיש ככה בשלב הזה.
אבל אני לא יודעת מה לעשות... אני מרגישה שיש לה צורך אמיתי ביותר תשומת לב, שמאד קשה לה ואני רוצה למצוא דרך לעזור... אולי בכלל אין. אולי זה פשוט שלב שצריך לעבור אותו. אבל עדיין קשה לראות אותה ככה.
היא ילדה מאד מאד רגישה, והרבה פעמים עקשנית - צריכה לעשות דברים בדרך שלה. ועכשיו עם שתיים יותר מסובך לזרום עם זה.
אני רואה אותה נאבקת ורוצה לעזור לה....

הזכיר לי משהו:
א', הסנדק של שפן, הוא בחור גבוה מאד, בסביבות שני מטר, ותמיד כשהוא בא לשחק איתו הוא אומר לי בשקט בצד כמה ששפן (בן ארבע, ודי גבוה לגילו) פצפון וקטן בעיניו.
אז לפני כמה חודשים נולד לא' תינוק ראשון, וכמובן שנסענו ברוב עם לבקר, ובזמן שאני פטפטתי בשקט עם האם הטריה על עניינים ברומו של עולם כמו הנקה ותפרים, הוא ושפן השתובבו להם יחד כדרכם. ואז א' תפס אותי ואמר לי בפליאה כמה ששפן ענקי בעיניו פתאום..

[u]אני לא חושבת שמי שנולד ראשון צריך להיות יותר אחראי, או אכפתי, או עוזר, או בוגר או משהו. אם צריך עזרה פשוט צריך לבקש אותה. אם לא חייבים את העזרה הזו אני חושבת שמוטב לא להפיל על הבכור את בכורותו. גם ככה הוא תמיד יהיה בכור, על כל המשתמע מכך, ויש הרגשה שדווקא להורה יש אחריות מסוימת לטשטש קצת את התפקידים האלה[/u]
מסכימה מאוד.

קודם כל אני רוצה להזכיר שזה כבר לא דף הבלוג שלי וגם לא דף תמיכה :-)
שנית, משהו כללי - כולם מנחמים אותי שהרגשות הללו טבעיים, מובנים וכולי. אין לי ספק בזה, אני (כבר מזמן) לא מבוהלת מהרגשות עצמם - אם כבר מתוסכלת שאי אפשר לממש אותם בקלות (למשל אי אפשר לשלוח את מוצקו לחופשה על הירח למשך חודש...), ומכך שכל המעמסה לתיקון היא עלי - אני צריכה גם לעבד אותם עם עצמי וגם במקביל לעבוד על שיפור המצב מול הילד.


_להגיד לגדול <לאו דווקא ברגעים של כעס אלא להיפך> אתה יודע גם כשאתה היית כאן לקחתי אותך המון במנשא? ינקת המוון מהציצי של אמא? לא ידעת לדבר ועשית קולות כאלה חמודים ממאאמנממ? וכו'
מה שלנו מובן מאליו איכשהו פותח להם נקודת הסתכלות אחרת על המצב. מצחיק אותם, מבהיר להם שהתנאים המיוחדים הם לא ייחודיים לקטנצ'יק, גם הם היו שם.._
לגמרי. עושה את זה כבר מאז תחילת הדיבור על הנקה של התינוק.

[u]לנו מאד עזר להגיד לה כל הזמן: תראי את X (התינוקת) מחייכת, היא אוהבת אותך. תראי איך היא מסתכלת עלייך, היא רוצה ללמוד ממך את כל מה שאת עושה.. וכולי.[/u]
גם זה קורה אצלנו :-) וגם משהו שלמדתי על סימטריה: הגדול לפעמים מלטף את הקטן ואז מזדעק "הוא שרט אותי!" או "הוא משך לי בשיער!". פעם הייתי מגנה על התינוק ומסבירה שהוא לא מבין וכולי. ואילו עכשיו, במקרים כאלה אני נוזפת בקטן (כמובן בטון עדין ורך :-) ) "אני לא מרשה לשרוט" , "אני אגזור לך ציפורניים" וכאלה. כדי שלא ייווצר מצב שהתינוק תמיד נשאר "מלאך".

קרוטונית, אני כותבת למרות שקראתי רק עד האמצע (חייבת לחזור לעבוד כבר).
כשאצלנו נולדה הקטנה הגדולה היתה בת 3. יומיים לפני הלידה הסתכלתי על התינוקת המתוקה שלי, ישנה במיטה שלנו, כ"כ זקוקה להגנה, כ"כ אוהבת אותה!
אח"כ חזרנו מביה"ח והיא נראתה לא פחות ממפלצת. ענקית, מסורבלת, כבדה. מבהיל כמה מהר התהפך הכל, גם לה וגם לי. מה, אני באמת שונאת אותה פתאום? יכולל להיות שאני באמת רוצה שמישהו כבר יבוא ורק יקח אותה מפה?
כן. הרגשתי משוגעת. התביישתי להגיד את זה.
לאט לאט הבנתי שעוד אמהות חוות את זה ככה בילד שני, ואני לא משוגעת. אני אשה נורמלית עם אינסטינקטים חזקים, שדוחפים אותי להגן כמה שיותר חזק על התינוק (היותר קטנה) שלי, בכל מחיר.
עם הזמן זה עובר והבכורה האהובה שלי חוזרת לתפוס את מקומה, ולי לא ברור בכלל איך אחרי הלידה זה לא היה ככה
זה בקשר אלייך.
זה ישתנה, את בסדר.
ובקשר אליו - לנו מאד עזר להגיד לה כל הזמן: תראי את X (התינוקת) מחייכת, היא אוהבת אותך. תראי איך היא מסתכלת עלייך, היא רוצה ללמוד ממך את כל מה שאת עושה.. וכולי. זאת אגב עצה שקיבלתי באתר ועבדה מצוין. עוד הברקה נהדרת של בעלי היתה להתיחס לתינוקת כל הזמן בתור "האחות של הגדולה" ולא "הילדה של אמא". גם במילים, ככה הצגנו אותה, ככה דיברנו אליה. לתינוקת זה לא היה משנה (בגיל הזה), ולגדולה נדמה לנו שזה נתן תחושת חיבור ושייכות.
אני מניחה שכבר שמעת את העצה של "לקחת בייביסיטר ולבלות עם הגדול לבד". זה באמת חשוב, אפילו שאני יודעת שממש לא בא לך להיות איתו (למרות שהוא בטח כמה לזה), ואפילו שיתכן כי כל הזמן שלכם יחד הוא יבלה בלבדוק את הגבולות שלך. גם זה אני חושבת ישתפר כשהוא יראה שאתם ממשיכים לבלות יחד אפילו שהוא מתנהג ככה. יענו, את עדיין אוהבת אותו (ומקדישה לו זמן) למרות ההתנהגות.
הבילוי יכול להיות גם ללכת יחד למכולת ל-10 דקות. עדיף כמה דקות כל פעם מאשר לקחת בייביסיטר לכמה שעות. את יכולה לעשות איזו עסקה עם שכנה (תלמידת בי"ס) שתקראי לה כשהקטן ישן והיא רק תשהה בבית לחצי שעה ביום, ואתם תלכו? אולי בשעה שאת הולכת לקחת אותו מהגן? ככה יהיה לכם את הדרך חשרה לעשות ביחד, אפילו ברוגע.
קשה, לא פשוט.
בהצלחה
שלי.

קראתי ונזכרתי (הקטן שלי כבר לא כ"כ קטן.. אבל זה בסדר יש קשיים אחרים, אל דאגה..)
בנוסף לכל העצות משהו קטן שעוד לא נכתב (או שכן ופיספסתי..):
להגיד לגדול <לאו דווקא ברגעים של כעס אלא להיפך> אתה יודע גם כשאתה היית כאן לקחתי אותך המון במנשא? ינקת המוון מהציצי של אמא? לא ידעת לדבר ועשית קולות כאלה חמודים ממאאמנממ? וכו'
מה שלנו מובן מאליו איכשהו פותח להם נקודת הסתכלות אחרת על המצב. מצחיק אותם, מבהיר להם שהתנאים המיוחדים הם לא ייחודיים לקטנצ'יק, גם הם היו שם..
(ומשום מה נראה לי שקראתי את העצה הזו פה באתר מפיה של [po]בשמת א[/po] בהקשר של קנאה בהנקה)
שיהיה בהצלחה. מאחלת לך שיהיו לך הרבה כוחות וסבלנות! ונחת מכל צאצאיך. אמן.

תודה לכן.
אכתוב בפרוטרוט כשיהיו לי 2 ידיים פנויות בלי לעקם את הגב..

הי קרוטונית,
אנחנו לא מכירות, אפילו לא במימד הוירטואלי, אבל אני קוראת את הדף הזה ומתמלאת הערכה, כבוד, ורוך כלפייך וכלפיי המשפחה הקטנה שלך. @}

כאמא ל3, אני מכירה מקרוב ובאופן אישי את מה שאת מתארת כאן, רגעי אימה ופחד והכל.
וגם את הרגעים האלה, שבסוף יום נחמד או אפילו רק כמעט סביר, שיכולתי להסתכל לעצמי בעיניים, לטפוח לעצמי על השכם ולהגיד "כל הכבוד לי, על הדרך שבה צלחתי היום את המכשולים והקשיים והצלחתי להימנע מלפול לבורות האפלים שפגשתי בדרך"
חיבוק גדול לך (())

אין לי הרבה מה להוסיף על העצות הטובות שכבר כתבו לך כאן, אבל המשפט הזה [u]פתאום הוא לא סתם ילד שמשתובב או אפילו ילד במצוקה, הוא כוח הרסני כלפי התינוק המושלם שלי... הוא מפריע לי, וכמה חבל שהוא עדיין קשור אלי כמו פעם, כי זה כבר לא הדדי.[/u] הזכיר לי משהו שהייתי עושה...
בחרתי לי איזה זיכרון של רוך ואהבה לבכורי מהזמן שהוא עוד היה התינוק העדין והמקסים שלי וקיבעתי אותו בראש, וכל פעם שהוא היה הופך בעיניי ל"אורג" גדול ובלתי-ניסבל, הייתי שולפת את הזיכרון הזה, שהיה עוזר לי למצוא שוב את האהבה שלי אליו, שבאותו הרגע פשוט הסתתרה לי מאחורי משהו אחר.

כל טוב לך, אמא מדהימה.

הי קרוטונית,
קודם כל, ולא רק בשביל לשלם איזה מס שפתיים, רציתי לומר לך שאני מזדהה עד כאב עם כל מה שכתבת. מהתחושות הקשות כלפי הגדול שתוקף את הקטן ועד התחושות שלך כאמא מול הקטן ומול הגדול. הריחוק הזה מהגדול, תחושת פרימת החוטים, הכעס שקשה לשלוט בו וגם התגובות שאת מתחרטת עליהן כבר כשאת מתחילה לגלגל אותן... אני כל כך שם. היום טיפה פחות אבל ממש עוד בפנים. ספציפית רציתי להעיר בנוגע לעניין שעלה שם כמה פעמים - מתן אחריות ותפקיד לגדול כדרך התמודדות. אני דווקא לוקחת זווית אחרת של העניין הזה ויש לי אי נוחות ממתן תפקידים כמו להשגיח על הקטן או לעזור לחתל וכו'. למה? משתי סיבות. הראשונה היא שזה מזכיר לי את המורה שנותנת אחריות ותפקיד לילד שמרביץ ומפריע. הוא משדר מצוקה וצורך בתשומת לב והיא נותנת לו אחריות. הוא לא ביקש אחריות, הוא ביקש וזקוק לתשומת לב. זה שהוא נהנה מהאחריות והבעיה גם נפתרת לא אומר שהצורך שלו נענה. כלומר, אני מכירה ביתרונות של מתן האחריות ויודעת שהיא כלי מצוין אבל היא רק כלי שפותר בעיה. אני לא מרגישה שזה פתרון טוב שצריך להיות מרוצים ממנו בגדול אלא להתייחס אליו כמו אל פלסתר. כשאני מסתכלת על הגדול שלי (וגם אני הרבה פעמים נותנת אחריות ולפעמים באמת מבקשת עזרה שאני צריכה במצבים האלה) אני חושבת שאולי אם אעשה את זה הרבה הוא יחשוב שהצורך שלו בתשומת לב הוא לא כל כך לגיטימי. הייתי רוצה להאמין שיגיע גיל שבו הוא יבין שהצורך בתשומת לב הוא לגיטימי אבל כאשר דורשים אותו בדרך של אלימות כלפי מישהו אחר אז פחות מתחשק להענות אליו. כיום, בגיל שלוש וחצי המופלג, אני לא בטוחה שהוא מבין את זה (למרות שאני מסבירה במילים מאוד ברורות) ואני מעדיפה להגיד משהו שמדבר עם הצורך שלו על פני להסיט אותו מעצם הדרישה על ידי מתן אחריות. זה לעניין הנקודתי של התמודדות עם בעיה שהיא כאן ועכשיו. הנקודה השנייה היא יותר ארוכת טווח. יש לי קושי עם הדטרמיניזם של המיקום המשפחתי. אני חושבת שהרבה אנשים לא מרוצים מהתפקיד שנועד להם מעצם מיקומם במשפחה ורואים בחלק מהדברים סוג של נטל. אני לא חושבת שמי שנולד ראשון צריך להיות יותר אחראי, או אכפתי, או עוזר, או בוגר או משהו. אם צריך עזרה פשוט צריך לבקש אותה. אם לא חייבים את העזרה הזו אני חושבת שמוטב לא להפיל על הבכור את בכורותו. גם ככה הוא תמיד יהיה בכור, על כל המשתמע מכך, ויש הרגשה שדווקא להורה יש אחריות מסוימת לטשטש קצת את התפקידים האלה. סתם דוגמה בגודל של אפון, כאשר הילדים שלי הולכים לישון, אם הקטן מקרחצן, אני אומרת לו שהוא ישן בחדר עם אחיו הגדול שישמור לו על החלומות והוא עצמו ישמור לאחיו על החלומות. הרי עם הלידה וכל חודשי המתיקות שאחריה, כל מה שהגדול רוצה זה לחזור להיות קצת קטן ומתוק ורך כמו האח. נראה לי שלאלץ אותו לתוך בגרות ואחריות זה ללכת נגד הצורך הכי בסיסי ומובן.
אני מודעת לזה שמה שכתבתי הוא מאוד "שלי". לי יש בעיה עם תפקידים משפחתיים מוגדרים ומקובעים ולי יש בעיה עם הפיכת ילדים קשים לבעלי סמכות. אני מציינת את זה כדי שתדעי שאני לא מציגה פה איזו תיאוריה חזקה שאני עומדת מאחוריה בנוקשות אלא מחשבה שפשוט עברה בראשי כשקראתי והציגה לי משהו שונה מהדרך שבה אני הולכת. זה מה שיצא לי כששאלתי את עצמי למה אני הולכת בדרך האחרת הזו.
מאחלת לך רק טוב ואושר. וגם לעצמי. זה באמת באמת קשה.

[u]כדי שנזכור שהתינוקות האלה די גמישים ולא נשברים כל כך מהר.[/u]
מישהי אמרה פעם: "ילדים שניים נולדים ישר אינדיאנים".
היא לא התכוונה דוקא לעקרון הרצף P-: אלא לעמידות והשרדנות.

[u]ואולי זה טוב לתינוק לקבל צ'פחות?[/u]
אני מציצה רגע ורואה את הנסיך שלי גוהר על הארנבת בתנוחה שלא תיאמן, רוכב עליה עם כל משקלו (הנוצתי, יש לומר, ובכל זאת בן שלוש וחצי), משפשף לה את האוזניים ועושה קולות מעצבנים. אני מיד מרימה איזו צעקה שתבהיל אותו משם והוא אומר לי "אבל אמא היא מבסוטה!" -- והאמת ברגע שהוא זז משם אני רואה שהוא צודק, מתחת לכל ההתעללות הזאת הילדה מסתכלת עליו בעיניים קורנות מאושר, שלא לומר מתגלגלת מצחוק, ואם הוא הולך היא מתחילה לבעוט באוויר ולבכות...
זה ככה רק כדי שנזכור שהתינוקות האלה די גמישים ולא נשברים כל כך מהר.

קרטונית, אין לי הרבה מה להוסיף מלבד חיבוק, אמפתיה, המלצה על פייבר ומייזליש ושתדעי שזה עובר! אחרי כמה זמן זה לא שאחד מחטיף והשני חוטף, אלא הם בחדווה מחטיפים אחד לשני! (זאת אומרת מערכת יחסים שיוויונית ובריאה :-))

[u]תסבירי לי את למה אבולוציונית הם לא מתוכנתים, נגיד, לשחרר את אמא באופן פראי בגיל 3-4[/u]
אני משערת שבחברה אחרת משלנו, הם כן. אם הייתם גרים בכפר אינדיאני, והיו עוד מבוגרים זמינים [b]כל הזמן[/b] (וגם עוד ילדים, כולל תינוקות), ואת לא היית מהווה בצורה כל כך טוטאלית את מרכז העולם שלו, והוא לא היה בצורה כל כך מובהקת הפעוט היחיד בסביבה, והייתם כל הזמן בחוץ, בטבע, ותמיד היה עוד זוג ידיים פנוי להחזיק את התינוק או אותו, אולי לא היה "משחרר באופן פראי" אבל אני חושבת שההבדל בין להיות בן יחיד לאח בכור היה פחות קיצוני ממה שהוא עכשיו.

[u]אולי תמיד הבכורים הם אלה שעליהם אנחנו מתגלחים, תולים עליהם המון, יותר מדי, הם משקפים לנו את עצמנו ברמות מאיימות ממש.[/u] וכמו שהבכור שלי פרץ בבכי היום ואמר: "למה את תמיד מוציאה הכל עליי...." (איך עושים את הפרצוף העקום הזה ?? טוב דמייני אותו וקחי (()) )

[u]בהצלחה... חושבת עליך....[/u]
תודה :-)
אנחנו כבר לא כל כך בעניין הסנקציות - כן קרה לי פעם אחת בשבוע שעבר שפעלתי באופן ממש חריף, אבל בהמשך אותו יום ובשאר הפעמים אני מצליחה להחליק ולפטור את המכות, או הרצון להכות, בדרכים אחרות ונעימות יותר. אבל אני לא רוצה להיכנס לפרטים יותר מדי כי אז חוק מרפי יפעל מיידית חו"ח.

אני כן רואה שהגדול הוא זה שאוכל את ה($*&$@@ בכל מקרה - גם בגלל כל מה שמתואר לעיל, גם בגלל שאת אחיו הרבה יותר קל לי לגדל, כילד שני, ואני נזכרת כמה מטענים רגשיים עצומים, לטוב ולרע, היו שם בימי הינקות של הגדול. אולי תמיד הבכורים הם אלה שעליהם אנחנו מתגלחים, תולים עליהם המון, יותר מדי, הם משקפים לנו את עצמנו ברמות מאיימות ממש.

[u]אולי 3-4 שנים זה הפרש קטן מדי?[/u]
לא התעמקתי ולא קראתי ספרות אבולוציונית, אבל אלה שכן קראו (יונת למשל) מדברות בדיוק על המספר הזה של שנים כהפרש "טבעי" בין אחים בחברה שבטית (מבחינת המחזור של האם, מבחינת יכולת הגוף לאסוף כוח בין לידות וכולי).

קרוטונית, לבי איתך.
אצלנו ההפרש קטן יותר (שנה ושמונה) אבל עברנו ממש אותו דבר. אלימות שלא הכרנו, וכל הסנקציות שנאלצת להפעיל.
שבר גם את לבי.
רציתי רק להגיד לך שהוא לא היחיד ושהוא נורמלי לגמרי וכל הכבוד שאת מבינה אותו ומכילה את רגשותיו כמה שאת יכולה.
אצלנו עזר חיבוק כשהוא עם הגב אל הבטן שלי. הוא אמנם היה קטן יותר, אבל זה היה מן שילוב שאני מחזיקה אותו ולא מאפשרת לצאת מהכלים וגם הוא לא ראה את הפנים הכועסות ואני לא הרגשתי שאני מוותרת לו, בגלל שלא היינו פנים אל פנים היה קצת ריחוק נפשי ששנינו היינו צריכים בזמן הכעס.
כשהקטן עבר ליאמו על הגב היה יותר קל.
אחרי שנה הם התחילו לשחק יחד והיה עוד יותר קל!
אני יודעת שזה לא בדיוק אותו דבר כי ההפרשים משמעותיים, אבל מחזקת אותך!!! מה שאת עושה זה באמת הכי טוב שיש, גם אם לא תמיד את בטוחה שיש דרך. לפעמים הבדיקה והחיפוש הן הדרך.
בהצלחה... חושבת עליך....

[u]אולי 3-4 שנים זה הפרש קטן מדי?[/u]
טוב, אני דווקא די בטוחה שזה הפרש גדול מדי. אני לא יודעת לאילו הפרשים אנחנו מתוכננים אבולוציונית, אבל אני לא מכירה נשים שלא חזרו להיות פוריות אחרי לכל היותר שנתיים (האמת שהכי הרבה שנתקלתי - שנה+10). ואני מדברת על נשים שמיניקות לפי דרישה עד גיל... שנתיים לפחות. ומהניסיון הפרטי מאוד שלי בהחלט לא נתקלתי בקשיים שמדובר פה - ההפרש אצלנו הוא שנתיים וחצי. וכל המשפחות שבהן כן ראיתי קשיים כאלה - בכולן הבכורים היו בני שלוש ויותר. זה כמובן לא אינדיקציה מוחלטת לכלום...
בכל אופן, אני מתחברת לאמירה [u]שאנחנו פשוט לא יודעות איך "לשחק" את הצד שלנו[/u].

[u]נוכחות של אח קטן מופיעה עוד בהריון עם אמא עייפה ולא מפוקסת ולא מרוכזת, חסרת סבלנות שלא פעם נדחית בגוף (בפרט אם היא מניקה) כלומר, תשעה חודשים קודם להפצעת הפלא, הגדול כבר במאבק על אמא.[/u]
מעניין. אני לא זוכרת משהו כזה בכלל. אולי בגלל שעד הרגע האחרון - לפני בוא הבת ואפילו כמה שבועות אחר כך - הוא הייה כה מלאכי ומתוק, השינוי הייה כל כך עוצמתי.
(הוא הייה בן 20 חודשים).


[u]ואולי (שמעתי את זה לאחרונה) גם המאבק הזה הוא משהו אבולוציוני שמאפשר להם הפרדות תקינה ובריאה, ושאנחנו פשוט לא יודעות איך "לשחק" את הצד שלנו?[/u]
נראה לי שיש בזה משהו. שזו לפחות אחת ההתנהגויות של הפרדות. כי יש הרי, בין האחים והאחיות הבכורים, שלא מגיבים בכעס כזה.

[u]למה רק לאמא יש הסבר? תסבירי לי את למה אבולוציונית הם לא מתוכנתים, נגיד, לשחרר את אמא באופן פראי בגיל 3-4 (כשהגוף של האמא האבולוציונית שלהם מתפנה ללדת שוב).[/u]

אולי באופן טבעי הם כן מתוכנתים (כשחיים בשבט בלה בלה בלה...), אבל זה הגיוני שילד לא ירצה לעזוב בפתאומיות את מי שהוא המטפל העיקרי והכמעט בלעדי שלו במשך שנות חייו הראשונות.

לדעתי הם כן מתוכנתים לזה (בן כמה מוצקו?) אלא שאולי יותר מאוחר?
אולי 3-4 שנים זה הפרש קטן מדי? נוכחות של אח קטן מופיעה עוד בהריון עם אמא עייפה ולא מפוקסת ולא מרוכזת, חסרת סבלנות שלא פעם נדחית בגוף (בפרט אם היא מניקה) כלומר, תשעה חודשים קודם להפצעת הפלא, הגדול כבר במאבק על אמא.
בסה"כ אנחנו חיים בחברת שפע שמאפשרת לאמהות להיות פוריות שוב בזמני שיא ממש... אולי זה מוקדם מדי?

מה שכן, הם כן נהיים הרבה יותר מעוניינים בחברה, הרבה פחות תלויים באמא. שמעתי הרבה על ילדים שבגיל שלוש פשוט "עוברים לאבא".
ואולי אילו חיינו בכפר זה היה הכי קל בעולם? הילד כבר ממילא היה מבלה מרצונו הרבה מן הזמן שלו בחוץ ועם אנשים אחרים. (אני לא חושבת שגן מחקה את זה טוב)

ויש עוד עניין, וזה שבגיל 3-4 הם כבר הפנימו (לא במודע) שהעולם הוא לא כמו שהם ציפו מבחינה גנטית, לא משנה כמה שאנחנו נשתדל :-) ונהיה יותר מסובך ומורכב גם בשבילם להתמודד עם מה שבא מהגוף שלהם בשיא הטבעיות.
ואולי (שמעתי את זה לאחרונה) גם המאבק הזה הוא משהו אבולוציוני שמאפשר להם הפרדות תקינה ובריאה, ושאנחנו פשוט לא יודעות איך "לשחק" את הצד שלנו?
ואולי זה טוב לתינוק לקבל צ'פחות?
הרבה שאלות, אני מודה... :-)

אבל מה שבטוח, הרגש הזה שהעלית פה שוב ושוב, הוא הכי טבעי. אני לא יודעת מה זה אומר מבחינה פרקטית.
למען האמת, אני חייבת להודות שזה מה שהכי מפחיד אותי בילד שני - הידיעה שהגוף שלי ירחיק אותה ממני, ולא יעזור לי הרבה רציונאל ושכל וכלום :-\ הגורה שלי תהיה עוד גורם מאיים על הגור החדש. ככה זה. <טוב, לא תמיד במליון אחוז, אבל זה באמת מאד מאד טבעי.>

אני רק מקווה לשריין אמא מחליפה (אבא?) מבעוד מועד לרגעים הקשים באמת, ולזכור את זה טובטוב בשכל, אם לא בגוף, כדי שיהיה יותר סיכוי להבלחות האלה נוסח אנדלוסיה לקבל את מקומן...

[u]הם קטנים וגורים ושבריריים. והם מתנהגים ככה. כאילו חרב עליהם עולמם.[/u]
למה רק לאמא יש הסבר? תסבירי לי את למה אבולוציונית הם לא מתוכנתים, נגיד, לשחרר את אמא באופן פראי בגיל 3-4 (כשהגוף של האמא האבולוציונית שלהם מתפנה ללדת שוב).

[u]אני יודעת שאני אמורה להכיל את זה, אבל בזמן אמת אני פשוט לא סובלת אותו.[/u]
זה מאד טבעי. פשוט ככה. יש לך גור קטן עכשיו, כל משאבי הגוף והנפש שלך מכווננים לשרידותו האופטימאלית. בין היתר הגוף שלך מרחיק ממך את הצאצא שכבר בגר מעט. והם חשים בזה. באבו-אבוהא. והתרבות שלנו מעקמת אף "ככה? מה, את אמא לא אוהבת?!" פפפפפפף על התרבות הדבילית הזאת...

[u]חריפות התגובה שלי כלפי הילד נובעת לא רק מזה שהוא מתנכל לתינוק, אלא קשורה הדוקות להתפוגגות (הזמנית?) של האהבה והתרופפות החיבור שלי לגדול. פתאום הוא לא סתם ילד שמשתובב או אפילו ילד במצוקה, הוא כוח הרסני כלפי התינוק המושלם שלי... הוא מפריע לי, וכמה חבל שהוא עדיין קשור אלי כמו פעם, כי זה כבר לא הדדי. הרגשות האלה קשים בפני עצמם, למרות שיש בהם היגיון אבולוציוני והורמונלי, והם רק הוסיפו לתחושת הייאוש וחוסר המוצא שלי.[/u]
הנה, אמרת בעצמך.

[u]כי מי שאין לו התגעשויות כאלה בהחלט לא יכול להבין את מי שיש לו[/u]
יכול. מי שאין לו, אבל היו לו, יכול להבין. (())

[u]ובשעת לילה מאוחרת הלכתי לכבות שם את האור הקטן ולכסות אותו, ופתאום ראיתי אותו בגודל האמיתי שלו: ילדון קטון, ענוג ושברירי, בעולם שהתרסק לו, מבוהל, מפוחד, נלחם על מקומו ולא יודע איך. גל עצום של חמלה אמיתית הציף אותי, והבנתי שכל הזמן האחרון אני רק מאששת לו את החששות הכי גרועים שלו: הנה התתינוקת הזאת באה ומאז כבר לא אוהבים אותי.[/u]
זהו בדיוק.
הם קטנים וגורים ושבריריים. והם מתנהגים ככה. כאילו חרב עליהם עולמם. המגוננת, המזינה, המושלמת שלהם חושפת שיניים. פחד אלוהים.
וכאשר יש בן זוג מבין (גם למי שבוחרת לחיות עם בנזוג לא תמיד יש בנזוג שמבין את זה. למקרה שאני לא מובנת.) או תמיכה אחרת במקום הזה - שבחודשים הקרובים הילד הזה יהיה זקוק לאמא. אמא שלו, לא יכולה במאה אחוז לתת לו את זה כרגע, [b]ולא אמורה[/b] כי הגוף שלה מפקס אותה בכח על משהו אחר! מישהו צריך לתת לו את זה. גם אם זה מישהו אחר. ואמא שלו, כמיטב יכולתה. וכל מי שסביבה, כמיטב יכולתו, יתמוך בה.
<אוטופי, אני יודעת. אבל אף פעם לא מזיקה מודעות למה שחסר, ופוקוס על מנת לדעת מה לבקש.>

וואי כמה טעויות הקלדה (וזה עוד אחרי שעשיתי הגהה... )
עייפות

לא מגיעה למחשב כמעט אבל היום הצלחתי ואני לא יכולה לומר לך כמה אני מזדהה.
אחרות יגידו לך שזה עובר (הן צודקות זה בטח משתפר כשהם בני 18 :-D)
אני אגיד לך , את צודקת! זה קשה, זה קשה זה קשה מאוד את נורמאלית לגמרי וכולן ככה (רק לא כולנו מודות בזה ....) וזה עובר, נשבעת לך !! :-D
הגדולה שלי הגיבה כל כך קשה להולדתו שביליתי שנה מסויטת !!!! לי ולכל בני הבית ואפילו עכשיו שהמצב טוב יותר (הם גדלו, וזכיתי לאויר כי שניהם בגן עד 16:00) אין לי מושג אם ומה יכלתי לעשות אחרת בתקופה בין שהיה בן חצי שנה ועד שהיה בן שנה וחצי (והלך לגן...) למעט הידיעה שהיה עלי לדאוג לי ליותר עזרה , הרבה יותר עזרה! (זה היה נותן לי יותר זמן, יותר סבלנות, יותר יכולת לבלות עם הגדולה רק שתינו)

אני יכולה רק להציע לך את הידיעה שגם אני צרחתי - צעקתי - כעסתי - תוסכלתי - הלקאתי את עצמי וכו' וכו' וכו' (עכשיו פחות הם בני 2 ו 4 )
[po]יפעת ו[/po] תוכל לספר לך ... ראתה אותי בשיא שלילי של אפיסת כוחות וטירוף, (אח"כ היא כבר לא הזמינה אותי למפגשים.... :-D)

מחשבות ב"קול רם"
לתת ביטוי לרגשותיו הרעים - חשוב לתת לגיטימציה "אתה מקנא שאמא עסוקה" אחים זה לפעמים כיף ולפעמים מעצבן וכו' וכו' לפי העניין .

[u]אבל אני לא חושבת שזה פייר כלפי בן החודשיים, שצריך את המגע שלי.[/u] במבי כתבה יפה ממני - לתת 100 אחוז לסיטואציה לא מאה אחוז לכל ילד (הבן שלי לא קיבל חלב שאוב אלא שומו שמים מטרנה כבר בגיל חודש במקביל להנקה עד גיל 1.3 כי לשאוב שאבל ממני את מעט הכוחות שהיו לי, הבן שלי הולך בגין שנב וחמישה חודשים לגן עד 16 וגם אחותו .. (היא היתה בגן רק 3-5 שעות עד כה)

[u]מדהים איך הוא מחפש את אהבתי בדרכים עקומות כאלה.[/u] אני לא בטוחה שמחפש אהבתך כך הוא כועס ככה (ובאו נודה, הוא צודק....) הוא מחפש את אהבתך בדרכים אחרות :-)

[u]ובעצת חברה, לא להגיד דברים כמו "צריך ללכת כי מתחיל להיות קר לתינוק", אלא "צריך ללכת כי מתחיל להיות לי קר".[/u] חברה חכמה אולי היא משותפת? גם לי נתנו את העיצה הנבונה הזו "אמא עסוקה" ואל "אמא מניקה" / הבינוק יונק ובאופן כללי "אני באמע משהו על פני אני עושה מטפלת בתינוק.

דיאנה אידלמן אמרה על לידת ילד שני "אל תבהלי א פתאום תפסיקי לאהוב את הראשון" .

חיזקי ואימצי
אנסה לקרוא עוד בהמשך

תודה, אנדלוסיה, על התובנות - אני לא מצטטת כי כל מילה זהב.

[u]fake it till you make it. אני חושבת שזה גאוני[/u]
אכן. רק אהבה מביאה אהבה.
(אם מסתכלים על המשפט הזה עצמו ולא על הקלישאה שאופפת אותו הוא מה זה נכון).

אחרי המון זמן של רגשות קשים כלפי הבכור ושל רגשות קשים שלו כלפינו, מתח מתמיד, עימותים, מאבקים, משחקי כוח, צרחות, הרגזות מכוונות, התפרצויות שלי, התנכלויות שלו וכל הצ'ק ליסט, הגיע יום הבחירות. וכדי להתמודד עם התוצאות בא הנה אחי לצפות איתנו במדגם והביא איתו קצת חומרים משפרי מצברוח מהסוג שאנחנו כבר מזמן צורכים לעתים רחוקות מאוד מאוד.
ובשעת לילה מאוחרת הלכתי לכבות שם את האור הקטן ולכסות אותו, ופתאום ראיתי אותו בגודל האמיתי שלו: ילדון קטון, ענוג ושברירי, בעולם שהתרסק לו, מבוהל, מפוחד, נלחם על מקומו ולא יודע איך. גל עצום של חמלה אמיתית הציף אותי, והבנתי שכל הזמן האחרון אני רק מאששת לו את החששות הכי גרועים שלו: הנה התתינוקת הזאת באה ומאז כבר לא אוהבים אותי.
לומר שזה פתר מיד את הכל? לא. אבל מדי פעם, אחרי תובנות כאלה, יש הפוגות. פתאום אני אומרת לעצמי: מה, השתגעתי? מה אני רבה עם ילד בן שלוש? מה זה אומר [b]עלי[/b] לעזאזל? ואחר כך לא רבנו כמעט שבוע.
יש עוד דברים. החרדה הזאת שמבעבעת לה, סמויה, איך בשם אלוהים אני צולחת את אחר הצהריים הזה, מה יהיה, מה הוא [b]יעשה[/b] היום, האם הוא ייתן לי להרדים אותה, מתי הוא יתחיל לזרוק דברים -- לפעמים, כשמצליחים לצאת מהמקום הזה, שבו הילד הוא בעיה, ולחשוב -- אבל באמת -- שאוקיי, יהיה מה שיהיה, ואני לא לחוצה מזה, אז יש לזה הד. וגם כאן, זה לא "לראות את האור". זה תחושות שאפשר להרגיש לפעמים ולטפח אותן לאט לאט. הבודהיסטים אומרים - fake it till you make it. אני חושבת שזה גאוני.

_צ'מעו, ממש, אבל ממש לא נעים לי.
רק אני נחשפתי לתחושות כאלה כבר עם ילדה ראשונה?_

אצלי אישית השני הגיע כשהראשון היה עוד נורא קטן ככה שיכול להיות שאם היינו מחכים עוד קצת הייתי לגמרי מזדהה איתך !! ובכל מקרה, הולכת ומבינה [po]ש להתבייש[/po] בפינה._ זה ממש לא מומלץ... (())

[u]הראיתי לילד איך הוא צוחק. הילד בא, קירב אליו את פרצופו והתחיל לשיר לו את "באנו חושך לגרש" בהעוויות משונות. התינוק צחק במקומות הנכונים, הילד נהנה נורא, ואני אמרתי לעצמי: הנה, זה קורה, זה-זה.[/u] מדהים כמה אושר זה מציף בתוכנו, לא ??

שבוע טוב {@

[u]מרגיש לי שבמסגרת הצטרפות של ילד שני למשפחה נשברים כל מיני מיתוסים שלנו לגבי עצמנו ולגבי האמהות שלנו. פתאם אנחנו חוות תחושות קשות כלפי הילד שלנו, פתאם אנחנו חסרות סבלנות, צועקות ונחשפות לקשת שלמה של רגשות והתנהגויות שהיינו מעדיפות לא לדעת שיש בנו. מצד שני, באמת באמת מרגיש לי שבלי החשיפה הזו לא היה הרבה סיכוי שאני אעשה מאמץ אמיתי לעבוד על עצמי ועל המידות שלי[/u]
צ'מעו, ממש, אבל ממש לא נעים לי.
רק אני נחשפתי לתחושות כאלה כבר עם ילדה ראשונה?
נראה לי שזו הסיבה העיקרית שעוד אין לי שום מספר 2 בדרך...
הולכת להתבייש בפינה.
מנסה לנחם את עצמי עם מה שקראתי בספרים על ילדי אינדיגו (נו, שקשה לגדל אותם וכל זה).

[u]פעם שאני מזכירה לעצמי שאת לבד, עושה את כל זה לבד, בלי בן זוג שבא בסוף היום ואפשר לזרוק עליו איזה ילד או להתקשר עליו ולהוציא קיטור ובכלל... אני מרגישה ממש חצופה שאני מעיזה בכלל לכתוב לך משהו בבלוג...[/u]
אבל לך יש פי 2 ילדים מאשר לי, אז זה מתקזז :-)

[u]מרגיש לי שבמסגרת הצטרפות של ילד שני למשפחה נשברים כל מיני מיתוסים שלנו לגבי עצמנו ולגבי האמהות שלנו. פתאם אנחנו חוות תחושות קשות כלפי הילד שלנו, פתאם אנחנו חסרות סבלנות, צועקות ונחשפות לקשת שלמה של רגשות והתנהגויות שהיינו מעדיפות לא לדעת שיש בנו. מצד שני, באמת באמת מרגיש לי שבלי החשיפה הזו לא היה הרבה סיכוי שאני אעשה מאמץ אמיתי לעבוד על עצמי ועל המידות שלי[/u]
אוח, לגמרי. כל מילה.

קרוטונית, אני יכולה לצרף המלצה לדף הזה ב [po]להסתדר עם שני ילדים[/po]? אני חושבת שהוא סופר רלוונטי ואפשר ללמוד ממנו כל כך הרבה - לפני, תוך כדי, אחרי....

רק רציתי להגיד לך שאני חושבת עלייך לא מעט במהלך היום שלי (מוזר נכון, לחשוב על מישהי שאין לי מושג איך היא נראית...) כל פעם שאני מזכירה לעצמי שאת לבד, עושה את כל זה לבד, בלי בן זוג שבא בסוף היום ואפשר לזרוק עליו איזה ילד או להתקשר עליו ולהוציא קיטור ובכלל... אני מרגישה ממש חצופה שאני מעיזה בכלל לכתוב לך משהו בבלוג... ובכל זאת... רוצה לספר לך שהיום, אחרי שהצעיר עשה בפעם הרביעית את סצנת ה:"אאאאאאאאאאאאאאאממממממממממממממממממממאאאאאאאאאאאאאאאא
בבבבבבבבבבבבבווווווווווווווווווווווווווווווואאאאאאאאאאאאאאאאאאאייייייייייייייייייייייי" כשהוא נשמע כמו כבשה שחוטה ומרוטה עניתי לו באותם טונים ודציבלים ואמרתי הכי קצר וברור שאני לא יכולה לסבול את זה ! והאמת, אפילו שהרגשתי נורא מפחידנית נראה שסופסוף המסר נקלט. איכשהו זה גם ניקה אצלי את תחושת המחנק שהקריאות האלה שלו יצרו אצלי במשך כל היום ויכולנו למצוא את עצמנו יושבים קרוב קרוב ומציירים ביחד...

מרגיש לי שבמסגרת הצטרפות של ילד שני למשפחה נשברים כל מיני מיתוסים שלנו לגבי עצמנו ולגבי האמהות שלנו. פתאם אנחנו חוות תחושות קשות כלפי הילד שלנו, פתאם אנחנו חסרות סבלנות, צועקות ונחשפות לקשת שלמה של רגשות והתנהגויות שהיינו מעדיפות לא לדעת שיש בנו. מצד שני, באמת באמת מרגיש לי שבלי החשיפה הזו לא היה הרבה סיכוי שאני אעשה מאמץ אמיתי לעבוד על עצמי ועל המידות שלי {@

אצלנו לפני שקטנה נולדה היתה משמעת טלוויזיה די נאצית בבית, ואחרי שהיא נולדה, ככה ב3-4 חודשים הראשונים, הם היו רואים לפעמים 4-3 שעות טלוויזיה ביום. הרגשתי די חרא עם זה, אבל זה בפירוש עזר. ידעתי כל הזמן שזה זמני, וכשהגיעה העת להחזיר את משמעת הטלוויזיה על כנה, הם חזרו אליה מהר מאוד, נראה לי שגם להם די נמאס.

[u]כאילו בלילה דברים מתקבלים פחות טוב[/u] אצלי הבעיה היא לא עם הלילה, אלא עם מוקדם בבוקר. בשעות שהשינה הכי מתוקות, וגם השעה שאם קטנה מתעוררת - היא כבר לא תחזור לישון. וגם אני תמיד תוהה, חצי שעה אחר כך, למה הייתי חייבת לנבוח עליהם ככה.

[u]הגדול ביקש שאניח את התינוק ואתן לו להתרפק עלי[/u]
הי קרוטונית (-:
כאם טרייה לילדה שנייה אני מזדהה מאוד עם הרבה רגשות וסיטואציות...
המשפט הנ"ל במיוחד קפץ לי כי אחרי זמן מאוד קצר המסקנה המרכזית שלי הייתה שזמן ההשכבה הוא קריטי ושכדאי לי לעשות כל מאמץ כדי להשכיב אותה לבד, בלי הקטנה.
אז אני מנסה לרכז את כל העזרה המבורכת שיש לי לשעות הערב.
אמנם יש בנזוג אבל הוא בד"כ לא כאן בהשכבה אז סבתות וחברות שיכולות לעזור מתבקשות להגיע בערב...
לא יודעת אם מדבר אלייך או רלוונטי לך (גם ההפרש אצלנו קטן יותר - שנתיים וחצי - וגם הקטנה רק בת חודשיים), אבל אולי בכל זאת.
עוקבת בהערצה, אגב.
(הבנתי שבסוף זה עובר. כלומר, הם גדלים. ככה אומרים בכל אופן)

[u]כשתכננתי את השני חשבתי הרבה על איך יהיה לגדל שניים, לא חשבתי איך זה יהיה להיות אמא לשניים.[/u]
זה משפט מעולה. חומר למחשבה בשבילי.

רק רציתי שוב לכתוב לכן תודה @} על התגובות. גם אם אני לא מצליחה להגיב לכל הדברים שנכתבו.

גם לי כבר קרה שהחלטתי [u]להנהיג כללים נוקשים[/u] מסיבות כאלה ואחרות. ההבדל בינינו הוא שאצלי זה לא הצליח P-:.

[u]בכל מקרה הרגשתי רע, אז היה כבר עדיף שארגיש רע ושהסדר החדש יהיה אפקטיבי (מאשר שארגיש רע אחרי ערב של צעקות שלא עוזרות).[/u]
מזל שאת מצליחה להסביר את כוונתי כל כך טוב ועם סימני פיסוק
לזה התכוונתי

[u]ואם נושא הטי וי כל כך עקרוני לך, את יכולה להחליט שלפחות עכשיו, בתקופה הקרובה, בשבועות הקרובים, את מרפה מזה. את מורידה את העניין מסדר היום, עד שירווח קצת. פחות "חינוך" ופחות מאבקים ויותר דקות שינה או מנוחה[/u]
ליאורה, צודקת מאוד. אני כרגע בתקופה שבה החלטתי להוציא מהבית דברים שאני צריכה להגביל. למשל חלב פרה יצא מהבית, עוגיות יצאו וכדומה. אני בשאיפה שכל מה שיהיה בבית, יהיה מותר לו בלי הגבלה ובלי שייפתח מאבק כוחות (כי הוא מסוגל למשל לבקש חלב פרה כל היום, במקום ארוחות, וללכת לישון מורעב, ולבקש עוד ועוד). הטלוויזיה בדרך לשם גם כן, נדמה לי - אבל עד שאחליט לנתק אותה לגמרי, אם וכאשר, אולי כדאי להרפות.
<לרשום פתק לעצמי על המקרר>

_אם היינו צועקות בלב שלם והחלטה שזה בסדר אז אין בעיה עם התקפי זעם או כעס של אף אחד
אבל הרי על כל צעקה מתבאסים אחרי כן ימים רבים על כל עונש אוכלים את הלב שבועות ושנים ולכן
אני מרגישה שכדאי למצוא דרך להימנע מהם מלכתחילה ._
אילה וגלית, אני איכשהו מסכימה עם שתיכן - אינטואיטיבית עם גלית. אבל כבר קרה לי שהחלטתי במודע, כדי למנוע צעקות ומריבות, להנהיג כללים נוקשים - למשל כשעלה צורך לשנות את טקס השינה שלו שלא עבד יותר, ולהפריד הנקה מהרדמה, למשל כשעשיתי גמ"ל וכאלה. בכל מקרה הרגשתי רע, אז היה כבר עדיף שארגיש רע ושהסדר החדש יהיה אפקטיבי (מאשר שארגיש רע אחרי ערב של צעקות שלא עוזרות).

בכל מקרה אין דבר כזה [u]"החלטה לכעוס"[/u] - ילדים הרי מרגישים בזיוף מייד. ותודה לאל, לא חסרים כעסים גם בלי החלטה.

[u]קרוטונית נראה לי שנקודת האל חזור בערב היתה כשהוא הזיז לך את הסיפור.[/u]
כן, יש בזה משהו.

עולם -
[u]כאילו בלילה דברים מתקבלים פחות טוב, ואז בבוקר אני אומרת לעצמי - על מה בעצם כעסתי כל כך? מה הרגיז אותי? הרי זה לא בכוונה, זה מתוך איזה צורך שלא הבנתי, או בעיה או משהו. היא הרי לא נגדי, היא הרי הקטנה שלי.[/u]
צודקת לגמרי. יש אצלנו בעיה כפולה, גם העייפות הזו וגם הרגשות אליו שהתקהו קצת, ולכן לא תמיד אני מצליחה לגייס את האמפתיה שמסורתית היתה עוזרת לנטרל את הכעס.

גלית ורסיסים -
[u]יש לי תהיות לגבי עניין הסנקציות[/u]
[u]איך אני נופלת לבור הזה של משהו שמישהו העיר לי על המאהות שלי או שקראתי באיזה ספר של הורות וכו' וכו' ואיכשהו, המשהו הזה גורם לי להקשיב לו יותר מאשר לילד שעומד מולי או לעצמי ומסיט אותי מהכיוון[/u]
האמת שכרגע הרבה דברים בנושא מצליחים להפיל אותי לבור ולערער אותי.. כשתכננתי את השני חשבתי הרבה על איך יהיה [b]לגדל[/b] שניים, לא חשבתי איך זה יהיה [b]להיות אמא[/b] לשניים. איזו דרך אני מתווה להם. הגדול גם מתפתח ומשתנה, הוא כבר לא פעוט, וגם בלי התינוק הייתי צריכה לשנות את ההתייחסות אליו ולצמוח עם זה. היום גם נתקלתי [url=http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/articles/article.asp?forum=192&a=12725&c=1370&sc=0&ssc=0]במאמר על ענישה[/url] שהיה קשה מאוד לקרוא.

[u]נכון, הוא שרט את התינוק, זאת התנהגות לא מקובלת עלייך, מצד שני, אפשר גם להחליק את זה (אני מניחה שלא כולם יסכימו איתי על זה). בסדר, שרט - אל תשרוט את התינוק ויאללה, הלאה עם ההשכבה.[/u]
אכן, אני מניחה שזה חלק מההכלה של ההתנהגות שלו, לא להראות מצג שבו השריטה הזו שוברת אותי ו"גומרת את הערב".
מצד שני הערב כשהוא נתן מכה לתינוק (שהתחיל לבכות) ומייד אח"כ ביקש ללטף אותו, לא היססתי ואמרתי לו "התינוק כועס עליך". היה לי חשוב לתמלל את זה, כמו שאני מתמללת לו כשהם מתחבקים "מאוד נעים לו שאתה מחבק אותו" או "אני חושבת שהתינוק רוצה לתת לך נשיקה".

|יש| צלחתי ערב בלי התגעשויות ובלי סנקציות. הידד לי!

פעמיים קרה שכמעט "איבדתי את זה", אבל זה חזר ;-) ולא שלא היו הרבצות וכדומה. היו גם היו. זכרתי לחבק והכל, והגל העכור עבר. הוסיפה העובדה שהתינוק נרדם לי בידיים ולכן היה שקט. הגדול ביקש שאניח את התינוק ואתן לו להתרפק עלי. הנחתי, עבר בשלום < אייקון של |חמסה| מתפוז > והגדול יכול היה להתרפק. נרדם תוך 30 שניות.

[u]כי מי שאין לו התגעשויות כאלה בהחלט לא יכול להבין את מי שיש לו[/u]
הבנתי - אני כנראה לא אוכל להבין לעולם :-)

קרוטונית נראה לי שנקודת האל חזור בערב היתה כשהוא הזיז לך את הסיפור.
לדעתי בנקודה הזאת הוא ניסה למשוך תשומת לב שלילית.
ברגע כזה לחבק להצחיק ולהבין שהילד לא מנומנם ורוצה תשומת לב. ברגע שזה הגיע לשריטה ולכעס זה כבר היה "רציתי תשומת לב לא קיבלתי עשיתי משהוא מכוער ועכשיו כועסים עלי אז יש לי תשומת לב אבל אני נעלב כי לא לזה התכוונתי"

ואולי בכלל הבעיה היתה שנכנסתם למיטה מוקדם מידי? אולי ההשתוללות היתה בכלל סימן למשהוא אחר שזוהה בטעות כעייפות?

[u]גם מעיר אותי ואת התינוק בכוונה, גם רוצה לקבל "פרס" צפייה בטלוויזיה? אני צועקת שאני לא מרשה לו.[/u]
[b]מתעורר ולא יכול לישון ולכן מעיר אותך[/b]. לא קשור לשום דבר אחר! מה עושים כשילד לא עצמאי מתעורר ולא רוצה לישון? קמים איתו ולא כועסים עליו!!
מבינה אותך שאת לא רוצה להתחיל מעגל שלא תדעי איך לצאת ממנו (טי. וי.).. פעם הבאה נסי לנטרל את הכעס מהסיטואציה ותדעי מה לעשות. מזכירה לך- יש ילדים שמתחילים לגמגם, יש ילדים שמרביצים לתינוק, יש ילדים שמרטיבים במיטה. את הגרלת אחד שמביע את המצוקה בריגרסיה לתגובות של ילד קטן..הכל עדיף מהפנמה והדחקה. מקוה שאני ברורה כי |יד1|

רק רוצה להגיד גם שאני לומדת המון ממה שאת כותבת ושאת נהדרת ועוזרת לי מאוד בכך שאת לא מסתירה וכותבת במילים את כל מה שקורה/קרה גם אצלנו

[u]יש אנשים שיש להם כאלה ויש אנשים שאין להם,[/u]
לי יש חופשי...
<חצי יד. אנסה להתפנות אחכ>

[u]אם היינו צועקות בלב שלם והחלטה שזה בסדר אז אין בעיה עם התקפי זעם או כעס של אף אחד[/u]
אבל פה בדיוק את מפספסת את הנקודה! אי אפשר לצעוק בלב שלם ומתוך החלטה שזה בסדר. ההבחנה שלי היא בין "החלטה לכעוס", שהיא אקט חינוכי מודע ומחושב ואין לה מקום בחיי, לבין התפרצות בלתי נשלטת של זעם (תחשבי PMS מוגדל ומוגזם). יש אנשים שיש להם כאלה ויש אנשים שאין להם, והיו על זה דיונים שדמו קצת לשיח חירשים בדף [po]האם כעס רלוונטי בגידול ילדים[/po]. כי מי שאין לו התגעשויות כאלה בהחלט לא יכול להבין את מי שיש לו. ובואו לא נתחיל את השיח הזה מחדש בבקשה. אני לא אומרת שאי אפשר ללמוד לשלוט בזה לאט לאט ובעבודה של שנים. אפשר ואני מקווה שאני עושה את זה. אבל אין מצב שאני ארגיש טוב עם זה, ומצד שני אני עדיין מעדיפה את זה על כעס חינוכי וסנקציות.

אני לא חושבת שמדובר בכלי כזה או אחר מ"ארגז הכלים" ההורי. אני חושבת שזה קשור ליחסים עצמם. לאטיטיוד (לא מצליחה למצוא את המלה המתאימה בעברית, סליחה. אני כותבת בהפוגות קצרות בין לבין). זה קשור לאיך אני פוגשת את הילד שמולי (בהשראת דני לסרי). זה קשור לשאלה "מה הוא רוצה באמת?" ואם אני מצליחה לשאול אותה, את עצמי, בזמן אמת, גם בעִדנא דרִתחא. כשאני מצליחה להירגע לשנייה ולשאול את עצמי "מה הוא רוצה בעצם?" אני בדרך כלל אקבל תשובה פשוטה וברורה, מעצמי או ממנו, בתוך זמן קצר. הילדים שלי אומרים לי הרבה פעמים, בפשטות: "אני רוצה [b]אותך[/b]". או "בידיים". ואני חושבת שזה כמעט תמיד דברים פשוטים כאלה, גם אם הרבה יותר מסובכים ליישום מאשר "שוקולד" או "לראות טלוויזיה" או "סיפור". איך אני נותנת לה "אותי" או "ידיים" כשיש לי תינוק בן חודשיים שצריך לינוק/ ידיים/ קקי?
אבל אם זאת השאלה שאני שואלת את עצמי (כשאני מצליחה להיות מספיק רגועה ומכילה P-:) בדרך כלל הילד מרגיש שהיחס שלי אליו השתנה. שאני כבר לא במאבק איתו. ואיכשהו זה משנה גם את היחס שלו.

אני בכלל לא בטוחה שמה שאני כותבת מועיל. אבל לפחות זה מועיל לי לחשוב על הדברים האלה, אז תודה לך על האכסניה.

תשמעי, אני מסירה את הכובע <הוירטואלי ;-)> בפנייך . אין לי עצות חכמות לתת לך בנוגע להתנהלות עם הילדים, רק להגיד שאת אמא משקיענית <ולו רק כמות המחשבה שאת משקיעה> בפרטים הכי קטנים, כדי שיהיה לכולכם טוב!

יכולה להוסיף שזו תקופה קשה, והיא תעבור. עוד יגיעו ימים שקטים וכיפיים. חיזקי ואימצי <ותמצאי זמן לנוח>. קחי את כל העזרה שאת יכולה לקבל, פשוט כדי שלך יהיה כח.

כל אלה נוסו באותו ערב ולא פעלו (תנו לי קצת קרדיט לארגז כלים הורי...:-P ). הילד באטרף.
סעיפים 1-2 שלך חזרו 3-4 פעמים. רק אח"כ, ובצירוף השריטה, הכרזתי שלא מקריאה עוד.
את שאר הסעיפים הצעתי אחרי כן, והוא דחה אותם בבכי.

[u]הילד לא נותן לך להקריא את הסיפור. גם לא מוותר עליו. מה תעשי?[/u]
כמה אפשרויות:
[list]
[*] שואלת אותו אם הוא רוצה שתמשיכי להקריא לו.
[*] אם הוא אומר שכן, אומרת לו שככה בתנאים האלה מאוד קשה לך להקריא. ושיחליט: או שיפסיק להזיז את הספר ויאפשר לך להקריא לו, או שימשיך להזיז את הספר אבל אז את לא תוכלי להקריא לו (זה לא עונש. זו תוצאה טבעית והגיונית של בחירתו,)
[*] אם את מכירה את הסיפור, את יכולה להציע לו לספר לו את הסיפור בעל פה ולא להקריא.
[*] אומרת לו שאת לא יכולה להקריא ככה, אבל את יכולה לספר לו סיפור מהדימיון.
[*] מציעה לו פעילות אחרת, למשל: שתשירו ביחד, שאת תשירי לו, שהוא ישיר לך, שהוא יספר לך סיפור וכו'.
[/list]

אני עדיין חושבת על זה (-:.

[u]בעיני רוב הלאווים והסנקציות שבעולם לא צריכים להיות בכלל, כולל אלה שקרו בסיפור הזה. אני לא אומרת שאצלי הם לא היו קורים או שהם לא קרו לי. מובן שכן. אבל בכל זאת הייתי רוצה שהם לא יהיו.[/u]
סבבה. איך היית נוהגת במקומי, נגיד בערב? הילד לא נותן לך להקריא את הסיפור. גם לא מוותר עליו. מה תעשי?

טוב, אני מסכימה עם כולכן, ברמה שאני אפילו לא אטרח להעתיק כי אז אצטרך להעתיק שוב כל מה שכתבו.

אנסח עוד מעט בפרוטרוט (יש לי חלון זמן של 20 שניות). בינתיים - מסכימה שהעייפות והציפיות, שהן לא ריאליות לעתים, מכריעות אותי במקרים האלה.

דבר אחד לגבי השעה 05:20 בבוקר- זה לא מתוך איזו משמעת פרוסית, שדרשתי ממנו להמשיך לשכב במיטה. לפעמים כן קורה שהוא פוקח עין (בגלל רעשים של התינוק) ואז חוזר לנמנם עד שעה ריאלית. ההבדל בין לקום רבע שעה לפני שעת היקציה שלו (06:00) לבין לקום 45 דקות לפניה, הוא קריטי. אצלנו זה אומר, ילד קרוע מעייפות שאחה"צ מתחיל להתנהג בצורה בלתי נסבלת, וגם מאבד תיאבון כל היום. או לחלופין, ילד שנרדם בגן חצי שעה יותר מהרצוי, ואז לא נרדם בלילה הבא, וחוזר חלילה, מתחיל מעגל של עייפות בלתי בריאה.
כל זה מניסיון מר שלי המון פעמים בעבר, לכן זה לא בגלל עיקרון חינוכי כלשהו אלא מתוך תקוה שינמנם לעוד רבע שעה ואז הרבה מצוקה תיפתר ביום וחצי הבאים.
אבל זה נכון שהייתי צריכה לשחרר בשלב מסוים, כשאני רואה שהוא לא נרדם בכל זאת, ולתת לו ללכת לסלון (מה שבד"כ קורה אצלנו בבקרים מאז גיל ממש רך, ואין לי שום בעיה עם זה). הצרה שהעייפות והעצבים שנבנו גם בערב, כבר עשו לי "שחור בעיניים" וכבר לא חשבתי צלול.

|יד1| אמשיך אחכ.

כמה נקודות שעלו בדעתי:
א) מציעה לך מאוד לשחרר את עניין הטי וי. זה לא "פרס" עבורו. זה פרס [b]עבורך[/b]!!! למה כל כך עקרוני שיראה טי וי אחרי 6 דווקא? הרי כשהוא ראה טי וי את והתינוק יכולתם לישון או לפחות לנוח. שחררי. שילך לסלון ויראה טי וי ואת תוכלי לעצום קצת את העיניים ולא להיאבק. ובכלל, כדאי להשתדל להגיע לכמה שפחות מאבקים. רוצה טי וי? בבקשה. ואז יהיה קצת שקט ושלווה... וגם אני חושבת שלא כדאי להחזיק מישהו במיטה בניגוד לרצונו. טוב לא יצא מזה. נעים לא יהיה לאף אחד....
ואם נושא הטי וי כל כך עקרוני לך, את יכולה להחליט שלפחות [b]עכשיו, בתקופה הקרובה, בשבועות הקרובים[/b], את מרפה מזה. את מורידה את העניין מסדר היום, עד שירווח קצת. פחות "חינוך" ופחות מאבקים ויותר דקות שינה או מנוחה.

ב) אי אפשר או קשה מאוד לטפל בכל החזיתות, בייחוד בתקופה הזו שבה אתם מנסים להסתגל וליצור דינמיקה משפחתית חדשה. לדעתי, כדאי להתמקד [b]במה שחשוב לך באמת[/b], ופשוט לעזוב את מה שפחות חשוב ועקרוני לתקופות יותר שלוות. חישבי מה סדר העדיפויות שלך ופעלי בהתאם. למשל, את יכולה להחליט לבחור בחזית אחת ולהתמקד בה: עניין האלימות המופנית כלפי התינוק וכלפיך. בעיניי זה הרבה יותר חמור מצפייה בטי וי. אבל זו הייתה רק דוגמה שמשקפת את ההשקפות שלי (לי מאוד מפריעה אלימות מכל סוג, ואין לי דעה שלילית על צפייה בטי וי). זה לא מחייב שכך את רואה את פני הדברים. אז בחרי את החזית שחשובה [b]לך[/b] ודחי את כל השאר לתקופה רגועה יותר.

ג) לא חייבים להקריא סיפור מספר. אפשר לספר גם בעל פה: את תוכן הספר שבוודאי כבר קראת, או תוכן ספר אחר. או סיפור מהדימיון.

ד) לדעתי זה רעיון מצוין להתחבק לפני השינה, ובכלל להתחבק ככל האפשר. ומגע. לגעת בו, ללטף אותו, לגרד לו בגב.

[u]אני שמה לב למשהו שאמרה לי הבייביסיטר הדעתנית - שרוב ה"לא" שלי הופכים בסוף ל"כן".[/u]
לא יודעת למה אבל המשפט הזה נורא תפס אותי. טוב, אולי בעצם זה תפס אותי כי אני שמה לב כמה פעמים זה שוב ושוב קורה לי. איך אני נופלת לבור הזה של משהו שמישהו העיר לי על המאהות שלי או שקראתי באיזה ספר של הורות וכו' וכו' ואיכשהו, המשהו הזה גורם לי להקשיב לו יותר מאשר לילד שעומד מולי או לעצמי ומסיט אותי מהכיוון. לא יודעת, מרגיש לי כאילו המשפט הזה גרם לך לסמן את הסיטואציה במארקר. נכון, הוא שרט את התינוק, זאת התנהגות לא מקובלת עלייך, מצד שני, אפשר גם להחליק את זה (אני מניחה שלא כולם יסכימו איתי על זה). בסדר, שרט - אל תשרוט את התינוק ויאללה, הלאה עם ההשכבה. או הנה דוגמא מעצמי: צהריים, הקטנה עלי במנשא גב עושה קולות של נרדמת, אני עסוקה בלשטוף כלים מארוחת הצהריים פתאם יורדים אליי שניים מתוך שלושת הבנים ומבקשים לאכול !! רבאק, רק גמרנו ארוחת צהריים, אני עדיין עם הכלים, מפנטזת על מנוחת הצהריים שלי אה כן, שכחתי גם שאני מנסה להשחיל מילה עם איזה חברה שהתקשרה... והם בשלהם" אוווכללל !!". חמש דקות שרפתי על להאבק בעצם הרצון הזה. מה פתאם אוכל עכשו ? רק גמרנו לאכול וכו' וכו'. אבל היה כבר קול קטן בתוכי שאמר לי: מה את מנסה "לחנך" אותם עכשו ?? והתגובה הנאבקת שלי עוררה את שאר הנוכחים למאבק - ואחד מהם פורר עוגה על הרצפה והשני נזכר שהוא רוצה לאכול משהו שאין וכו' וכו' וזה הוציא ממני שדים... אז נזכרתי שאני המבוגר האחראי ושיש לי שאיפה כמוסה לסיים את העסק, להשכיב את הקטנה במיטה ולנוח לידה, הצלחתי לשכנע את הצעיר שנעשה הוקוס פוקוס לתפוח והוא יצליח לדמיין שהוא עוגיית אוריאוס והופס העסק נגמר...

בקיצור מנסה להגיד לך שוב לחיות את הרגע, בלי יומרות, בלי השיפוטיות - לראות רק את הדברים הטובים בכל התמודדות - נניח עם הטלויזיה, איך אולי היית קשוחה ואחר כך ידעת להרפות. לי אישית מרגיש כל הזמן שעם תינוק יש המון אי ודאות בתמונה (מה שמעורר בנו את הציפיה שלפחות "הגדול" יצמצם את ההתנהגות וההתנהלות שלו למינימום אי ודאות, כלומר יהיה "גדול" לצורך העניין) ולכן זו הזדמנות בשבילי לחזק את האמונה שהכל קורה לטובה ולהתפלל שהמנהל הכללי יעזור לי להחלץ ממצבים קשים ומלחיצים...

ושוב מזכירה לך - את אמה נהדרת {@

[po]אמא ללי[/po] חסכה לי את הניסוח בעניין הסנקציות. אני בטוחה שהם לא לומדים מזה את מה [u]שאנחנו רוצות ללמד[/u]. ומסכימה גם עם ההמשך (בתגובה לדבריה של [po]אילה א[/po]):
[u]לא בטוחה שזה באמת עובר דרך המחשבה קודם. ולכן גם לא בטוחה שההבנה הלוגית שזה יביא לתוצאה לא רצויה באמת יכולה לעצור את זה בזמן אמת. בהנחה שזה לא עובר דרך פחד, כמובן.[/u]

בכלל, כבר כמה זמן יש לי מחשבה או הרגשה שאני לא מעיזה לגמרי לכתוב אותה פה באתר, אבל הנה אני מנסה:
אני מרגישה שהתפרצויות הזעם של ההורים - צעקה, איבוד עשתונות כזה או אחר - זה משהו שאיכשהו יותר לגיטימי בעיני מכעס "חינוכי" או מסנקציה שנועדה ללמד את הילד לקח. אובדן עשתונות שמביא להתפרצות של זעם מזוקק הוא בדרך כלל תגובה ישירה על משהו ממשי שהילד עשה. זאת תגובה מוגזמת, מיותרת, לא-עניינית, תגובה שגורמת לנו צער וחרטה ושנובעת אולי מרבדים עמוקים של פגיעות שחווינו בעצמנו; אבל היא תגובה ספונטנית ופשוטה כמו פרצי האהבה העזה שאנחנו מרגישים אל הילד רוב הזמן. לפעמים הילד אפילו יכול להבין אותה. אני לא אומרת שהיא לא פוגעת בו ושאין מקרים שבהם היא נוחתת עליו כרעם ביום בהיר. אבל באופן כללי הוא יכול להבין חוסר סבלנות, עייפות, עצבנות. להבין בחוש, אם לא בהיגיון.
אני די בטוחה שהרבה אמהות לא יסכימו איתי בזה... אולי גם אני עצמי לא מסכימה איתי P-:
זה קשור אצלי לזה שאני שמה לב יותר ויותר בזמן האחרון לרצון העצום שלנו, כחֶברה, בשליטה בכל היבט של החיים שלנו. זה כמו שאני רוצה לשלוט בדרך שבה אני יולדת (גם כשברור שדווקא חוסר שליטה מסוג מסוים הוא מה שאני צריכה כדי ללדת כמו שהייתי רוצה); כמו שאני רוצה לגדל את הילדים שלי בדיוק איך שמתאים לי, ולאכול בדיוק מה שאני חושבת שטוב לי וכו' וכו'. ככה הרופאים מנסים לשלוט בכל היבט של הבריאות שלנו, והכלכלנים בכלכלה...

אני כבר יושבת שעות על הבוקסה הזאת ולא מצליחה לבטא את עצמי כראוי. לוחצת על "הוסף" גם אם אני מאוד לא מרוצה מהניסוחים שלי ואין פה תובנה גבישית ומזוקקת כמו שהייתי רוצה. אח"כ אוכל להתחרט ולמחוק.

תודה לכן @} אגיב מחר. צריכה להספיק לעצום עין.

[u]תדעי לך שהכל בסדר גמור. או בדרך להיות בסדר גמור, ואפילו מצוין! את פשוט מדברת פה על דברים שהרבה אמהות לא מדברות עליהם. ואני לומדת ממך המון.[/u]
זה קודם כל.

העייפות היא תהומית ונורא קשה לתפקד מתוכה... ויכול להיות מאד שגם הוא יותר רגיש וזקוק בגלל שהוא אחרי מחלה.
החיבוק הוא רעיון נהדר, ואם מצליחים להגניב מגע אליו גם בזמנים שהתינוק עלייך אני חושבת שזה גם מאד עוזר.
יש לי תהיות לגבי עניין הסנקציות. אני לא בטוחה מה הם לומדים מזה, ואם זה תואם את הדבר שאנחנו רוצות ללמד. [po]אילה א[/po] כותבת:
[u]בפעם הבאה שתעבור בו מחשבה לשרוט תינוק אולי הוא ישקול שוב ואם לא בפעם הבאה אז בזאת שאחריה[/u]
ואני פשוט לא בטוחה שזה באמת עובר דרך המחשבה קודם. ולכן גם לא בטוחה שההבנה הלוגית שזה יביא לתוצאה לא רצויה באמת יכולה לעצור את זה בזמן אמת. בהנחה שזה לא עובר דרך פחד, כמובן.
אצלנו בתקופות הדווקא הגדולות שאחרי הלידה זאת היתה נראית לי התנהגות שנובעת מקושי רגשי נטו, ולכן גם הדבר שהכי עזר היה לנסות להתחבר לתחושות שלה באותו זמן, ומשם כבר התבהרה לי דרך הפעולה. והיא לא בהכרח היתה אותו דבר בכל פעם. כמובן שהרבה פעמים גם התפוצצתי מכעס ולא הצלחתי להתחבר לתחושות שלה בזמן אמת, אבל בדיעבד אני חושבת שזה שעונשים היו מחוץ לתחום מבחינתי עזר לתקופה הזאת לעבור הלאה יותר בקלות ולא קיבע את זה כמאבק ביני לבין הגדולה.

אני זורקת פה כמה דברים - אולי לבקש ממנו שיגיד לך כשהוא רוצה לפגוע בתינוק או כשהוא כועס עליו ותחשבו על פתרון ביחד? (אצלנו זה עובד לא רע לאחרונה. פעמיים היא קראה לי לעזור לה [b]אחרי[/b] שהיא דחפה את התינוקת :-P, אבל כבר היתה גם פעם אחת לפני... )
להפנות את תשומת ליבו לתוצאה של המעשה שלו? (התינוק בוכה, זה לא נעים לו. את פחות פנויה אליו כי את עסוקה בתינוק שנשרט).

וחוץ מזה הרבה (()) (())
זמן ההשכבה הוא קשה ורגיש לכולם, ובטח כשלא נותנים לאמא לישון בלילה...
תחזיקי מעמד, זה באמת משתנה כל הזמן, והולך ונהיה קל יותר. את מלכה {@

אני חושבת שהטעות היא שאסור היה לו לקום בבוקר ולא היה לו מה לעשות במיטה אז הוא התחיל להרעיש .יכול להיות שאם היית משחררת אותו מהמיטה הוא היה יושב על השטיח ומשחק בריכוז ,בונה לו כל מיני עולמות וההמשך היה נמנע .

קודם כל
[u]את פשוט מדברת פה על דברים שהרבה אמהות לא מדברות עליהם. ואני לומדת ממך המון.[/u]

אני מרגישה שכשהיא מעירה אותי בלילה, אני מגיבה אחרת. מתוך איזה כעס לא ברור שאולי נובע השינה שהופרעה, עליה. לא ברור לי בדיוק למה, אבל כאילו בלילה דברים מתקבלים פחות טוב, ואז בבוקר אני אומרת לעצמי - על מה בעצם כעסתי כל כך? מה הרגיז אותי? הרי זה לא בכוונה, זה מתוך איזה צורך שלא הבנתי, או בעיה או משהו. היא הרי לא נגדי, היא הרי הקטנה שלי.
לא שיש לי פתרון קסמים לזה, אבל לפחות אני מנסה להפעיל את המודעות לזה שזה קורה לי (בלילה, בפעם הבאה שזה קורה...)
אולי זה רק אצלי...

[u]לא נראה לי שילד עייף יקום בחמש וחצי ויראה טי.וי[/u]
אבל הוא לא באמת יודע מה ההבדל בין חמש וחצי לאחרי שש, לא? אז אולי מנקודת מבטו גם זה מין "לא" שבסוף נהפך ל"כן".
[אני רק רוצה להבהיר בקשר ללא ולכן שאני [b]לא[/b] אומרת את זה כי אני חושבת ש"לא עמדת על שלך מספיק" או ש"לא הצבת גבולות ברורים" להפך, בעיני רוב הלאווים והסנקציות שבעולם לא צריכים להיות בכלל, כולל אלה שקרו בסיפור הזה. אני לא אומרת שאצלי הם לא היו קורים או שהם לא קרו לי. מובן שכן. אבל בכל זאת הייתי רוצה שהם לא יהיו. אני לא רוצה סיטואציות של מאבק בחיים שלי, ובטח שלא עם האנשים הקרובים לי ביותר. כמובן, אני נופלת שוב ושוב לסיטואציות של מאבק! אבל הלוואי שלא הייתי.]

המשך יבוא... צריכים אותי.
בינתיים: קחי (()). ותדעי לך שהכל בסדר גמור. או בדרך להיות בסדר גמור, ואפילו מצוין! את פשוט מדברת פה על דברים שהרבה אמהות לא מדברות עליהם. ואני לומדת ממך המון. @}

יכול להיות שהחמרתי מדי בעניין הטי.וי, כבר כתבתי שאני אמביוולנטית לגביה. אבל מה לעשות, לא נראה לי שילד עייף יקום בחמש וחצי ויראה טי.וי.

אני קצת מבולבלת וקצת עייפה ממאורעות הלילה והבוקר.
זה הזמן להפעיל את חוש השיפוטיות שלכן ;-) ולכתוב האם ואיפה אתן רואות "מלכודת" שהפלתי את עצמי אליה, או מה הייתן עושות אחרת [b]עקרונית[/b] (לא ניואנסים) שיכול לשפר סיטואציה דומה בעתיד.

אני בכוונה לא מספרת עלילה אלא מביאה ראשי פרקים, כי היה מאוד אינטנסיבי. וזה דווקא היה סופו של יום רגוע יחסית.

[list=1]
[*] ארוחת ערב: הילד אחרי מחלת חום קצרה. אוכל כרגיל, באמצע מתחיל קצת להשתובב, אומר שלא רוצה יותר לאכול, טוב גמרנו. הולכים לאמבטיה לצחצח. (האמת שזה קצת מוקדם כי תכננתי שהארוחה תימשך קצת יותר. ייתכן שלא היה מספיק עייף. אבל אני משכיבה לישון עם סימני ההשתוללות הראשונים, כי זה סימן העייפות היחיד שנותר אצלו בגיל הזה).
[*] השכבה: מלבישה לו פיג'מה, שוכב. התינוק לא רגוע אבל נרגע ביניקה. אני מתחילה לקרוא סיפור, הילד שוב ושוב מזיז את הספר שממנו אני קוראת, אני אומרת שאני לא יכולה לקרוא ככה. זה קורה 3-4 פעמים, ואז הילד שורט את התינוק (ומודיע על כך) והתינוק פורץ בבכי. אני מודיעה: אין סיפור. מפסיקה לקרוא.
[*] הילד בוכה בוכה בוכה, לא נרגע. אני שמה לב למשהו שאמרה לי הבייביסיטר הדעתנית - שרוב ה"לא" שלי הופכים בסוף ל"כן". אני מחליטה שכאן לא מוותרת, בייחוד בגלל שהטריגר היה שריטה לתינוק. הוא גם כן לא מוותר, בוכה ובוכה "סיפורי, סיפורי". במקביל אני מציעה לו ולי דרכים לרדת מהעץ: שהוא יסתכל בתמונות בספר, למשל, בלי שאקריא לו. מסרב.
[*] זה נמשך די הרבה זמן, בכי וניחומים. כמו תמיד, אחד מהם נרגע לרבע דקה, השני מתחיל וחוזר חלילה. אני מנענעת את התינוק, מציעה לילד חיבוק אבל הוא מסרב. כועס ומתחיל לבעוט בכיווני, בועט לי ברגליים. אני אומרת שלא אשב לידו כך, גם מאיימת שאם הוא בועט במיטה של כולם, הוא יכול לישון במיטתו לבד. הוא ממשיך לבעוט. אני עוברת ויושבת בקצה המרוחק של המיטה, שם הבעיטות לא מגיעות.
[*] הוא מציע בבכי דרך מילוט: "אז מחר תקראי לי את הסיפור מהמקום שהפסקת?" אני אומרת: כן. הוא מזנק לחבק אותי. צובט לי בלב. הוא צריך כבר לישון! וגם התינוק. אבל כרגע הוא רוצה לשבת עלי. אני מציעה שנחזור לכיוון הכרית (לתנוחת שינה) ושם יישב עלי. מסרב. אני מציעה שיישב עלי עד 10 ואז נעבור, הוא מסכים. סופרת עד עשר, הוא רוצה יותר אבל מתרצה. עוברים חזרה ל"תנוחת לפני השינה" (הוא שוכב ואני יושבת לידו). אני מציעה לו שמעכשיו, כל ערב נתחבק לפני שהולכים לישון, הוא אומר שזה רעיון טוב.
[*] כעת הוא אמור לישון, אבל לא נרדם כל כך מהר. לוקח איזה רבע שעה עד שעוצם עיניים סוף סוף (בערבים רגועים הוא יכול להירדם תוך 20 שניות, בלי הגזמה).
[*] התינוק נרדם כרגיל רגע אחרי זה, אני מניחה את שניהם וחושבת שנגמר הסיפור.
[*] התינוק מתעורר בשתיים, שלוש וארבע, לא נורא התרגלתי - אבל בחמש ועשרים גם הילד מתעורר. 40 דקות לפני זמן היקיצה הרגיל שלו. מתעורר מייבב. מה קרה? "סיפורי, רוצה סיפורי". אני אומרת לו שאין עכשיו סיפור כי עכשיו לילה. הוא טוען שכבר בוקר, לפי האור בחלון. אני לא מתכוונת להקריא סיפור כרגע, וגם לא מרשה לו לקום - מקווה שיירדם שוב, הוא אחרי מחלה, לא רוצה שיהיה תשוש כל היום, לפחות שישכב קצת. אבל הוא מתעקש לשיר בקול, לעשות קולות ולא לאפשר לי לנוח.
[*] התינוק מתעורר וצורח, אני צריכה להרדים אותו מחדש (בשלב הזה של הלילה הוא כבר לא רוצה ציצי אלא נענועים על הבטן שלי). איזו עייפות. אני מתעצבנת על הילד. הוא מצדו מתבכיין (האמת שאני כבר לא זוכרת מה אמר, הראש מעורפל מרוב עייפות). פתאום יש לו פיפי (זו הסיבה שלא נרדם שוב...), רוצה שאלווה אותו אבל אני עם תינוק שנרדם עלי. הוא הולך ועושה. בעשרים לשש הוא רוצה לקום, ואני אומרת לו "טוב קום, לך לסלון, לפחות אל תפריע לי לישון! אני עייפה!" שואל אם הוא יכול לראות טלוויזיה. כאן אני מתפרצת לגמרי - גם מעיר אותי ואת התינוק בכוונה, גם רוצה לקבל "פרס" צפייה בטלוויזיה? אני צועקת שאני לא מרשה לו.
[*] הולך לסלון, אני מספקת לו בננה וכוס מים, שישחק שם. אחרי כמה דקות הוא חוזר, אני רואה שכבר אחרי שש ואז מרשה לו טי.וי.
[*] אני מקבלת זמן שינה עם התינוק עד רבע לשבע. אבל הבוקר הרוס, וכך גם האווירה.
[/list]

רוצה להפיק לקחים להערב (למרות שמניסיון אחרי כל ערב סיוטי פתאום יש הקלה במצב), אבל הראש לא עובד... מחר יש לי רופא שיניים ומחרתיים ישיבת עבודה וכל מיני דרעקים שיושבים לי על הלו"ז. ורוצה רק לנוח :-/

[u]יש לו קרוב משפחה או חבר שמוציאים ממנו את מיטבו? שכאשר הם ביחד את נמסה מנחת? אז זה הזמן לזמן הרבה סיטואציות כאלה, כדי להזכיר לעצמך ולמוצקו את הילד האהוב שהולך לכם קצת לאיבוד עכשיו.[/u]
תודה, זו נשמעת עצה נבונה. כרגע הסצינה שאני הכי אוהבת אצלו זה כשהוא משחק על השטיח בריכוז, בונה לו כל מיני עולמות.
כמעט כל אדם כרגע מוציא ממנו את מיטבו, לבד מאמא :-/

מזדהה בהתרגשות עם נוסעת..כשאנחנו נפגשים עם אחי זה קורה בד"כ..אני חוזרת מאוהבת בגדולה שלי והרבה יותר סבלנית אליה ..יש בינהם (בינה ובין אחי) איזו אהבה כל כך עמוקה ופשוטה שממיסה לגמרי.

[u]חריפות התגובה שלי כלפי הילד נובעת לא רק מזה שהוא מתנכל לתינוק, אלא קשורה הדוקות להתפוגגות (הזמנית?) של האהבה והתרופפות החיבור שלי לגדול. פתאום הוא לא סתם ילד שמשתובב או אפילו ילד במצוקה, הוא כוח הרסני כלפי התינוק המושלם שלי... הוא מפריע לי, וכמה חבל שהוא עדיין קשור אלי כמו פעם, כי זה כבר לא הדדי. הרגשות האלה קשים בפני עצמם, למרות שיש בהם היגיון אבולוציוני והורמונלי, והם רק הוסיפו לתחושת הייאוש וחוסר המוצא שלי.[/u]

תודה שאת כותבת על אחת התחושות הכי סודיות וכאובות שאני מכירה.
מבטיחה לך שיום אחד תגיחו מהעבר השני של המנהרה הזו אחרים, עם קשר שונה משהיה אבל לא פחות עמוק ואוהב.

עד אז אני יכולה לשתף אותך באחד הפטנטים שהשתמשתי בהם בתקופות שהיה לי קשה לאהוב את הבת שלי: יש אנשים וסיטואציות שמוציאים ממנו צדדים קשים ומרתיעים (ההשכבה) ויש כאלה שלהפך, נכון? יש לו קרוב משפחה או חבר שמוציאים ממנו את מיטבו? שכאשר הם ביחד את נמסה מנחת? אז זה הזמן לזמן הרבה סיטואציות כאלה, כדי להזכיר לעצמך ולמוצקו את הילד האהוב שהולך לכם קצת לאיבוד עכשיו.
@}

אלוהי התזמונים היה לטובתי הערב: הקטן נרדם במנשא בזמן ארוחת הערב |יש| בוצעה השכבה כשהילד מתרפק עלי (נו טוב, על הרגליים, שאר הגוף היה תפוס במנשא). הקטן נחר עד חצי דקה(!) אחרי תום הסיפור שהקראתי, ובזמן שאחיו עוצם עיניים ונרדם, התחבר לציצי בשקט גמור. האידיאל היה שגם הוא ייסחף לעולם השינה, אבל החליט כנראה שמוקדם לו מדי.

אז מה הבעיה, חוץ מזה שהתינוק עדיין ער בשעה מאוחרת זו? כלום. טפו חמסה.

[u]חברה, יחידנית (גרושה),[/u]
אם היא גרושה, אז למה לא לקרוא לה גרושה?
יחידנית = אם לא נשואה.

_שמעי, לא חסרות אמהות לא יחידניות שלוקחות אופר שתעזור להן כל היום
הידד! רמת אביב ג' הפכה לקבוצת ההתייחסות שלי_
זה דווקא מזכיר לי חברה, יחידנית (גרושה), תפרנית ובאופנית, שהיתה לה אופר תקופה די ארוכה (למיטב זכרוני בעקרון בערבים האופר היתה חופשיה, אבל הילדה הצעירה ביותר כבר היתה אז בת יותר משנה).

[u]אם היא היתה בת ארבע בטח הייתי נותנת לה להחליף לו חיתול[/u]
אצלנו זה מתמצה בכך שהוא לוקח כיסא, עומד ליד הכיור ותופס עמדת צפייה, לראות אם התינוק עושה קקי בכיור וכמה יוצא לו :-)
האמת שבשבועות הראשונים הוא היה יותר לעזר, למשל כל הזמן רצה שאשים לתינוק משחת טוסיק וכדומה (לא משנה שאני כמעט לא שמה). היה פותח וסוגר שפופרות משחה וכאלה. מתישהו הוא התחיל להיות פחות קואופרטיבי מבחינה זו. צריך להפעיל מחדש.

טוב, שוב היתה לנו השכבה קשה. הילד היה עייף נורא היום, חזרנו הביתה רגע לפני ההשכבה, בקיצור סמטוכה. היו כמה תקריות מצערות, למשל תינוק רגוע, ילד מרביץ, תינוק מתחיל לבכות, אמא מפרידה, ילד נשרט מציפורן, מתחיל לבכות גם כן, אמא מחבקת, ילד נרגע, תינוק מגביר דציבלים. סלפסטיק של ממש, אם היו מקרינים את זה במהירות גבוהה.
מה שכן הצלחתי לבסס זה הכלל "אפשר לשבת על אמא בהשכבה, אלא אם גורמים לתינוק לבכות".
גם אמרתי לו (בהשראת אמא ללי) שמחר נשב ונעשה רשימה מסודרת של כל הדברים שעושים בהשכבה. הוא נדלק על הרעיון והתחיל למנות: בגדים (פיג'מה), שיניים, ידיים, רגליים... אולי אמצא דרך להמחשה גרפית של כל שלב.
ואפרופו, מה שכתבה רסיסים - [u]הדברים באמת באמת כל הזמן משתנים וזורמים, חלק אולי מהקושי זה שמה שהיה היום (תינוק רגוע שמאפשר להקריא סיפור תוך כדי חיבוק עם הגדול...) לא בהכרח יהיה גם מחר[/u]
אולי באמת אפשר לשפצר את מבנה טקס השינה כך שיתאים יותר. לדלג על שלבים, אולי לשנות סדר, לא יודעת, נראה.
[u]בקשר להשכבה: אולי אפשר להפריד? להקדים את שעת ההשכבה של התינוק[/u]
אכן זו נראית לי הדרך הטובה ביותר. אני עדיין מגלגלת בראשי את רעיון העזרה בערב אבל לא בטוחה לגביו.

[u]לא משנה מה הוא עושה או מה את עושה, העיקר שהוא יוכל לשבת עליך, בחיקך. מגע ישיר.[/u]
צודקת. אני משתדלת ליזום, כשזוכרת את זה. לי עצמי ממש לא חסר מגע בימים אלה :-P ולכן לא זוכרת כל הזמן. אבל זה בהחלט במודעות.
מצד שני, היום למשל הוא חזר מהסבים ושעט לעברנו, ישבתי עם התינוק על הספה. אני מייד רציתי למסור את התינוק לסבתא ולחבק אותו, אבל הבנדיט הזה לא רץ אלי בכלל אלא לתינוק :-D
[u]האם יש לפעמים אפשרות פיזית-טכנית להזיז מעט את המנשא כדי שמוצקו יוכל לשבת עליך, לפחות על רגל אחת?[/u]
את זה אני עושה גם כן.

[u]שמעי, לא חסרות אמהות לא יחידניות שלוקחות אופר שתעזור להן כל היום[/u]
הידד! רמת אביב ג' הפכה לקבוצת ההתייחסות שלי |יש| :-P

[u]אני פשוט חושבת שזה יכול לשבור את מעגל הקסמים של הרבצות>כעס על מוצקו>תסכול של מוצקו (שקורא מחשבות, תשאלי את בשמת )>עוד הרבצות>עוד כעס וכו' וכו'.[/u]
צודקת, זה מעגל קסמים. אם כי לא חסרים מקרים שהתינוק פשוט רגוע, אני מזמינה את מוצקו להתקרב אלי, אבל הוא כנראה לא מצליח להתקרב בלי להתייחס לתינוק גם כן. לזכותו ייאמר שלפעמים מתעקש לבקש סליחה מהתינוק , ו/או דורש לחבק/לנשק אותו מייד אחרי הניסיון להרביץ (אבל אני מתייחסת די בזעף לעניין הזה).

[u]אם היא היתה בת ארבע בטח הייתי נותנת לה להחליף לו חיתול[/u]
זה ממש לא בצחוק! את חושבת שבן/בת ארבע לא יכול/ה להחליף חיתול? בטח שיכול/ה. אלא אם כן אח שלה זה תינוק שגדל בלי חיתולים (-:.

[u]אם היא היתה בת ארבע בטח הייתי נותנת לה להחליף לו חיתול[/u]
:-D


[u]גם אם בשעות האלה הוא פורק את התסכולים שלו.[/u]
בוודאי ובוודאי. ולכן גם מאד חשוב שתהיינה שעות כאלה, כי יש תסכולים וצריך זמן ומרחב בטוח לפרוק אותם. (זה לא סותר לקבל כמה עזרה שצריך ואפשר, כמובן).

[u]אחרי מעשה אמר לי "כל יום אני רוצה לשבת עליך עם הסיפור" או משהו דומה. אמרתי לו שכן, ואני מקווה שזה ייצא לפועל (או אצטרך לחשוב איך להוציא לפועל).[/u]
נראה לי שהוא נתן לך מפתח חשוב. כמו שפעם אחרת הוא אמר לך שמה שהוא רוצה זה חיבוקים ונשיקות.
נראה לי (אני אומרת את זה בכל הזהירות הנדרשת מהעובדה שאין לי 2 ילדים קטנים, ולכן נא לקחת את דבריי עם גרגיר מלח ועם התנצלות על עצם ההעזה לומר משהו) שכדאי להשתדל ככל האפשר, ממש להשתדל, למצוא כל יום רגעים שבהם התינוקלה לא עליך במנשא, ואז אפשר מייד לומר לו או לסמן לו שיבוא וישב בחיקך. ואז את יכולה לחבק אותו ולנשק אותו (כמו שאמר בפעם הקודמת), ואת יכולה להקריא לו או לא להקריא לו. הוא גם יכול לשבת עליך ולאכול פרוסה. לא משנה מה הוא עושה או מה את עושה, העיקר שהוא יוכל [b]לשבת עליך, בחיקך. מגע ישיר[/b]. אולי זה חסר לו. אולי מפריע לו מאוד שכל היום התינוקלה עליך במנשא. הוא ילד גדול ולא יכול להיות במנשא, אבל יכול לשבת עליך. ןכשהתינוקלה עליך במנשא, האם יש לפעמים אפשרות פיזית-טכנית להזיז מעט את המנשא כדי שמוצקו יוכל לשבת עליך, לפחות על רגל אחת?
אני רואה כאן כל מיני מצבי ביניים:
הכי טוב מבחינתו: התינוק לא עליך, ומוצקו יושב בחיקך. (ושוב, לא משנה מה אתם עושים באותו רגע)
קצת פחות טוב, אבל עדיין טוב: התינוק עליך, ומוצקו יושב על רגל אחת או יושב איתך בכורסא/בכיסא
קצת פחות טוב, אבל עדיין טוב: התינוק עליך, ומוצקו יושב לא עליך אמנם, אבל צמוד אליך. כלומר, גופו צמוד אליך - לצידך, או צמוד לגב שלך. מכל מקום, [b]מגע צמוד[/b]. ואז עם יד אחת את יכולה לחבק, ללטף, לגרד, לדגדג וכו', וגם יכולה לשוחח איתו, לשיר לו, לשתוק איתו.

מקווה שמשהו ממה שכתבתי יעזור ולו במעט.

אני דווקא מזדהה עם התחושה שלך לגבי לקחת עזרה ...
מרגיש לי שבלי לעבור דרך הקושי אי אפשר באמת להגיע לעבר השני. כאילו, משהו גדול השתנה אצלכם במשפחה, את כבר לא אמא לילד אחד, יש עוד מישהו, קטן, מלא צרכים ואתם לאט לאט לומדים איך להתרחב ולהתמקם מחדש במשפחה הזו שיצרתם לכם. אם מישהו היה מתאר לך אתכם מהצד היה לך מאד ברור שאי אפשר לנוע במין טבעיות שכזו רגע אחד זה רק את ומוצקו והופס, זה את והוא והקטנצ'יק והכל כאילו כלום. זה עובר דרך הרבה שינויים, צעדים לכיוון כזה ולכיוון אחר, בהתחלה כתבתי "עושים טעויות" אבל איכשהו מרגיש לי שהמילה הזו לא נכונה, היא מכניסה את השיפוטיות הזו שלנו שצובעת כל דבר בציון: "טוב" או "רע" בעצם אין כאן טוב או רע יש כל הזמן תנועה, התפתחות, הדברים באמת באמת כל הזמן משתנים וזורמים, חלק אולי מהקושי זה שמה שהיה היום (תינוק רגוע שמאפשר להקריא סיפור תוך כדי חיבוק עם הגדול...) לא בהכרח יהיה גם מחר ועוד ועוד - אולי יתאים לך לנסות פעם בכמה זמן שיהיה מישהו בשעת ההשכבה ואז את עם הגדול והוא עם הקטן אבל בתחושה שלי, זה לא משהו שיכול להחזיק לאורך זמן.

אני כותבת כמובן הכל מהתחושות והניסיון שלי, אני מרגישה שהשקעתי הרבה אנרגיה בלנסות לעשות שהכל יהיה כמו קודם אבל אין שום קודם יותר, יש רק את העכשו והוא מכיל משתנים שלא היו ב"קודם" ...

שבת שלום {@

[u]אבל נראה לי שלקחת עזרה "רשמית" גם בשעות שמוצקו בגן וגם בשעות שהוא בבית זה קצת יותר מדי. גם בהתחשב במצבי היחידני. אני האמא ואני צריכה לנהל את שגרת היום.[/u]
שמעי, לא חסרות אמהות לא יחידניות שלוקחות אופר שתעזור להן כל היום :-P.

שימי לב גם, שלא הצעתי לקחת עזרה 24/24. הצעתי לקחת עזרה לחצי שעה נוספת ביום, לא כל יום, נניח בימים שאתם כן מבלים את כל אחה"צ לבדכם. זה עדיין ישאיר לך די והותר שעות להיות האמא ולנהל את שגרת היום. אני פשוט חושבת שזה יכול לשבור את מעגל הקסמים של הרבצות>כעס על מוצקו>תסכול של מוצקו (שקורא מחשבות, תשאלי את בשמת :-))>עוד הרבצות>עוד כעס וכו' וכו'.