[u]עד מתי אני רשאית להתפטר ועדיין להרוויח את זכויות הפיצויים?[/u]
עד תשעה חודשים אחרי הלידה.

תודה עירית, הכיוון מעניין ואשמח לשמוע עוד דווקא מחוויות וניסיון אישי. ואכן יודעת שאני לעיתים שבויה של קונספטים וכותרות ופחות נותנת לדברים להיות מה שהם. ושבלהיות בבית (רוב הזמן לפחות) יש אפשרות לדברים חדשים לנבוט אם אתן להם ושזו היתה המטרה מאחורי ההחלטה על עזיבת העבודה

ובכל אופן, שאלה טכנית קטנה - עד מתי אני רשאית להתפטר ועדיין להרוויח את זכויות הפיצויים? במקום העבודה אמרו לי שמדובר בשנה מהולדת התינוק, באינטרנט רשום שתשעה חודשים (בני כבר בן 11 חודשים)
תודה תודה

[b]ירושלמית,[/b]

מנסה לעזור :-). תראי אם הכיוון הזה מדבר אליך.

[u]הדימוי שרדף אותי היום הוא של "עקרת בית מהפרברים" ושלא יהיה לי בשביל מה להתלבש בבוקר, ברור לי שזה פרט שולי אבל איכשהו בו התגלם הכול - בלשים את מרכז הכובד שלי בתקופה זו בחיי בבית ולא בחוץ[/u]

[u]אני מרגישה שצריכה להחזיק חזק בזה שזו אמונתי, ולשים בצד את זה שרוב העולם לא חושב שזה כל כך נורא שתינוק הולך לגן ובעיני זה כן.[/u]

נראה לי שמה שיקל עליך להחזיק באמונתך ולהניח לדאגה למה אחרים חושבים - זה לחזק את הדימוי העצמי שלך בעיניך. ליצור תפיסת ערך עצמי שהיא קצת יותר עצמאית וקצת פחות תלויה ב"טייטלים" החיצוניים. לא בטייטלים ולא בדעות של אחרים. אני אומרת "קצת יותר" ו"קצת פחות" משום שדברים אלה לא מתרחשים ברגע אלא בעליות מדרגה :-).

עליית מדרגה כזאת תוכל לאפשר לך להרגיש נוח יותר להיענות למה שהלב שלך מבקש ממך לעשות. או אולי לעשות את הצעד שאת בין כה מתכוונת לעשות (אם הבנתי נכון :-)) - ביותר נינוחות ופשטות. כי אם הערך העצמי שלך קצת פחות תלוי בהגדרה חיצונית, פחות ישנה לך אם את כרגע "אשת קריירה", או "עקרת בית מהפרברים". אם יש לך ידיעה פנימית של מי את, את פחות צריכה את ההגדרות (כדי להגדיר אותך בעיניך, ו/או בעיני אחרים).

זוהי למעשה הזדמנות כפולה: גם להקשיב ללב שלך ולפעול במתאם אליו: להיות בבית בתקופה הזאת, וגם ליצור את עליית המדרגה שתיארתי. אלו הם שינויים פנימיים שקל יותר לעשות במצב בו את נמצאת: כאשר המציאות מציבה בפניך אתגר מסוג כזה ומבקשת ממך לוותר לתקופה מסויימת על הטייטל שהתרגלת שמגדיר אותך ונותן לך ביטחון מסויים.

אם הרעיון הזה מדבר אליך, אוכל להציע עוד בכיוון.

העבודה שלי (הפרטית) מצריכה התלבשות, והיא אכן מאווררת מבחינות מסוימות, אלא שבאופיה היא עוד מאותו סוג (טיפולית, ובה אני נותנת באופן ישיר ומקבלת רק באופן עקיף..). אני פוגשת אמהות אחרות על בסיס יומי כמעט אלא שעדיין מפחדת (מאד) מהקריסה אל תוך אימהות טוטאלית בטרנינג..

אני יודעת שנכון (ומצער) לחשוב שהרבה אנשים רואים את העולם אחרת ממני, ושאני במיעוט כאן (טוב, אולי לא כאן, אבל בשאר המקומות כן), ושזו עבודה פנימית יומיומית להשאר נאמנה לעצמי, אלא שזה מערער אף על פי כן

וצריכה אומץ כדי לבנות את השנה הזו כשנה של יצירה והתפתחות אף שאני בבית (אהבתי את הרעיון של להקדיש זמן ללא מחשב כפתח לדברים נוספים שיצוצו)

היי,
אני מבינה אותך. אני לא בטוחה שיש טעם להתעצב מאוד מהבוסית. יש אנשים שלא מבינים מה העניין בלעבוד 11 שעות ביום ויש כאלו שלא מבינים מה העניין להאכיל את הילד בבמבה ולהושיב אותו שעות מול הטלוויזיה ויש כאלו שלא מבינים מה העניין לתת לו פליק מדי פעם. אבל יש כאלו שכן.
לגבי הלהתלבש בבוקר - יש לך אפשרות לקבוע חצי יום פעמיים בשבוע פגישות עם לקוחות? חוג בערב? ללכת למפגשים עם אמהות אחרות?
בתקופה שאני הייתי בבית אכן הייתה נטייה לטרנינגים וטריקו, אבל נראה לי שבשלב מסויים פשוט החלטתי שבבית אני בג'ינס. סוג של פשרה כזו.

מה שהיה קשה לי הוא שהבוסית שלי פשוט לא הבינה "מה הסיפור" בלקחת מטפלת ליומיים-שלושה בשבוע, ולעומת זאת הדהד בראשי משפט שמישהי פעם אמרה לי שזה פשוט לא הגיוני בעיניה שילד שעדיין לא מדבר והולך יהיה נתון לשמירה של מישהו זר (מחוץ למשפחה/חברים קרובים/דמויות משמעותיות שהוא רואה על בסיס יומי). אני מרגישה שצריכה להחזיק חזק בזה שזו אמונתי, ולשים בצד את זה שרוב העולם לא חושב שזה כל כך נורא שתינוק הולך לגן ובעיני זה כן

מחייה את הדף בהתלבטות הנצחית (שכבר נעשתה) ובעיקר זקוקה לתמיכה וגיבוי. הודעתי היום שאיני חוזרת לעבודה כדי להמשיך ולהיות עם בני (בן הכמעט שנה) בבית. ככל שעבר הזמן וראיתי שדוחה את המחשבה (המאוסה) על "מציאת סידור" לתינוק שלי, וקלטתי שאני בסטרס גובר והולך, התחלתי להבין שזה הכוון. לצד העבודה הזו (המסודרת, בחצי משרה) עובדת מספר שעות משתנה (עד 10) באופן פרטי בשעות שנוחות לי ומפרנסות אותי (אותנו) באופן סביר. החסרונות בלעזוב כרגע את המשרה המסודרת הן בעיקר שיש איזשהו מסלול של התפתחות מקצועית שאני קוטעת, שלהיות רק עצמאית זה בטוח פחות ומפחיד יותר, שאני בסה"כ אוהבת את העבודה שלי.
היתרון (שכרגע נראה לי עולה על החסרונות) הוא בלא להכניס מטפלת/גן/מסגרת לתמונה ולהמשיך ולגדל את התינוק בבית

אז על מה ההתלבטות? כנראה שאני לא באמת מתלבטת ומרגישה שזו ההחלטה הנכונה אלא רק מתה מפחד לעשותה

הדימוי שרדף אותי היום הוא של "עקרת בית מהפרברים" ושלא יהיה לי בשביל מה להתלבש בבוקר, ברור לי שזה פרט שולי אבל איכשהו בו התגלם הכול - בלשים את מרכז הכובד שלי בתקופה זו בחיי בבית ולא בחוץ
(יודעת שפלי ליידי תגיד להתלבש עד הנעליים מיד בבוקר, אבל זה לא עבד לי מעולם..)
(במקום זה הלכתי לחנות הטבע הסמוכה לבית וקניתי צבע לשיער)

לילה טוב ותודה על ההקשבה

[u]ועכשיו קיבלתי הצעה מגניבה לאללה, ומדגדג לי באצבעות להתחיל...[/u]
כיף לשמוע @}

עברה יותר מחצי שנה מאז שעזבתי את העבודה המאוסה הזו. החיים מחייכים אליי, בסך הכל. אני עדיין בבית עם הבת שלי (יותר בחוץ מאשר בבית כי זה די מבאס להיות תקוע כל היום בבית, במיוחד בימים האחרונים שהיו מושלמים מבחינת מזג האוויר), והתחלתי לקחת עבודות פרילאנס, אותן אני עושה בערבים. ועכשיו קיבלתי הצעה מגניבה לאללה, ומדגדג לי באצבעות להתחיל... אבל זה יחייב אותי בסידור חלקי. מטפלת, כנראה.
יש עדיין פיק ברכיים, אבל בכל פעם שהפיק מגיע, אני אומרת לעצמי: if you wanna shoot, shoot. Don't talk.

אה, וגם החלפתי מטפלת.

אופס. [po]פלוני אלמונית[/po] השתלטה עליי. זו הייתי אני בהודעה הקודמת.

Will do. תודה!

[u]למה לא היום- מה שבטח יבוא מחר?[/u]
לא הבנתי.

[u]האם [po]דף בלוג[/po] הוא הפורמט הנכון לכך?[/u]

נראה לי שכן @}

למה לא היום- מה שבטח יבוא מחר?
בהצלחה}

[u]באיזה כוון את עובדת על זה עם המטפלת?[/u]
בעיקרון דיברנו על זה לפני מלא זמן, ומאז לא נגענו בנושא (גם הפסקתי את הטיפול). אולי אני אעלה את זה בפגישה הבאה. נקודה טובה :-)

ושאלת נטיקט "באופני", כי אני לא מכירה את כל נימוסי האתר: אני מרגישה שהדף הזה מיצה את עצמו מבחינתי, כי השאלה שלו נענתה - עזבתי את העבודה. אבל אני רוצה להמשיך ולתאר את מסעותיי בחיפוש אחר הג'וב המושלם שלי. האם [po]דף בלוג[/po] הוא הפורמט הנכון לכך?

[u](עדכון: המממ. אפילו ליבבה הפולנית שאף אחד לא מתייחס אליי אף אחד לא מתייחס. מעניין מה זה אומר).[/u]

אני איתך |L| לא תמיד יודעת מה לומר.
באיזה כוון את עובדת על זה עם המטפלת?

לגמרי. תודה על הלינק!

אולי תעניין אותך הכתבה הזאת-

http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/244/308.html

היום, משיחה עם אחותי, הבנתי שלי (וגם לה) יש נטייה לגמד דברים. ע"ע "השטויות של אמא שלי", "השטות של התקשורת" ובכלל, דרך ההתבטאות המתנצלת-מתפתלת שלי. אפילו היבבה הפולנית שלי היתה כל כך פאסיב-אגרסיב, במקום פשוט להגיד "יחס! אני רוצה יחס! תגיבו לי (בבקשה :-))!

דיברתי על זה פעם, זמן, עם המטפלת. שאני (ולא רק אני) חיה בבושה. באשמה. ש"לא מגיע לי", והכוונה ב"מגיע לי" היא לא "מגיע לי" דחפני על חשבון אחרים אלא "מגיע לי" אנושי. מגיע לי לאהוב, לקוות, לעשות, להיות נאהבת, לחייך, להתאכזב ו..כן - גם לעבוד במשהו שעושה לי חשק לקום בבוקר. אני חושבת שההתחלה שלי צריכה להיות לנסות לפתור את הדבר הזה.

בין שאר הדברים שאת משילה, תשילי גם את "השטויות של אמא שלי" זה לא תומך בך כמו שלא תומך בך לרצות קריירה או לעשות מה שנחשב וכל שאר הדברים שתיארת.

:-)

אני מעדיפה לא לצאת בהצהרות לגבי דברים כי מתישהו מתברר שדווקא זו לא שטות בכלל, אלא משהו שחשוב לי מאוד למצבים בעתיד שאני עוד לא יכולה לתאר לעצמי היום. אני מזכירה לעצמי לוותר על היהירות שבלנסות להגדיר טוב ורע בלי מספיק פרספקטיבה.

וכרגיל, אף אחד לא מתייחס אליי. כמה אופייני לחיים שלי.

(עדכון: המממ. אפילו ליבבה הפולנית שאף אחד לא מתייחס אליי אף אחד לא מתייחס. מעניין מה [b]זה[/b] אומר).

עוד שבועיים, ואני חופשייה. הוריי! העבודה הזאת כבר נמאסה עליי לגמרי. יותר ויותר אני מבינה שבחרתי במקצוע הזה לא מהסיבות הנכונות. בחרתי אותו כי הוא "יוקרתי". כי הוא לא דורש התמדה. כי רציתי להוכיח לעצמי שאני יכולה להיות חלק ממיליית התקשורת. יופי, הוכחתי. כולם שמחים ומוחאים כפיים בקצב. אפשר להמשיך?

אם כבר השתחררתי, אני לא רוצה טעם לקבול את עצמי למחוייבות נוספת, כמו "קריירה בציור". אני רוצה להתחיל דף נקי וחלק, בלי נסיונות להוכיח, בלי "שאמא תהיה מרוצה", בלי "כי זה מה שאמרתי שאעשה בגיל 18" ובלי "להראות שאני כל כך חכמה".

קראתי בעיון את [po]איך מתחילים לזוז[/po] ואני מזדהה עם הרבה מהלבטים של פותחת הדף. גם לי קשה לזוז. גם אני דחיינית כרונית. אולי גם לי יש הפרעת קשב (אבל איך? הרי דברים שמעניינים אותי יכולים לשאוב אותי במשך שעות, תוך התעלמות מצרכים חיוניים כמו שינה ואוכל). ייתכן שכל הלבטים, הדילמות והחפרנות שלי הם יותר מתוצרים של השטויות של אמא שלי מלפני 15 שנה...

ואיך מתגברים על רגשות החרטה? אם לא הייתי מתחילה עם השטות הזו של התקשורת, הייתי במקום אחר לחלוטין עכשיו. אולי שלמה יותר. איך מפסיקים לאכול את עצמי?

[u]אבל למרות כל השאלות, יש לי תחושה נעימה ומעקצצת של הרפתקה. זה נחמד[/u]

כתבת מה יש לך, ויש לך עוד משאב אחד עכשיו: מעט זמן פנוי. אולי לא המון עם תינוק, אבל בכל זאת משהו. זמן הוא משאב שמאפשר ליצור מחשבות חדשות ורעיונות, וגם מעשים.

@}

צודקת. אני צריכה לא לחשוב ופשוט לעשות. הלוואי שזה היה קל....

להיות איתה כמה חודשים זה נפלא. זה יאפשר לך ה-מ-ו-ן , אני יודעת, עשיתי את זה בשנה האחרונה. כלומר לא עם תינוקת, אבל כן עם להיות המון בבית ולקחת כל יום בנחת בצהריים מהגן בלי לרוץ לשום מקום והרבה מחשבות על מה אני עושה.
אני עם סאלי: ציירי בכל רגע פנוי!!!! ציירי. כשהיא ישנה, כשהיא זוחלת על ידך, בגינה, בכל מקום. יהיו אנשים שיתעניינו ואת תמכרי, ועוד איך. העניין הוא לעשות, לא לחשוב איך תמכרי. אם הייתי יודעת מה יהיו התגובות ללילמודים הנוכחיים שלי בסביבה שלי (מתי את מתחילה לקבל לקוחות? אפשר לבוא אליך?) כנראה שהייתיעוזבת את העבודה שנה או שנתיים קודם ולומדת אז את מה שהרהרתי עליו שנתיים במחשבה שהוא בלתי אפשרי וקשה ליישום עבורי. אז נכון שלעתים צריך לעבור את הדרך והתהליך, לא אומרת שלא, אבל כן בעד עשייה, פשוט עשיה. זה ריפוי.

התפטרתי.

לפני יומיים נכנסתי למשרדו של הבוס, והודעתי לו שאני עוזבת כדי לטפל בילדה. היתה שיחה טובה. הוא איחל לי בהצלחה, לחץ לי את היד ואמר שהיה תענוג לעבוד איתי.
אז זהו. יש לי עוד חודש בעבודה, ולאחריה אני חופשיה כציפור דרור.

מצד אחד אני מאוד מתרגשת. הבת שלי תהיה בת שבעה חודשים כשאפסיק לעבוד, ובראש רצות לי תוכניות של כל מה שנוכל לעשות ביחד - לשחק בגינה, להשתעשע, סתם ללכת לים, להיות זו עם זו.

אבל זה לא יהיה לנצח. מחישוב כלכלי שאני ובעלי ערכנו, אני אוכל להרשות לעצמי כמה חודשים בלבד של ישיבה בבית, ואז אני אצטרך לחזור לעבוד - ולו בהיקף מצומצם. גם מבחינה אישית, אני לא בטוחה שאני בנויה להיות אמא במשרה מלאה. לרוב החברים שלי אין ילדים, ובשעות הבוקר-צהרים זה רק אני עם עצמי. והבת שלי, כמובן. אבל לא רק זה - אני צריכה את הממלכה שלי.

אבל איזו ממלכה יש לי? מקצוע אחד שאני ממש לא אוהבת, מקצוע אחר (ההוא שלמדתי) שגורם לי לפיק ברכיים, פחד עוד יותר גדול משיווק עצמי (עצות כמו "תלי תמונות בתערוכה בבניין המועצה שלכם", נכונות ככל שיהיו, גורמות לי לברוח בצווחות אימים), אפס תארים, גיל לא-צעיר-במיוחד ומיליון שאלות.

אבל למרות כל השאלות, יש לי תחושה נעימה ומעקצצת של הרפתקה. זה נחמד :-)

מותק- [b]את[/b] אוהבת לצייר ילדים ואנשים, ציירי ילדים ואנשים! תעשי את זה בכל דקה בחודש הקרוב ותשתפרי, צאי לרחוב וציירי דיוקנאות [b]להנאתך[/b] בפארק, בסופרמרקט, כשהילדים שלך ישנים ציירי אותם וגם את חמותך. ציירי מתמונות מנשיונל ג'אוגרפיקס, בתור לבנק, תקפיאי תמונה מסרט שאת אוהבת, שבי מול המסך ו[b]ציירי עד שתכאב לך היד[/b]. תוסיפי לזה סיגנון אישי: מהם הצבעים שלך? איזה סוג? אילו גוונים? והסגנון- ריאליסטי, קיטשי, אקספרסיוניסטי? [b]איך את יוצאת החוצה באופן שהכי מתאים לך?[/b]
אנשים כבר יסתקרנו וישאלו אם את מוכרת. אם תתלהבי ממה שאת עושה גם יקנו ממך המון. תשימי תמונות באתרים רלוונטיים באינטרנט. תלי תמונות בתערוכה בבנין המועצה שלכם, בבית הקפה האהוב עליך, תעשי "בית- פתוח" לשוחרי אומנות עם הסברים מעניינים.
רוצה עזרה בלהתחיל? את ממש מוזמנת לפנות אלי: 0528717905. אל תחכי. go!

הסאגה ממשיכה (!):

שעתיים בתפקיד החדש הספיקו לי כדי להבין שאני לא רוצה להיות שם. עבודה טכנית, משעממת, מונוטונית, חסרת יצירתיות, שעות גרועות ומה לא. לא בשבילי. אמרתי למנהלים הרלוונטים "תודה אבל לא תודה", וכעת לא ברור מה קורה איתי.

לעת עתה, אני ממשיכה בחצי המשרה שלי מהבית, ואמורים לחזור אליי - האם בכל זאת יצליחו להרחיב למשרה מלאה ולאפשר לי לעבוד מהבית, או שהם מעדיפים להשאיר את המצב על כנו (ואז אצטרך לחשוב מה לעשות). מנהלת יקרה מאוד (אבל ממחלקה אחרת, לצערי...) אמרה לי שהמנהלים הבכירים אצלנו פשוט לא מתחשבים באימהות, ושזה המקום הכי לא ידידותי למשפחות שהיא מכירה.

היום נודע לי שמי שהחליפה אותי בתפקיד הקודם, זה שעשיתי לפני שילדתי, קודמה. נכון, אני בחרתי את מה שבחרתי, אבל זו שוב ההרגשה הזאת, שכולם מתקדמים ואילו אני נותרת מאחור.

ככה אני מרגישה היום. שהחיים ממשיכים, אני מאחור ובסוף אמות בתחושת החמצה נוראית.

[u]דווקא הדיון הקטן הזה, דרך הרשת, כן עזר לי, ולו במעט. תודה :)[/u]

איזה כיף. בטח תמשיכי לכתוב.

אני חושבת שבכל זאת אמשיך לכתוב כאן ולעדכן. אולי זה יוביל לאנשהו.

[u]הגענו לשטח שבו אני לא חושבת שעצות כאלה של כמה שורות דרך הרשת עוזרות. סימנת לעצמך את הכוון, מתישהו תבחרי את כלי הרכב ותתחילי לנוע[/u]
דווקא הדיון הקטן הזה, דרך הרשת, כן עזר לי, ולו במעט. תודה :)

[u]אני נורא רוצה לאהוב אותה, אבל לרוב הכעס מאפיל על הרגשות החיוביים.[/u]

((-)) גדול...

הגענו לשטח שבו אני לא חושבת שעצות כאלה של כמה שורות דרך הרשת עוזרות.
סימנת לעצמך את הכוון, מתישהו תבחרי את כלי הרכב ותתחילי לנוע |L|

[u]וזה גם לא רע לרצות להשביע את רצונה של אמא. אם מבחינים בזה, שזה מה שזה...[/u]
אבל אני לא חיה את החיים שלי בשביל אמא שלי, אלא בשבילי. אמא שלי, אגב, היא סיפור בפני עצמו. היא גדלה כבת יחידה לאמא שתלטנית מאוד (סבתא שלי), ציירה בנעוריה והפסיקה, עברה גירושים מכוערים להפליא (מאבא שלי), נכנסה לדיכאון (לפי השערתי הלא מלומדת) והוציאה את הכל עלינו, הילדים, ובאופן כללי חיה את חייה בתחושת החמצה, למרות שהיא מאוד אוהבת את העבודה שלה. (מעניין, קיבלתי מרגיעון "כאשר ההורים ניזוקים, קל וחומר ילדיהם"....). אני נורא רוצה לאהוב אותה, אבל לרוב הכעס מאפיל על הרגשות החיוביים. יש לי עדיין, בגילי המתקדם, רצון למרד נעורים, לבעוט בכל מה שהיא האכילה אותי במשך השנים. או כמו שאחותי אמרה לאמא שלי כששאלתי את המשפחה לעיצה בנושא כלשהו: "תגידי לה ההיפך ממה שאת חושבת, ואז היא תעשה בדיוק את מה שאת רוצה... " :-)

[u]תני לה עותק של הציור לתלות בגדול בסלון ולהשוויץ בנכדה המהממת ובבת המוכשרת שיש לה.[/u],
רעיון טוב! אגב, שלחתי לינק לציור לשתי הסבתות. מאמא שלי קיבלתי "מדהים!". מחמותי קיבלתי פירוט של כל מה שהיא אוהבת בציור ("ההבעה שציירת נהדרת" וכו'...). אני חושבת שזה מסכם בדיוק את הבעיה.

[u]אולי את אוהבת לצייר ילדים?[/u]
אני [b]מאוד[/b] אוהבת לצייר ילדים! הם מרתקים בעיני. אני אוהבת לצייר בני אדם בכלל, אבל ילדים במיוחד. בתינוקות לא התנסיתי במיוחד. זה מאוד קשה. לתינוקות יש קשת הבעות שונה מאוד ממבוגרים, אולי כי הכל חדש אצלם.

מותק- יש לך הזדמנות מיוחדת לסגור מעגל עם אמא שלך ועם עצמך: תני לה עותק של הציור לתלות בגדול בסלון ולהשוויץ בנכדה המהממת ובבת המוכשרת שיש לה. היא תתעלף מזה.
עכשיו כשנסגר המעגל שבי לך בשקט במקום נעים ותחשבי מה בא [b]לך[/b] לעשות? אולי את אוהבת לצייר ילדים? לדעתי זאת העצמה מהסוג האומנותי ביותר, אם עוברים תהליך תוך כדי.
אולי את רוצה להיות דווקא שכירה באינטרנט, או עצמאית במה שאת מוכשרת בו ועושה לך כייף וממלא אותך?

[u]הציעו לי תפקיד אחר במקום, והסכמתי. אני מרוצה. נכון, זה לא איור (ואפילו לא מתקרב לכך), ובסיכומו של דבר מדובר במשהו טכני יחסית ומאוד מלחיץ (לערוך עמוד ראשי של אתר אינטרנט גדול), אבל השעות נוחות והעבודה בעלת אתגר. ומקסימום, אם לא ייראה לי, תמיד אפשר לעזוב.[/u]

טוב לקרוא אותך. יש פה תנועה.

[u]אתמול, אגב, השלמתי את האיור המוצלח ביותר שעשיתי בחודשים האחרונים, אם לא בשנה האחרונה. ציירתי את הבת שלי[/u]
איזה יופי. הבדל גדול בין לדבר על איור ובין לאייר.

[u]בלי כסף. סתם, לעצמי[/u]
רובנו מתחילים כך....

[u]היא רצון אמיתי וכן שלי, או ניסיון להשביע את רצונה של אמא שלי.[/u]
אולי קצת משניהם... :-) וזה גם לא רע לרצות להשביע את רצונה של אמא. אם מבחינים בזה, שזה מה שזה...

צודקת לחלוטין. אין לי מה להוסיף :-)

בינתיים דברים קורים. מסתבר שהתפקיד שהציעו לי לא באמת יכול לתפוח לרמה של משרה מלאה, ובכל מקרה הוא משעמם אותי. הציעו לי תפקיד אחר במקום, והסכמתי. אני מרוצה. נכון, זה לא איור (ואפילו לא מתקרב לכך), ובסיכומו של דבר מדובר במשהו טכני יחסית ומאוד מלחיץ (לערוך עמוד ראשי של אתר אינטרנט גדול), אבל השעות נוחות והעבודה בעלת אתגר. ומקסימום, אם לא ייראה לי, תמיד אפשר לעזוב.

אז למה אני נשמעת כאילו אני מתרצת?

אתמול דיברתי עם אמא שלי וסיפרתי לה על השתלשלות המאורעות. היא לא אמרה שום דבר שאפשר לתפוס אותה במילה (למדה עם השנים...), אבל הרמיזות שלה היו שקופות לחלוטין. "את לא חייבת להגיד להם כן אם את לא רוצה", "אולי תחפשי משהו אחר", "אולי הלידה זו הזדמנות לשינוי קריירה", "אולי כדאי שתנסי משהו יצירתי יותר". וכו'. נמאס לי, פשוט נמאס לי. היא מערערת לי את לחלוטין את הביטחון העצמי. אמנם היא לא אמרה "את מבזבזת את הכישרון שלך", כמו שאמרה לפני ארבע שנים, כשנכנסתי לתחום, אבל אחרי כל שיחה איתה אני מרגישה אשמה לחלוטין!

וזו בדיוק הבעיה. אני לא יודעת אם "פרילאנס איור", משאת נפשי שמכבר הימים (הו), היא רצון אמיתי וכן שלי, או ניסיון להשביע את רצונה של אמא שלי. אולי (מה אולי? בטוח!) זו הסיבה שאני לא עושה שום דבר בנדון.

אתמול, אגב, השלמתי את האיור המוצלח ביותר שעשיתי בחודשים האחרונים, אם לא בשנה האחרונה. ציירתי את הבת שלי. בלי כסף. סתם, לעצמי. ומאוד נהניתי מהתהליך. למה זו לא יכולה להיות אופציה מבחינת אמא שלי?

[u]אני פשוט אלופה בהסחות דעת.[/u]

היתי אומרת הפוך. הסחות דעת אלופות בלמשוך אותך (ואת כולנו)... לא מזמן [po]איילת רוכל[/po] כתבה [url=http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1925550&r=1]כאן[/url] הסבר פשוט וכל כך מסתדר, למה טלויזיה כל כך מושכת אותנו. מתאים גם לאינטרנט לדעתי. שבגלל שבטבע חשוב מאוד לשים מיד לב לתנועות קטנות בשדה הראיה, ולהגיב מהר, המוח שלנו מחפש את התנועות הקטנות האלה. מהופנט אליהן. כי זה היה חשוב להשרדות שלנו. אז כולנו נופלים בחור הזה הרבה פעמים. גם לי זה אחד הנושאים שעבדתי עליהם הרבה. בהצלחה מסוימת, אבל תמיד יש עוד לאן ללכת.

למעשה התחלתי לחשוב שגם דברים שנראים יעילים על פני השטח - מביאים תוצאות מסוימות - הם אולי הסחות דעת. כי במקום לעשות אותם, יכולנו לעשות דברים יעילים הרבה יותר. ואולי זה הפירוש של הפתגם הרוסי שמעולם לא הבנתי, "הטוב הוא אויבו של הטוב יותר". וזה מה שאני מחפשת עכשיו, את הדרך ליעילות האמיתית, זו שמעבר ליעילות השטחית. "עקרון 80/20" של ריצ'רד קוק היה אחד הראשונים לפתוח לי את החשיבה בתחום הזה.

[u]לי אמרו על הזמן כמה אני חכמה ומוכשרת. יותר מכך - אמרו לי דברים כמו "את הכי מוכשרת בעולם" (כן, כן) ו-"בכישרון כזה מעולם לא נתקלתי". פלא שהתחלתי מהר מאוד לפקפק בעצמי ולפחד מאתגרים?[/u]
גם לי. גם לאמא שלי. אני חושבת שגם לסבא שלי. לפחות יש טעות אחת שלא נעשה עם ילדינו. עם השנים פיתחתי ממש אלרגיה למחמאות לכישורים. מוכנה לתת לילדי רק מחמאות להשקעה. יש לי שני ילדים מאתגרים מאוד בתחום הזה - אחד מנצח את המחשב בשח בגיל 5, והשניה רוקדת מדהים (לכל אחד מהם יש עוד כמובן...). אז קל לומר שהם גאונים (והפולניה שבי נהנית לומר את זה לעצמה... בשקט בשקט עם חיוך פנימי כזה...). אבל הם בחיים לא שמעו את המילה הזו סביבם. לעומת המילים "להתאמן", "לשחק", "לרקוד" או "ליהנות", שהם שומעים הרבה.

ומה עכשיו? להתחיל לעבוד :-)

אתר מעניין יש לך. קראתי עכשיו כמה מאמרים. נושא שמאוד דיבר אליי הוא הסחות הדעת. אני יכולה לשבת שעות מול האינטרנט ולרפרש. לקרוא שטויות. אפילו לא דברים שתורמים לי. היום, למשל, אמרתי שאני אצייר. אפילו התחשק לי. אבל מצאתי את עצמי רואה שטויות ביוטיוב במשך שעתיים. לפעמים אני יכולה לקרוא פורומים (מפגרים להחריד) בזמן שהבת שלי מקטרת וצריכה אותי...
אני פשוט אלופה בהסחות דעת.

עכשיו קראתי. מאמר חכם ומתמצת בצורה מדויקת את הבעיה שלי.

לי אמרו על הזמן כמה אני חכמה ומוכשרת. יותר מכך - אמרו לי דברים כמו "את הכי מוכשרת בעולם" (כן, כן) ו-"בכישרון כזה מעולם לא נתקלתי". פלא שהתחלתי מהר מאוד לפקפק בעצמי ולפחד מאתגרים? הרי מהר מאוד הבנתי שאני לא הציירת הכי טובה בעולם, ושיש עוד אנשים מוכשרים. התגובה שלי נעה בין שנאה עצמית ("אני לא מוכשרת בכלל"), כעס על ההורים ששיקרו לי וניסיון להמעיט בערכם של אחרים כדי לרומם את עצמי ("היא מציירת זוועה, לא ברור לי למה אנשים אוהבים אותה בכלל").

כשאתה ילד פלא, העולם הוא הבטחה. אתה לא נכשל - אבל גם לא מצליח.

[u]מה כל כך טוב בלהיות ילד פלא?[/u]

אכן לא כל כך טוב.
קראת [url=https://sites.google.com/site/sallytadmor/[po]complimenting]מה שכתבתי[/url] children[/po] על הספר "כוחה של נחישות"? ספר נפלא. מדבר בדיוק על הנקודה הזו של כמה שמחמאות מסוגים מסוימים לילדים (מחמאות על כישורים) יכולים לפגוע בבטחון העצמי ובהשגים שלהם. הרבה ילדי פלא או ילדים חכמים במיוחד סובלים מזה. גם לי היה.

אני חושבת שזו בדיוק שורש הבעיה - ההתבגרות. לקחת את האחריות על חיי ולצאת מהמחשבה שמישהו "יגלה" אותי. אני לא ילדת פלא, והאמת - מה כל כך טוב בלהיות ילד פלא?

[u]זו הסיבה שאני מנסה לכתוב כאן את כל מה שעולה בדעתי.[/u]

@}
הבעיה היא שכאן אנחנו רק בעולם המילים, על מוגבלויותיו :-)

[u]במקום להיות סגורה ב"לופים" המחשבתיים שלי, בלי סוף. שזה מה שאני הכי פחות אוהבת.[/u]
הלופים המחשבתיים שלי יכולים להרוג אותי. זו הסיבה שאני מנסה לכתוב כאן את כל מה שעולה בדעתי. כדי לצאת מהלופ.

[u]אז מה עשית? איך שינית את ההתייחסות לעצמך?[/u]

מה עשיתי?... המממ... עשיתי הרבה. עשיתי את מה שאני עושה כל הזמן. כבר 20 שנה בערך שאני עושה עבודה עצמית מסוגים שונים. הטכניקה שעבדתי איתה אז היתה "יעוץ הדדי" (כבר החלפתי אותה ב"התמקדות" שאני מעדיפה). האנשים שסביבי גם הם עשו המון עבודה, חלקם מאמנים, אז היו לנו גם הרבה שיחות. אני אישית לומדת טוב גם מספרים, וקראתי כל מיני ספרים מענינים בנושאים האלה של עסקים, שווק, וגם על התפיסות האישיות. ומתישהו צץ מתוך הערפל, הרעיון לחזור למה שעשיתי במשך הרבה שנים (12) לפני כן. שני ספרים שאני זוכרת במיוחד שתמכו בי בחיפוש שלי היו "עקרון 80/20" של ריצ'רד קוק, ו"לנצח נבנו" - קלאסיקה בעולם השווק/ניהול, וספר ממש תענוג לקריאה.

היום זה נשמע כל כך פשוט, מתבקש, צפוי, הגיוני... אבל באמת באמת שזה לא היה נראה ככה באותו שלב. אני אימנתי בסדנאות גדולות של כמה ימים ברצף, ופה החלטתי להיות עצמאית בקבוצות קטנות ו - 1 על 1, ופעם בשבוע. אימנתי אז במסגרת חברה, ופה אני אהיה עצמאית. והטכניקה שונה - אני לא יכולתי לעבוד בטכניקה של החברה ההיא, כי זה שלהם. היתי צריכה לפתח הכל מאפס. ויש אלפי מאמנים בשוק - לא ידעתי אם אוכל להתחרות. רובם לא מתפרנסים מזה - ואני לא כל כך אוהבת לעבוד ולא להרויח (אפרופו דפים אחרים... :-)) לא ידעתי אם מה שאעשה באמת יועיל לאנשים (אם לא היה מועיל - היתי זונחת) ואם יהיה רווחי. בקיצור, המון סימני שאלה, והחלטה אחת - לנסות את זה במשך שנה. אחרי חודש בערך הבנתי שחזרתי למקום שלי. וחיפשתי טכניקה נוספת ללמוד - ומצאתי את ה"התמקדות".

זה הסיפור שלי. לא לכל אחד זה מגיע בדיוק ככה. אבל הדרך שלי בחיים היא לערב אנשים אחרים בתהליכים שלי. גם אם הם ממש שלי. אני אוהבת סדנאות ושיחות אישיות. במקום להיות סגורה ב"לופים" המחשבתיים שלי, בלי סוף. שזה מה שאני הכי פחות אוהבת. וכמובן האנשים והטכניקות שאני אוהבת הם הלא- פולשניים ביותר. אף אחד שלא יגיד לי מה לעשות. רק שילוו אותי בחשיבה שלי.

אז מה עשית? איך שינית את ההתייחסות לעצמך? מעניין אותי לשמוע, וגם ללמוד מנסיונך.

[u]וקשה לי עם זה.[/u]

((-))

מכירה מאוד את הענין של ילדי פלא :-) (גם מעצמי) היה מישהו שזה עיכב אותו מלגמור את הדוקטורט. הוא הרגיש שאם הוא כזה זקן, ולא כזה צעיר ומפתיע כמו שהיה פעם, אז הדוקטורט הזה לא ראוי לסיום. לא ראוי להגשה. בסוף דווקא הדוקטורט התקבל בתשואות. אולי לא בדיוק כמו שהוא חלם :-) אבל נהדר.

אפילו אני עשיתי את השינוי הגדול בחיי בגיל 33. בגיל 31 עוד היתי במקום די דומה לשלך. עם הרבה כישורים והבטחות וגם נסיון מסוים - אבל מאוד מאד לא ברור לאן אני הולכת...

[u]רציונלית אני מניחה שאת יודעת שזה לא נכון.[/u]
אני יודעת שזה לא נכון. ולא חסרות לי דוגמאות סביבי. חמותי התפטרה מעבודתה הבטוחה בגיל 40, והלכה לעשות תואר ראשון בתחום אחר לחלוטין + תואר שני. כיום היא עובדת בתחום. סבתא שלי היתה עקרת בית עד גיל 35, ואז החליטה שנמאס לה ושהיא רוצה ללמוד. היא היתה נוסעת באוטובוס מתל אביב לירושלים כמה פעמים בשבוע, עד שסיימה את התואר הראשון. בסופו של דבר, היא עבדה במקצוע שלמדה עד הפנסיה.
אבל למרות הדוגמאות המוכחות סביבי (ואני יכולה לחשוב על עוד כמה בקלות - מעטים האנשים שאני מכירה שידעו מה הם רוצים לעשות כבר מגיל 25), אני עדיין שקועה במחשבה שזהו. אני עם רגל אחת בקבר. לא אוכל לעשות כלום כי אני כבר זקנה.
ואולי זה הפחד מלהפסיק להיות ילדת פלא. בצעירותי מאוד נשענתי על הדימוי הזה. "כל כך צעירה וכבר עושה XYZ" היתה אמרה שהיתה ממלאת אותי בגאווה ובביטחון. להיות ילדת פלא משמעו לתת לחיים להוביל אותך, לא להתחייב לכלום. במיוחד בתחום האמנות - בן 20 הוא כישרון חדש ופורץ. בן 35? הממ. לא ממש.
ועכשיו, לא משנה כמה אני מנסה להפוך את זה. אני לא ילדה ובטח שלא ילדת פלא. אני בת 31. לא צעירה עוד. ראבק, אני כבר אמא.

וקשה לי עם זה.

[u]התחושה שאני כבר בת 31 והעולם שייך לצעירים.[/u]

תחושה מעניינת....
רציונלית אני מניחה שאת יודעת שזה לא נכון.
אמא שלי עשתה הסבה בגיל 57 ומאז רק פרחה והרויחה יותר ויותר....
אבל יש תחושה כזו. שזה מעניין. מחביא בתוכו עוד משהו...

עזבתי את הדף לשבועיים. רציתי לתת מנוחה למחשבות, ופשוט לחיות את חיי.

העבודה, נכון לעכשיו, לא מפריעה לי במיוחד. אני לא נהנית בה יותר מדי, אבל גם לא סובלת. 4-5 שעות של "לעשות דברים של גדולים". בלי הצורך לדאוג למישהו כל הזמן. יש בזה משהו משחרר (אני מודה לדאבוני), אבל פחות משחרר ממה שחשבתי. אולי כי אני עובדת מהבית, ולא רואה אנשים סביבי.

חוץ מזה, מאוד קשה לי לעשות את הסוויץ' מלהיות-בעבודה ללהיות-אמא. אני מסיימת לעבוד בצהריים ומרגישה שאני צריכה להעביר את הזמן איכשהו עד שבעלי חוזר הביתה. לא כל כך כיף לי. אבל אולי זה כי אני לא מכירה כמעט אמהות לילדים. כל החברים שלי בעבודה (לפחות רובם המוחץ), ואין לי עם מי להיפגש...

[u]אני שמחה לקרוא אותך כותבת שבכית לבעלך שמאייר X כל כך מצליח. הרי לא מזמן לא דיברת וחשבת בצורה כזו על איור, לא? או שלפחות לא כתבת על זה.[/u]
אה, זו התבכיינות די שגרתית שלי :-) אפילו יותר מדי. הייתי אומרת שזה צעד אחד אחורה.

מישהי חכמה אמרה לי שהסיבה שאני לא מציירת יותר מדי עכשיו היא כי אני כל כך עסוקה בלהעניק אנרגיה למישהו אחר, עד כי לא נותרת לי אנרגיה פנויה לבטא על הדף. יכול להיות שזה נכון. אבל משום מה אני מרגישה צורך "להכריח את עצמי" דווקא עכשיו, אבל מה בוער? אולי זו התחושה שאני כבר בת 31 והעולם שייך לצעירים...

[u]היום אני הולכת לעשות את הצעד הזה בעזרת ה' מקווה שאצליח.[/u]

בהצלחה @}

אני די בצלחת שלך, מרגישה ממש רע בעבודה..האנשים כאן מקסימים אך זה לא עוזר ולא משפר את המצב.
אם לא תעשי את הצעד הבא בעצמך זה לא ישתנה לבד.
את פשוט חייבת ללכת משם!
זה מדכא להיות במקום שלא רוצים, את חוזרת הביתה ממורמרת, את מתעוררת בבוקר כמו חסרת אונים, עצבנית, חסרת סבלנות...
וחוץ מזה דלת אחת נסגרת והאר נפתחות.
היום אני הולכת לעשות את הצעד הזה בעזרת ה' מקווה שאצליח.

נהדר לקרוא על המטפלת הצעירה. כשהעסקתי בייביסיטריות הן תמיד היו הצעירות. העדפתי את החום והאנרגיה שלהן על ניסיון, לא היה אכפת לי שילמדו קצת על הקטנים שלי, העיקר שיהיו פתוחות להדרכה שלי, ובעיקר יאהבו באמת אותם, ולא יהיו שחוקות. עוד מחיר לשלם עם הצעירות זה שהן נעלמות מתישהו, הן לא נשארות בשטח שנים.

[u]אבל זה מה שמתסכל - אני מנסה לפתור את התסבוכים שלי כבר שנים ובכל מקרה מודעת לקיומם. למה זה לא מצליח לי?[/u]
התרבות שלנו לא חזקה במיוחד בפתרון תסביכים.
אנחנו יודעים להדחיק אותם יופי - את זה לימדו אותנו מגיל אפס עם מוצצים, שוקולדים, מתנות, שוחד מכל הסוגים. לימדו אותנו לא לבכות, אלא לשחק במקום זה. לעזוב את הבעיה איפשהי, ולהתעסק עם משהו אחר.
אז היום כשיש בעיה, רוב האנשים/ספרים/סרטים/שירים יפנו אותנו לשופינג, שוקולד, סיגריות, חופשה יקרה... כל מה שישאיר אותנו באותו מקום בערך.

אני שמחה לקרוא אותך כותבת שבכית לבעלך שמאייר X כל כך מצליח. הרי לא מזמן לא דיברת וחשבת בצורה כזו על איור, לא? או שלפחות לא כתבת על זה.
אני חושבת שאת מתקרבת למקום שאת מוכנה להתחיל לעבוד על [u]יש לי כל כך הרבה עבודה עד לשם[/u].

לכולנו יש הרבה עבודה על לשם, באמת.

הרעיון של בשמת מפתה, אך גם מרתיע. זו וואחד עבודה. ואני הולכת לעשות אותה. אני אדווח כאן על תוצאות.

אני הטיפוס של [b]ה[/b]דבר, אם אפשר לשפוט על פי דברים אחרים שיש לי בחיים (זוגיות, למשל...). אבל גם אם [b]ה[/b]דבר ישתנה עוד כמה שנים, מה רע? לפחות לא אחיה בתחושת החמצה.
היום ניסיתי לעבוד מהבית עם התינוקת וכשלתי נוראות. העבודה היתה כה משמימה וחסרת טעם, אבל היא משכה אותי אליה בשל הרצון "להשלים" את המשימה. ולפתע מצאתי את עצמי נאבקת עם המחשב "רק כדי להשלים את המשימה" בעוד התינוקת צווחת בחדר השני... ולא יכולתי להתנתק מהמחשב כי הייתי חייבת, פשוט חייבת, לסיים את המטלה. לא יכולתי להשאיר אותה פתוחה. מסקנה: רגשות האשם וה"מה יגידו" שלי חזקים מהאינסטינקט האימהי... :-/ ("טוב לבלוע צפרדע מפעם לפעם מאשר להיות חסידה", אומר המרגיעון). כמובן שהרגשתי כל כך רע אחרי זה.

ראיינתי היום עוד מטפלת, שונה מפרופיל המטפלת הממוצע: בחורה צעירה, נטולת נסיון עשיר. מהרגע הראשון היא מצאה חן בעיני. היא עוד יותר מצאה חן בעיני כשהיא נכנסה לסלון וישר נגשה אל הבת שלי והתחילה לדבר אליה. לשאלה אם יפריע לה לטפס במדרגות, היא הסתכלה אליי במבט לא מבין ואמרה שזו כולה קומה שנייה וגם ככה העגלות היום קלות. ושבכל מקרה היא אוהבת מנשאים. החלטתי להעסיק אותה. הרי גם אם אעזוב את העבודה, אצטרך בינתיים מישהי שתשמור על הילדה, לא?

האמת? גם אם מחר אתפטר, אני לא אלך לעסוק בחלום הישן ההוא. יש לי כל כך הרבה עבודה עד לשם. אבל זה מה שמתסכל - אני מנסה לפתור את התסבוכים שלי כבר שנים ובכל מקרה מודעת לקיומם. למה זה לא מצליח לי? למה אני לא יכולה להיות חופשייה מהם? היום בכיתי לבעלי בטלפון ואמרתי שזה לא פייר שמאייר X כל כך מצליח, ואילו אני, שאני לא נטולת כישרון - לא. כל כך כעסתי שלא הצלחתי. ושפספסתי. ושהפסדתי. וכמובן שנגררתי לקנאה מיותרת. אוף.

[u]אני רוצה לגמור עם זה, אחת ולתמיד.[/u]
האם את יכולה להיות רגועה ונינוחה עם מחשבה שזה יקח עוד כמה שנים ואולי זה מסע לכל החיים?
אצלי קורה הרבה שיש שלב שנראה לי שזהו זה! זה זה! מצאתי את מה שאני כבר שנים מחפשת סוף סוף... ואחרי כמה זמן, לרוב יומיים ההתלהבות יורדת ואני מבינה שזה רק עוד שלב בדרך והנה כבר מגיע הרעיון הבא וגם הוא רק שלב וכן הלאה.
אולי אצלך זה אחרת ובאמת יש את [b]ה[/b] דבר ותגלי אותו בקרוב ואז רק תעשי את ה"thing" שלך וזהו :-) [sub]ואולי לא[/sub]

[u]אני מרגישה שאני סובבת סביב שאלת הקריירה כבר שנים, וחופרת בנושא לכל מי שמעוניין (או לא) לשמוע. זה מעייף אותי, אבל הנושא לא נותן לי מנוח. אני רוצה לגמור עם זה, אחת ולתמיד.[/u]

זה טוב שאת עכשיו רוצה לעשות משהו עם זה.
נשמע מקום טוב.

מה שבשמת הציעה נשמע מעניין מאוד. אני לעיתים מאוד נדירות מצליחה לעשות סוגים כאלה של עבודה בעצמי. אבל אם תעשי את זה זה בטח יהיה מעניין.

את מוזמנת להמשיך לכתוב ואני קוראת, רק שאני לא יודעת כבר בנקודה הזו מה עוד להוסיף. מגבלות המדיה. בתחושה שלי לעבוד בשטח של המילים בלבד לא מספיק כאן.

את יודעת מה?
יש לי טריק בשבילך. אבל את צריכה להרהר בו טוב-טוב כדי להרגיש, אם זה יעבוד בשבילך או לא. אני לא יכולה להגיד לך, אני רק מציעה. יש כאלה שזה יהיה ענק בשבילם, וכאלה שזה יעשה להם רע, אז תבדקי עם עצמך, טוב?
אז ככה: תרשמי את כל ההרעלות שאת זוכרת. כולן. כל מה שאמרו לך, עשו לך, דחפו אותך, קלקלו לך, הכניסו לך תסביכים. תרשמי הכל במסמך אחד בפרטי פרטים. הכל הכל הכל. תמלאי אותו ותנסי לרשום הכל.

זה השלב הראשון.

שלב שני:
(בשביל השלב השני, הכי טוב לרשום הכל מההתחלה במסמך וורד כדי שתוכלי לערוך).
עכשיו את נכנסת לכל סיפור שכתבת בפירוט, ואת מתחילה לשנות את התסריט. אפשר ב"עקוב אחרי שינויים" שתוכלי לראות מה היה ומה שינית. אפשר לשמור את המסמך בשם חדש לפני שאת מתחילה לשנות, מה שאת רוצה.
אז בסיפור איך ביקשת חולצה מאמא שלך?
את משכתבת את התשובה שלה. את נותנת לה להגיד את מה שרצית שהיא תגיד, ונותנת לה לעשות את מה שרצית שהיא תעשה, ואחרי זה את כותבת [b]איך הרגשת ואיך זה חיזק את הביטחון שלך בעצמך ואת היצירתיות שלך[/b] וכל דבר אחר שהרוויח מהתסריט החדש.
גם את זה, אם אפשר, בפרטים: תדמייני ממש את הסצינה המשוכתבת שלך, איך הרגשת, איך שמחת, איך קפצת, איך לבשת את החולצה, איזה ציור בחרת - אם את זוכרת בערך, ואם לא, תמציאי... - מה שאת יכולה. כולל להמציא המשך לגמרי חדש איך מרוב התלהבות והשראה לקחת חולצה ישנה שלך והתחלת לצייר עליה, והחברות שלך כל כך התלהבו שנתנו לך חולצות שלהן כדי שתציירי יצירות שלך גם בשבילן, ובכלל התחלת אופנה בכל בית הספר שבה כולם רצו ללכת עם ציורים שלך על החולצות שלהם.

(פוס! זה לא תסריט שלך, זה תסריט שאני המצאתי הרגע, אל תרגישי חובה לקחת אותו! זה נועד לתת לך מושג על סוג הדברים שאפשר לעשות כשמשכתבים את סרט חייך. תתפרעי! תני לדמיון לעבוד שעות נוספות!)

ככה תלכי סיפור סיפור ותשני את התסריט של חייך לסרט הטוב שלך.
לסרט החדש שאת יוצרת, להיסטוריה החדשה שאת יוצרת לך.
כתבת שאת מאיירת. תאיירי אותה. תשתמשי בכל כוחות הדמיון שלך ותרשמי בפירוט את כל התחושות הטובות שיש לך (במקום הרעות שהיו לך) ואת כל החיזוקים שקיבלת מזה (במקום שקודם היו כתובות ההחלשות), וגם את כל הכישורים והיתרונות שקיבלת.

את כל אלה יש לך כבר בפנים.
שתדעי שאת לא ממציאה שום דבר. את רק מקטינה את הרע שכרגע מציף אותך, ומגדילה את הטוב שמתחבא בצד ומתבייש לו.
אבל כדי להוציא אותם לפועל, זו אחת השיטות.
אני שוב מזכירה:
כתיבת התסריט של חייך מחדש יכולה להיות משהו טוב בשבילך, ויכולה גם לא. רק את יודעת אם זה טריק שמתאים לך או לא.

אם תבחרי בזה, ואם תראי השפעה, ואם יעניין אותך, אני אסביר מה העיקרון הנוירולוגי שעומד מאחורי הטריק הזה (-:

[u]מה עוד אהבת שם בפרויקט הזה שהלהיב אותך? מה היה שם?[/u]
מעבר לכך שהוא היה סביב תחום שמאוד עניין אותי, אהבתי להוציא אותו לפועל מהתחלה עד הסוף, לבנות משהו חדש. לפחות חשבתי שזה התפקיד שלי - להיות פרוייקטורית. הם למעשה רצו שאהיה סוגשל מזכירה (שזה אגב בכלל לא הגדרת התפקיד שלי בעבודה, לכן היה לי קל לצאת מההתחייבות הזאת כלפיהם).

אני מרגישה שאני סובבת סביב שאלת הקריירה כבר שנים, וחופרת בנושא לכל מי שמעוניין (או לא) לשמוע. זה מעייף אותי, אבל הנושא לא נותן לי מנוח. אני רוצה לגמור עם זה, אחת ולתמיד.

[u]דיס-משאב שיש לך הוא התסביכים, ואיתם עוד אחד אולי, שהוא לראות את המציאות כמשפיעה יותר מאשר מה שאת עושה[/u]
כרגע כל מה שיש לי הוא תסביכים. הבן-זוג המתעלל (למעשה זו היתה חברה מאוד טובה) כבר לא באזור שלי יותר משנה. המשפחה הדחפנית שלי שינתה את דרכיה ו/או הלכה לעולמה. אף אחד בעצם לא מרעיל אותי, פרט לעצמי.
הייתי ילדה מאוד מוכשרת, הציירת של הכיתה וכו'. סבתא שלי, שמאוד אהבה אותי, היתה בטוחה שאני כישרון חד פעמי שלא היה ולא יהיה. היא טרחה להזכיר לי את זה כל הזמן. וכל הזמן. וכל הזמן. וכולם הושפעו ממנה. שום דבר לא היה מתאים לרמתי הגבוהה והנעלה. זיכרון: תחילת שנות ה90, אני הולכת עם אמא שלי בדיזנגוף סנטר. בדיוק פתחו ליד סניף שרי ז"ל חנות של ציורים על חולצות באיירבראש. אני עוצרת ממוגנטת ליד האיש בחלון הראווה שמצייר קיטש גותי זה או אחר על החולצות, ורוצה גם חולצה. אני מבקשת מאמא שלי. "למה? חבל על הכסף", היא אומרת. "את יכולה לצייר בהרבה יותר טוב ממנו". ההתלהבות הילדותית מהחולצות מתחלפת אט-אט בקנאה, שאת הציורים שלו מוכרים על חולצות ואת שלי לא.

טוב לקרוא אותך. את מתקדמת קצת. אמנם השאלות ששאלתי אותך, לא התכוונתי רק שתעני עליהן מיד. אלו שאלות לשאול הרבה פעמים, לפחות כמה פעמים. אבל כבר זה טוב. ואז תוכלי להמשיך לשאול שוב.

והנה עלה לך משהו: [u]אחד הדברים שאני הכי רוצה לעשות זה לאייר[/u]
שזה כבר משאב טוב. משהו שאת מאוד רוצה לעשות - זה לא טריויאלי שיש לך את זה. אם תקראי בדפים אחרים, לפעמים נקודת ההתחלה היא עוד יותר נמוכה, שאין משהו כזה שהוא גלוי לנו. לי אישית הרבה שנים לא היה גלוי מה שאני רוצה לעשות, החששות ממש הסתירו את התחום כולו.
עוד משאב שיש לך הוא אפשרות כספית לא לעבוד. זה נהדר. זה בעצם זמן שבו אפשר לעשות משהו אחר. לא קל לפתח משהו עם תינוקת בידיים - אבל יותר קל מאשר עם משרה ותינוקת בידיים בערב. אז ככה שזה עוד יתרון גדול.
דיס-משאב שיש לך הוא התסביכים, ואיתם עוד אחד אולי, שהוא לראות את המציאות כמשפיעה יותר מאשר מה שאת עושה (המשפחה הדחפנית, הקשר המתעלל, האנשים שרק רצו לנצל). אבל על הדברים האלה אפשר להתגבר.

אני מציעה להמשיך בחשיבה. יש לך רעיון אחד שזה נפלא. מה עוד אהבת שם בפרויקט הזה שהלהיב אותך? מה היה שם?

ישבתי וקראתי את מה שכתבתי ב [po]אני רוצה ילד בן הזוג לא[/po]. אוי, כמה תמימה הייתי... חבל שלא שמעתי לעצות הטובות שקיבלתי, לא פתרתי את בעיית התעסוקה לפני בוא הילדה. נו שוין, עכשיו מאוחר מדי. אני לא אחזיר אותה לבטן :-P

אה, דרך אגב, אני לא מי שפתחה את [po]אני רוצה ילד בן הזוג לא[/po] (אני באמת תוהה מה איתה), אבל כשכתבתי שם באמת רציתי ילד ובן הזוג עדיין לא. ובכן, זה השתנה... :-)

קיבלתי את המרגיעון "תפקידך הוא לחיות את חייך, לא להיות בשביל אף אחד שום דבר, אלא פשוט לחיות את חייך", וזה אשכרה תואם את המצב שלי. בעלי לפעמים אומר לי שאני מנסה לרצות אנשים במקום להגיד מה אני באמת רוצה. למשל היום היינו אמורים להיפגש עם אמא שלו, ותהינו אם לנסוע אליה או לפגוש אותה במסעדה. אני רציתי ללכת למסעדה, אבל לא היה לי נעים אז אמרתי לו שמה שיחליט מקובל עליי. אז הוא החליט לבוא אליה הביתה. כעסתי, והייתי מאוכזבת, אבל מה זו היתה אשמתו? אמרתי לו לבחור. אז הוא בחר. לא אמרתי מה אני רוצה, אז כיצד הוא היה יכול לקחת זאת בחשבון?

גם כאן, "לא נעים לי" לעזוב את העבודה. התחושה שאנשים סומכים עליי, והולכים לקראתי, ומסדרים לי ג'וב שתפור על אמהות לתינוקות - וחוסר היכולת שלי להשיב פניהם ריקם. ולמה זה? הרי אני לא עובדת שם ממניעים אלטרואיסטים. אני עושה עבודה מסויימת, ומקבלת עליה כסף. אבל התחושה שלי היא שאני "מתנדבת", עושה דברים למענם, והכסף הוא רק בונוס נחמד. ככה זה אני, קשה לי לעשות דברים ללא התמסרות. לפעמים זה יתרון, לעיתים זה גורם לי לאבד את עצמי.

וכן, זה נכון. יש לי אפשרות לא לעבוד. בעלי מביא משכורת נאה. כרגע אנחנו לא גומרים את החודש ממשכורת אחת, כי התרגלנו לרמת חיים גבוהה, אבל אם נצטמצם נצליח להסתדר. אולי לא לחסוך, אבל להסתדר. לפחות לשנה הקרובה. אם אקח מטפלת זה באמת יהיה כמו להסתדר ממשכורת אחת. מטפלות בתל אביב יקרות רצח, וכמובן שצריך לשלם ביטוח לאומי ונסיעות. על פי החישוב שלי, יישארו לי כ-1500 שקלים בלבד. אחותי זוממת להקים גן הורים, וזה רעיון מעולה - אבל זה יקרה בספטמבר, אולי. לו הייתי מחכה עם העבודה עד ספטמבר, זה היה טוב, אבל ברגע שחזרתי איבדתי את חופשת הלידה שלי ואני לא באמת יכולה להגיד להם "אוי, אופס, החלטתי לחזור בספטמבר". אם אני עוזבת - אני עוזבת. מתפטרת. עוד רגשות אשם על הפזיזות שלי.

[u]את שמה בצלחת את הנתון שיש לך - הפרויקטים שאהבת - עם הסוף שאת מחפשת, המשרה (אולי הפוך?). אבל חסר לך הדג עצמו.[/u]
זה נכון. אין לי מושג מה הדג עדיין.

[u]מה היה שם בפרויקטים האלה שאהבת? מה בעצם אהבת שם? מה אהבת לעשות? או איפה אהבת להיות? מי אהבת להיות שם?[/u]
המממ. קשה לי לענות על זה. אני חושבת שאהבתי בהם את העצמאות ואת הביטוי האישי. אני משתעממת כשאני צריכה לעבוד לפי כללים של אחרים.
לפני כשנה קיבלתי פרויקט בעבודה שהיה ממש תפור עליי, מכל בחינה שהיא. נכנסתי אליו בהתלהבות ובתשוקה רצינית. עשיתי מחקר מטורף. היו לי רעיונות, חזון. לא קיבלתי עליו תשלום אקסטרא, אבל לא היה אכפת לי - כי כל מה שרציתי לראות זה את חזוני מתגשם. מהר מאוד הבנתי שהאנשים שאני עובדת איתם (הם היו ממחלקה אחרת ולא כל כך הכרתי אותם) לא באמת מעוניינים בחזון שלי - הם רוצים שאהיה נערת השליחויות שלהם. זה נגמר בפיצוץ גדול, ועד היום אני מתחמקת במסדרונות מהאנשים האלה. זה כל כך כאב לי, לראות שלא באמת אכפת להם מדעתי, אלא שהם רוצים לנצל את התשוקה שלי כדי להעביד אותי בחינם.

[u]התסכול להיות איתה בבית יכול להיות שמקורו בעננה שיושבת על הרצון הכמיהה והתשוקה שלך.[/u]
אחד הדברים שאני הכי רוצה לעשות זה לאייר. אני כבר שנים טוחנת בשכל על היום שבו אפצח בקריירת איור סוערת. אבל אין לי ביצים, אין לי אומץ ויש לי תסביכים בנוגע לציור שיכולים למלא ספר עב כרס (משפחה דחפנית שעשתה את כל הטעויות האפשריות, קשר מתעלל שבעט בכל הנקודות הרגישות....). כשהייתי בתיכון מאוד אהבתי לתפור תחפושות. אני מתה על רטרו ונוסטלגיה, ומאוד אוהבת לעצב דברים בטעם-של-פעם (עוד לפני שזה נעשה אופנתי :-)). וכן, אני מהנודניקים שממש מציק להם אנכרוניזם בסרטים תקופתיים ישראלים, והייתי שמחה פעם אחת לעשות את זה כמו שצריך.

מיהרתי קודם ולא עניתי לך על הכל.

[u]אני מנסה לחשוב על רגעים בחיים שלי שבהם עשיתי דברים מתוך תחושת שליחות, תחושת משמעות. אני יכולה להיזכר בפרויקט פה, פרויקט שם, אבל לא בעבודת תשע-עד-חמש[/u]
זה בדיוק סוג החשיבה שלוכד אותנו. אנחנו מנסות לעבור בשניות בודדות של חשיבה מן ההתחלה - [u]פרויקט פה, פרויקט שם_ אל הסוף, שהוא (אולי) _עבודת תשע-עד-חמש[/u]. חשיבה יצירתית לא עובדת ככה. זה מזכיר לי את הרשלה ואמו עם הדג מלוח. הוא אמר לה שהוא רעב. היא אמרה לו שתיתן לו חתיכת דג מלוח. הוא התעקש שהוא רוצה שלם, אז היא שמה לו בצלחת את הראש ואת הזנב. את שמה בצלחת את הנתון שיש לך - הפרויקטים שאהבת - עם הסוף שאת מחפשת, המשרה (אולי הפוך?). אבל חסר לך הדג עצמו. החשיבה היותר יצירתית. מה היה שם בפרויקטים האלה שאהבת? מה בעצם אהבת שם? מה אהבת לעשות? או איפה אהבת להיות? מי אהבת להיות שם? ומשם מתקדמים. מה יכול להיות דומה לזה היום. גם לא צריך להגביל את עצמך לחיפוש מיידי של משרה שהיא המשרה הסופית. יתכן שהמסלול יהיה ארוך הרבה יותר, וזה יכול להיות מספק ומתגמל אם את יודעת לאן את הולכת.

אגב, אני לא יודעת אם עשית את ה - 1+1 אחד שלך, אבל אם את אומרת שהמשרה המלאה תעביר את רוב המשכורת שלך למטפלת, אז בעצם את קרובה מאוד לראות שזה לא יקדם אותך לשום מקום כספית כרגע. כלומר לא תהיה שם משכורת גדולה שתזרום לכיסך. תהיה משכורת קטנה מאוד (חשבי: 1000? 2000? ותזכרי לקזז את כל ההוצאות על עבודה, כולל בגדים, נעליים, נסיעות, אוכל בחוץ אם את אוכלת), וזו משכורת שאפשר להשיג בדרכים אחרות. מצב כזה שהעבודה בעצם עולה כסף (קל להגיע לשם) ולא מכניסה, הוא בסדר גמור אם העבודה הזו בונה משהו. הרי אפשר גם לשלם עבור לימודים. אבל לא נראה סביר עבור עבודה שאת לא אוהבת וגם לא מכילה בתוכה עתיד קוסם.

[u]אני רק רוצה לומר שההבנה הזו אבל אין בה שום תחושת שליחות ושזה אשכרה מפריע לך, ממש מרגש אותי.[/u]
גם אותי @}

הי @}

יש לי ממש מעט מה להוסיף, אני רק רוצה לומר שההבנה הזו [u]אבל אין בה שום תחושת שליחות[/u] ושזה אשכרה מפריע לך, ממש מרגש אותי.
זה לא מובן מאליו ובעיני זה כבר דרך מאוד ארוכה בתהליך שאת עוברת, אז ישר כח |Y| ובהצלחה!

השורה הצהובה אומרת: "בין השורות כתובות המילים" :-)

הי נור, דבר ראשון אם זה המשכו של הדף [po]אני רוצה ילד בן הזוג לא[/po] ויש לך תינוקת בת 4 חודשים אז מזל טוב!!!! ואיזה יופי!!!!!!! השגת מה שרצית {@ וזה משמח אותי מאד :-)
דבר שני, אמנן עוד לא קראתי את כל הדף, אבל ממה שקלטתי, יש לך אפשרות כלכלית לא לעבוד, ויש לך תינוקת קטנה מאד. החודשים האלו הן חד פעמיים עבורה, ובאמת קשה למצוא מטפלת מעולה.
אני טיפלתי ועדיין מטפלת בתינוקות גם קטנטנים, ומבינה את המצוקה שלך בלמצוא מישהי מקסימה. יש כאלו, גם בתל אביב, אבל קשה למצוא והן גם יותר יקרות.
מלב אל לב, בלי שום שיפוטיות, תשקלי להישאר עם בתך עוד, ובמקביל לפתח את ה"מה את רוצה" שסאלי מדברת עליו. התסכול להיות איתה בבית יכול להיות שמקורו בעננה שיושבת על הרצון הכמיהה והתשוקה שלך. מלא אמהות פה יעידו שזה לא סותר לגדל תינוקות ולפתח תשוקה, ואולי אפילו משלים אחד את השני אם עושים את הדברים בלב שלם ובאהבה תמימה.

היי נור,

מטפלת שמקטרת על אין מעלית או על 10 דקות הליכה, וואו, לחשוב עליה משחקת עם ילד... הרי ילדים משתובבים! יכול להיות שיהיה לה קשה עם הילד.

[u]איך בכלל מתחילים לפזר את שכבות החששות והפחדים?[/u]
המממ... שאלה גדולה. יש הרבה דרכים לזה. אני לא עושה את זה לבד בד"כ. אני משתמשת ב"התמקדות".
אפשר להתחיל לבד ע"י פשוט כתיבה. לכתוב ולכתוב. מה את חושבת שאת רוצה. מה את מדמיינת. מה את חוששת. מה את חוששת שיקרה. מה את חוששת שיגידו. וככה להתחיל קצת לעבוד. אבל היתי אומרת, יותר מאשר כאן. יותר מאסה של כתיבה. נניח 15 דקות ביום, משהו כזה.
אם את מנסה, אני סקרנית לשמוע איך הולך @}

היום ראיינתי עוד מטפלת. נראתה בסדר, נחמדה, עברית תקינה. אבל היא לא הפסיקה לקטר על המרחק "הרב" מתחנת האוטובוס לבית שלנו (10 דקות. גן השעשועים הכי קרוב לביתנו רחוק יותר...) וכמובן על זה שאין לנו מעלית (תל אביב, מה רצית בדיוק?). אין לי כוח לזה, פשוט אין לי כוח לזה.

[u]אבל חסרים פרטים. אפשר לנסות לדמיין אותם[/u]
כי זה כל כך כללי. אני מנסה לחשוב על רגעים בחיים שלי שבהם עשיתי דברים מתוך תחושת שליחות, תחושת משמעות. אני יכולה להיזכר בפרויקט פה, פרויקט שם, אבל לא בעבודת תשע-עד-חמש. איך בכלל מתחילים לפזר את שכבות החששות והפחדים?

[u]החלטתי מראש על 3 חודשי ניסיון בהם אני מתחייבת לעשות את המקסימום, ותוך כדי לראות מה קורה שם, מתוך ידיעה שתוך 3 חודשים יהיה לי מושג: כן מתאים או לא מתאים. אם לא- חייבים לשחרר כי את תופסת תפקיד של מישהו שיעשה אותו אחרת ואולי יותר יתאים, ומפנה את עצמך במקום להתלבט ולהיגרר למטה[/u]
ונשארת בתפקיד בכל שלושת החודשים האלה? מה היו תחושותיך? וכן, את צודקת... אולי יהיה מישהו עם "רעב" יותר גדול לתפקיד הנוכחי שלי.

אם את מתלבטת- תעזבי. למה אני אומרת את זה? כי אני מכירה את זה מעצמי. למשל- העבודה האחרונה בה עברתי היתה מאד מאד מאד מאתגרת. החלטתי מראש על 3 חודשי ניסיון בהם אני מתחייבת לעשות את המקסימום, ותוך כדי לראות מה קורה שם, מתוך ידיעה שתוך 3 חודשים יהיה לי מושג: כן מתאים או לא מתאים. אם לא- חייבים לשחרר כי את תופסת תפקיד של מישהו שיעשה אותו אחרת ואולי יותר יתאים, ומפנה את עצמך במקום להתלבט ולהיגרר למטה (ולמשוך אחריך כל מי ששותף לחלושס הזה). אני לקחתי חופש ולא רצתי ישר לעבודה חדשה- כדי לאפשר לעצמי מרווח גדילה והבנות חדשות ואני מודה לעצמי על זה. את מוזמנת לפנות אלי : עפרה שחר- 0528717905

בדיוק כשעמדתי ללכת לישון, והתפתיתי לבדוק רק עוד פעם מה חדש... :-)

אני לא חושבת שאת לא יודעת מה את רוצה.
אני חושבת שמה שאת רוצה מוסתר ע"י שכבות רבות של כל מיני דברים. חששות, פחדים, רצונות מעורבים, שיקולים של אנשים אחרים, מחשבות מן העבר...

ואפילו לא כל כך מוסתר. כתבת:
[u]אני רוצה תחושת שליחות[/u]

אז זה מה שאת רוצה. אבל חסרים פרטים. אפשר לנסות לדמיין אותם.

זהו, שאני לא יודעת מה אני רוצה. איך יודעים?

שלום שלום לך [po]נור ג'יהאן[/po] @}

קראתי אותך בעניין.

כל הסיטואציה מזכירה לי משפט מאיזה ספר טינאייג'רים די טפשי שקראתי כשהייתי טינאייג'רית.
יש שם אח שמקנא באחיו שהוא פופולרי עם הבנות. הוא אומר: אני חושב איזה בת אוהבת אותי. הוא חושב איזו בת הוא אוהב.
אח שלו מציב את היעד ובודק איך אפשר להגיע לשם. והוא עצמו בוחר מתוך מה שהוא חושב שקל לו להשיג.

כוון חשיבה שאולי יביא לך חומר מחשבתי חדש, הוא להגדיר במדויק יותר, מה את רוצה. איזו בת את אוהבת.
ואז אפשר לנסות לחשוב, איך להגיע לשם. איך להשיג את זה? אולי זה יקח זמן, אבל בטח שאפשר להתחיל לבנות את הכוון שיוביל לשם.

חוץ מזה, יש הרבה פתרונות אפשריים. אבל כל מיני מעצורים רגשיים עוצרים אותך. על חלק מהם עלית כבר, אבל זה רק קצה חוט. למשל זה:
[u]או שאני פוחדת להיות אמא במשרה מלאה כי פעם חשבתי שנשים בלי קריירה נכנעות למסורות עבר שוביניסטיות ועתה בעידן שחרור האשה יש לשאוף להגשמה עצמית בלה בלה בלה[/u]
ברור לך רציונלית, שזה לא רלוונטי, נכון? בטח לא רלוונטי מה חשבת פעם. אבל הפחד קיים. אז אפשר לעבוד איתו. שזה קודם כל להקשיב לו ולקבל אותו, לשמוע מה עוד יש לו לומר. ואז חלק מהשיקולים הלא ממש רלוונטיים יעלמו.

בהצלחה :-)

מעניין....
כל ההתלבטויות שלך מוכרות לי ... לא . אני ממש לא עוסקת התחום שלך ואין מושג על העבודה שאת עושה אבל הסגנון מוכר.
עובדים על פי הנהלים ודרישות ההנהלה והיצירתיות נשחקת עד שאת לא מבינה בעצם בשביל מה את עובדת בשביל המטפלת או בשביל להתרחק מאלה שאת אוהבת.
אני גם זוכרת את הפחד שלי שהמטפלת תתאהב בתינוקת שלי והיא תחזיר לה אהבה.
אני בחרתי להישאר עם הילדים לפחות שנה בבית , גם בגלל שהאיש שלי שירת בצבא וגם בגלל שהעבודה שלי במשמרות.
לאחר שחזרתי לעבודה , עבדתי רק בחצי משרה אבל צברתי וותק וניסיון . בהתחלה העבודה נתפסה בעיני כתחביב מהנה ויצירתי אבל עם השנים המערכת בה עבדתי שינתה גישה ונלקחו ממני באופן הדרגתי סמכיות , בו זמנית הבירוקרטיה גדלה ובמקום לעשות את העבודה כמו שחשבתי שיש לעשותה מצאתי את עצמי ממלאת טפסים ודיווחים שלא תורמים ללקוחות כלום.
מבחינה כלכלית, ההכנסה גדלה עם השנים אבל תחושת שביעות הרצון שלי ירדה. בשלב מסויים היה לי נדמה שקביעות בעבודה ושמירה על הזכויות זה רווח רציני ומשמעותי.
התפטרתי מהעבודה אחרי 25 שנה וגיליתי לתדהמתי שהזכיות שצברתי בעמל רב ומרירות קשה לא השתלמו. הפיצויים והגמלאות שצברתי הם סכומים קטנים ולא משמעותיים בעוד שבעבודה שלי היום בה אני עושה בדיוק את הדברים כמו שאני חושבת שצריך. עבודה איכותית ולא כמותית אני משתכרת יותר וכמובן נהנת מאוד מהעצמאות ומקשר אישי עם לקוחותי.

בקיצור אני ממליצה בחום לא להישאר במקום עבודה רק מהפחד שיתכן בעתיד לא תמצאי עבודה .אם את יצירתית ויוזמת את תמצאי את הדרך שלך להתפרנס שתעודד השראה וגם תתן לך סיפוק
הזמן מזמן לנו הזדמנויות ולפעמים כדאי להמתין ולאפשר לדברים להתפתח מעצמם.
בהצלחה

אולי רצוי שאנסה להעלות על הכתב את מה שעובר עליי, אולי זה יעשה לי סדר בדברים.

תקציר הפרקים הקודמים: ילדתי לפני ארבעה חודשים (בדיוק!). חזרתי לעבודה לפני ארבעה ימים. משרה חלקית, מהבית, שעה פה ושעה שם - כשבמאי אני אמורה לחזור למשרה מלאה. התפקיד הוא חדש לגמרי, במחלקה אחרת. יותר עצמאי ממה שהיה קודם (אין בוס על הראש) אבל בתחום יחסית משעמם ולא יותר מדי יצירתי.

אני מרגישה שאני על פרשת דרכים: העבודה בסדר, באמת שאין תלונות. אבל אין בה שום תחושת שליחות. ידיד שלי שעובד איתי, החליט לעזוב את העבודה מהסיבה שהוא לא הרגיש שום תחושת שליחות במה שעשה. הוא קיבל מחמאות על ימין ועל שמאל, והמחשבה היחידה שלו היתה "אבל מה שעשיתי כל כך משעמם!". אני רוצה תחושת שליחות. לא לשנות את העולם, וגם לא משהו "אמנותי", אלא לקום כל בוקר (או כל צהרים...) בתחושת משמעות ושמחה.

מצד שני, לשבת כל היום בבית עם הילדה הורג אותי משעמום. אני לא בנויה לזה. ויש לי ילדה נפלאה (שמדברת עכשיו אל בבואתה במראה. הא), וזה בהחלט תענוג להיות איתה, אבל לא בא לי להיות אמא במשרה מלאה. או שאני פוחדת להיות אמא במשרה מלאה כי פעם חשבתי שנשים בלי קריירה נכנעות למסורות עבר שוביניסטיות ועתה בעידן שחרור האשה יש לשאוף להגשמה עצמית בלה בלה בלה. אני לא יודעת. בכל מקרה, אנחנו לא יכולים להתקיים ממשכורת אחת ולגרד את רמת החיים הנוכחית שלנו (תל אביב, אוטו חדש, אוכל בחוץ למרות שבזה חתכנו פראית). אבל אם אעבוד במשרה מלאה, אצטרך להעביר את רוב משכורתי לידי מטפלת, אז מה עשיתי בזאת? הלכתי לעבוד במשהו חסר משמעות רק כדי שמישהו אחר יגדל לי את הילדה?

וכמובן קיים הפחד לאכזב את האנשים בעבודה, שסומכים עליי ונותנים לי למלא תפקיד חדש עם אחריות, עצמאות והכל. ועוד מהבית, כי התעקשתי. ככה, להתפטר אחרי שבוע? ובמילא הפסדתי את חופשת הלידה שלי.

אני מראיינת כל מיני מטפלות ופוסלת אותן בכמויות כבר בשלב הטלפון. כולן נראות לי טיפשות. קרובת משפחה סיפרה לי סיפור זוועה על מטפלת שסיממה את הילד כדי שתוכל לישון וזה לא יוצא לי מהראש. גם אם מישהי באמת תהיה טובה ותאהב את הילדה, תמיד ינקר לי בראש החשש שהיא אוהבת את הילדה שלי רק כי היא מקבלת כסף על זה. על פעוטונים אני לא חושבת אפילו. הילדה תהיה בת חצי שנה במאי. זה מוקדם מדי בשביל מסגרת (האמת שאני לא רוצה בכלל להכניס אותה לגן, אבל קיים על זה ויכוח עם בעלי. הוא חושב שגן/בי"ס מלמדים אותך איך להסתדר עם אנשים. אני חושבת שגן/בי"ס מלמדים אותך איך לעקם את עצמך כדי שלא יכפכפו אותך. אבל זה לא קשור לנושא).

אני שואלת אנשים איך הם הסתדרו עם עבודה מהבית + ילד, ותמיד התשובה זהה: "אמא שלי שמרה על הילד". אמא שלי עובדת. וחוץ מזה, למה היא צריכה לשמור לי על הילדה? ואז מגיעים כל אותם רגשי נחיתות עלובים, על כך שאמא שלי לא פנויה לעזור לי, שאין לנו דירה משלנו (או סיכוי לקנות אחת בזמן הקרוב), שהדירה שלנו קטנה ומתפרקת וכיוצא בזה.

מצטערת על ההודעה המבולבלת, ניסיתי לכתוב את כל מה שעובר לי בראש, ועדיין אין לי סדר בדברים....

טוב, עם כל הכבוד לשכנוע העצמי בהודעה הקודמת, דומה כי אאלץ להעלות את הדף מהאוב בקרוב מאוד.
אוף :-(

עדכון (כי אני מרגישה בצורך לעדכן את כל מי שטרח ורצה לעזור לי):

החלטתי להתפטר, וקבעתי לעצמי תאריך שבו אעשה זאת (יום העצמאות 2010, כמה סימבולי). חודש לפני התאריך המיועד גיליתי שאני בהריון, אז זה היה טיפשי להתפטר. סחבתי עד ללידה (למרות שכבר נמאס לי מהתפקיד שלי לגמרי), ותכננתי לא לחזור אחרי החופשה. בכל מקרה לא לעבוד בשעות שבהן עבדתי. רצה הגורל והתפנה תפקיד אחר במחלקה אחרת, עם שעות גמישות, עבודה מהבית ויותר עצמאות בקבלת החלטות. אני הייתי המועמדת המובילה שלהם, והחלטתי לקחת את התפקיד. אני מתחילה בקרוב.

אני חושבת שהבעיה העיקרית בגישה שלי היתה הלך הרוח המערבי, שהעבודה היא זאת שמגדירה אותי. שעבודה היא לא דרך להתפרנס אלא "קריירה". שלהתפטר פירושו לאבד זהות. על פי דרך החשיבה הזאת, ברור שהרגשתי תסכול שלא עבדתי במשהו "אמנותי". כאילו שאפשר ליצור אמנות רק אם משלמים לך כסף.

אז כן, להיתקע בעבודה הראשונה שלי היתה טעות, אבל זה כי הבוס היה מזעזע והתנאים היו גרועים. לא כי היא לא היתה "אמנותית". עכשיו התנאים טובים, אבל אם אראה שהרע גובר על הטוב, תמיד אפשר לקום ולעזוב. זה לא אומר עליי שום דבר, חוץ מזה שלא תהיה לי עבודה, ושמתישהו אני אצטרך למצוא דרך להתפרנס ממשהו (או לרדת ברמת החיים). ומי יודע, אולי בעתיד אבחר להתפרנס מציור?

שלום לך ירדנה,

כשאני קוראת אותך, יש תחושה שיש פה דברים שעוד לא לגמרי ברורים.
עד כמה משמעותי:
[u]שכמו אישה נבגדת אני מרגישה שזה מעט מדי ומאוחר מדי.[/u]?
האם זה נכנס לך לשיקולים?
כי אם כן, זה נשמע מסוג הדברים שאפשר בעזרת קצת עבודה להתגבר עליהם.

ומצד שני, כתבת
[u]עוד חיסרון: לא יודעת מה הכיוון הבא. אני חושבת ללמוד, תוך כדי המשך עבודה חלקית שם או לעזוב ואז ללמוד, אבל ממש לא ברור לי מה ואיך...[/u]
וכאן זו באמת שאלה: איפה היית רוצה שעניין הלימודים יכנס? מתי?

בעצם יש פה כמה שיקולים נפרדים.

גם לי יש התלבטות בקשר למקום העבודה. בעבר פתחתי דף כזה וקיבלתי המון עצות טובות. השנים עברו.
אני אשמח להתייחסויות
אני כותבת פרטים אבל מבקשת ממי שמזהה (וקל לזהות אותי) לא לגרום לזיהויי על ידי אחרים, לא כאן ולא בבית כשמרכלים.

אז העניין הוא כזה: אני עובדת במקום מסויים שנים די רבות.
יש לו הרבה יתרונות בתור אמא, יש לו הרבה חסרונות גם בתור אמא.
לפני שנתיים חל קיצוץ מאד רציני. לדעתי הייתי צריכה אז ללכת ולא הלכתי. לפני שנה פגעו בי לגמרי כולל דברים לא חוקיים מבחינת תנאי העסקה. השאירו אותי על מינימום. ציפו ממני לאותן תוצאות כמובן וזה ם משכורת חלקית שבחלקית ודרישות לא מבוטלות בכלל, יצא שנתתי כמעט אותן שעות כמו קודם במשכורת נמוכה יותר ובשעות רשמיות שקוצצו מאד. כמובן שאני מתוסכלת. מצד שני, המבט קדימה אומר התרחבות. המבט קדימה אומר שהקולגה שאליו הועבר חלק ניכר מהשעות שלי לפני שנתיים, עומד להיות מפוטר ונאמר לי שירחיבו לי חזרה את חלקי. העניין הוא שכמו אישה נבגדת אני מרגישה שזה מעט מדי ומאוחר מדי.
חסרונותיו של מקום העבודה שלי ברורים.
היתרונות: אני אוהבת את סוג העבודה שלי, עבודה די ייחודית וממש לא ברור שאוכל למצוא בפריפריה בה אני חיה משהו מסוג דומה, יצא לי טיפה לחפש ובכל מקרה תמיד מבקשים השכלה שאין לי על אף שיש לי ניסיון שטח (וכישרון ויכולת ספציפית לתחום הספציפי) יותר מלכל המשכילים.
אני יכולה לומר שברמת העבודה ולא ברמת תנאי העסקה אני מאד מאד מסופקת מהעבודה שלי ויש לי אפשרות בה להרבה מאד חופש פעולה בתוך מסגרת מאד נוקשה וגם הרבה מאד לבטא את עצמי וכישוריי, מה שאני תוהה אם יהיה במקום אחר.
עוד יתרון משמעותי קשור ליציבות היחסית שזה נותן לי. אני יודעת שנכנסת משכורת תמיד, גם אם אני פעם לא מגיעה בגלל מחלה (לא קורה הרבה) או יש חופש גדול, אני עדיין יכולה לתמרן יחסית בקלות.
חסרונות: נראה לי ברורים, וגם עבודה סוחטת מאד, מעייפת, גם כשאני עובדת מאד חלקית אני מוצאת את עצמי שקועה עד צואר מה שפחות מאפשר לי להרויח עוד כסף.
עוד חיסרון: לא יודעת מה הכיוון הבא. אני חושבת ללמוד, תוך כדי המשך עבודה חלקית שם או לעזוב ואז ללמוד, אבל ממש לא ברור לי מה ואיך...

שלום לך לילך,

יש כאן הרבה אנשים שישמחו לחשוב איתך הלאה על הכוון שלך.
אולי תוסיפי כמה מילים?

אני משתעממת בעבודה , מרגישה שעושה את זה רק לכסף, כל בוקר בקושי מצליחה להקים את עצמי, מגיעה באיחור, ומחכה שהיום יגמר , ומנחמת את עצמי בדברים הטובים שבעבודה הזו, (מעדיפה שלא לפרט בדיוק) אף אחד לא "יושב לי על הוריד" זה לא קשה פיזית, זה עדיף מכלום, אני אוהבת להגיד שזהו העיסוק שלי... אך בפועל- לא ממצה את עצמי, זה כביכול עבודה קלה- אך כל כך מוטשת ממנה. כנראה שצריכה לעזוב..... אך לא יודעת מה יכולה לעשות  אחר......
יש עיצה?

אסככה -

הרושם שלי הוא שנדרשת עבודת מ עבודה על האיזון בין התחביב הפרטי והחיים האישיים, לבין המחויבות לעבודה.
כמו כל דבר בחיים, גם לזה נדרש אימון (לא עם מאמן, לבד, לעבוד על נקודות חלשות).
מיליוני דעות לכאן ולכאן, זה נשמע מגניב, ההוא תלוש אבל קסום. אחד חמור סבר ומדויק, וכן הלאה.
לפעמים צריך להניח לרגשות ולשאול מה אנחנו באמת רוצים. להתקדם בהיררכית הארגון זה לא המאסטר פוקוס שלנו בחיים בדרך כלל. או במילים אחרות - זו מטרת משנה

עברת לא מעט דברים, את מכירה את התחום ואולי אפילו מה שקוראים - בעלת מקצוע. נסי להתמקד במה שאת רוצה. איפה את בעוד חמש שנים? מה קורה בין לבין? מה קורה אח"כ? מה את רוצה שיקרה? את מתארת אותו לעצמך? זה מציאותי? גם אם לא, מותר לחלום.

להצליח, אומר בעיקר לא להפסיק לנסות.

ושוב מעדכנת את הדף הבלתי נלאה, כי שוב הגעתי לפרשת דרכים.

אני כבר תשעה חודשים בעבודה הנוכחית שלי. אני זוכה להערכה מהממונים עליי וגם מהקולגות מסביב. האנשים שאני עובדת איתם מאוד נחמדים, אם כי אף אחד מהם לא הפך להיות לחבר קרוב. מהות העבודה עדיין לא מעניינת אותי במיוחד, אבל היא נסבלת. ובכל זאת, אני מרגישה עקצוצים כאלה בגוף של "את עדיין לא ממש שם", "זה עדיין לא המקום בשבילך", "את צריכה לכוון למשהו אחר".

לאן, בעצם? אני יודעת שאני לא רוצה להתקדם מעלה בהיררכית הארגון. התפקידים של הבוסים שלי לא קורצים לי. אני גם לא רואה את עצמי עושה בעוד חמש שנים את אותו הדבר. אני רוצה משהו אחר.

המטפלת שלי אומרת לי לשקול ברצינות פרילאנס. להיות עצמאית. לאו דווקא במקצוע הנוכחי שלי (שלא מקובל בו פרילאנס). אולי במשהו משיק למקצוע אותו למדתי. אולי לחזור אפילו למה שלמדתי, למרות שאני יודעת שאני בעמדת נחיתות כי לא התעסקתי בו שנים. אני רוצה לצאת לעצמאות, אבל אני פוחדת - מהעסקים, מחוסר הוודאות, מהביקורות אי שם בחוץ, מהכישלון. עוד נקודה חשובה היא שאנחנו מנסים להיכנס להריון (עד כה בחוסר הצלחה....) ועדיף אולי להעביר את חודשי ההריון בתור שכירה. מצד שני, מי יגיד לי מתי זה יקרה? ואם אכנס להריון רק עוד שנה? האם בשל זה אשים את חיי בסטנד ביי?

עוד נקודה חשובה: העבודה הנוכחית מעייפת אותי. בימים שאני עובדת, אין לי אנרגיה לעשות שום דבר אחר ואני מוצאת את עצמי במיטה בשעות ממש מוקדמות. זאת לעומת ימים שבהם אני לא עובדת, בהם מצב העירנות שלי הוא כרגיל. אין לי מושג למה זה קורה. אני לא עובדת בעבודה שדורשת מאמץ פיזי או התמודדות עם לקוחות או שאר דברים שעלולים ליטול אנרגיה. העבודה עצמה מתנהלת בלחץ ובמאבק נגד הדדליין, אבל ככה זה כל יום והייתי כבר אמורה להתרגל, לא?

בקיצור, לומר: על ה%%% שלי, אני מתפטרת! או: מעריכים אותי בעבודה, המשכורת טובה והיא מסתדרת עם תכנוני המשפחה שלנו, אז אני נשארת?

עדכון: החלטתי בסוף לא לעזוב. אני עדיין לא חושבת שהעבודה שלי היא חלום חיי, אבל ברגע שהחלטתי להישאר - הפסקתי לסבול. וברגע שהשלמתי עם כך שאני בעבודה הזאת, נפתחו לפני דלתות מעניינות במיוחד דווקא בתחום האמנותי...

תודה לכל מי שהקדיש מזמנו לענות לי!

[u]אני מאוד רוצה להיות עובדת של עצמי, אבל אני פוחדת מעולם העסקים, מהצורך לשווק, מחוסר יכולת לעמוד בהתחייבויות ודדליינים, מהקשיחות שמאפיינת את הקשרים העסקיים ומהפחד שמא אהיה רגישה מדי[/u]
יכול להיות שמה שיתאים לך זו שותפות עם מישהי עם חלוקה לשותף היצירתי והשותף העסקי. ההמלצה לשותפה זה בגלל האנרגיה הנשית הרכה והלא קשוחה. יש גם גברים כאלה אבל קשה יותר למצוא אותם.

[u]אני מצאתי המון יצירתיות בניהול של עסק (שיווק, ניהול, אלו תחומים מאוד יצירתיים אם חושבים עליהם ככאלה)[/u]
הם באמת תחומים מאוד יצירתיים, אך אני חוששת שאין לי שמץ של כישרון בתחומים הנ"ל :)

הניק שלך מעניין. את מציירת קומיקס?

כל עוד הייתי שכירה (במקומות טובים ומענינים) חוויתי דברים דומים מאוד למה שאת מתארת. מין מאבק תמידי בסמכות, גם אם הסמכות היא נחמדה. עצם הרעיון של בוס, מסגרת, ארגון מעורר בי משהו מאוד מרדני. השקעתי הרבה אנרגיות במלחמה הזו.

הפכתי להיות עצמאית וזה מאוד מאוד השקיט משהו בתוכי.
העבודה שלי עצמה אינה יצירתית אבל אני מצאתי המון יצירתיות בניהול של עסק (שיווק, ניהול, אלו תחומים מאוד יצירתיים אם חושבים עליהם ככאלה)

שיהיה לך בהצלחה, אל תכנעי.

[u]מחשבות כמו: אם הייתי בבית עכשיו בטח הייתי מנקה, משתעממת, עושה כביסה. או כל הדברים שאני שונאת לעשות[/u]
האמת שאני מתקשה לחשוב איך הייתי משתעממת בבית. יש כל כך הרבה דברים לעשות. אפשר לקרוא, להתחיל לעבוד על פרויקטים נוספים (או להריץ את הפרויקט שלי בפול-גז), ללכת לים, לכתוב, להיפגש עם חברים, ללמוד משהו (נניח שפה נוספת או אפילו קורס של האוניברסיטה הפתוחה, בתקווה שהשביתה תסתיים), להצטרף לחוג אמנויות לחימה, לעשות ספורט (אפילו סתם הליכה בטיילת), לשבת בבית קפה ולהרהר, לבשל, להקדיש זמן לתחביב חדש (נניח לתפור - משהו שרציתי ללמוד הרבה זמן ואף פעם לא יצא לי לעשות את זה כמו שצריך). איך אפשר להשתעמם בבית?!

[u]באמת ממליצה (במיוחד לאמהות שביננו) לעבוד פחות ממשרה מלאה[/u]
מסכימה לחלוטין. אמהות במשרה מלאה + עבודה במשרה מלאה נשמע לי סיוט. ואחרי הכל למה אנחנו עושים ילדים? כדי שנהנה מהם ונגדל אותם, לא?

[u]נור, מנסיוני הטוב אוכל להגיד לך שכנראה את נמצאת בשלב הראשון של תהליך ארוך (ומעניין) שבו אולי תגלי שלא משנה באיזו עבודה את עובדת אלא סביבת העבודה: עצמאות, יצירתיות, לבד או עם אנשים דומים לך בהשקפתך. האם תעזי לצאת לדרך משלך? להיות עובדת של עצמך?[/u]
אני חושבת שעלית על הנקודה. לא כל כך מפריע לי מה אני עושה בעבודה שלי (סה"כ המשימות שלי באמת לא נוראיות), אלא כל הדברים מסביב. מפריע לי לקום בבוקר באותה שעה, לקחת את אותו האוטובוס, להגיע למשרד באותה שעה, לדעת איך היום שלי בנוי, להקשיב כל הזמן לבוסים שלי, לקבל משימות מונחתות מלמעלה שלא מעניינות אותי בשיט (כמו היום...), ללכת הביתה באותה שעה, להגיע הביתה מתה, לרפרש את האינטרנט, לדבר עם בעלי, לאכול משהו, ללכת לישון. ושוב פעם, יום חדש שנראה אותו דבר כמו הקודם.

אני מוכנה לעבוד, ולעבוד קשה. אני אוהבת לעבוד כשנושא העבודה מעניין אותי וכשאני מרגישה שהוא נעשה למען מטרה מסויימת. כאן קשה לי להתחבר. אני מרגישה כמו בורג קטן במכונה. שאם יחליפו אותי ויביאו מישהו אחר במקומי זה לא באמת ישנה למערכת. היא תשרוד. למרות האמירה הידועה - "בתי הקברות מלאים באנשים שאין להם תחליף" - אני באמת חושבת שאין לי תחליף. לפחות לגבי כל מה שקשור ברעיונות פרי מוחי וביצירתיות שלי. אני רוצה לעשות משהו שמשתמש בכשרונות שלי, ביכולת שלי. ולא לנסות להתאים את עצמי בכוח למערכת. אז הנה, יש את הפרויקט. אבל הסיכוי שאני אראה ממנו כסף נמוך מאוד (אך אפשרי, ובכל מקרה לא מדובר במשהו מידי).

אני מאוד רוצה להיות עובדת של עצמי, אבל אני פוחדת מעולם העסקים, מהצורך לשווק, מחוסר יכולת לעמוד בהתחייבויות ודדליינים, מהקשיחות שמאפיינת את הקשרים העסקיים ומהפחד שמא אהיה רגישה מדי. בילדותי גדלתי בצילה של פשיטת רגל (העסק של אבא שלי קרס). אני יודעת שהפחד שלי הוא באיזשהו מקום לא רציונלי, אבל זה לא אומר שהוא לא קיים.

[u]למרות זאת, אני באמת ממליצה (במיוחד לאמהות שביננו) לעבוד פחות ממשרה מלאה. משרה מלאה לפעמים חונקת ולא משאירה זמן לנשום[/u]
צודקת. אני מוסיפה המלצה- חצי משרה אבל לא כל יום. שלושה ימים מלאים של עבודה (אפילו שעות נוספות) כי במילא כל יום שיוצאים לעבודה כבר מוחרב אפילו אם הסתיים בשתיים.

נור, מנסיוני הטוב אוכל להגיד לך שכנראה את נמצאת בשלב הראשון של תהליך ארוך (ומעניין) שבו אולי תגלי שלא משנה באיזו עבודה את עובדת אלא סביבת העבודה: עצמאות, יצירתיות, לבד או עם אנשים דומים לך בהשקפתך. האם תעזי לצאת לדרך משלך? להיות עובדת של עצמך?
על פניו, ממה שקראתי כאן, נראה לי שאת בהחלט הטיפוס המתאים.

[u]אני פשוט נמלאת בדחיה אמיתית מהצורך לקום כל בוקר וללכת למשרד. זה משגע אותי! יש דברים כל כך יפים שם בחוץ. למה אני צריכה כל היום לבהות במחשב קר ומנוכר?[/u]
מאמי, אני עובדת כל יום עד שעה שתיים בצהריים. ולמרות זאת, הדברים שכתבת מתארים בדיוק מה שאני מרגישה כמעט כל יום.

אני עובדת באותו מקום כבר 13 שנים. באמת שמרגישה רצון לברוח. אבל משתדלת לחשוב על הכוס המלאה. (וגם מחשבות כמו: אם הייתי בבית עכשיו בטח הייתי מנקה, משתעממת, עושה כביסה. או כל הדברים שאני שונאת לעשות... לפחות אני מרוויחה כסף....)
למרות זאת, אני באמת ממליצה (במיוחד לאמהות שביננו) לעבוד פחות ממשרה מלאה. משרה מלאה לפעמים חונקת ולא משאירה זמן לנשום.

[po]רוני בלוני[/po]: אני לא חושבת שיתנו לי לרדת במשרה חודשיים וחצי אחרי שהתחלתי לעבוד שם. אולי חצי שנה... אבל זה אומר לשרוד עוד כשלושה חודשים. אוף.

תוספת: אני חושבת שהבעיה שלי זו המשרה המלאה, באמת. העבודה הקודמת שלי היתה במשמרות ולפני כן למדתי, כך שזה לא נקרא. אני פשוט נמלאת בדחיה אמיתית מהצורך לקום כל בוקר וללכת למשרד. זה משגע אותי! יש דברים כל כך יפים שם בחוץ. למה אני צריכה כל היום לבהות במחשב קר ומנוכר?

[u]אני אמשיך בפרויקט שלי על אש קטנה עד שאסיים שלב, ויהיה לי מה להראות. אז אני אנסה לשווק את מה שיש לי, ואם אקבל תגובות חיוביות, מי יודע אילו דלתות יפתחו בפניי.[/u]
זה גם נכון לעשות....
אבל בשביל השפיות הנפשית, למה באמת שלא תרדי במשרה?? אם יש לך אפשרות כזו, לא לחצי משרה, לשלושת-רבעי משרה (נגיד משהו כמו 6 שעות ביום במקום 8. או שבע שעות ביום במקום 9).
פחות בשכר אבל יותר שפיות.
אני עובדת ככה מאז שילדתי את בתי השניה.
תארי לך מה זה פתאום לישון בצהריים ואז להתעורר ולהשלים את הפרוייקט??

הממ. פתאום עלה לי רעיון.

אני אמשיך בפרויקט שלי על אש קטנה עד שאסיים שלב, ויהיה לי מה להראות. אז אני אנסה לשווק את מה שיש לי, ואם אקבל תגובות חיוביות, מי יודע אילו דלתות יפתחו בפניי.