לעזוב את העבודה או לא

[נור_ג'יהאן*]

במקום להיות סגורה ב"לופים" המחשבתיים שלי, בלי סוף. שזה מה שאני הכי פחות אוהבת.
הלופים המחשבתיים שלי יכולים להרוג אותי. זו הסיבה שאני מנסה לכתוב כאן את כל מה שעולה בדעתי. כדי לצאת מהלופ.

[סאלי_תדמור*]

זו הסיבה שאני מנסה לכתוב כאן את כל מה שעולה בדעתי.

@}
הבעיה היא שכאן אנחנו רק בעולם המילים, על מוגבלויותיו

[נור_ג'יהאן*]

אני חושבת שזו בדיוק שורש הבעיה - ההתבגרות. לקחת את האחריות על חיי ולצאת מהמחשבה שמישהו "יגלה" אותי. אני לא ילדת פלא, והאמת - מה כל כך טוב בלהיות ילד פלא?

[סאלי_תדמור*]

מה כל כך טוב בלהיות ילד פלא?

אכן לא כל כך טוב.
קראת complimenting]מה שכתבתי children[/po] על הספר "כוחה של נחישות"? ספר נפלא. מדבר בדיוק על הנקודה הזו של כמה שמחמאות מסוגים מסוימים לילדים (מחמאות על כישורים) יכולים לפגוע בבטחון העצמי ובהשגים שלהם. הרבה ילדי פלא או ילדים חכמים במיוחד סובלים מזה. גם לי היה.

[נור_ג'יהאן*]

עכשיו קראתי. מאמר חכם ומתמצת בצורה מדויקת את הבעיה שלי.

לי אמרו על הזמן כמה אני חכמה ומוכשרת. יותר מכך - אמרו לי דברים כמו "את הכי מוכשרת בעולם" (כן, כן) ו-"בכישרון כזה מעולם לא נתקלתי". פלא שהתחלתי מהר מאוד לפקפק בעצמי ולפחד מאתגרים? הרי מהר מאוד הבנתי שאני לא הציירת הכי טובה בעולם, ושיש עוד אנשים מוכשרים. התגובה שלי נעה בין שנאה עצמית ("אני לא מוכשרת בכלל"), כעס על ההורים ששיקרו לי וניסיון להמעיט בערכם של אחרים כדי לרומם את עצמי ("היא מציירת זוועה, לא ברור לי למה אנשים אוהבים אותה בכלל").

כשאתה ילד פלא, העולם הוא הבטחה. אתה לא נכשל - אבל גם לא מצליח.

[נור_ג'יהאן*]

אתר מעניין יש לך. קראתי עכשיו כמה מאמרים. נושא שמאוד דיבר אליי הוא הסחות הדעת. אני יכולה לשבת שעות מול האינטרנט ולרפרש. לקרוא שטויות. אפילו לא דברים שתורמים לי. היום, למשל, אמרתי שאני אצייר. אפילו התחשק לי. אבל מצאתי את עצמי רואה שטויות ביוטיוב במשך שעתיים. לפעמים אני יכולה לקרוא פורומים (מפגרים להחריד) בזמן שהבת שלי מקטרת וצריכה אותי...
אני פשוט אלופה בהסחות דעת.

[סאלי_תדמור*]

אני פשוט אלופה בהסחות דעת.

היתי אומרת הפוך. הסחות דעת אלופות בלמשוך אותך (ואת כולנו)... לא מזמן איילת רוכל כתבה כאן הסבר פשוט וכל כך מסתדר, למה טלויזיה כל כך מושכת אותנו. מתאים גם לאינטרנט לדעתי. שבגלל שבטבע חשוב מאוד לשים מיד לב לתנועות קטנות בשדה הראיה, ולהגיב מהר, המוח שלנו מחפש את התנועות הקטנות האלה. מהופנט אליהן. כי זה היה חשוב להשרדות שלנו. אז כולנו נופלים בחור הזה הרבה פעמים. גם לי זה אחד הנושאים שעבדתי עליהם הרבה. בהצלחה מסוימת, אבל תמיד יש עוד לאן ללכת.

למעשה התחלתי לחשוב שגם דברים שנראים יעילים על פני השטח - מביאים תוצאות מסוימות - הם אולי הסחות דעת. כי במקום לעשות אותם, יכולנו לעשות דברים יעילים הרבה יותר. ואולי זה הפירוש של הפתגם הרוסי שמעולם לא הבנתי, "הטוב הוא אויבו של הטוב יותר". וזה מה שאני מחפשת עכשיו, את הדרך ליעילות האמיתית, זו שמעבר ליעילות השטחית. "עקרון 80/20" של ריצ'רד קוק היה אחד הראשונים לפתוח לי את החשיבה בתחום הזה.

לי אמרו על הזמן כמה אני חכמה ומוכשרת. יותר מכך - אמרו לי דברים כמו "את הכי מוכשרת בעולם" (כן, כן) ו-"בכישרון כזה מעולם לא נתקלתי". פלא שהתחלתי מהר מאוד לפקפק בעצמי ולפחד מאתגרים?
גם לי. גם לאמא שלי. אני חושבת שגם לסבא שלי. לפחות יש טעות אחת שלא נעשה עם ילדינו. עם השנים פיתחתי ממש אלרגיה למחמאות לכישורים. מוכנה לתת לילדי רק מחמאות להשקעה. יש לי שני ילדים מאתגרים מאוד בתחום הזה - אחד מנצח את המחשב בשח בגיל 5, והשניה רוקדת מדהים (לכל אחד מהם יש עוד כמובן...). אז קל לומר שהם גאונים (והפולניה שבי נהנית לומר את זה לעצמה... בשקט בשקט עם חיוך פנימי כזה...). אבל הם בחיים לא שמעו את המילה הזו סביבם. לעומת המילים "להתאמן", "לשחק", "לרקוד" או "ליהנות", שהם שומעים הרבה.

ומה עכשיו? להתחיל לעבוד

[נור_ג'יהאן*]

צודקת לחלוטין. אין לי מה להוסיף

בינתיים דברים קורים. מסתבר שהתפקיד שהציעו לי לא באמת יכול לתפוח לרמה של משרה מלאה, ובכל מקרה הוא משעמם אותי. הציעו לי תפקיד אחר במקום, והסכמתי. אני מרוצה. נכון, זה לא איור (ואפילו לא מתקרב לכך), ובסיכומו של דבר מדובר במשהו טכני יחסית ומאוד מלחיץ (לערוך עמוד ראשי של אתר אינטרנט גדול), אבל השעות נוחות והעבודה בעלת אתגר. ומקסימום, אם לא ייראה לי, תמיד אפשר לעזוב.

אז למה אני נשמעת כאילו אני מתרצת?

אתמול דיברתי עם אמא שלי וסיפרתי לה על השתלשלות המאורעות. היא לא אמרה שום דבר שאפשר לתפוס אותה במילה (למדה עם השנים...), אבל הרמיזות שלה היו שקופות לחלוטין. "את לא חייבת להגיד להם כן אם את לא רוצה", "אולי תחפשי משהו אחר", "אולי הלידה זו הזדמנות לשינוי קריירה", "אולי כדאי שתנסי משהו יצירתי יותר". וכו'. נמאס לי, פשוט נמאס לי. היא מערערת לי את לחלוטין את הביטחון העצמי. אמנם היא לא אמרה "את מבזבזת את הכישרון שלך", כמו שאמרה לפני ארבע שנים, כשנכנסתי לתחום, אבל אחרי כל שיחה איתה אני מרגישה אשמה לחלוטין!

וזו בדיוק הבעיה. אני לא יודעת אם "פרילאנס איור", משאת נפשי שמכבר הימים (הו), היא רצון אמיתי וכן שלי, או ניסיון להשביע את רצונה של אמא שלי. אולי (מה אולי? בטוח!) זו הסיבה שאני לא עושה שום דבר בנדון.

אתמול, אגב, השלמתי את האיור המוצלח ביותר שעשיתי בחודשים האחרונים, אם לא בשנה האחרונה. ציירתי את הבת שלי. בלי כסף. סתם, לעצמי. ומאוד נהניתי מהתהליך. למה זו לא יכולה להיות אופציה מבחינת אמא שלי?

[סאלי_תדמור*]

הציעו לי תפקיד אחר במקום, והסכמתי. אני מרוצה. נכון, זה לא איור (ואפילו לא מתקרב לכך), ובסיכומו של דבר מדובר במשהו טכני יחסית ומאוד מלחיץ (לערוך עמוד ראשי של אתר אינטרנט גדול), אבל השעות נוחות והעבודה בעלת אתגר. ומקסימום, אם לא ייראה לי, תמיד אפשר לעזוב.

טוב לקרוא אותך. יש פה תנועה.

אתמול, אגב, השלמתי את האיור המוצלח ביותר שעשיתי בחודשים האחרונים, אם לא בשנה האחרונה. ציירתי את הבת שלי
איזה יופי. הבדל גדול בין לדבר על איור ובין לאייר.

בלי כסף. סתם, לעצמי
רובנו מתחילים כך....

היא רצון אמיתי וכן שלי, או ניסיון להשביע את רצונה של אמא שלי.
אולי קצת משניהם... וזה גם לא רע לרצות להשביע את רצונה של אמא. אם מבחינים בזה, שזה מה שזה...

[עפרה_שחר*]

מותק- יש לך הזדמנות מיוחדת לסגור מעגל עם אמא שלך ועם עצמך: תני לה עותק של הציור לתלות בגדול בסלון ולהשוויץ בנכדה המהממת ובבת המוכשרת שיש לה. היא תתעלף מזה.
עכשיו כשנסגר המעגל שבי לך בשקט במקום נעים ותחשבי מה בא לך לעשות? אולי את אוהבת לצייר ילדים? לדעתי זאת העצמה מהסוג האומנותי ביותר, אם עוברים תהליך תוך כדי.
אולי את רוצה להיות דווקא שכירה באינטרנט, או עצמאית במה שאת מוכשרת בו ועושה לך כייף וממלא אותך?

[נור_ג'יהאן*]

וזה גם לא רע לרצות להשביע את רצונה של אמא. אם מבחינים בזה, שזה מה שזה...
אבל אני לא חיה את החיים שלי בשביל אמא שלי, אלא בשבילי. אמא שלי, אגב, היא סיפור בפני עצמו. היא גדלה כבת יחידה לאמא שתלטנית מאוד (סבתא שלי), ציירה בנעוריה והפסיקה, עברה גירושים מכוערים להפליא (מאבא שלי), נכנסה לדיכאון (לפי השערתי הלא מלומדת) והוציאה את הכל עלינו, הילדים, ובאופן כללי חיה את חייה בתחושת החמצה, למרות שהיא מאוד אוהבת את העבודה שלה. (מעניין, קיבלתי מרגיעון "כאשר ההורים ניזוקים, קל וחומר ילדיהם"....). אני נורא רוצה לאהוב אותה, אבל לרוב הכעס מאפיל על הרגשות החיוביים. יש לי עדיין, בגילי המתקדם, רצון למרד נעורים, לבעוט בכל מה שהיא האכילה אותי במשך השנים. או כמו שאחותי אמרה לאמא שלי כששאלתי את המשפחה לעיצה בנושא כלשהו: "תגידי לה ההיפך ממה שאת חושבת, ואז היא תעשה בדיוק את מה שאת רוצה... "

תני לה עותק של הציור לתלות בגדול בסלון ולהשוויץ בנכדה המהממת ובבת המוכשרת שיש לה.,
רעיון טוב! אגב, שלחתי לינק לציור לשתי הסבתות. מאמא שלי קיבלתי "מדהים!". מחמותי קיבלתי פירוט של כל מה שהיא אוהבת בציור ("ההבעה שציירת נהדרת" וכו'...). אני חושבת שזה מסכם בדיוק את הבעיה.

אולי את אוהבת לצייר ילדים?
אני מאוד אוהבת לצייר ילדים! הם מרתקים בעיני. אני אוהבת לצייר בני אדם בכלל, אבל ילדים במיוחד. בתינוקות לא התנסיתי במיוחד. זה מאוד קשה. לתינוקות יש קשת הבעות שונה מאוד ממבוגרים, אולי כי הכל חדש אצלם.

[סאלי_תדמור*]

אני נורא רוצה לאהוב אותה, אבל לרוב הכעס מאפיל על הרגשות החיוביים.

גדול...

הגענו לשטח שבו אני לא חושבת שעצות כאלה של כמה שורות דרך הרשת עוזרות.
סימנת לעצמך את הכוון, מתישהו תבחרי את כלי הרכב ותתחילי לנוע

[נור_ג'יהאן*]

הגענו לשטח שבו אני לא חושבת שעצות כאלה של כמה שורות דרך הרשת עוזרות. סימנת לעצמך את הכוון, מתישהו תבחרי את כלי הרכב ותתחילי לנוע
דווקא הדיון הקטן הזה, דרך הרשת, כן עזר לי, ולו במעט. תודה

[נור_ג'יהאן*]

אני חושבת שבכל זאת אמשיך לכתוב כאן ולעדכן. אולי זה יוביל לאנשהו.

[סאלי_תדמור*]

דווקא הדיון הקטן הזה, דרך הרשת, כן עזר לי, ולו במעט. תודה

איזה כיף. בטח תמשיכי לכתוב.

[נור_ג'יהאן*]

הסאגה ממשיכה (!):

שעתיים בתפקיד החדש הספיקו לי כדי להבין שאני לא רוצה להיות שם. עבודה טכנית, משעממת, מונוטונית, חסרת יצירתיות, שעות גרועות ומה לא. לא בשבילי. אמרתי למנהלים הרלוונטים "תודה אבל לא תודה", וכעת לא ברור מה קורה איתי.

לעת עתה, אני ממשיכה בחצי המשרה שלי מהבית, ואמורים לחזור אליי - האם בכל זאת יצליחו להרחיב למשרה מלאה ולאפשר לי לעבוד מהבית, או שהם מעדיפים להשאיר את המצב על כנו (ואז אצטרך לחשוב מה לעשות). מנהלת יקרה מאוד (אבל ממחלקה אחרת, לצערי...) אמרה לי שהמנהלים הבכירים אצלנו פשוט לא מתחשבים באימהות, ושזה המקום הכי לא ידידותי למשפחות שהיא מכירה.

היום נודע לי שמי שהחליפה אותי בתפקיד הקודם, זה שעשיתי לפני שילדתי, קודמה. נכון, אני בחרתי את מה שבחרתי, אבל זו שוב ההרגשה הזאת, שכולם מתקדמים ואילו אני נותרת מאחור.

ככה אני מרגישה היום. שהחיים ממשיכים, אני מאחור ובסוף אמות בתחושת החמצה נוראית.

[עפרה_שחר*]

מותק- את אוהבת לצייר ילדים ואנשים, ציירי ילדים ואנשים! תעשי את זה בכל דקה בחודש הקרוב ותשתפרי, צאי לרחוב וציירי דיוקנאות להנאתך בפארק, בסופרמרקט, כשהילדים שלך ישנים ציירי אותם וגם את חמותך. ציירי מתמונות מנשיונל ג'אוגרפיקס, בתור לבנק, תקפיאי תמונה מסרט שאת אוהבת, שבי מול המסך וציירי עד שתכאב לך היד. תוסיפי לזה סיגנון אישי: מהם הצבעים שלך? איזה סוג? אילו גוונים? והסגנון- ריאליסטי, קיטשי, אקספרסיוניסטי? איך את יוצאת החוצה באופן שהכי מתאים לך?
אנשים כבר יסתקרנו וישאלו אם את מוכרת. אם תתלהבי ממה שאת עושה גם יקנו ממך המון. תשימי תמונות באתרים רלוונטיים באינטרנט. תלי תמונות בתערוכה בבנין המועצה שלכם, בבית הקפה האהוב עליך, תעשי "בית- פתוח" לשוחרי אומנות עם הסברים מעניינים.
רוצה עזרה בלהתחיל? את ממש מוזמנת לפנות אלי: 0528717905. אל תחכי. go!

[נור_ג'יהאן*]

התפטרתי.

לפני יומיים נכנסתי למשרדו של הבוס, והודעתי לו שאני עוזבת כדי לטפל בילדה. היתה שיחה טובה. הוא איחל לי בהצלחה, לחץ לי את היד ואמר שהיה תענוג לעבוד איתי.
אז זהו. יש לי עוד חודש בעבודה, ולאחריה אני חופשיה כציפור דרור.

מצד אחד אני מאוד מתרגשת. הבת שלי תהיה בת שבעה חודשים כשאפסיק לעבוד, ובראש רצות לי תוכניות של כל מה שנוכל לעשות ביחד - לשחק בגינה, להשתעשע, סתם ללכת לים, להיות זו עם זו.

אבל זה לא יהיה לנצח. מחישוב כלכלי שאני ובעלי ערכנו, אני אוכל להרשות לעצמי כמה חודשים בלבד של ישיבה בבית, ואז אני אצטרך לחזור לעבוד - ולו בהיקף מצומצם. גם מבחינה אישית, אני לא בטוחה שאני בנויה להיות אמא במשרה מלאה. לרוב החברים שלי אין ילדים, ובשעות הבוקר-צהרים זה רק אני עם עצמי. והבת שלי, כמובן. אבל לא רק זה - אני צריכה את הממלכה שלי.

אבל איזו ממלכה יש לי? מקצוע אחד שאני ממש לא אוהבת, מקצוע אחר (ההוא שלמדתי) שגורם לי לפיק ברכיים, פחד עוד יותר גדול משיווק עצמי (עצות כמו "תלי תמונות בתערוכה בבניין המועצה שלכם", נכונות ככל שיהיו, גורמות לי לברוח בצווחות אימים), אפס תארים, גיל לא-צעיר-במיוחד ומיליון שאלות.

אבל למרות כל השאלות, יש לי תחושה נעימה ומעקצצת של הרפתקה. זה נחמד

[רוקדת_לאור_ירח*]

להיות איתה כמה חודשים זה נפלא. זה יאפשר לך ה-מ-ו-ן , אני יודעת, עשיתי את זה בשנה האחרונה. כלומר לא עם תינוקת, אבל כן עם להיות המון בבית ולקחת כל יום בנחת בצהריים מהגן בלי לרוץ לשום מקום והרבה מחשבות על מה אני עושה.
אני עם סאלי: ציירי בכל רגע פנוי!!!! ציירי. כשהיא ישנה, כשהיא זוחלת על ידך, בגינה, בכל מקום. יהיו אנשים שיתעניינו ואת תמכרי, ועוד איך. העניין הוא לעשות, לא לחשוב איך תמכרי. אם הייתי יודעת מה יהיו התגובות ללילמודים הנוכחיים שלי בסביבה שלי (מתי את מתחילה לקבל לקוחות? אפשר לבוא אליך?) כנראה שהייתיעוזבת את העבודה שנה או שנתיים קודם ולומדת אז את מה שהרהרתי עליו שנתיים במחשבה שהוא בלתי אפשרי וקשה ליישום עבורי. אז נכון שלעתים צריך לעבור את הדרך והתהליך, לא אומרת שלא, אבל כן בעד עשייה, פשוט עשיה. זה ריפוי.

[נור_ג'יהאן*]

צודקת. אני צריכה לא לחשוב ופשוט לעשות. הלוואי שזה היה קל....

[סאלי_תדמור*]

אבל למרות כל השאלות, יש לי תחושה נעימה ומעקצצת של הרפתקה. זה נחמד

כתבת מה יש לך, ויש לך עוד משאב אחד עכשיו: מעט זמן פנוי. אולי לא המון עם תינוק, אבל בכל זאת משהו. זמן הוא משאב שמאפשר ליצור מחשבות חדשות ורעיונות, וגם מעשים.

@}

[נור_ג'יהאן*]

עוד שבועיים, ואני חופשייה. הוריי! העבודה הזאת כבר נמאסה עליי לגמרי. יותר ויותר אני מבינה שבחרתי במקצוע הזה לא מהסיבות הנכונות. בחרתי אותו כי הוא "יוקרתי". כי הוא לא דורש התמדה. כי רציתי להוכיח לעצמי שאני יכולה להיות חלק ממיליית התקשורת. יופי, הוכחתי. כולם שמחים ומוחאים כפיים בקצב. אפשר להמשיך?

אם כבר השתחררתי, אני לא רוצה טעם לקבול את עצמי למחוייבות נוספת, כמו "קריירה בציור". אני רוצה להתחיל דף נקי וחלק, בלי נסיונות להוכיח, בלי "שאמא תהיה מרוצה", בלי "כי זה מה שאמרתי שאעשה בגיל 18" ובלי "להראות שאני כל כך חכמה".

קראתי בעיון את איך מתחילים לזוז ואני מזדהה עם הרבה מהלבטים של פותחת הדף. גם לי קשה לזוז. גם אני דחיינית כרונית. אולי גם לי יש הפרעת קשב (אבל איך? הרי דברים שמעניינים אותי יכולים לשאוב אותי במשך שעות, תוך התעלמות מצרכים חיוניים כמו שינה ואוכל). ייתכן שכל הלבטים, הדילמות והחפרנות שלי הם יותר מתוצרים של השטויות של אמא שלי מלפני 15 שנה...

ואיך מתגברים על רגשות החרטה? אם לא הייתי מתחילה עם השטות הזו של התקשורת, הייתי במקום אחר לחלוטין עכשיו. אולי שלמה יותר. איך מפסיקים לאכול את עצמי?

[נור_ג'יהאן*]

וכרגיל, אף אחד לא מתייחס אליי. כמה אופייני לחיים שלי.

(עדכון: המממ. אפילו ליבבה הפולנית שאף אחד לא מתייחס אליי אף אחד לא מתייחס. מעניין מה זה אומר).

[דלית_ב*]

אני מעדיפה לא לצאת בהצהרות לגבי דברים כי מתישהו מתברר שדווקא זו לא שטות בכלל, אלא משהו שחשוב לי מאוד למצבים בעתיד שאני עוד לא יכולה לתאר לעצמי היום. אני מזכירה לעצמי לוותר על היהירות שבלנסות להגדיר טוב ורע בלי מספיק פרספקטיבה.

[רוקדת_לאור_ירח*]

בין שאר הדברים שאת משילה, תשילי גם את "השטויות של אמא שלי" זה לא תומך בך כמו שלא תומך בך לרצות קריירה או לעשות מה שנחשב וכל שאר הדברים שתיארת.

[נור_ג'יהאן*]

היום, משיחה עם אחותי, הבנתי שלי (וגם לה) יש נטייה לגמד דברים. ע"ע "השטויות של אמא שלי", "השטות של התקשורת" ובכלל, דרך ההתבטאות המתנצלת-מתפתלת שלי. אפילו היבבה הפולנית שלי היתה כל כך פאסיב-אגרסיב, במקום פשוט להגיד "יחס! אני רוצה יחס! תגיבו לי (בבקשה )!

דיברתי על זה פעם, זמן, עם המטפלת. שאני (ולא רק אני) חיה בבושה. באשמה. ש"לא מגיע לי", והכוונה ב"מגיע לי" היא לא "מגיע לי" דחפני על חשבון אחרים אלא "מגיע לי" אנושי. מגיע לי לאהוב, לקוות, לעשות, להיות נאהבת, לחייך, להתאכזב ו..כן - גם לעבוד במשהו שעושה לי חשק לקום בבוקר. אני חושבת שההתחלה שלי צריכה להיות לנסות לפתור את הדבר הזה.

[סקאלד_מודרני*]

אולי תעניין אותך הכתבה הזאת-

http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/244/308.html

[נור_ג'יהאן*]

לגמרי. תודה על הלינק!

[סאלי_תדמור*]

(עדכון: המממ. אפילו ליבבה הפולנית שאף אחד לא מתייחס אליי אף אחד לא מתייחס. מעניין מה זה אומר).

אני איתך לא תמיד יודעת מה לומר.
באיזה כוון את עובדת על זה עם המטפלת?

[נור_ג'יהאן*]

באיזה כוון את עובדת על זה עם המטפלת?
בעיקרון דיברנו על זה לפני מלא זמן, ומאז לא נגענו בנושא (גם הפסקתי את הטיפול). אולי אני אעלה את זה בפגישה הבאה. נקודה טובה

ושאלת נטיקט "באופני", כי אני לא מכירה את כל נימוסי האתר: אני מרגישה שהדף הזה מיצה את עצמו מבחינתי, כי השאלה שלו נענתה - עזבתי את העבודה. אבל אני רוצה להמשיך ולתאר את מסעותיי בחיפוש אחר הג'וב המושלם שלי. האם דף בלוג הוא הפורמט הנכון לכך?

[עפרה_שחר*]

למה לא היום- מה שבטח יבוא מחר?
בהצלחה}

[סאלי_תדמור*]

האם דף בלוג הוא הפורמט הנכון לכך?

נראה לי שכן @}

[פלוני_אלמונית*]

Will do. תודה!

למה לא היום- מה שבטח יבוא מחר?
לא הבנתי.

[נור_ג'יהאן*]

אופס. פלוני אלמונית השתלטה עליי. זו הייתי אני בהודעה הקודמת.

[נור_גיהאן*]

עברה יותר מחצי שנה מאז שעזבתי את העבודה המאוסה הזו. החיים מחייכים אליי, בסך הכל. אני עדיין בבית עם הבת שלי (יותר בחוץ מאשר בבית כי זה די מבאס להיות תקוע כל היום בבית, במיוחד בימים האחרונים שהיו מושלמים מבחינת מזג האוויר), והתחלתי לקחת עבודות פרילאנס, אותן אני עושה בערבים. ועכשיו קיבלתי הצעה מגניבה לאללה, ומדגדג לי באצבעות להתחיל... אבל זה יחייב אותי בסידור חלקי. מטפלת, כנראה.
יש עדיין פיק ברכיים, אבל בכל פעם שהפיק מגיע, אני אומרת לעצמי: if you wanna shoot, shoot. Don't talk.

אה, וגם החלפתי מטפלת.

[סאלי_תדמור*]

ועכשיו קיבלתי הצעה מגניבה לאללה, ומדגדג לי באצבעות להתחיל...
כיף לשמוע @}

[ירושלמית*]

מחייה את הדף בהתלבטות הנצחית (שכבר נעשתה) ובעיקר זקוקה לתמיכה וגיבוי. הודעתי היום שאיני חוזרת לעבודה כדי להמשיך ולהיות עם בני (בן הכמעט שנה) בבית. ככל שעבר הזמן וראיתי שדוחה את המחשבה (המאוסה) על "מציאת סידור" לתינוק שלי, וקלטתי שאני בסטרס גובר והולך, התחלתי להבין שזה הכוון. לצד העבודה הזו (המסודרת, בחצי משרה) עובדת מספר שעות משתנה (עד 10) באופן פרטי בשעות שנוחות לי ומפרנסות אותי (אותנו) באופן סביר. החסרונות בלעזוב כרגע את המשרה המסודרת הן בעיקר שיש איזשהו מסלול של התפתחות מקצועית שאני קוטעת, שלהיות רק עצמאית זה בטוח פחות ומפחיד יותר, שאני בסה"כ אוהבת את העבודה שלי.
היתרון (שכרגע נראה לי עולה על החסרונות) הוא בלא להכניס מטפלת/גן/מסגרת לתמונה ולהמשיך ולגדל את התינוק בבית

אז על מה ההתלבטות? כנראה שאני לא באמת מתלבטת ומרגישה שזו ההחלטה הנכונה אלא רק מתה מפחד לעשותה

הדימוי שרדף אותי היום הוא של "עקרת בית מהפרברים" ושלא יהיה לי בשביל מה להתלבש בבוקר, ברור לי שזה פרט שולי אבל איכשהו בו התגלם הכול - בלשים את מרכז הכובד שלי בתקופה זו בחיי בבית ולא בחוץ
(יודעת שפלי ליידי תגיד להתלבש עד הנעליים מיד בבוקר, אבל זה לא עבד לי מעולם..)
(במקום זה הלכתי לחנות הטבע הסמוכה לבית וקניתי צבע לשיער)

לילה טוב ותודה על ההקשבה

[ירושלמית*]

מה שהיה קשה לי הוא שהבוסית שלי פשוט לא הבינה "מה הסיפור" בלקחת מטפלת ליומיים-שלושה בשבוע, ולעומת זאת הדהד בראשי משפט שמישהי פעם אמרה לי שזה פשוט לא הגיוני בעיניה שילד שעדיין לא מדבר והולך יהיה נתון לשמירה של מישהו זר (מחוץ למשפחה/חברים קרובים/דמויות משמעותיות שהוא רואה על בסיס יומי). אני מרגישה שצריכה להחזיק חזק בזה שזו אמונתי, ולשים בצד את זה שרוב העולם לא חושב שזה כל כך נורא שתינוק הולך לגן ובעיני זה כן

[צעד_על_שביל_חצץ*]

היי,
אני מבינה אותך. אני לא בטוחה שיש טעם להתעצב מאוד מהבוסית. יש אנשים שלא מבינים מה העניין בלעבוד 11 שעות ביום ויש כאלו שלא מבינים מה העניין להאכיל את הילד בבמבה ולהושיב אותו שעות מול הטלוויזיה ויש כאלו שלא מבינים מה העניין לתת לו פליק מדי פעם. אבל יש כאלו שכן.
לגבי הלהתלבש בבוקר - יש לך אפשרות לקבוע חצי יום פעמיים בשבוע פגישות עם לקוחות? חוג בערב? ללכת למפגשים עם אמהות אחרות?
בתקופה שאני הייתי בבית אכן הייתה נטייה לטרנינגים וטריקו, אבל נראה לי שבשלב מסויים פשוט החלטתי שבבית אני בג'ינס. סוג של פשרה כזו.

[ירושלמית*]

העבודה שלי (הפרטית) מצריכה התלבשות, והיא אכן מאווררת מבחינות מסוימות, אלא שבאופיה היא עוד מאותו סוג (טיפולית, ובה אני נותנת באופן ישיר ומקבלת רק באופן עקיף..). אני פוגשת אמהות אחרות על בסיס יומי כמעט אלא שעדיין מפחדת (מאד) מהקריסה אל תוך אימהות טוטאלית בטרנינג..

אני יודעת שנכון (ומצער) לחשוב שהרבה אנשים רואים את העולם אחרת ממני, ושאני במיעוט כאן (טוב, אולי לא כאן, אבל בשאר המקומות כן), ושזו עבודה פנימית יומיומית להשאר נאמנה לעצמי, אלא שזה מערער אף על פי כן

וצריכה אומץ כדי לבנות את השנה הזו כשנה של יצירה והתפתחות אף שאני בבית (אהבתי את הרעיון של להקדיש זמן ללא מחשב כפתח לדברים נוספים שיצוצו)

[עירית_לוי]

ירושלמית,

מנסה לעזור . תראי אם הכיוון הזה מדבר אליך.

הדימוי שרדף אותי היום הוא של "עקרת בית מהפרברים" ושלא יהיה לי בשביל מה להתלבש בבוקר, ברור לי שזה פרט שולי אבל איכשהו בו התגלם הכול - בלשים את מרכז הכובד שלי בתקופה זו בחיי בבית ולא בחוץ

אני מרגישה שצריכה להחזיק חזק בזה שזו אמונתי, ולשים בצד את זה שרוב העולם לא חושב שזה כל כך נורא שתינוק הולך לגן ובעיני זה כן.

נראה לי שמה שיקל עליך להחזיק באמונתך ולהניח לדאגה למה אחרים חושבים - זה לחזק את הדימוי העצמי שלך בעיניך. ליצור תפיסת ערך עצמי שהיא קצת יותר עצמאית וקצת פחות תלויה ב"טייטלים" החיצוניים. לא בטייטלים ולא בדעות של אחרים. אני אומרת "קצת יותר" ו"קצת פחות" משום שדברים אלה לא מתרחשים ברגע אלא בעליות מדרגה .

עליית מדרגה כזאת תוכל לאפשר לך להרגיש נוח יותר להיענות למה שהלב שלך מבקש ממך לעשות. או אולי לעשות את הצעד שאת בין כה מתכוונת לעשות (אם הבנתי נכון ) - ביותר נינוחות ופשטות. כי אם הערך העצמי שלך קצת פחות תלוי בהגדרה חיצונית, פחות ישנה לך אם את כרגע "אשת קריירה", או "עקרת בית מהפרברים". אם יש לך ידיעה פנימית של מי את, את פחות צריכה את ההגדרות (כדי להגדיר אותך בעיניך, ו/או בעיני אחרים).

זוהי למעשה הזדמנות כפולה: גם להקשיב ללב שלך ולפעול במתאם אליו: להיות בבית בתקופה הזאת, וגם ליצור את עליית המדרגה שתיארתי. אלו הם שינויים פנימיים שקל יותר לעשות במצב בו את נמצאת: כאשר המציאות מציבה בפניך אתגר מסוג כזה ומבקשת ממך לוותר לתקופה מסויימת על הטייטל שהתרגלת שמגדיר אותך ונותן לך ביטחון מסויים.

אם הרעיון הזה מדבר אליך, אוכל להציע עוד בכיוון.

[ירושלמית*]

תודה עירית, הכיוון מעניין ואשמח לשמוע עוד דווקא מחוויות וניסיון אישי. ואכן יודעת שאני לעיתים שבויה של קונספטים וכותרות ופחות נותנת לדברים להיות מה שהם. ושבלהיות בבית (רוב הזמן לפחות) יש אפשרות לדברים חדשים לנבוט אם אתן להם ושזו היתה המטרה מאחורי ההחלטה על עזיבת העבודה

ובכל אופן, שאלה טכנית קטנה - עד מתי אני רשאית להתפטר ועדיין להרוויח את זכויות הפיצויים? במקום העבודה אמרו לי שמדובר בשנה מהולדת התינוק, באינטרנט רשום שתשעה חודשים (בני כבר בן 11 חודשים)
תודה תודה

[אל_הלב*]

עד מתי אני רשאית להתפטר ועדיין להרוויח את זכויות הפיצויים?
עד תשעה חודשים אחרי הלידה.