אחרי שעה , המיילדת חוזרת .
שואלת אם אני צריכה משהו.
אני : "יאללה, תבדקי עכשיו".
היא בודקת - "כמה את רוצה? "
10
יש, 9+ , את צריכה ללחוץ?
לא
טוב להתראות.
אני מופתעת מהקלות שבה היא לא נדחפת.
ממשיכה לנהום , לנשוך לשרוט ולהפעיל את כולם.
כורעת .
כואב לי מאוד.מאוד מאוד. זה לא מפסיק, הכאב.
פתאום פפפפפפפפפפפפפפפפ משפריצה מי שפיר על הדולה ועל אהובי.
הם מחליפים חיוכים
"שאף אחד לא יחייך !" אני זועפת (אבל מחייכת בלב
) . אנחנו עובדים, לא משחקים!
כואב כואב כואב.
פתאום אני רוצה לישון, יש לי בחילה , קר לי ברגליים. אני מתלוננת, מפסיקה הכל ונשכבת בתנוחת עובר.
אחרי שנייה נעמדת ומסתובתת על המיטה, לא יודעת מה לעשות עם עצמי מרב כאב.
רוטנת לאהובי "למה זה לא מפסיק, אני רוצה לישון. נכון שאמרתי שאני רוצה לישון? אז למה זה לא מפסיק? "
אהובי והדולה מחליפים מבטים , יודעים שזה שלב המעבר - מה שכתוב עליו בספרים.
גם אני מחייכת בלב. גם אני קראתי את הספרים.
נזהרת שהחיוך הפנימי לא יעלה על ההיסטריה הקלה, צריך אדרנלין לשלב הלחיצות.
כואב הכי.
פתאום אני לוחצת .
ממש פתאום.
יוצאת לי יללה כזותי מצחיקה "אני לוחצת........."
פתאום המיילדת שם, מתעסקת עם העניינים של הלידה.
אני נשכבת על הצד (אין לי כח לעמוד יותר). הדולה תופסת לי את הרגל למעלה. אהובי מחזיק לי את היד.
אני צועקת למיילדת "תעזרי לי !"
והיא עונה "לֵמה, את יולדת.
ואני יולדת. שמה את היד להרגיש את הראש יוצא.
הוא יוצא, ואז הגוף מחליק החוצה.
המיילדת שמה אותה עלי .
אני שוכבת והיא עלי , עם החבל טבור והכל.
אני יודעת שזה חשוב, ההטבעה , החיבוק, אבל אין לי כח לזה עכשיו.
מכריחה את עצמי להשאר איתה עלי.
חבל הטבור מפסיק לפעום.
מנתקים אותו.
אני ברגיל חוצממותשת.
אני אומרת למיילדת - "יאללה פיטוצין, נעיף ת'שיליה , נגמור ת'תהליך."
היא מציעה לי להמתין
אני מסתכלת על התינוקת, איזו חמודה , אההההההההה,
השיליה בחוץ.
נגמר.
כולם יוצאים משאירים אותי ואת אהובי עם התינוקת.
משעמם.
אני מלאת אדרנלין.
היא יונקת יפה, ואני "משחררת אותה" לניקוי וטיפול
קצת שמחה לצאת מהחדר ולראות אנשים.
בקיצור, זה לא פוליטיקלי קורקט ,ובטח לא בבאופן
אבל ילדתי לידה טבעית לגמרי
והיה סתם.
ואני מאוכזבת.
וזהו.
אחרי שעה , המיילדת חוזרת .
שואלת אם אני צריכה משהו.
אני : "יאללה, תבדקי עכשיו".
היא בודקת - "כמה את רוצה? "
10
יש, 9+ , את צריכה ללחוץ?
לא
טוב להתראות.
אני מופתעת מהקלות שבה היא לא נדחפת.
ממשיכה לנהום , לנשוך לשרוט ולהפעיל את כולם.
כורעת .
כואב לי מאוד.מאוד מאוד. זה לא מפסיק, הכאב.
פתאום פפפפפפפפפפפפפפפפ משפריצה מי שפיר על הדולה ועל אהובי.
הם מחליפים חיוכים
"שאף אחד לא יחייך !" אני זועפת (אבל מחייכת בלב :-) ) . אנחנו עובדים, לא משחקים!
כואב כואב כואב.
פתאום אני רוצה לישון, יש לי בחילה , קר לי ברגליים. אני מתלוננת, מפסיקה הכל ונשכבת בתנוחת עובר.
אחרי שנייה נעמדת ומסתובתת על המיטה, לא יודעת מה לעשות עם עצמי מרב כאב.
רוטנת לאהובי "למה זה לא מפסיק, אני רוצה לישון. נכון שאמרתי שאני רוצה לישון? אז למה זה לא מפסיק? "
אהובי והדולה מחליפים מבטים , יודעים שזה שלב המעבר - מה שכתוב עליו בספרים.
גם אני מחייכת בלב. גם אני קראתי את הספרים.
נזהרת שהחיוך הפנימי לא יעלה על ההיסטריה הקלה, צריך אדרנלין לשלב הלחיצות.
כואב הכי.
פתאום אני לוחצת .
ממש פתאום.
יוצאת לי יללה כזותי מצחיקה "אני לוחצת........."
פתאום המיילדת שם, מתעסקת עם העניינים של הלידה.
אני נשכבת על הצד (אין לי כח לעמוד יותר). הדולה תופסת לי את הרגל למעלה. אהובי מחזיק לי את היד.
אני צועקת למיילדת "תעזרי לי !"
והיא עונה "לֵמה, את יולדת.
ואני יולדת. שמה את היד להרגיש את הראש יוצא.
הוא יוצא, ואז הגוף מחליק החוצה.
המיילדת שמה אותה עלי .
אני שוכבת והיא עלי , עם החבל טבור והכל.
אני יודעת שזה חשוב, ההטבעה , החיבוק, אבל אין לי כח לזה עכשיו.
מכריחה את עצמי להשאר איתה עלי.
חבל הטבור מפסיק לפעום.
מנתקים אותו.
אני ברגיל חוצממותשת.
אני אומרת למיילדת - "יאללה פיטוצין, נעיף ת'שיליה , נגמור ת'תהליך."
היא מציעה לי להמתין
אני מסתכלת על התינוקת, איזו חמודה , אההההההההה,
השיליה בחוץ.
נגמר.
כולם יוצאים משאירים אותי ואת אהובי עם התינוקת.
משעמם.
אני מלאת אדרנלין.
היא יונקת יפה, ואני "משחררת אותה" לניקוי וטיפול
קצת שמחה לצאת מהחדר ולראות אנשים.
בקיצור, זה לא פוליטיקלי קורקט ,ובטח לא בבאופן
אבל ילדתי לידה טבעית לגמרי
והיה סתם.
ואני מאוכזבת.
וזהו.