קודם כל
על ההתמודדדות הלא פשוטה, ועל כך שאת חורגת ממנהגך ומבקשת עזרה.
השינויים שתיארת שקורים בחייכם הם שינויים גדולים ומהותיים, ודי הגיוני שהם יציפו אצל בתך קשיים מסוג כזה.
אני אשתף אותך בדרך שבה אני מתמודדת עם קשיים כאלה ואחרים מול בתי.
ככלל, אני מאמינה שהילדים שלנו "מעתיקים" את ההוויה שלנו, גם את זו
הקבועה והמתמשכת (למשל תכונה כמו נטיה לשלוט) וגם את זו
הרגעית (למשל תחושה זמנית של מתח).
ולכן, הדרך הכי אפקטיבית שאני מכירה להתמודדות עם מצבים כאלה, היא לפני שאני מנסה לפתור את הבעיה אצלה - קודם כל אני בודקת מה דורש התייחסות אצלי.
[זו לא משוואה מתמטית ואין כאן, לדעתי, התאמה של אחד לאחד, מה גם שיש בד"כ שני הורים ולא רק אחד "להעתיק" ממנו, וגם ילדים שונים במשפחה מעתיקים דברים שונים מההורים. מה שכן יש זה לרוב מתאם ברור בין הדינמיקה במשפחה / ביחסים בין ההורים / ההתנהלות של אחד ההורים - לבין הדרך בה הילד מתנהל, מרגיש ופועל, או כפי שחוזרים ומזכירים פה באתר - הילדים שלנו עשויים להוות עבורנו מראה, אם רק נרצה להביט בה].
לפני כמה ימים, למשל, לבת שלי היו יומיים קשים. היא הגיבה רוב הזמן ביללות ובבכי, והתנגדה לכל דבר כמעט.
אפשרות אחת שהיתה לי היתה לנסות לטפל בה, לנסות לשנות את ההתנהגות שלה ואת ההתייחסות שלה.
אפשרות אחרת היתה לבדוק אל מה או אל מי היא מגיבה בצורה כזאת, ואל זה להתייחס.
ברגע שהסתכלתי על זה ככה, זה היה די שקוף: היתה בנינו (בין בין זוגי לביני) מתיחות וכעס הדדי שמשכנו איזה יומיים בלי שניקינו אותם.
המתח הזה חילחל אליה והיא הגיבה. אני מנחשת (למרות שלא ממש חשוב לי למצוא את הקשר המאוד מדוייק) שהיא הרגישה חוסר ביטחון בתגובה למתיחות בין שנינו וניסתה להאחז במשהו.
בערב דיברנו וניקינו בינינו את מה שהיה נדרש לנקות (סתם מאבק שליטה שטותי, אגב) וזה פעל כמו קסם.
בבוקר היא קמה כמו חדשה. כל מה שהיה נעלם. וגם, כל המערכת יצאה מורווחת.
אני מספרת לך את כל זה, כדי להציע לך לבדוק, לפני הכל, מה עובר עלייך.
איך
את מגיבה לשינויים שתיארת? מה
את צריכה? מה יעשה
לך טוב? מה יקדם
אותך?
יש סיכוי לא רע שאם את תקבלי את מה שאת צריכה, גם הדברים אצלה ירגעו.
אחרי שהתייחסת לעצמך (או במקביל) יש מקום לדעתי לבחון גם את ההתייחסות שלך
אליה.
העצה הראשונה שאני תמיד נותנת לעצמי ביחסים שלי מול בתי היא - לא להתנגד. לקבל. להכיל.
כלומר, לא לנסות להתנגד אל מי שהיא ולא לנסות לשנות אותה ואת ההתנהגויות הללו. עם כל הקושי לקבל אגרסיביות והתפרצויות - זה מה שבתך צריכה עכשיו. קבלה.
כשאני כותבת לא להתנגד, אני
לא מתכוונת לומר שאת אמורה לשדר שאלו הן התנהגויות רצויות, אלא - לא לשדר לה שמשהו אצלה לא בסדר. לא לשפוט אותה.
זה לא פשוט ליישום. קשה מאוד אפילו. אבל זה בדיוק מה שהיא זקוקה לו כרגע.
מעבר לכך, כל התנגדות אל מי שהיא רק תעצים, לדעתי, את המצב. יש בכוחן של הקבלה וההכלה למסמס הרבה בעיות.
הצורך להכיל את ילדנו כפי שהם, ובייחוד את ההתנהגויות שהכי "מקפיצות" לנו, הוא בעיני אתגר מצמיח וגם מתגמל מאוד.
אני מאמינה שצעד כזה, כשהוא נעשה, הוא נעשה גם למען הילד, אבל גם למען ההורה עצמו.
הניסיון לקבל לא נתפס בעיני כ'הקרבה' שאני מקריבה למען מישהו אחר, אלא להיפך, אני רואה אותו כ'מתנה' שאני מעניקה לעצמי.
נדמה לי שאני צריכה עצות שיזכירו לי איזו אמא הייתי פעם
האם הדברים הללו יכולים לעזור לך להתחבר אל מי שאת?
קודם כל (()) על ההתמודדדות הלא פשוטה, ועל כך שאת חורגת ממנהגך ומבקשת עזרה.
השינויים שתיארת שקורים בחייכם הם שינויים גדולים ומהותיים, ודי הגיוני שהם יציפו אצל בתך קשיים מסוג כזה.
אני אשתף אותך בדרך שבה אני מתמודדת עם קשיים כאלה ואחרים מול בתי.
ככלל, אני מאמינה שהילדים שלנו "מעתיקים" את ההוויה שלנו, גם את זו [b]הקבועה[/b] והמתמשכת (למשל תכונה כמו נטיה לשלוט) וגם את זו [b]הרגעית[/b] (למשל תחושה זמנית של מתח).
ולכן, הדרך הכי אפקטיבית שאני מכירה להתמודדות עם מצבים כאלה, היא לפני שאני מנסה לפתור את הבעיה אצלה - קודם כל אני בודקת מה דורש התייחסות אצלי.
[זו לא משוואה מתמטית ואין כאן, לדעתי, התאמה של אחד לאחד, מה גם שיש בד"כ שני הורים ולא רק אחד "להעתיק" ממנו, וגם ילדים שונים במשפחה מעתיקים דברים שונים מההורים. מה שכן יש זה לרוב מתאם ברור בין הדינמיקה במשפחה / ביחסים בין ההורים / ההתנהלות של אחד ההורים - לבין הדרך בה הילד מתנהל, מרגיש ופועל, או כפי שחוזרים ומזכירים פה באתר - הילדים שלנו עשויים להוות עבורנו מראה, אם רק נרצה להביט בה].
לפני כמה ימים, למשל, לבת שלי היו יומיים קשים. היא הגיבה רוב הזמן ביללות ובבכי, והתנגדה לכל דבר כמעט.
אפשרות אחת שהיתה לי היתה לנסות לטפל בה, לנסות לשנות את ההתנהגות שלה ואת ההתייחסות שלה.
אפשרות אחרת היתה לבדוק אל מה או אל מי היא מגיבה בצורה כזאת, ואל זה להתייחס.
ברגע שהסתכלתי על זה ככה, זה היה די שקוף: היתה בנינו (בין בין זוגי לביני) מתיחות וכעס הדדי שמשכנו איזה יומיים בלי שניקינו אותם.
המתח הזה חילחל אליה והיא הגיבה. אני מנחשת (למרות שלא ממש חשוב לי למצוא את הקשר המאוד מדוייק) שהיא הרגישה חוסר ביטחון בתגובה למתיחות בין שנינו וניסתה להאחז במשהו.
בערב דיברנו וניקינו בינינו את מה שהיה נדרש לנקות (סתם מאבק שליטה שטותי, אגב) וזה פעל כמו קסם.
בבוקר היא קמה כמו חדשה. כל מה שהיה נעלם. וגם, כל המערכת יצאה מורווחת.
אני מספרת לך את כל זה, כדי להציע לך לבדוק, לפני הכל, מה עובר עלייך.
איך [b]את[/b] מגיבה לשינויים שתיארת? מה [b]את[/b] צריכה? מה יעשה [b]לך[/b] טוב? מה יקדם [b]אותך?[/b]
יש סיכוי לא רע שאם את תקבלי את מה שאת צריכה, גם הדברים אצלה ירגעו.
אחרי שהתייחסת לעצמך (או במקביל) יש מקום לדעתי לבחון גם את ההתייחסות שלך [b]אליה.[/b]
העצה הראשונה שאני תמיד נותנת לעצמי ביחסים שלי מול בתי היא - לא להתנגד. לקבל. להכיל.
כלומר, לא לנסות להתנגד אל מי שהיא ולא לנסות לשנות אותה ואת ההתנהגויות הללו. עם כל הקושי לקבל אגרסיביות והתפרצויות - זה מה שבתך צריכה עכשיו. קבלה.
כשאני כותבת לא להתנגד, אני [b]לא[/b] מתכוונת לומר שאת אמורה לשדר שאלו הן התנהגויות רצויות, אלא - לא לשדר לה שמשהו אצלה לא בסדר. לא לשפוט אותה.
זה לא פשוט ליישום. קשה מאוד אפילו. אבל זה בדיוק מה שהיא זקוקה לו כרגע.
מעבר לכך, כל התנגדות אל מי שהיא רק תעצים, לדעתי, את המצב. יש בכוחן של הקבלה וההכלה למסמס הרבה בעיות.
הצורך להכיל את ילדנו כפי שהם, ובייחוד את ההתנהגויות שהכי "מקפיצות" לנו, הוא בעיני אתגר מצמיח וגם מתגמל מאוד.
אני מאמינה שצעד כזה, כשהוא נעשה, הוא נעשה גם למען הילד, אבל גם למען ההורה עצמו.
הניסיון לקבל לא נתפס בעיני כ'הקרבה' שאני מקריבה למען מישהו אחר, אלא להיפך, אני רואה אותו כ'מתנה' שאני מעניקה לעצמי.
[u]נדמה לי שאני צריכה עצות שיזכירו לי איזו אמא הייתי פעם[/u]
האם הדברים הללו יכולים לעזור לך להתחבר אל מי שאת? :-)