על ידי מיכל_בר* » 04 אוגוסט 2008, 00:01
ובכן, איך זה התחיל?
מזה ימים אחדים היו לי צירים פה ושם, כאלה שלא כואבים.
ביום שישי הם כבר נהיו כואבים. כאלה שלא ניתן להמשיך לדבר/לתפקד רגיל. פזורים באי סדירות ופעם בהרבה זמן.
עשיתי ספונג'ה, כביסה, הכנתי את המיטה.
אלי ניפח את הבריכה. הפעם, בניגוד ללידה של אייל, הצטיידנו במשאבה חשמלית קטנה. אלי כמעט הוציא את נשמתה כשניפח את הבריכה בשוונג אחד, למען הספק לפני כניסת השבת. (אלי שומר, אני לא).
דיברתי עם טובה המיילדת. היא היתה בדרכה ללידה באיזור השרון.
לאחר התלבטויות, הזמנתי את הורי לבוא לקחת את הילדים, אור (6) ואייל (שנה וחצי). התלבטויות לגבי המועד, לא לגבי עצם העניין. הם הגיעו ביום שישי בערב.
הצירים הכואבים המשיכו והסתדרו בתדירות של פחות או יותר 7 דקות. עדיין, ולמעשה בכל שלבי הלידה, לא היתה להם סדירות קבועה. וגם העוצמה היתה משתנה.
בלילה הזמנתי את תמר, הדולה. עזרה לי להעביר את הזמן ואת הצירים. הכנתי כדורי בצק ממולאים זיתים (שתיכננתי להכין ביחד עם אור). הם היו מוכנים בשלוש וחצי לפנות.
הלכתי לישון. להפתעתי, הצלחתי. הצירים היו תדירים פחות תוך כדי, ונכון שלא היה ממש נעים לקבל אותם על המיטה אבל היה נסבל.
ירידת המים החלה לפנות בוקר, באיטיות.
קמתי סופית בסביבות תשע בבוקר. בשעות הקרובות הצירים נשארו בתדירות משתנה של, אולי, חצי שעה בממוצע. בהדרגה הם חזרו לתדירות ממוצעת של 7 דקות. עוצמתם גדלה, ובצהריים כבר ממש כאב לי - עד כדי בכי (מה שלא היה בלידה הקודמת, לפני שנה וחצי, בדיוק באותו מקום).
העברתי אותם שעונה על הכדור, שעונה על כריות, שעונה על תמר.
שלושה מפתחות שעזרו לי במהלך הצירים: נשימה, תנועה, קולות בנשיפה.
תמר פינקה אותי במסז'. ביקשתי ממנה לפרק אותי, בעיקר באיזור השכמות. היה מעולה.
בשעה ארבע הגיעה טובה המיילדת. כמו בלידה של אייל, היא הגיעה מצויידת בבעלה הרופא, אהרון, על תקן האסיסטנטית. אהרון, נשמה טובה שכמותו, זכר מהלידה הקודמת שאני לא מוצאת אותו נחוץ במהלך הלידה עצמה, וישב בסבבא בגינה עם ספר. אחרי הלידה הוא נכנס לתפקיד ובעדינות מופלאה טיפל בי וברך הנולד.
ובכן: הצירים ממש כואבים. טובה בישרה: פתיחה 5, מחיקה 90 אחוז. קצת התאכזבתי. נכנסתי לבריכה (בסלון). זה הקל. מידי ציר זינקתי לזרועות אלי או תמר, עומדת על הברכיים. הצטערתי שאלי לא ניפח כמעט את רצפת הבריכה, זה היה לא נוח בברכיים.
מוסיקה התנגנה סביב השעון. הכנתי ערימה של דיסקים, ותמר תיפעלה.
<<קטני עלי, יונק עכשיו. שונאת שהוא מול המחשב!>>
סיר החמין שעמד על הפלטה, ואשר אלי הכין ביום שישי והיה חשש שלא ימצא לו שימוש רב לנוכח הפיכת הבית לבית יולדות, זכה לתשואות בקרב הנוכחים. כולם (חוץ ממני, כמובן, בכל זאת, שעועית...) חגגו עליו.
גם השוקולדים היו במקום.
בכלל, צריך אוכל וכיבודים, ליולדת כמו גם לצוות.
ושתייה. משהו טעים. תמר קנתה לי איזה מיץ טעים והגישה לי כוס אחרי כוס.
כשהגיע הדיסק של פינק פלויד, הצד האפל של הירח, אז כשהגיע הקטע הענק שלשמו התכנסנו, זה עם הנשים הצורחות, הרגשתי שתיכף יהיה לחץ. זאת אומרת יתחילו הלחיצות.
ואכן, זמן קצר אחרי. ל-ו-ח-ץ בטירוף. מרגישה שהכל שם מתפקע.
היה חשוב במיוחד שטובה תגן על הפרינאום, לאור היסטוריה של היקרעויות. מצד שני, קצת מסובך להגיע לשם, כשאני בתוך הבריכה.
בלידה הקודמת טובה ביקשה מראש שאלד על המיטה, לא במים. הפעם היא איפשרה לי להישאר במים. היא נכנסה לבריכה ובציר-לחץ הבא, שהיה למעשה מסכת של צירי-לחץ, פקדה עלי לא ללחוץ. נשימות כלבלב.
לחץ עצום מבפנים. תינוקי מבקש לפרוץ החוצה. אני נושפת כמו כלבלב ומדברת על עצמי: תיכף זה נגמר. זה הסוף. מאמץ אחרון. לא ללחוץ. לא ללחוץ. לא ללחוץ.
היו לחיצות קטנות-בינוניות, שלא שלטתי עליהן.
ואז, כן אז, הראש יצא. ואחר כך הגוף.
ואני הייתי בתוך ההלם של הכאב, והמאמץ, ולידי עכברון קטן ורטוב, רגוע הרבה יותר ממני. מחובר אלי בחבל חלקלק.
קטני נולד.
ובכן, איך זה התחיל?
מזה ימים אחדים היו לי צירים פה ושם, כאלה שלא כואבים.
ביום שישי הם כבר נהיו כואבים. כאלה שלא ניתן להמשיך לדבר/לתפקד רגיל. פזורים באי סדירות ופעם בהרבה זמן.
עשיתי ספונג'ה, כביסה, הכנתי את המיטה.
אלי ניפח את הבריכה. הפעם, בניגוד ללידה של אייל, הצטיידנו במשאבה חשמלית קטנה. אלי כמעט הוציא את נשמתה כשניפח את הבריכה בשוונג אחד, למען הספק לפני כניסת השבת. (אלי שומר, אני לא).
דיברתי עם טובה המיילדת. היא היתה בדרכה ללידה באיזור השרון.
לאחר התלבטויות, הזמנתי את הורי לבוא לקחת את הילדים, אור (6) ואייל (שנה וחצי). התלבטויות לגבי המועד, לא לגבי עצם העניין. הם הגיעו ביום שישי בערב.
הצירים הכואבים המשיכו והסתדרו בתדירות של פחות או יותר 7 דקות. עדיין, ולמעשה בכל שלבי הלידה, לא היתה להם סדירות קבועה. וגם העוצמה היתה משתנה.
בלילה הזמנתי את תמר, הדולה. עזרה לי להעביר את הזמן ואת הצירים. הכנתי כדורי בצק ממולאים זיתים (שתיכננתי להכין ביחד עם אור). הם היו מוכנים בשלוש וחצי לפנות.
הלכתי לישון. להפתעתי, הצלחתי. הצירים היו תדירים פחות תוך כדי, ונכון שלא היה ממש נעים לקבל אותם על המיטה אבל היה נסבל.
ירידת המים החלה לפנות בוקר, באיטיות.
קמתי סופית בסביבות תשע בבוקר. בשעות הקרובות הצירים נשארו בתדירות משתנה של, אולי, חצי שעה בממוצע. בהדרגה הם חזרו לתדירות ממוצעת של 7 דקות. עוצמתם גדלה, ובצהריים כבר ממש כאב לי - עד כדי בכי (מה שלא היה בלידה הקודמת, לפני שנה וחצי, בדיוק באותו מקום).
העברתי אותם שעונה על הכדור, שעונה על כריות, שעונה על תמר.
שלושה מפתחות שעזרו לי במהלך הצירים: נשימה, תנועה, קולות בנשיפה.
תמר פינקה אותי במסז'. ביקשתי ממנה לפרק אותי, בעיקר באיזור השכמות. היה מעולה.
בשעה ארבע הגיעה טובה המיילדת. כמו בלידה של אייל, היא הגיעה מצויידת בבעלה הרופא, אהרון, על תקן האסיסטנטית. אהרון, נשמה טובה שכמותו, זכר מהלידה הקודמת שאני לא מוצאת אותו נחוץ במהלך הלידה עצמה, וישב בסבבא בגינה עם ספר. אחרי הלידה הוא נכנס לתפקיד ובעדינות מופלאה טיפל בי וברך הנולד.
ובכן: הצירים ממש כואבים. טובה בישרה: פתיחה 5, מחיקה 90 אחוז. קצת התאכזבתי. נכנסתי לבריכה (בסלון). זה הקל. מידי ציר זינקתי לזרועות אלי או תמר, עומדת על הברכיים. הצטערתי שאלי לא ניפח כמעט את רצפת הבריכה, זה היה לא נוח בברכיים.
מוסיקה התנגנה סביב השעון. הכנתי ערימה של דיסקים, ותמר תיפעלה.
<<קטני עלי, יונק עכשיו. שונאת שהוא מול המחשב!>>
סיר החמין שעמד על הפלטה, ואשר אלי הכין ביום שישי והיה חשש שלא ימצא לו שימוש רב לנוכח הפיכת הבית לבית יולדות, זכה לתשואות בקרב הנוכחים. כולם (חוץ ממני, כמובן, בכל זאת, שעועית...) חגגו עליו.
גם השוקולדים היו במקום.
בכלל, צריך אוכל וכיבודים, ליולדת כמו גם לצוות.
ושתייה. משהו טעים. תמר קנתה לי איזה מיץ טעים והגישה לי כוס אחרי כוס.
כשהגיע הדיסק של פינק פלויד, הצד האפל של הירח, אז כשהגיע הקטע הענק שלשמו התכנסנו, זה עם הנשים הצורחות, הרגשתי שתיכף יהיה לחץ. זאת אומרת יתחילו הלחיצות.
ואכן, זמן קצר אחרי. ל-ו-ח-ץ בטירוף. מרגישה שהכל שם מתפקע.
היה חשוב במיוחד שטובה תגן על הפרינאום, לאור היסטוריה של היקרעויות. מצד שני, קצת מסובך להגיע לשם, כשאני בתוך הבריכה.
בלידה הקודמת טובה ביקשה מראש שאלד על המיטה, לא במים. הפעם היא איפשרה לי להישאר במים. היא נכנסה לבריכה ובציר-לחץ הבא, שהיה למעשה מסכת של צירי-לחץ, פקדה עלי לא ללחוץ. נשימות כלבלב.
לחץ עצום מבפנים. תינוקי מבקש לפרוץ החוצה. אני נושפת כמו כלבלב ומדברת על עצמי: תיכף זה נגמר. זה הסוף. מאמץ אחרון. לא ללחוץ. לא ללחוץ. לא ללחוץ.
היו לחיצות קטנות-בינוניות, שלא שלטתי עליהן.
ואז, כן אז, הראש יצא. ואחר כך הגוף.
ואני הייתי בתוך ההלם של הכאב, והמאמץ, ולידי עכברון קטן ורטוב, רגוע הרבה יותר ממני. מחובר אלי בחבל חלקלק.
קטני נולד.