[url=http://www.haaretz.co.il/magazine/ayelet-shani/1.1935316]למות בהוספיס[/url] ראיון מרגש ומלא שאר רוח עם רופא שמסייע לחולים ולבני משפחותיהם להיפרד.

לא יודעת לאן לקשר - משהו מרגש. מזכיר לי טיפול נאות ביילודים.
[url=http://newoldage.blogs.nytimes.com/2010/08/03/an-alternative-to-the-feeding-tube/?src=twt&twt=nytimeshealth]אלטרנטיבה לצינור ההזנה, למנותקים מהמכשירים[/url]

[u]שהמערכת הרפואית למדה לקבל את המוות כחלק מהחיים[/u]
נראה לי שהחיים הם חלק מהמוות - המוות כ"כ ארוך והחיים כ"כ קצרים @}

תנחומי למשפחה שבחרה להפרד מיקירתם בדרך כל כך אישית ומיוחדת.
[u]אני כלל לא ידעתי שקיימת מערכת תמיכה שכזאת. שמחתי לשמוע שכן. או שאולי זאת לא מערכת אלא רופאה אחת עם לב וניסיון.[/u]
הוספיס בית. מערכת שאמורה לתת תמיכה לחולה הנוטה למות ולמשפחתו בעיקר בבית. הליווי נמשך גם בבית החולים בעת הצורך. אחת מהמערכות שהתפתחה בשנים האחרונות ברפואה הקונבנציונאלית ומייצגת את הפן העוזר ולא המרפא. אני רואה משהו יפה בכך שהמערכת הרפואית למדה לקבל את המוות כחלק מהחיים ולא להלחם בו במקום שבו המלחמה אבודה מראש, ומטרתה להקל על המטופל. זה כמובן בינתיים קצה הקרחון ולא מייצג את כלל המערכת.

חזרתי עכשיו מניחום אבלים בביתה של משפחה שביתם בת החמש נפטרה ממחלה ניוונית. ההורים בחרו עבור ביתם למות בבית ללא שום צינור או תרופה שיאריכו את חייה, האם לי סיפרה על הליווי המקצועי - רפואי אותו קיבלה (איך להקל על כאבים באמצעות מדבקות מורפיום, איך לגרום להרדמה באמצעות תרופות וכו') אפילו סיפרו לה איך זה בערך ייגמר והמליצו לה לשמור את הילדה ישנה (באמצעות תרופות) כדי שהפסקת הנשימה לא תהיה כרוכה בסבל של חנק. גם אמרו להם שהרבה אנשים לא עומדים בזה וכאשר מגיע רגע האמת הם כן לוקחים את יקירם למות (או לנסות להאריך את חייו או להפחית את סיבלו) בבית חולים. ההתכוננות הזאת הזכירה לי באיזה שהוא אופן התכוננות ללידה (לא במובן של הפריטים אותם מכינים אלא מבחינת הציפייה). אני כלל לא ידעתי שקיימת מערכת תמיכה שכזאת. שמחתי לשמוע שכן. או שאולי זאת לא מערכת אלא רופאה אחת עם לב וניסיון.
רציתי לספר גם על אחת האחיות אשר ממש התעלמה מנוכחותה של הבת הגוססת בחדר ההורים. אמה נסתה מידי פעם לרמוז לה ולהסב את תשומת ליבה לאחותה הגוססת ולא הבינה מדוע היא מתעלמת (אחות אחרת , צעירה יותר כל הזמן חיבקה ונישקה אותה). לאחר המוות סיפרה אותה אחות לפסיכולוג בית הספר עד כמה היא מצטערת שלא נפרדה מאחותה כראוי. אותו פסיכולוג אמר לילדה שהיא לא נפרדה ממנה באופן מילולי או פיזי פשוט כי היא לא רצתה שהאחות תלך ואם היתה נפרדת זה היה כמו לתת לאחות רשות למות ולעזוב ולמעשה זה היה כאילו היא מוותרת על אחותה. והיא עדיין לא ויתרה.
אהבתי את ההסבר הפשוט והמחזק של הפסיכולוג ואני לוקחת איתי משהו מהמשפחה הזאת.

הדף מאוד ריגש אותי.
אני מרגישה שאני חוזרת על עצמי, כתבתי את זה כבר בדפים אחרים, אבל בספר "סרטן כנקודת מפנה" (מאת לארי לה-שאן) יש פרק שלם על חוויית מוות טובה, ואיך להגיע אליה. הוא כותב את זה כפסיכולוג, ולא מתייחס כל כך לצדדים הרפואיים והטכניים, אבל מתאר מאוד יפה את הצורך של האדם להשלים ולסכם את החיים שלו, ואיך אפשר לעזור לו בזה, וכמה שחוויית המוות חשובה גם לאנשים הקרובים לאדם הגוסס.

הוא מתאר את העבודה שלו עם חולי סרטן, שברגע שהם החליטו (ביחד אתו) שהם גוססים, והגיע הזמן לחדול מהמאבק למען החיים ולהתכונן למיתה, הוא עזר להם לסכם את חייהם, להשלים עם הנקודות הכאובות הבלתי נמנעות, ולעשות טקס פרידה מהחיים, שיכלול את האלמנטים האהובים עליהם ביותר.
חולה אחת כזאת מתה שעות ספורות לאחר הטקס, בשלווה, ללא כאבים.

גם הרופא שכתב את "רפואה, אהבה וניסים", מתאר רגעי מוות של אנשים, והוא גם כותב משהו על הצורך שבני המשפחה "ישחררו" את האדם הגוסס, יבטיחו לו שהם אוהבים אותו ונותנים לו רשות למות אם הוא רוצה, ושלפעמים אנשים גוססים (שכבר היו די חסרי הכרה) הגיבו לאמירה כזאת, ומתו תוך דקות.

אני מאוד מזדהה עם החיבור בין הלידה למוות. משניהם אנחנו מפחדים. וכל כך לא בצדק.
סבתא שלי חיכתה עד שאני אסע לחו"ל, ואז מתה כשלא יכולתי להיות לידה. אני בטוחה שהיא עשתה את זה (לפחות חלקית) למעני, כי היא ידעה שיהיה לי קשה. או, כן, היא ידעה. אפילו במותה היא הצליחה לעשות משהו בשבילי. כל כך אופייני לה...

שלום פלונית יקרה,
ספרי לנו קצת על עצמך. אנחנו אוהבים אנשים ואוהבים לתת אהבה.
ספרי הכל.
(())

יקרה (איך קוראים לך?),
את רוצה אולי לספר יותר על עצמך? {@
יש הורים שלא מראים לילדים אהבה, אבל כן מאוד דואגים להם.
יכול להיות שהוריך כאלה?

לפלונית אלמונית מפ"ת,
נשמע שמאוד קשה לך ((_))
אשמח אם תמשיכי לספר קצת על עצמך. מדוע את חושבת שלא אוהבים אותך?

טרה

אני רוצה למות אני מפ"ת ואין בבית האהבה ואני רק בת 10 כולם לא אוהבים אותי בייי אבל אני הוכת לדבד

תודה חגית, מקווה שתתחזקו ותמשיכו להיזכר בסבתא החמודה והנפלאה.

[u]משיחות עם החברות של אמי מתברר שכולן עכשיו רוצות למות בכבוד ולחתום בלילך.[/u]
תראי כמה שסבתא שלך נפלאה - אפילו במותה היא עושה טוב לאחרים.

[u]תודה רבה לך חגית שפתחת את הדף הזה ושיתפת אותנו.[/u]

תודה רבה לך חגית שפתחת את הדף הזה ושיתפת אותנו.
אמא שלי מאושפזת בגיהה חזה שבועיים. היא לא זקנה, רק בת 67.
לפעמים אני חושבת על האפשרות לקחת אותה הבייתה, לשים אותה על תזונה של פירות וניקוי, שתראה פה טבע, וכפר, ואת הבת שלה, והנכדה שלה, ושאז יעבור לה הדכאון וישוב לה החיוך אל השפתיים. טוב, זה לא הנושא של שדף. אולי גם אני צריכה לפתוח דף תמיכה.

השותף שלי למסע החיים אומר עליה שהיתה לה אוזן קשבת ועיצה אוהבת.
היא פשוט היתה כ"כ חמודה.

אני לא יודעת. לכאורה הכל בסדר, הילדות מעסיקות ואמי מתפקדת כרגיל. ההרגשה בהתחלה של סיוט שתיכף ייגמר והכל יחזור לקדמותו מתחלפת בכעס והדחקה.
בשבת הייתי בדירה שלה עם בתי הקטנה כדי להוציא את הדברים מהמקרר. החדר שלי עם הפוסטר של החיפושיות על כל הקיר עדיין מחכה לי כבר 20 שנה והדברים שסבתי השתמשה בהם יום יום נמצאים כרגיל והריח המיוחד של הדירה שלה עדיין שם וזה היה פשוט נורא ובכיתי נורא והקטנה, שנה ועשרה, שאלה אותי כל הזמן אמא למה את בוכה כך שלא ממש יכולתי לשקוע לתוך זה. היא גם אמרה שנלך אז הלכנו.
לאמי יש חברות טובות שעוזרות לה עכשיו והיא גם כל הזמן לוקחת טיפות באך שבעצם הבאתי לסבתי וזה כנראה גם עוזר לה ואנחנו עדיין מחכים להסתגלות למצב החדש והמוזר הזה.

חגית, מה שלומך ומה שלום אמא והמשפחה?

משתתפת בצערך, חגית. (())

עצוב. עצוב. )-:
סבתא שלי מאוד חסרה, אבל מבחינת המקום הפיזי, מה שמעניין זה שבבית שלי היא ממשיכה לתפוס מקום פיזי כי יש אצלי כמה רהיטים אהובים שלה, וגם אצל אבא שלי, דודה שלי ובנות הדודה שלי, ככה שגם ביקורים אצלם מכילים תמיד זכר לסבתא (זכר מנחם ואהוב).

עצוב. :-( (())

אני מרגישה כאילו ניסגר לי חדר בלב. זה מקום שאני ממש לא רוצה להכנס אליו. עברנו ליד הבית של סבתא ויש שם שלט ועל הדלת של הבית של אמי גם יש את הדף הזה ופתאום זה נהיה כ"כ לא מציאותי כל העניין. לחשוב שסבתא שלי לא נמצאת שם כבר. להרגיש שהיא כ"כ חסרה בין כל האנשים. כבר אין עם מי לשוחח שיחה חכמה עם הומור. אני חושבת שהיא היתה האחרונה מאלה שאני מכירה מהדור הזה.

תודה לכולכם, בריאות ושמחה תמיד עד 120.

היום היתה הלוויה. חמותי הזהירה אותי מפורשות לא לקחת את הילדות. כמובן לקחנו אותן. היה נחמד לראות שגם בת דודתי הביאה את הקטנה שלה שהיא בגיל של הגדולה שלי. היינו בבית ההספד אבל עד שהגענו למכונית שלנו כדי לנסוע אחרי אוטו החברה קדישא הם אבדו לנו ואנו בטעות נסענו אחרי אוטו אחר ונתקענו בפקק - לא יאומן כמה הומה הר המנוחות - ואח"כ טעינו בשבילים ועד שהגענו כבר הכל נגמר ואמי ניסתה למצוא אותנו בפלאפון השני ועל זה נאמר הכל מאלוהים.
אמי לא האמינה שבאו כ"כ הרבה אנשים.
אח"כ נסענו עם אמי וחברתה אליה הביתה. בכלל שכחנו שכולם באים אחרי הלווייה. מזל שהחברות שלה דאגו שיהיו מלוחים ובוטנים (!). גם קפצנו למכולת להביא עוד דברים שהיו מיותרים בסוף.
בדרך הביתה חזרה בחושך, כשחלפנו על פני טנדר גדול הגדולה אמרה שנדמה לה שהיא רואה שם גופה! אוי. אני מקווה שלא תהיה לה טראומה מכל העניין, כמו שחמותי הזהירה אותי.

משיחות עם החברות של אמי מתברר שכולן עכשיו רוצות למות בכבוד ולחתום בלילך.

[u]אני לא רוצה שילדי יצטרכו כך לטפל בי, זה נראה לי קשה מנשוא[/u] יש תפילה שאנו מתפללים על זה "אל תשליכינו לעת זקנה, ככלות כוחינו"

(())

[u]יהי זכרה ברוך[/u]
@}

יהי זכרה ברוך.

[u]מצטרפת למודים לך על העלאת הנושא הזה[/u]
@}

(())

(())

[u]יהי זכרה ברוך[/u]
{@

יהי זכרה ברוך.
מצטרפת למודים לך על העלאת הנושא הזה, שקל יותר להתעלם מקיומו, אבל עדיף להיות מודעים להתכונן.
ויותר מזה - חשוב לדבר על זה, לא להסתיר.
זה שוב דומה למה שאנחנו תמיד אומרים פה "לא להסתיר מנשים צעירות את הקשיים הצפויים להן אחרי הלידה"

[hr]
אני קוראת את הדף הזה עכשיו לראשונה, ורוצה להתיחס לשני דברים (בפרט בשביל [po]דנה ה[/po] ו-[po]סיוננ דה[/po])

[u]פתאום מתחילות תופעות גופניות שלא יודעים מה לעשות[/u]
סוגיה דומה עלתה אצל חברים בעקבות אירוע מוחי - האבא השתחרר הביתה, והם לא קיבלו שום הדרכה - למה לצפות, איך להתנהג, איך להגיב...
הייתי רוצה שיהיה קיים איזה "ספר הדרכה".

[u]האם רק בני האדם מודעים למותם, או גם החיות? איזה עונש זה לדעת את זה.[/u]
דווקא נראה, מסיפורך על סבתך (והתיאור של "החליטה לסגור את הבאסטה"), שהידיעה לא הייתה עונש עבורה. {@

_תנוחמו מהשמיים.
תודה לך, חגית , ששתפת אותנו.
חיבוק חזק.
ואנו עוד כאן בשבילך._

תנוחמו מהשמיים.
תודה לך, חגית , ששתפת אותנו.
חיבוק חזק.
ואנו עוד כאן בשבילך.

[u]יהי זכרה ברוך[/u] (())

(())

_איזו הקלה מבורכת בשבילה, ולמרות הצער הרב אני מניחה שגם בשבילכם.
אני חושבת שעשיתם כולכם את שהיה עליכם לעשות. שנהגתם כשורה.
שלא הארכתם את סבלה יותר מדי.
יהי זכרה ברוך_

[u]יהי זכרה ברוך[/u]

הדף הזה מעלה משקעים כל כך קשים. טוב ששיתפת כאן, חגית. תודה.

(())

שולחת לך כוח וניחומים.

[u]יהי זכרה ברוך[/u]
(())

(())

איזו הקלה מבורכת בשבילה, ולמרות הצער הרב אני מניחה שגם בשבילכם.
אני חושבת שעשיתם כולכם את שהיה עליכם לעשות. שנהגתם כשורה.
שלא הארכתם את סבלה יותר מדי.
יהי זכרה ברוך.
|נר|

[u]יהי זיכרה ברוך[/u]
(())

גם(()) ממני....

[u]יהי זיכרה ברוך[/u]

(())

(())

מלפנות בוקר סבתי פקחה את עיניה.

היום, יום שישי, בשעה 11:30 תם ונישלם.
יהי זיכרה ברוך @} |L| @}

חגית,
גם כתיבת צוואה ברוח לילך, איננה פוטרת מהזמנת משטרה במקרה של מוות בבית, ללא חתימה של רופא על תעודה פטירה. הצוואה הזו רלוונטית יותר למקרים של מניעת טיפול רפואי שעשוי להאריך את החיים (החייאה, למשל). מנסיוני, רופאים במחלקה פנימית מכבדים בקשה של המשפחה להמנע מהחייאה אבל חשוב לפנות אליהם מראש. אולי עכשיו זה הזמן המתאים לעשות זאת.
יתכן שסבתך זקוקה לעוד זמן להפרד, לשחרר ולסגור עניינים.
נסו לאפשר לה את הזמן הזה, בנוכחותכן השקטה.
אינני יודעת אם אני מצליחה לבטא בכתיבה את נוכחותי המלווה אתכן, אבל חשוב לי שתדעי שכך אני מרגישה.

נועה,
[u]אני לא רוצה שילדי יצטרכו כך לטפל בי, זה נראה לי קשה מנשוא.[/u] לפעמים זה השיעור המדוייק שצריך ללמוד. להיות תלוי ונזקק ולא רק חזק ועוזר לאחרים. החברה מעבירה מסר לפיו להיות תלוי זה דבר בזוי ורע. כל מקרה התאבדות של זוג קשישים, שלא רצו לפול לטורח, זוכה להילה הירואית. בעיני זה טבעי ואפילו חשוב ללמוד להעזר.

@}

תודה @}

בלילה היה לסבתא ממש קשה ואמא ביקשה שיתנו לה עוד מורפיום אבל הרופא אמר שאם הוא יתן לה עכשיו היא תמות. בבוקר נתנו לה עוד.

[u]שולחת לכן כוח ומחשבה טובה.[/u]
גם אני.

אחותי הודיעה לי עכשיו שהיא החליטה לבוא לארץ בלי הילדים לשבועיים. הקטן בן שש וחצי והגדול בן שלוש עשרה. אבל היא לא תוכל להגיע לפני יום שני.

תודה לכם מקרב לב.
אכן ניכנסתי לעמותת לילך אבל הדבר היחידי שהבנתי מהם זה שפשוט צריך לכתוב את זה בצוואה. אני אעביר את זה לאמי. אני תוהה אם יש עמותה שעוזרת כשאין צוואה ומבחינה מעשית יותר, כמו למשל לתת זריקות.
[po]סיוננ דה[/po], לא מצאתי באתר את המסמך הזה. סבתי באשפוז מהסיבה היחידה שאמא שלי לא מסוגלת לתת לה זריקות ואין מי שיתן לה. אני הייתי מוכנה לעשות זאת אבל אמי לקחה אותה לביה"ח בלי להגיד לי כי היא ניבהלה נורא מצעקות הסבל של סבתי. אמא שלי טיפלה בה יופי, החליפה לה חיתולים ולא עוזבת אותה יותר משעה וחצי ביום, וזה רק כשחברים מחליפים אותה.
לסבתי יש לב חזק, עובדה שהיא הגיעה בגללה לגיל 97 בצלילות ובריאות בדר"כ. אמי מייחסת את זה לנגינתה בפסנתר כל הזמן.
יכול להיות שהיא מחכה לאחותי שאמורה היתה לבוא לביקור עם הילדים מאוסטרליה, אבל ביטלה כדי לא להעמיס על אמי. אני אבקש ממנה להיפרד ממנה בטלפון.

[u]אולי הדבר הכי חשוב להם זה לא להיות טרחה על המשפחה ומעדיפים את "יסורי בית החולים" על להוות נטל. אולי הפחד הגדול ביותר שלהם הוא שהילדים שלהם יצטרכו להחליף להם חיתול, או שיראו אותם ברגעי הגסיסה.[/u]
אוי, [po]סיוננ דה[/po] אני קוראת אותך ובדיוק חושבת על זה..... אני לא רוצה שילדי יצטרכו כך לטפל בי, זה נראה לי קשה מנשוא.
[url=http://www.lilach.org.il/about.htm]עמותת לילך[/url]

[u]אוף. כל פעם שאת כותבת כאן אני נכנסת לקרוא ומקווה שבאת לספר שסוף סוף היא הגיעה אל המנוחה המיוחלת.[/u]
גם אני.
הייתי רוצה לדעת מאין אנחנו באים ולאן הולכים. האיש שלי מאמין שיש התחלה וסוף. זה נראה לי כל כך לא הגיוני. אני לא מכירה שום דבר בחיים שמגיע מכלום ונעלם לגמרי. מי יודע?!

חגית יקרה,
מה שלומך? מה שלום סבתא ואמא?
שולחת לכן כוח ומחשבה טובה.
לך ולאמא - כוח להמשיך ולתמוך, כוח לעמוד במצב הזה של לראות נפש אהובה סובלת.
ולסבתא - כוח לעזוב, כוח להיפרד, כוח להצליח להתחמק מן הגוף ולהמשיך הלאה בדרכה.

חגית
מוצאת את עצמי חושבת עליכן במהלך היום.
חושבת על המשמעות של הטיפול, הקירבה והמגע.
הזכות הגדולה שקיבלתן - להפרד.
העמותה שאמא שלך דיברה עליה נקראת "לילך". סבתא שלי הקפידה באדיקות לתרום להם כסף, ופיזרה בכל רחבי הבית עדויות על חברותה בה.
חיבוק חם

(())

אוף. כל פעם שאת כותבת כאן אני נכנסת לקרוא ומקווה שבאת לספר שסוף סוף היא הגיעה אל המנוחה המיוחלת. :-(

(())

לא מזמן התגלגל לידי חזר המנהל הכללי של מדינת ישראל ומשרד הבריאות בנושא - הנחיות לשימוש בייפוי כוח לפי חוק זכויות החולה.
במסמך זה יש אפשרות של כל אדם להסמיך אדם אחר כבא כוחו ולהסכים או לסרב לכל טיפול רפואי שיוצע. רק לשם מידע.
ניתן למצוא את המסמך הזה באתר של משרד הבריאות www.health.gov.il תחת "חוזרים".
טוב לדעת שיש אפשרות כזו.
אני רוצה להצטרף למי שכתב שכדי לך לבקר אותה (למרות שאני רואה שכבר היית שם) ורק משום הספק שאולי היא מחכה לך ורוצה להפרד ממך.
שוב אני חושב על עצמי. אני שואל את עצמי איך להכנס למקום הזה של "קשישים הנוטים למות באישפושים מיותרים". מה הסיבות שהם מגיעים לבית חולים?
באישהו מקום אני מאמין שאם באמת ובתמים לא היו רוצים להגיע לאישפוז היו דואגים לכך. מצד שני אני יודע שראיתי הרבה מאושפזים כאלו שלא רצו להיע לשם אבל בכל זאת הגיעו. האם זה בגלל שאף אחד לא היה מוכן לקחת אחריות? האם בגלל שבאיזשהו מקום דם הם לא השלימו עם המוות הקרב ורצו הזדמנות נוספת, עוד הארכת זמן. לסגור עוד מעגל אחד או שנים שלא נסגרו כמו שצריך?
רוצה להוסיף ולאמר שלמרות האטימות המשוועת של ה"מערכת", לעתים אתה נתקל באינדיוידואלים בתוך המערכת שכן מבינים, שאינם אטומים, שיודעים לא לעשות כשלא צריך ושיודעים ללטף ולחבק כשצריך. יתכן וסבתך זוכה או זכתה ליחס כזה מאחד מאנשי הצוות, מבן משפחה של חולה במיטה שכנה . כמובן שזכתה לזה מאמך, שלפי מה שאני מבין נמצאת לידה רוב שעות היממה.
כך שלמרות הקושי הגדול שלך ושלה ושל כל משפחתך יתכן ויש נקודות אור שמקילות עליה.
אנחנו מתיימרים לדעת מה טוב בשביל בני משפחתנו הקשישים ברגעיהם האחרונים. אני מתאר לעצמי שאני יכולים לגעת רק בקמה הקרחון. אכן הרבה אומרים שנמאס להם מהחיים ושהם רוצים למות, מצד שני חלקם ממשיכים להאחז בחיים בכל דרך אפשרית. איך אנחנו יכולים לדעת מה נכון בשבילם. נדמה לנו שאנחנו מאוד הומנים כשאנחנו מזמינים להם מיתת בית ליד קרוביהם. אולי הדבר הכי חשוב להם זה לא להיות טרחה על המשפחה ומעדיפים את "יסורי בית החולים" על להוות נטל. אולי הפחד הגדול ביותר שלהם הוא שהילדים שלהם יצטרכו להחליף להם חיתול, או שיראו אותם ברגעי הגסיסה.
אני רוצה להאמין שבסופו של דבר הכל לטובה. למרות שזה כל כך קלישאתי.

(()) :-(

אחה"צ החליטו בביה"ח לתת לסבתי זונדה. במזל דוד שלי, אח של אבי ז"ל, היה שם והלך לדבר עם ההנהלה שיניחו לה. אמי פשוט לא מסוגלת לעשות דברים כאלה.
היום היא כל הזמן נאנחת אז דוד שלי גם ביקש שיתנו לה עוד מורפיום.
אוי, כמה שהיא סובלת.

אוי. הפרידות כ"כ קשות. (())

תודה לכן. באמת נסענו לסבתא היום. הגדולה העדיפה לבלות בביה"ס עם הארנבונים והקטנה מאד לא שמחה על הרעיון אבל לא היתה לה ברירה.
כשהגענו לשם הקטנה נשארה עם אבא ואני הלכתי לחדר והחלפתי את אמי שיצאה להיות עם הקטנה.
יכולתי לחבק את סבתי, בראשה בעיקר, וככה עמדתי כל הזמן. האחיות עשו לה קוקו היום והחלפתי לה את הגומיה לפחות מושכת שיערות. הייתה שם קשישה שביקשה בקול ניחר אחות. פעמיים קראתי לאחות. הן בדיוק ישבו לאכול. איזה מצב מזופת. מישהו בא לנקות את הריצפה וביקש שאחכה בחוץ. ברגע שהוא סיים ליד המיטה של סבתא, בלי רגישות הוא דוחף עגלות וכיסאות אל המיטה, מייד חזרתי. הרגשתי שהיא שמחה עם זה. אני יודעת שעדיף לה שזה כבר ייגמר, אבל כ"כ קשה לדעת שיותר לא ניפגש. אחרי אולי חצי שעה אמא שלי משכה אותי משם, הקטנה רוצה שישי.
אין לי כח למצבות לבנות ביום חמסין. אני יודעת שהיא תצא משם רק למסע להר המנוחות. יהיה חם. השמים יהיו כחולים. הילדות ירצו לשחק.
אמא שלי אומרת שלא כדאי לחשוב כ"כ רחוק. היא חושבת שזה יכול לקחת המון זמן אם מחזיקים אותה במצב יציב כזה.
אמא שלי גילתה עכשיו מחברה שיש עמותה של למות בכבוד. היא כבר מזמינה בשביל עצמה כזה דבר. היא מצטערת שהיא לא ידעה על זה קודם, בשביל סבתא. אמרתי שאני אברר בשבילה.
מסתבר שהיא הדחיקה לעצמה את ההכנה של סבתא שאמרה לה שהיא כבר לא רוצה יותר, ופתאום היא ניזכרת שסבתא שאלה את הרופא שלה אם אפשר פשוט להיעלם. פתאום היא מבינה שסבתא הגיעה להחלטה כזאת וזהו. הרי לי היא אמרה כל הזמן שכבר נמאס לה, שהיא כבר לא רוצה ואני לא ידעתי מה להגיד לה. רציתי שהיא תחיה עד 240.

[u]פתאום נפל לי האסימון שבעצם אני לא אראה אותה יותר, לא אדבר איתה בטלפון פעמיים ביום, לא אשמע אותה צוחקת או מספרת בדיחה. מקשיבה לי.[/u]
כבר ארבעה חודשים ועוד לא מחקתי את המספר של סבא מהסלולרי, לא מסוגלת. אתמול הייתי עם אבא שלי במכונית ואיכשהו יצא שהוא פנה לכיוון של הנסיעה לסבא, ובכל פעם אני בכיוון אז האוטומטי שלי זה "נוסעים לסבא".

אוי חגית. כמה קשה.
ומעצבן שחלק מהקושי הוא כל כך מיותר.
מתי המין האנושי הפך להיות כל כך אטום?
:-( (())

תודה. לצערי הרב זה לא רלוונטי לגבינו כבר.
ב-3 בלילה באים להחליף מצעים ומגרשים את אמי מהחדר. אמי אומרת שהיא כבר ראתה אותה, אבל הם כולם צעירים ויש להם הוראות ואמי משום מה מפחדת שיגרשו אותה מביה"ח אם היא תעמוד על זכויותיה. ממש מטופש.

חגית יקרה,

איתך ומחזקת את ידייך.

משערת שעבורכן זה כבר לא רלוונטי, אבל חשוב לדעת שקיימת יחידה שמטפלת בקשישים בביתם: בבית החולים איכילוב, בבניין של השיקום ברחוב הנרייטה סולד, יש יחידת טיפול/ אישפוז בית (לא זוכרת את השם המדוייק).
פניתי אליהם כשמשפחה שלי נתקפה בהיסטריה, בגלל פחד מחקירת משטרה במקרה שבו אין רופא שחותם על תעודת פטירה. לסבתא שלי היה חשוב עד מאד למות בבית ובאופן טבעי.
זכיתי לשיתוף פעולה מלא, כשברור היה לכל הצדדים מה הצורך המדוייק. הרופא ביקר אותנו פעמיים: בפעם הראשונה ל"בדיקה" ובעצם ליצירת חוזה והבהרת ציפיות עם המשפחה ובפעם השניה לחתום על תעודת הפטירה.
תודתה של סבתי המתה מלווה אותי עד היום.
הייתי מתקשה להיות מפוייסת עם מותה, לו הייתי נכנעת ללחץ המשפחה.

גם אני [u]בענייני לידה ומוות כל הזמן[/u] . מרגישה, שיש קשר הדוק בין שני השערים הללו, הראשון שדרכו אנחנו נכנסים אל העולם והשני שדרכו אנחנו יוצאים. החמלה נדרשת בשניהם. האדם הגוסס זקוק לחמלה ולמגע בדיוק כשם שהתינוק הרך זקוק לחיבוק האמהי. עמותה שדואגת לכך שאף תינוק לא ישכב לבדו בבית החולים כבר קיימת ( [po]טיפול בהתנדבות בתינוקות נטושים[/po] ) , אולי מישהו ירים את הכפפה וידאג לקשישים הנטושים?

חיבוק חם לכן.

אני באמת לא יודעת. בינתיים המצב שלה מיוצב אבל היא לא זזה בכלל והיא נושמת בכבדות.
אני חושבת שהגסיסה האיטית הזו מכינה אותנו כמו שתשעת ירחי לידה מכינים, להבדיל אלף אלפי הבדלות.
אני מרגישה כאילו כבר לבשתי את השיריון.
אבל כשאתן כותבות את זה אני מרגישה שבעצם אני באמת רוצה להיות שם. אולי היא מחכה שאני אבוא?
אז נראה לי שניסע מחר.
תודה @}

[u]אני חושבת שיש טעם שתבואי, חגית. לא בשבילך, אלא בשבילה.[/u]
מצטרפת.
חיבוק גדול.

[u]אמא שלי אומרת שאין בשביל מה לבוא. שאני אזכור אותה כמה שהיא היתה חמודה וזהו.[/u]
אה, אמא שלך רוצה להגן עלייך. גם אבא שלי אומר דברים כאלה בדיוק.
זה גם הד לפחד שלהם ממה שקורה, מהאובדן.
תקשיבי לעצמך: איך את מרגישה?
אני ממש מצטערת שלא הספקתי לראות אותה עוד פעם אחת לפחות. אני גם רציתי לראות אותה אחר כך (אילו ידעתי שהדוד שלי הולך לבדוק שלא עשו טעות בארון, הייתי הולכת איתו - אני, שהמוות מבהיל אותי, ושבחיים שלי לא רציתי לראות אף אחד ושום דבר מת. אבל שום דבר בסבתא שלי לא גרם לי הרגשה כזאת).
אז תבדקי עם עצמך. חשוב לך לראות אותה עוד פעם? חשוב לך להגיד לה שוב כמה את אוהבת אותה? היא תשמע אותך, את יודעת. חשוב לך לזכור אותה "חמודה"? חשוב לך לא לזכור אותה דועכת? רק אחרי שתדעי מי את ומה טוב לך, אז תחליטי.

[u]אני רוצה להאמין שהדברים שלי חדרו לאיזשהו מקום בהכרה המעורפלת שלה.[/u]
אני מאמינה שהם חדרו. מאותה סיבה אני חושבת שיש טעם שתבואי, חגית. לא בשבילך, אלא בשבילה. להגיד לה שזה עוד מעט יסתיים ושעוד מעט היא תנוח ויהיה לה טוב.

אמא שלי אומרת שאין בשביל מה לבוא. שאני אזכור אותה כמה שהיא היתה חמודה וזהו.

אמי אומרת שעכשיו היא ישנה כמו תינוק. אולי טוב לה עם המורפיום והנוזלים והעירוי?
אמא שלי נשמעת כ"כ בסדר שאני ממש דואגת שמשהו לא בסדר.
אני חוששת שכשזה ייגמר היא פתאום תגיע לבית ריק ותיקח נשימה לבד בפעם הראשונה ב-67 שנות חייה. זה נשמע לי כ"כ לא מציאותי. כמה שפרידה קשה.
אני חושבת שנפרדתי מסבתי כבר ביום שבת. כ"כ לא רציתי ללכת אבל אמי ממש גירשה אותי כדי שהקטנה לא תראה מה קורה. אני נפרדת ממנה כבר כ"כ הרבה שנים, כמוך [po]עירית לוי[/po].

_זה לא ייקח עוד הרבה זמן.
מחזיקה לה אצבעות._
גמני :-(
אני ראיתי את אבא שלי יומיים לפני שנפטר, וכבר אז זה היה קשה מנשוא. עדיין, לצערי, זוכרת אותו מסכן כ"כ .
אפשר להיפרד בלב, לזכור את היופי ואת האהבה, אולי לפעמים עדיף...
העיקר שתהיי שלמה עם מה שאת חשה ורוצה, גם כך זה עצוב וקשה. על תוסיפי עוד.

[u]זה כ"כ נורא לשבת ולחכות שהלב שלה יפסיק לפעול,[/u]
וזה עצוב שזה מה שקורה בפועל. אין מנוס. רק שלא תסבול.
(())

[u]לחץ הדם של סבתי ירד ל-50.[/u]
זה לא ייקח עוד הרבה זמן.
מחזיקה לה אצבעות.

כשסבתא של בעלי גססה בבי"ח (הרבה זמן), היה איזשהו שלב שבו היא היתה עם לחץ דם כזה. מחוברת לדיאליזה, למכונת הנשמה ולעוד כל מיני צרות.
היא היתה מאד באי שקט. לא כ"כ תקשרה עם הסביבה. קשרו אותה בגלל שהיתה באי שקט.
נכנסתי לתוך הדיאליזה (עבדתי אז באותו בי"ח), וממש כאב לי עליה. כשראיתי את מד לחץ-הדם אמרתי לה שלא תדאג, שעוד מעט הכל ייגמר ושהיא לא תסבול יותר. נראה היה לי שהיא הפסיקה להלחם ולהיות באי שקט, שנרגעה קצת. אני רוצה להאמין שהדברים שלי חדרו לאיזשהו מקום בהכרה המעורפלת שלה.
עמדו לי דמעות בעיניים כשאמרתי לה את זה. גם עכשיו. ואתם מבינים - אני מכירה אותה בסה"כ לא הרבה שנים. היא לא סבתא שלי. לא היה לי אליה איזשהו קשר מיוחד. אבל הסבל האנושי הזה, הופך לעיתים לסבל בלתי אנושי. ולי מאד קשה לעמוד בזה.

[u]אני כבר לא אראה אותה יותר[/u]
המשפט הזה מעלה אצלי דמעות )':

מצטרפת לעצה של רוקדת להיפרד כמו שצריך, פנים אל פנים או אפילו רק במחשבות.
לא שיש לי מושג איך עושים את זה כמו שצריך :-(

סבא שלי נפטר כשהייתי בת 9. הוא היה בן 81 אבל בשבילי זה היה פתאומי וקשה נורא.
המון שנים הרגשתי שלא הספקתי להיפרד ממנו.
מאז, בתור ילדה עשיתי לי הרגל: בכל פעם שנפרדתי מסבתא שלי, נפרדתי ממנה בלב "כמו שצריך".
הסתכלתי טוב טוב איך היא נראית ומה היא לובשת כדי שאוכל לזכור אם חס וחלילה גם לה יקרה משהו.
כדי שזה לא יבוא לי שוב בהפתעה. כדי שלא ארגיש שלא נפרדנו כמו שצריך.
היום אני כבר ילדה גדולה (בת 34), וסבתא שלי כבר ממש גדולה (בת 96), ולפעמים אני עדיין תופסת את עצמי עושה את זה.
ועדיין, למרות כל ההכנות קשה לי לשחרר אותה.
ברור לי [u]שגם אני צפויה לעבור את זה בקרוב[/u] , אבל מרוב כאב לא ברור לי איך...

חגית, תודה על הדף הזה.
שולחת לך הרבה (()) (()) (())

מייד הגיע אח לעשות לה עירוי, מפני שבדיוק מת שם מישהו שחיכה שעתיים לעירוי. לא מוותרים לה.
לאמא שלי הוא אמר לצאת החוצה. אמרתי לה שזאת אמא שלה, שמותר לה להיות שם. היא ניכנסה והוא ביקש ממנה שוב לצאת. אמא שלי ממושמעת מדי.

אני יודעת שאני לא אוכל לטפל בילדות שלי כשהן יהיו זקנות אז אני מטפלת בהן הכי שאפשר עכשיו ומתפללת שיהיה להן רק טוב.

לחץ הדם של סבתי ירד ל-50.

(())
אין לי הרבה מה להוסיף. מתנצלת. אני בחרתי לטפל בילדים. בין היתר משום שלא יכולתי לעמוד בסבל הזה של הזקנים.

;-(
איזה יאוש.

[u]בסוף, כמו בהתחלה, אנחנו רק רוצים שיעבור מהר ובקלות.[/u] (())

סבתא שלי רעדה כל הלילה ולא היה שם עם מי לדבר. גם בבוקר לקח זמן עד שהגיעו רופאים, צעירים אמי אומרת. ממלמלים משהו והולכים. מפעם לפעם דוקרים אותה לקחת דגימות דם. בשביל מה? הרי היא לא תבריא כבר. כשדוקרים אותה היא אומרת 'אי'. למה מציקים לה?
מתעקשים לרחוץ אותה. זה הדבר שהיא הכי שונאת.

[u]אני כבר לא אראה אותה יותר[/u]
(())
אם יש איזושהי אפשרות, אני מציעה ללכת לפעם אחת קצרה בכל זאת, שתרגישי שנפרדת כמו שצריך, לפעמים זה מה שעושה את כל ההבדל אחר כך.

אין לי מילים עכשיו 2:31 לפנות בוקר תארי לך איזה רגשות זה גורם לי בשעה כזאת של הלילה ;-(

אוי,בשמת, אני זוכרת שאת עברת את זה. אז הבנתי שגם אני צפויה לעבור את זה בקרוב.

כל הזמן מתקשרים לאמי ובאים לשבת איתה ועם סבתי. אני כבר לא אראה אותה יותר. אני כ"כ רוצה להיות איתה עד הרגע האחרון ממש אבל כולם מזהירים אותי לא לקחת את הבנות לביה"ח ואמי אומרת שבכלל לא יתנו להן להכנס למחלקה והקטנה צמודה אלי כל הזמן. כשהיא היתה בבית יכולתי להיות איתה. היא באמת שכבה בסלון. אולי עכשיו יותר נוח לה עם המורפיום שהיא מקבלת.
היא בטח תגיד שלא משנה לה איפה להיות, רק שייקחו לה את הכאבים. אפילו ששם אין לה את הכרית החשמלית שהיא כ"כ אוהבת. ואולי כבר לא איכפת לה גם מזה. הראש שלי כל הזמן שם. מזל שיש לי ילדות שדואגות להעסיק אותי כל הזמן.
זה כ"כ נורא לשבת ולחכות שהלב שלה יפסיק לפעול, היא כ"כ מלאת חיים ורומנטית. שופן ודה ביסי. אני כ"כ רוצה להגיד לה בטלפון שוב בשמחה מסבתוש!

יש ספרים של elizabeth kobler russ, שעסקה בתחום של המוות, בעיקר למות בבית. אני לא יודעת אם ספריה תורגמו לעברית. ספרים נפלאים.
היא ליוותה משפחות רבות ומספרת על כך, למשל להפוך את הסלון לחדר השינה של האדם הגוסס, כדי שלא יהיה סגור ומרוחק, אלא שיהיה במרכז העניינים, קרוב לגינה וכד'.

חגית, אני קוראת כל יום אבל לא יודעת מה לכתוב. (())

[u]פתאום נפל לי האסימון שבעצם אני לא אראה אותה יותר, לא אדבר איתה בטלפון פעמיים ביום, לא אשמע אותה צוחקת או מספרת בדיחה. מקשיבה לי.[/u]
לי נופל האסימון הזה כמעט כל יום (אני כמעט מרימה את הטלפון ונזכרת) (())

תודה @} @} @}

כל זמן שמניחים לה לא הייתי רוצה שיטלטלו אותה הלוך ושוב. זה גם לא נראה שייקח עוד הרבה זמן.
פתאום נפל לי האסימון שבעצם אני לא אראה אותה יותר, לא אדבר איתה בטלפון פעמיים ביום, לא אשמע אותה צוחקת או מספרת בדיחה. מקשיבה לי.
שאמא שלי עכשיו בקו האש. שאפילו אין לי כ"כ הרבה זמן להצטער יותר מדי, כי גם החיים שלי עוברים כ"כ מהר.
שבחיים חווים לידה ומוות של השותפים למסע הקצר הזה.
האם רק בני האדם מודעים למותם, או גם החיות? איזה עונש זה לדעת את זה.

[u]הוא רצה למות בבית, אך ילדיו שהיו איתו תמיד הזעיקו את שרותי הרפואה. הוא ניסה לעשות הכל כדי לא להגיע לבית החולים ,אך הם לא הקשיבו לו[/u]
מזכיר לי, להבדיל, את ההבדל בין הגישה ה"באופנית" לילדים לבין הדרישות של הסבים, שלא רוצים להקשיב לילד אלא לעשות לו "מה שצריך".

[u]לאחר שמתה התברר שאדם שנפטר בבית, צריך לבצע חקירה[/u]
אם יש קשר עם רופא משפחה, והוא ממלא תעודת פטירה - אין כל בעיה. רק כאשר זה מוות לא צפוי בבית, בלי אבחנה, אז יש דרישה לחקירה.

[u]לאחר שמתה התברר שאדם שנפטר בבית, צריך לבצע חקירה[/u]
חקירת משטרה שגרתית, אם בדו"ח מד"א לא מצויינת סיבת המוות.
>סמדר היתה בסרט ההזוי הזה לפני שנה וקצת<