מאוכזבת מהלידה

אנונימי

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים}

אינספור פעמים התחלתי לכתוב את סיפור הלידה של הקטנה שלי , וכל פעם הפסקתי עם כתיבת כותרת הדף "סיפור הלידה של.." בתחושה שאין לי שום סיפור.
אשתמש בכלי של "איך היתה הלידה"

אז איך היתה הלידה?
כואבת

אז איך היתה הלידה?
רגילה

אז איך היתה הלידה?
היו צירים ועוד צירם ועוד צירים , ואז צירים ממש כואבים ואז ילדתי.

אז מה את רוצה?

אני רוצה לידה מעצימה.
אני רוצה להגיע לאקסטזה רוחנית.
אני רוצה להרגיש כמו אמא אדמה.
אני רוצה לצמוח מתוך הקושי, לרכב על הכאב, לעוף מן הגוף,
אני רוצה לברך את הנשמה שמגיעה אלי ולחוש בהגיעה
אני רוצה להתחבר לעם ישראל, לעולם , ליקום, לצמוח , לפרוח.
אני רוצה שהרגע בו שמים את התינוקת שלי עלי יהיה הרגע המאושר בחיי.
אני רוצה

אז איך היתה הלידה?

סתם, לידה. איה איה (אני) ואאאאאאאאאאאאאאא (היא)

ועכשיו נספר קצת פרטים טכנים (זה מה שיש) .

הצירים התחילו בבוקר יום שלישי, היום שבו התכוננתי ללדת (נשמע טיפשי אבל הסתדר לי בול עם התוכניות של סוף שבוע ארוך עם אהובי העובד תמיד).
התחילו , אבל - בקטנה, כאבים פה, כאבים שם, לא רציני.
אכלתי מלא , שיהיה לי כח ללדת. קראתי, כתבתי בבאופן טבעי, ערכתי סרט לסבתא שלי והתעסקתי בשלי.
בסביבות הצהריים שלחתי לאהובי SMS "בוא הביתה חמוד" , כמו שקבענו.
התקשרתי לדולה שלי - כמו שקבענו (קבעתי איתה אפילו את יום שלישי הזה ספציפי מרוב שהתכוננתי על ללדת בו).
הוא התייצב באחת.
היא הגיעה בשתיים.

יצאנו לבית החולים בשתים וחצי (למה לא בבית? סתם, ידעתי שתהייה לידה קלה , התקמצנתי על הכסף למיילדת וכו').
לבית החולים הגעתי במצב רוח מרומם, קשקשתי עם כל הבחורות שעמדו בתור ללדת , הדגמתי לכולן שימוש בכדור בלידה (שהבאתי איתי כמובן) ושעשעתי אותן בדחקיה וצחוקיה.
לאלו שהעריצו אותי (אלו שכבר ילדו פעם) הסברתי "כואב, אבל אני יודעת כמה זה עוד יכאב , אז אני מרשה לעצמי להיות משועשעת".

היחידים שלא שיעשעתי (לדעתי) היו אהובי והדולה, שבתחושה שלי לא הבינו מה הם עושים איתי באמצע החיים בבית חולים, במצברוח מרומם.
אז ניסיתי לשלוח אותם לשתות קפה, לקרוא עיתון, לעשן, להביא לי מיץ ונכשלתי.
הרגשתי לא נעים שנחמד לי ושאפילו לא ממש כואב.
דחיתי את הכניסה לבדיקה, שלא נגלה שטעיתי והם סתם "תקועים איתי" (למרות שידעתי שאני הולכת ללדת).
הרופאה שבדקה אותי ("את לא בלידה" לפני ו"ואו , אני בהלם" אחרי) זיהתה שאני בפתיחה של ארבע עם צוואר מחוק לגמרי ומיהרה להכניס אותי לחדר הלידה הטבעי היחיד בקפלן.

בדרך לחדר לידה נתתי הנחיות:
א. בלי רחמים - אף אחד לא מסכן פה ואני רוצה העצמה ותשבוחות ולא רחמים ובכיות
ב. ביקשתי מאהובי לומר לי את המשפט "תרכבי על הכאב כמו על לוויתן" - משפט שעלה לי בבוקר מזכרון הלידה הקודמת , והרגשתי שיעזור לי.
הדולה התמרדה קצת בעניין הרחמים, אבל נגעתי באדום, והכללים נקבעו.

הגענו לחדר לידה , כל הגווארדיה (הדולה, אהובי ואני) ואני התחלתי להתעצבן -
התעצבנתי שהם יושבים ומסתכלים עלי ואני צריכה "לספק לידה" .
התעצבנתי שהצירים הכואבים לא באים
התעצבנתי שהרגשתי שאני משעממת אותם והלידה לא באה.
התעצבנתי והחלטתי להכנס למקלחת.

במקלחת ניסיתי להכנס למוד של לידה .
בלידה הקודמת נכנסתי ממש למדיטציה של קולות נמוכים , שירה לה' וחיבור לתינוקת .
זכרתי את המנגינה ושרתי אותה
כלום
ניסיתי לחבר מנגינה אחרת
שום דבר
ניסיתי לדבר עם הנשמה של התינוקת שלי
נאדה
ניסיתי לעשות מדיטציה, לרוקן את המוח ממחשבה
לא פעל

רק חשבתי על השניים האלה (אהובי והדולה ) שיושבים בחוץ ובוהים בדלת
והתעצבנתי כשמדי פעם היא הציצה לראות שאני חיה (בטח ה-ר-ג-ע הייתי מתחברת והיא הרסה הכל).

אז יצאתי.

יצאתי, קצת מאוכזבת, "מצטערת, אולי אנחנו כאן בטעות"
ופתאום ציר - כמו שזכרתי - כואב מאוד, מפלח את הגוף.

יש !!! זה מתחיל !! יאללה לדרך !!!

אתה - איתי למקלחת !

פעלנו כמו צוות מיומן - בכל ציר אהובי לוחץ לי בצדדים ואני עושה מסג' עם הטוש על הבטן
בום , טרח, ציר ציר ציר ציר ציר ציר ציר ציר ציר
כואב כואב כואב כואב כואב כואב כואב (אבל זכרתי שיותר כואב).

אחרי שעה יוצאים , המיילדת באה לבקר ובודקת פתיחה (לבקשתי).
חמש
מה חמש?
אני מאוכזבת

, חשבתי 10 ....
המיילדת מציעה לעשות הפרדת קרומים, הדולה מתלהבת , אני מסרבת. רוצה לבד. חווה הפוך מהעצמה. חוזרת לאמבטיה.
משלשלת, משלשלת
בין שלשול לשלשול הדולה מקפיצה אותי על הכדור להנחית את העובר.
ציר ציר ציר ציר ציר ציר ציר (שלשול שלשול שלשול)
ציר ציר ציר ציר ציר ציר ציר
איה איה איה איה איה

עכשיו כבר כ-ו-ל-ם עובדים.
אני עומדת בחצי כריעה על המיטה, תלוייה על אהובי,
הדולה עושה לי מס'ג בגב
אהובי לוחץ לי בצד
אני שורטת לו את הגב וצועקת
אהובי לוחש לי באוזן מנטרה "תרכבי על הכאב כמו על לוויתן" שהכנתי מבעוד מועד.
אם הוא משנה אני נוזפת בו
אם הדולה מצטרפת אני משתיקה אותה
כולם עובדים במרץ

אחרי שעה , המיילדת חוזרת .
שואלת אם אני צריכה משהו.
אני : "יאללה, תבדקי עכשיו".
היא בודקת - "כמה את רוצה? "
10
יש, 9+ , את צריכה ללחוץ?
לא
טוב להתראות.

אני מופתעת מהקלות שבה היא לא נדחפת.
ממשיכה לנהום , לנשוך לשרוט ולהפעיל את כולם.
כורעת .
כואב לי מאוד.מאוד מאוד. זה לא מפסיק, הכאב.

פתאום פפפפפפפפפפפפפפפפ משפריצה מי שפיר על הדולה ועל אהובי.
הם מחליפים חיוכים
"שאף אחד לא יחייך !" אני זועפת (אבל מחייכת בלב

) . אנחנו עובדים, לא משחקים!
כואב כואב כואב.

פתאום אני רוצה לישון, יש לי בחילה , קר לי ברגליים. אני מתלוננת, מפסיקה הכל ונשכבת בתנוחת עובר.
אחרי שנייה נעמדת ומסתובתת על המיטה, לא יודעת מה לעשות עם עצמי מרב כאב.
רוטנת לאהובי "למה זה לא מפסיק, אני רוצה לישון. נכון שאמרתי שאני רוצה לישון? אז למה זה לא מפסיק? "
אהובי והדולה מחליפים מבטים , יודעים שזה שלב המעבר - מה שכתוב עליו בספרים.
גם אני מחייכת בלב. גם אני קראתי את הספרים.
נזהרת שהחיוך הפנימי לא יעלה על ההיסטריה הקלה, צריך אדרנלין לשלב הלחיצות.
כואב הכי.

פתאום אני לוחצת .
ממש פתאום.
יוצאת לי יללה כזותי מצחיקה "אני לוחצת........."

פתאום המיילדת שם, מתעסקת עם העניינים של הלידה.
אני נשכבת על הצד (אין לי כח לעמוד יותר). הדולה תופסת לי את הרגל למעלה. אהובי מחזיק לי את היד.
אני צועקת למיילדת "תעזרי לי !"
והיא עונה "לֵמה, את יולדת.

ואני יולדת. שמה את היד להרגיש את הראש יוצא.
הוא יוצא, ואז הגוף מחליק החוצה.

המיילדת שמה אותה עלי .
אני שוכבת והיא עלי , עם החבל טבור והכל.

אני יודעת שזה חשוב, ההטבעה , החיבוק, אבל אין לי כח לזה עכשיו.
מכריחה את עצמי להשאר איתה עלי.
חבל הטבור מפסיק לפעום.
מנתקים אותו.
אני ברגיל חוצממותשת.

אני אומרת למיילדת - "יאללה פיטוצין, נעיף ת'שיליה , נגמור ת'תהליך."
היא מציעה לי להמתין
אני מסתכלת על התינוקת, איזו חמודה , אההההההההה,
השיליה בחוץ.
נגמר.

כולם יוצאים משאירים אותי ואת אהובי עם התינוקת.
משעמם.
אני מלאת אדרנלין.
היא יונקת יפה, ואני "משחררת אותה" לניקוי וטיפול
קצת שמחה לצאת מהחדר ולראות אנשים.

בקיצור, זה לא פוליטיקלי קורקט ,ובטח לא בבאופן
אבל ילדתי לידה טבעית לגמרי
והיה סתם.
ואני מאוכזבת.
וזהו.

_כולם יוצאים משאירים אותי ואת אהובי עם התינוקת.
משעמם_

קודם כל מזל טוב

אני רוצה שהרגע בו שמים את התינוקת שלי עלי יהיה הרגע המאושר בחיי.
אושר הוא נוצה קלה ברוח

ולפעמים לוקח זמן לחוש בו.
הוא לא אור גדול, זיקוקים ומלאכים, ולא כמו בסרטים או בטלוויזיה.

<קומה ג' ירוקה מקנאה, איך יש אנשים שילדו בקלות ובסביבה תומכת, וחושבים שזה לא משהו>
<כל אחד והחבילה שלו>

אני קוראת את הסיפור שלך וכולי חיוכים, הייתה לך לידה מקסימה @}@}@}
מזל טוב

המרגיעון: "קחו זמן להפנמה" אולי באמת זה מה שאת צריכה, עוד קצת זמן להפנים את הדברים ולראות אותם כמו שהם. אולי כדאי שתקראי שוב כמה סיפורי לידה וזה יאפשר לך לראות בפרספקטיבה שונה את הלידה שלך, כי מה אני אגיד לך, אני מוכנה לחתום עכשיו על לידה כמו שלך

הרבה מזל טוב לך ולאהוב

אני לא יודעת מה אני בוכה.
רציתי לידה טבעית ומהירה בבית חולים -היה.
לידה זה בשביל ללדת תינוק ולא בשביל חוויה רוחנית - יודעת.

אבל אי שם, בשיא של הכאב כשעוד רגע את נקרעת .... לא צריך לקרות שם משהו?
וברגע הזה שהתינוק יוצא החוצה, והנשמה נכנסת לו לגוף , והוא בחר בך ואת בחרת בו, ברמה הגבוהה ... לא צריך לחוש את הנשמה?
ואז, כשהתינוק רגוע עליך והפכתם מאחד לשניים... לא צריך להרגיש?

איך זה שדווקא אני, שרוחניות היא חלק מחיי, הייתי כל כך בפיזיות?
איפה ה'? איפה כאבי העולם? איפה ריפוי? איפה אמא אדמה?
איפה אני, האם הגדולה, אמא אדמה , האשה הקדומה, חווה ,חיה, איפה?

ואיפה את עכשיו?
מה את מרגישה היום?מה בעצם חסר לך?

את לא חיבת לענות,תשאלי את עצמך.

טוב את מכירה את סיפור הלידה שלי, כך שברור שאני מאחלת לעצמי לידה כמו שלך, אך יחד עם זאת אני יכולה להזדהות עם הרגשתך, דווקא במקום שבו אני נמצאת עכשיו (באמצע ההריון - מקווה מאוד שזה האמצע, והמבין יבין

).
בהריון הראשון, ואפילו עוד קצת לפניו, הייתי כל כולי מחוברת להריון ולילדה בצורה מדהימה שאפילו הסובבים אותי כל הזמן אמרו שזה מדהים כמה שאני מחוברת להריון ולילדה ושהם עוד לא ראו דבר כזה. ועכשיו אני בהריון נוסף שעמוס, כפי שאת יודעת במשקעי הלידה המוקדמת והפגות, עם הרבה פחדים וחששות, אך גם רגעי התעלות ושמחה, עם המון תקוות לידה במועד, לידה טבעית, עם דולה, ובעיקר בלי להיפרד בכלל בכלל מהעוללה החדשה שתוולד, ובכל זאת ואולי בגלל זה (אני ממש לא יודעת) אין את החיבור ההוא שהיה אז , אני אוהבת אותה ושמחה איתה מאוד, אבל בכל זאת החיבור העמוק ההוא , הרוחני, הנעלה, המרגש לא קיים, או לפחות לא ברמות העצומות והמעצימות שהיו בהריון הקודם.

וגם אני חווה זאת כסוג של אכזבה, וכן כשקראתי את הדף הזה, אמרתי לעצמי, וואלה עם כל התקוות, והציפיות והתוכניות ללידה במועד , טבעית ומרגשת יכול להיות, שגם אם הכל ילך כמתוכנן, עוצמת הרגשות והקתרזיס לא יהיו שם כמו אז, מפחיד אך עם זאת גם מאוד מציאותי.

בקיצור מה שרציתי להגיד לך, שאני חושבת שאני מבינה אותך, אך מנסיון העבר עם תחושות דומות לגבי ארועים שונים, לפעמים אם נותנים את המקום לכך, עם הזמן, האכזבה נשכחת ונעלמת ומה שנשאר זה רק תחושת התעלות , גם אם מאוד עדינה.
ולפעמים עצם ההוצאה של הדברים החוצה ושפיכת הלב מפנים את המקום הדרוש, לתחושה העדינה הזו של התרגשות והתעלות, גם אם הם במבט לאחור ולא התחושות שנחוו באותו הרגע.

המרגיעון אומר :"הייתי מחבק אותך עכשיו, אבל אני רק מחשב"

אז בהזדמנות קרובה אעביר לך גם חיבוק מציאותי יותר.

קרוטונית מהמרק הגדול , רק טוב - תודה. [-:

מיכל נח שחם - אל תבכי, אני לא מבינה למה מדהימה? למה דמעות? למה תודה ?

נהר, נראה לי שקלעת. בהריון של הגדולה-הקטנה (שנה הפרש, מה לעשות

) הייתי כולי בהריון - לטוב ולרע. גם הפחדים , גם הבדיקות אבל גם התפילות , המדיטציות וכו'. ההריון של הקטנה-קטנה היה בלתי מורגש ממש. גיליתי שאני בהריון רק באמצע חודש שלישי ומייד החלטנו לטוס לחו"ל ולהעביר את ההריון שם (הזדמנות אחרונה לאורך זמן , בלי בדיקות וכו'). חזרנו לחודש שביעי , התאקלמות התארגנות, הגדולה-קטנה מאוד אינטנסיבית הכל סובב סביבה. איפושהו ההריון הזה נזכר רק בכאבים ברגליים.

בתחילת שמיני הגדולה-קטנה חטפה וירוס שלשולים והקאות. שלושה ימים ולילות טיפלתי בה ובסופם הגעתי לבית חולים עם צירים, פתיחה ומחיקה. שכבתי שם שלושה ימים, קיבלתי זריקות ונשלחתי הביתה לנוח. מצחיק, אבל שם, בבית חולים, היתה הפעם הראשונה שדיברתי עם התינוקת החדשה. ששמתי יד על הבטן ושידרתי לה שאני אמא שלה שאוהבת אותה ורוצה שתחכה. שבאמת ניסיתי להרגיש תנועות ולא רק לאכול שוקולד

. שהבנתי שאני אמא לשתיים וצריכה לדאוג לשתיהן.

הרגשתי שמה שקרה לי היה איתות של הקטנה לקבל תשומת לב ואהבה. אז התחלתי לדבר גם עם הקטנה, ושכבתי הרבה, והיה לי הרבה זמן וקראתי הרבה על לידה, ותרגלתי נשימה, וישבתי על כדור והתכוננתי ללידה שתהייה טבעית טבעית וחשבתי שאם הלידה הראשונה, שהיתה מוקדמת, ועם מיילדת גרועה היתה לי חוויה אקסטטית ומעצימה שליוותה אותי חודשים, אדרבה בלידה הזו, שאני מתכוננת אליה ושוכבת בבית ומחכה רק לה, אנסוק לעולמות עליונים.

ואז היא הגיעה והכל היה בסדר, בדיוק כמו שרציתי
היא קרתה ביום שרציתי
הצירים התחילו בשעה שרציתי
היו איתי האנשים שרציתי
הלידה היתה כמו שדמיינתי , טבעית לגמרי
חבל הטבור לא ניתק עד שהוא הפסיק לפעום
התינוקת לא הופרדה ממני עד שבחרתי בזה
והיא ינקה נפלא
ולא הרגשתי כלום חוץ מכואב, יותר כואב , הכי כואב, פחד פחד, לחץ לחץ לחץ, שחרור, שמחה (או אולי עליצות).

וזה קשה לי .

ציפ ציף אניחושבת שאני יכולה להתחבר עכשיו לשאלה שלך. אז חסרה לי האקסטזה. היום חסר לי הזכרון האקסטטי. אני עכשיו בבית, מתאהבת לאט לאט בקטנה הקטנה שלי . לומדת לראות את ייחודה למרות קיום הגדולה-קטנה שלי. אני חושבת שהעניין הזה התחיל בלידה, שהיתה כמו שיפור ושדרוג הלידה הקודמת שהזכרון שלה, באופן פרדוכסלי חי יותר מהזכרון של הלידה הזו , האחרונה.

יש מישהי שמבינה, שחוותה מה שחסר לי? או מה שהיה לי ? או משהו?

מזל טוב.
את מאוכזבת וזה לגיטימי כמו כל רגש אחר.
שחררי את זה ותמשיכי הלאה.
הלידה היא אמנם חוויה מדהימה ומשמעותית, אבל היא רק חלק מהדרך , והחשוב בדרך הזאת הוא את והתינוק החדש.
נקרא כאילו בלידה עשית כי צריך, מתוך הרבה ידע.
היתה לך לידה טובה, עם זה אין ויכוח.
מאחלת לכם הצלחה בהמשך הדרך, גדילה והתפתחות ולמידה משותפת, חוויית העוצמה שבין אם לילדה,
התפתחות רוחנית יחד.
אני מאמינה שהלידה (כל לידה) באה כבר מתוך מערכת היחסים שלך עם העובר, ורמזת לכך למעלה,
את מיישמת ובוחרת אבל יש לך שותף לבחירה, הוא בחר להגיע לעולם אלייך, וזה מה שחשוב.
יש לך עוד ילד.
התיקון הרגשי יבוא בזמנו שלו, אולי גם ההבנה.

אה, זו ילדה שנייה...

זה מסביר את הניסוח
_כולם יוצאים משאירים אותי ואת אהובי עם התינוקת.
משעמם_

<בתינוק ראשון בטח לא משתעממים>

קומה ג, את מותק.
אמא לביאה - תודה
בא לי רעיון, שאני מתכוונת לממש - לעשות מעגל לידה בדיעבד.
מין מעגל נשים שכזה, מסיבת לידה, בו אני אספר על הלידה ואחווה העצמה.
כמו חזרה בתשובה - תיקון העבר על ידי עשייה חיובית.
המעגל יהיה גם בשביל הקטנה ואני אקבל אותה בו בברכה ושמחה.
כמו שאני באמת מרגישה כלפיה.
אני בונה את זה עכשיו.
זה יקרה, אולי עוד השבוע

מזל טוב!
יכול להיות שלא היית מוכנה להריון נוסף?
את כתבת את הלידה בצורה טכנית, כאילו לא היית שם בכלל.

הייתי שם , לגמרי לגמרי,
ובכל זאת את צודקת , זה היה טכני כזה.
זו מהות הבעיה שלי

יש מישהי שמבינה, שחוותה מה שחסר לי? או מה שהיה לי ? או משהו?
אה, לגמרי

(המרגיעון: מותר לכעוס). אולי כתבתי על זה פה ושם, בקצרה. הלידה הראשונה היתה מדהימה ונפלאה, חשבתי עליה כל יום במשך השנה הראשונה, והמון גם אחר כך. ללידה השנייה החלטתי שאני רוצה חוויה עוד יותר טובה, לקחתי מיילדת פרטית, עשיתי קורס רענון, הגעתי הרבה יותר מוכנה. היתה לידה קצרה יותר, קלה יותר, הרבה פחות כואבת. והרבה פחות מרגשת

אולי אין כמו הפעם הראשונה, אולי הליווי המקרי של הפעם הראשונה היה איכשהו בחיבור מדויק יותר מאשר הליווי המתוכנן של הפעם השנייה. אולי כשיש יותר ציפיות יש יותר מקום לאכזבה.
טוב ששיתפת. בכלל לא יאללה יאללה

הי, מזל טוב! והמון אושר וכיף!

יש מישהי שמבינה, שחוותה מה שחסר לי? או מה שהיה לי ? או משהו?

אז ככה - לא חוויתי את מה שחסר לך אלא להיפך - גם אני יצאתי מתוסכלת מהלידה שלי. היתה לי לידה זוועתית. קשה קשה מבחינה נפשית. גם אני הייתי מנותקת מהלידה, למרות שתיכננתי להיות מאוד מחוברת. (יש לי דף לידה, ואת מוזמנת לקרוא אם בא לך... נקרא הלידה שהיתה והלידה שתהיה)

אבל... אני לא זוכרת מתי בדיוק זה קרה, פתאום נכנסה לי לתודעה התחושה של המפגש הראשון עם הבת שלי (בת ראשונה ויחידה). נזכרתי באיך שהיא סקרה את החדר, את העיניים המקסימות שלה מביטות בי מדי פעם, בהנקות הראשונות, ברוך גופה ועוד ועוד דברים מקסימים. כך אני מנסה עכשיו לזכור את הלידה שלה ולהתפלל ללידה טובה יותר.

ואגב, למרות החסך שאת מרגישה... הייתי לוקחת את הלידה שלך בשתי הידיים - עם שיפצור קטן: הייתי מוסיפה בסוף הסיפור שהייה בלתי מוגבלת ביחד, החלפת מבטים, לינה משותפת והמון נישוקים (זה החלום שלי, הפרטי שלי).

אז

גדול לך - ובהצלחה.
ב-|L|
דגנית

עדי - תודה (גם על שעלית על השם). את צודקת .
פתאום (הודות לך) נזכרתי במשהו - המשפט "לרכב על הכאב כמו על לוויתן" היה משפט שעלה לי בלידה של הראשונה, לא לקראת הלידה של השנייה.
עמדתי שם, נקרעת מכאבים, צועקת "אני מסכנה" , והדולה שלי הציעה לי לרכב על הכאב. א
ני זוכרת שפתאום התרוממתי, ופשוט רכבתי , כל גל כאבים הרים אותי למעלה, כמו על לוויתן, נסקתי.
בלידה השנייה הגעתי עם המשפט הזה מוכן, כל פעם שקצת שקעתי אהובי אמר לי אותו והתרוממתי.
זה הפך ל טכניקה להתמודדות עם כאב, בלי חדוות הגילוי.
לא היתה הנפילה , ולא היתה העלייה הפתאומית ולא היתה חדוות הגילוי ולא היתה האקסטזה
אבל זה עבד, פשוט עבד.
במשך 4 שעות צירים כואבים יותר ויותר לא נפלתי
בכלל
זה זכרון ששווה לזכור

דגנית, היה גם השיפצור (חוצמאולי הנשיקות שבאו אח"כ) ילדתי ב-9 בערב, אהובי נצמד לתינוקת עד שיצאתי מחדר התאוששות, היא היתה פחות או יותר לידי כל הלילה (חוצמכשממש ניסיתי לישון והיא ישנה חזק מאוד ששמתי אותה לכמה שעות בתינוקיה) ובבוקר חתמנו על מה שצריך והלכנו הביתה (תהליך שנמשך עד הצהריים הודות לאינסוף פרוצדורות וטפסים , אבל נעשה באוירה טובה). למחרת, כשהגדולה-קטנה חזרה מהמשפחתון כבר הייתי שם, כאילו, היינו שם.

איזה יופי, אז הסתדר לכם מצויין.
ואיך עברה ההתאקלמות בבית (כמובן, רק אם בא לך לספר)?

ואגב, אני מאמינה שיש אנשי צוות שיכולים להעצים את החוויה - רגישים מספיק כדי לדעת כמה "להתערב" (הכוונה להתערבות בנושא של תמיכה נפשית ולא התערבות רפואית) ומתי. ואיך לחזק אותך ולא איך להחליש (כמו הרופאה שכתבת עליה...) ואם לא לחזק אז לפחות לדעת לשתוק.

מה שכן, צריך גם מזל (אם מדובר בבי"ח), כלומר ללדת במשמרת הנכונה...

בבית היה טוב, כך חשבתי.
כשהגדולה-קטנה הגיעה היינו כולנו משפחה גדולה ומאושרת.
תוך יום הייתי חזקה כמו שור, רצה אחרי הגדולה-קטנה עם הקטנה-קטנה עלי, מגיעה למפגשים, הולכת לבייבי יוגה, סופר אמא.
תוך חצי שבוע אהובי חזר לעבוד כרגיל.

לקח לי חודש, ומחלה של שבוע מרותקת למיטה להבין שקשה לי נפשית ולא רק פיזית
רק במלחמה (כשאהובי היה במילואים) הבנתי שאני צריכה עזרה
רק עכשיו, כשאני מתחילה להתרומם אני מבינה שהייתי למטה.

פתאום אני בהירה ומבינה שהייתי בתוך ענן .
פתאום אני נושמת, ומבינה שהייתי במחנק
פתאום אני אוהבת את הקטנה שלי בטבעיות, פשטות,
אני רואה אותה ונפלט לי "איזה יפה/מתוקה/מהממת את
ואני שמה לב שקודם זה פשוט לא נפלט, אלא נאמר מתוך השתדלות.
רק עכשיו אני פנוייה נפשית לעשות את התיקון של הלידה שלי
לחוות ולרומם.

אני חושבת הרבה על המעגל שאעשה אי"ה.
בהתחלה יהיה אוכל , טעים, כל אחת מביאה מהתבשילים שלה
ואני אכין את הקינוח - מתוק מתוק
את הקינוח נאכל במעגל במקום שלי בבית - פינה שהיא רק שלי ובה אני כותבת
אז אני אספר על הלידה מתוך גישה חיובית, בלי מילים שליליות וכולן יחמיאו לי עלייה ויברכו אותי מתוכה
אחר כך נברך את הקטנה שלי על שבאה לעולם וניתן לה מתנות משומשות, כל מתנה עם סיפור. ונניח עליה ידיים.
אחר כך נשיר ונצחק ונשתה אולי יין ונברך את עצמנו ואת השנה .
משהו כזה.
שאני אזכר בו עם חיוך .
והקטנה שלי תזכור באנרגייה. ותשמח.

הי,

נשמע לי שאולי היתה לך לידה מרגשת ומעצימה. רק שהרגשות והעוצמות היו חדשות, אז לוקח לך זמן לזהות אותן...

התחושה שלי היא שעיקר ה"בעיה" נובע מזה שהיתה לך ציפיה ללידה מסויימת. הציפיה הזו נוטה בדרך כלל להרוס כל חווייה כי היא לא מאפשרת לנו להיות עם מה שקורה אלא כל הזמן באיזו השוואה למה ש"אמור להיות" לפי "באופן" או לפי כל ציפיה אחרת. זה מתכון כמעט בטוח להשטחה והפיכת כל חווייה ל"סתם".

קודם כל מזל טוב!

יש מישהי שמבינה, שחוותה מה שחסר לי? או מה שהיה לי ? או משהו?
אוי כמה שכן...
והאמת לאו דוקא לגבי לידה.
אני כבר כמה שנים מחפשת אקסטזה, כ"כ נואשת שמוכנה אפילו להתנסות בדכאון עמוק. אבל נאדה, כלום, אני כ"כ פלקאטית שזה פשוט משעמם.
החלומות שלי:
תפילה אמיתית
לידה עוצמתית
תשוקה פראית (מתביישת להעלות על הכתב מה הכוונה שלי והמבין יבין)

חוויתי בחיי תפילה, לידה, סקס אבל אף אחד מהם לא היה פסגה של הר. כמה שאני מקנאה במסוגלים להתעלות ולהרגיש קרובים לאלוהים או לעצמם.
הלואי ויכולתי לקחת איזה סם שיעשה לי את זה- חד פעמית (בזה אמנם לא התנסיתי, אבל אולי אחרי פרק ההנקות בחיי אנסה- למרות שאני מסופקת אם זה יענה על הצורך.

מתנצלת אם פרצתי לדף שלך, אם זה לא מתאים אפשר למחוק, אבל הדברים שלך גרמו לי להזדהות.

דליתוש - אני מתחילה לחשוב שאת צודקת.

אורה - הבעייה שלי היא הפוכה, שהיתה לי לידה בדיוק כמו שרציתי עד הפרט של היום והשעה , ובכל זאת לא התרוממתי.
כמו מתוודה לרגע (לא התפרצת בכלל, הארת פן חשוב של העניין) ציפיתי שאם תהייה לי הלידה המדוייקת - בלי התערבות, בלי החלשה, בלי סיבוכים, אם רק אף אחד לא יפריע אני אגע בנצח.
והכל תקתק ולא נגעתי. אז מתי אני אגע?

עשיתי מעשה.
כתבתי שוב את הסיפור לידה (קופי פייסט) אבל התרכזתי באמת, בעיניים עצומות והוספתי את הרגשות.בעיקר את החיוביים.
זו האמת
ככה זה היה
המציאות היא בעיני המתבונן
הזכרון הוא מה שאנחנו בוחרים לזכור, העובדות שאנחנו בוררים לנו לחזור אליהן שוב ושוב.
הנה זה-
סיפורי הלידה של נסיכות של שפע

זה בדיוק העניין, ש הכל תקתק

וברצינות, אם הכל הסתדר בדיוק לפי התכנון, לא היה מקום להפתעה, לקושי שאחריו יבוא הנס, לשאלה המוחצת שאחריה תבוא התשובה המהממת,
לסדק בשלמות שדרכו ייכנס האור.
בניגוד ל מתוודה לרגע, אני מבינה שדווקא בלידה הראשונה כן חווית התרוממות רוח ,כך שאצלך מדובר כנראה בנסיבות ולא בדפוס קבוע של שעמום.

ל מתוודה לרגע,
כתבת אני כ"כ פלאקטית שזה משעמם
זוהי לא גזירת גורל, בדרך כלל מדובר במנגנון הגנה שאמור לשמור עלייך מחוויות רגשיות קשות.
אם את מעוניינת בכך, זוהי תבנית שניתן לשנות. אני מאמינה שהחלומות שלך יכולים להתגשם!
התנסות בסמים לא תפתור את העניין לטווח הארוך, אבל למען הכנות אציין שאולי תוכל לפתוח צוהר ראשוני לחוויה שאת מחפשת.

יאללה יאללה, אהבתי את רעיון המעגל. במיוחד את עניין המתנות המשומשות עם הסיפור. מקסים!
שיהיה מזל טוב!!! @}

@}

נו, כתבתי בלי לרפרש

אני כל כך מסכימה איתך- המציאות היא בעיני המתבונן
הכל שאלה של תפיסה, של חוויה אישית, של הסיפור שאנו מספרים לעצמנו.
פעם למדתי לעבוד עם סיפורי חיים.
אחת ההמלצות היתה לשים לב לחוויה ולצבע שצובע את הסיפור האישי שלנו, ולאחר מכן לכתוב גרסה שנייה.
חשוב מאוד שהגרסה השנייה לא תהיה הפוכה לגמרי מהראשונה, שכן אז יהיה בזה זיוף ומאמץ.
החוכמה היא לתפוס איזה פן שקודם לא ראינו, אבל בהחלט קיים שם, ולספר את הסיפור החדש דרכו.
<עכשיו הולכת לקרוא>

איזה קטע, זה מה שעשיתי, מתוך עצמי -
מה זאת אומרת צבע? איך עובדים עם צבע?

אני נורא מתרגשת עכשיו. אני מרגיה שאני עושה עבודה אמיתית ודברים קורים וזזים
תודה . [-:

מדובר במנגנון הגנה שאמור לשמור עלייך מחוויות רגשיות קשות

אכן כן, אבל הייתי רוצה לבחור מתי להשתמש בו ומתי להסיר את המחיצות האלה.
אין ספק שיש במנגנון הזה יתרונות בכך שהוא עוזר לקחת את החיים בקלות יחסית, אבל לפעמים אני לא מרגישה מוגנת, אלא סתם אדישה ואפילו צופה מהצד (כן! צופה מהצד, זה מאוד מבטא מה שאני מרגישה לגבי החיים שלי)

קראתי את סיפור הלידה שלך שפע. גם את נותנת לבנותיך כינוי אינדיאני? זה רעיון מקסים וגם הכינוי שלך מלא ברכה.

אני לא אמשיך לכתוב על עצמי אם אני לא אקבל לכך אישור מ יאללה יאללה כי אני באמת מרגישה חצופה להסיט את הדיון.

אני נורא מתרגשת עכשיו
יופי! קצת באיחור, אבל הלב נפתח וההתרגשות הגיעה

אני מרגישה שאני עושה עבודה אמיתית ודברים קורים וזזים
שימי לב שהתחלת מחוויה של קושי ואכזבה, ומשם כשמצאת דרך החוצה היתה סיבה טובה להתרגש.
מסקנה- אין שום רע בקושי ואכזבה, אם מוכנים לעבור דרכם, לעבוד איתם ולא לתת להם לקפוא כמו שהם במרחבי הנפש... @}

התכוונתי "צבע" במובן של אווירה, טון, חוויה רגשית קבועה שנמצאת ברקע של הסיפור שלנו.
אבל בשאלתך נתת לי רעיון- לעבוד עם התודעה, ולמשל לצבוע בדמיון סיטואציה אפרורית ומשעממת בצבעים שיהפכו אותה למוחשית ומלאת חיים.
<אני אישית פחות עובדת בשיטות האלה, אבל בטח יש כזה דבר

>

הי מתוודה לרגע, שוב לא רפרשתי

נחכה לאישור

מתוודה, את מוזמנת תמיד. אני מתחברת לשאלה שלך ולכן שמחה לשמוע תשובות.

הולכת - את מקסימה , את מאירה לי דברים שאני עוברת . אני מנסה לישון צהריים, אבל הנסיכה שלי לידי, ואני לא מצליחה להפסיק להסתכל עליה ולהודות לי שהיא איתי ושלי (ולרוץ למחשב לכתוב את זה). יצא לי מרגיעון - "מילים טובות מסלקות עננים שחורים.".

את הלידות שלי אני משווה לרעידת אדמה

מאד מבינה אותך, מרגישה את אותה החוויה מהלידה האחרונה, השלישית במספר, לפני ארבעה חודשים.
אבל... קרה דבר מופלא. בעלי צילם את מהלך הלידה במצלמה רגילה, לא וידאו. לאחרונה, אני יושבת ומביטה בתמונות, ברגעים שהונצחו, בהבעות שלי, של הגוזל, של בעלי. אפילו המיילדת שם... וזה לוקח למקומות מאד גבוהים.
אני חושבת שלא בכדי את זוכרת בעיקר את הכאב כאב כאב. זו באמת החוויה המרכזית של הלידה. עם זה משארים ושלא יבלבלו לנו ששוכחים.

מציעה, מנסיוני הדל, שאם צילמתם - תתבונני. תחזרי לרגעים, למקומות. תשחזרי את החוויה לבד. אם לא צילמתם - תעשי דמיון מודרך. אני בטוחה שתגיעי לריגושים אדירים, תשחזרי תחושות שבמהלך הלידה לא מזדמן ממש לתת להם ביטוי.

ולסיום - הכי חשוב האקסטזה בגידול הילדים. שם, בעיני, האושר האמיתי

בהצלחה ותהני מהן

_בא לי רעיון, שאני מתכוונת לממש - לעשות מעגל לידה בדיעבד.
מין מעגל נשים שכזה, מסיבת לידה, בו אני אספר על הלידה ואחווה העצמה.
כמו חזרה בתשובה - תיקון העבר על ידי עשייה חיובית._

נשמע רעיון מצויין.
ובנוסף, אולי את צריכה לעבד את החוויה עם הדולה (?)

וחוצמזה, הסיפור ריגש אותי מאוד מאוד!

אני לא מצליחה להפסיק להסתכל עליה ולהודות לי שהיא איתי ושלי התרגשתי לקרוא @}

הייתי רוצה לבחור מתי להשתמש בו ומתי להסיר את המחיצות האלה
זה בדיוק העניין! בחירה הוא שם המשחק.
כדי להגיע למצב שבו את בוחרת, שבו יש לך גמישות, עלייך ללמוד את הדפוס לעומק.
אם תדעי עליו הרבה פרטים ותדעי איך את מייצרת אותו, תדעי גם מה לעשות כדי להפסיק אותו מתי שתראי לנכון.
זה דורש הרבה אימון... אבל אפשרי!
יש המון שאלות שאפשר לשאול בקשר לדפוס, למשל-
אם נגדיר את המצב באופן פשטני כמצב שבו את סוגרת את עצמך בפני התרגשות, נוכל לבדוק איך את בעצם עושה את הסגירה הזו
איך את מחזיקה את הגוף, איך את נושמת, איך את חושבת, איך את מתנהגת וכו'.
כל זיהוי יאפשר לך יותר בחירה ויזרז שינוי < הסבר על רגל אחת ועם יד אחת |יד 1| >

הבעייה שלי היא הפוכה, שהיתה לי לידה בדיוק כמו שרציתי עד הפרט של היום והשעה , ובכל זאת לא התרוממתי.

זה לא נראה לי הפוך, למען האמת.

מדברייך אני מבינה שהציפייה שלך היתה "להתרומם".
וכשאת מצפה להתרומם קשה מאוד להתרומם. לעומת זאת כשאת פשוט נוכחת במה שמתרחש, במה שישנו, בלי לצפות לדבר ובלי לשפוט את מה שיש - אז לפעמים יכולה להתחולל 'התרוממות'.

הציפיה להתרומם (במקרה הזה - זו יכולה להיות גם ציפיה שונה) אומרת שיש לך איזה אידיאל, איזו תמונה של 'איך זה צריך להיות'. ואת משווה במודע ושלא במודע בין מה ש'צריך להיות' (לכאורה) לבין מה שקורה בפועל. זה מיד הופך את ההווה למשהו שמוגדר 'לא זה'/'לא מושלם'/'לא מרומם'.... ואז הוא אכן נחווה כ'לא זה' וכן הלאה.

יתכן שגם עכשיו, כשאת מתבוננת בלידה שהיתה, את משווה אותה לאיזה אידיאל שלך וגם בזמן הלידה קרה כנראה משהו דומה שהפריע לך להיות נוכחת לגמרי בהווה, ללא ציפיות, מופתעת מהמתרחש, לא יודעת מה יהיה, לא מתוכננת, חופשיה. במצב כזה - אולי היתה התרוממות ואולי לא - אבל סתמי זה לא היה.

אני מסכימה שהבעייה היתה עם הציפיות - אבל הפוך ממש שהציעו כאן -
כששאלו אותי איך אני מתכננת את הלידה עניתי - "מתחילים צירים, הולכים לבית חולים, מתקתקים עבודה, יולדים , חוזרים"
ככה גם התכוננתי ללידה - הרבה קריאה, תרגול , יוגה , ידע טכני וכו'
ככה גם תידרכתי את התומכת לידה שלי - "אני יודעת ללדת ואהובי יודע ללוות לידה. אני צריכה רק עזרה פיזית - מס'גים, שמנים, הקפדה על שקט ואורות עמומים בחדר וכו'".
מתוך כל אלו היתה הלידה.

אם הייתי מתכוננת ללידה ברמה הרוחנית אולי היה אחרת - ז"א , אם לצד הקריאה על שלב המעבר, שלב הלחיצות וכו' ברמה הטכנית הייתי לומדת (כן , ממש לומדת) על השלבים הללו מבחינה רוחנית, מבחינת הנשמה שיורדת לעולם , על לידה בבחינת בריאה וכו' גם זה היה "נכנס לעניין".
אם הייתי מבקשת מהדולה, או מראש מוצאת דולה שבעניין, או חברה, או אחות ומבקשת ממנה לעזור לי להתרומם מתוך הכאב, לא להרים ראש, להתרומם, ייתכן שעם קצת עזרה הייתי שם (או שלא).

הלידה הראשונה שלי, היתה מאוד עוצמתית , אבל "נפלתי" בה בדברים של חוסר ידע ומיילדת גרועה. לחצתי כשלא הצטרכתי, בדרך לא נכונה,המיילדת טעתה בשמי והציקה לי באופן כללי, אחרי הלידה התינוקת אושפזה שבוע עם צהבת ולא ידעתי לקחת עליה אחריות.

הלידה הנוכחתי תיקנה את כל אלו. למדתי המון, בחרתי את המיילדת (מתוך מי שהיה שם כמובן), ולקחתי אחריות. לא התרוממתי, ארבל כן תיקנתי. לידה בלי תיסבוכים. יש משהו נעים בלידה פשוטה בלי תיסבוכים, עד שאין מה לכתוב עליה...

בלידה הבאה אני "אתקן" את הלידה הזו - אני אלמד הרבה על לידה, ונשמה, ועלייה, ומה שיש.
אני אתרגל דמיון מודרך
אני אדאג לליווי רוחני בלידה עצמה.
ונראה מה יהיה...

יאללה יאללה אהובתי
אוי איזה כינוי אינטרנט בחרת לעצמך, תראי כמה הוא מלחיץ וכמה ציפייה למשהו ספציפי הוא משדר...
יאללהיאללה- הכל קרה כמתוכנן מכל הבחינות החיצוניות, משום שאישה חזקה מצליחה להכריח אפילו את ה' לפתוח את רחמה ביום שהיא מתפללת אליו.
אבל את ההרגשות אי אפשר לתכנן מראש. אי אפשר להחליט להרגיש רוחנית או מחוברת לתהליך (גם אם לומדים על זה מראש...) כי הרבה דברים משפיעים על ההרגשה שלנו וחלקם מודעים וחלקם בכלל לא. ובשמחת הלידה מתערבבים רגשות כמו חשש לילדה שכבר בבית ואכזבה מכך שעוד בת (ולא בן-גאוה לאביו...) ואילו רגשות קטנוניים שבוודאי לא שייך להרגיש אותם (ובטח לא כשגם את ילדה שנייה בת שנייה צמודה לאחותך הגדולה והרגשות האילו אולי התחברו לרגשות מודחקים הקיימים בתוכך לגבי ההצדקה לקיומך ...)
ומה לעשות שללב אי אפשר להכתיב מה מרגישים והדרך היחידה היחידה להתעסק עם הלב היא לתת לו להרגיש בזמן אמת
ואחר כך לנסות לנתח ולהבין מתוך השלמה ומבט קדימה.

לא לצפות לכלום זו ממש אומנות שכולנו מאד גרועים בה, אבל לפעמים כשמצליחים (כמו למשל בלידה של הגדולה שלך, כשעוד לא ידעת מה זה ללדת...) נדהמים כמה מורכב הוא הרגש כמה סבוך וכמה מפתיע.

ודרך אגב הסיפור שלך הוא הסיפור הכי יפה שקראתי בחיים, שווה ספר או משהו (ווי- בואי נוציא ספר עם סיפורי לידות!!!)

אוהבת אותך

אחותך

ברכות.
מה שאני למדה דרכך הוא שלידה יכולה להימשך הרבה יותר מ 9 חודשים. <אם מכלילים בתוך תהליך הלידה את החיבור בין האם ותינוקה>
אהבה ובהצלחה.

ביום שבת המעגל
יהיו בו אמא שלי, אמא של אהובי, ושלוש או ארבע חברות טובות.
במעגל אני אספר על הלידה שהיתה לי - לידה פשוטה, זורמת , טובה ומעצימה.
אחר כך נברך כולנו ברכת הדרך את התינוקת ואת המשפחה
ניתן לה מתנות בעלות משמעות
נשיר לה וניגע בה

הלב כבר נפתח
והדף מבחינתי נסגר

אני אוהבת אותך תינוקת יפה שלי

תודה לכולן @}

איה כיף לקרוא! תהנו לכם!!!

שפע טל
המשך חיים מאושרים!

דגנית

זה נשמע מקסים (אם כי אני מוכרחה להודות שאני חשה אי נוחות מ
וניגע בה )

זהו, עשיתי את זה. מעגל"ברכת הדרך".
המעגל היה מקסים ונפלא. גם בדיוק לפי התוכניות, אבל לטובה מאוד.
התחלנו בסעודת מלכים, וקשקושים על הא ועל דא.
אחר כך עברנו מקום לפינה שלי בבית (יש לי כזו) שהכנתי מבעוד מועד מכוסה סדינים לבנים ופרחים .
סיפרתי את הסיפור לידה. פתחתי ב"הלידה של הנסיכה שלי היתה לידה טובה , פשוטה, זורמת ומעצימה". אחר כך סיפרתי כרגיל, מנסה לזכור כל פרט.
כולן שאלו שאלות. מאוד התרגשתי. אמא שלי ואמא של אהובי מחו דמעה.
בירכתי את הקטנה שלי ושרתי לה את תפילת הדרך. היא הצטרפה אלי בסוף בפעיות חמודות חמודות.
אחר כך עשינו סבב ברכות ומתנות לקטנה שלי, במעגל.
כולן ברכו אותה על הצטרפותה לעולם, לעם, לשבט ולמשפחה.
סיימנו בשירת שיר המעלות.

מתוודה לרגע, מהפה שלך ללב שלי. כבר בתכנון הקטע של המסג' נראה לי לא נכון, כי הקטנה שלי לא אוהבת להיות במרכז העניינים (זו אני שאוהבת) ולכפות עליה להיות ערומה באמצע המעגל זה לא הוגן.
אז החלטתי שבמשך כל המעגל היא תהייה עלי ונסיים בשיר, אבל לא היה לי שיר.
כשהמעגל התחיל תיארתי לבנות את מסגרת הטקס וסיפרתי שהוא ייפתח ויסתיים בשיר אבל אין לי שיר סיום, אז אני מקווה שהוא יגיע במהלך המעגל.
כשהגנו למעגל הברכות יצא שאמא שלי מסיימת את המעגל אבל היות והיא אף פעם לא ישבה במעגל היא לא ממש הבינה איך זה פועל ויצא שהיא התפרצה והיתה אחת לפני האחרונה ולא אחרונה. האחרונה היתה חברה טובה טובה שלי , שהביאה בתור ברכה שירי דרך - והשיר האחרון היה שיר המעלות.
בינגו.
זה היה השיר שחיפשתי.
סיימנו את המעגל בשירת שיר המעלות שוב ושוב, והנסיכה שוב המטרפה אלינו בפעיות.
איזה כיף היה.
הלב מתרחב.

אני רוצה להחליף את שם הדף ל"העצמת לידה אחרי לידה" מישהי יודעת איך עושים את זה?

איזה יופי, נשמע שהיה מקסים וששתיכן קיבלתן מתנה מדהימה לתחילת מסעכן המשותף.

חבל שלא יכולתי לבוא.

לילה טוב
נהר

יופי של קבלת פנים ארגנת לה לקטנה... מרגש ומקסים! @} <הכל בתואם מושלם>

מעניין, חשבתי שרק אצלי (כן, בטח) היה הניתוק הזה מהקטנה.
אז קודם כל מזל טוב (באיחור רב אבל מופנה לכל היולדות החדשות גם כן)
כשקראתי עלו לי שני דברים לראש:

כמו באהבה לבן זוג - אין על ההתאהבות הראשונית, היא תמיד הכי מרגשת, הכי עילאית והכי סוחפת. אחר כך זה כבר יותר, נו - מצ'עמם. אבל יש כאן רגש, עדין יותר שנבנה שכבה אחרי שכבה ואם מתבוננים היטב מגלים שגם הוא בעל יכולת עצומה כמו קודמו, אם כי ברמות אדרנלין הרבה פחות גבוהות.
בלידה השנייה שלי הייתי מאוד מחוברת וידעתי מה אני עושה ומה אני רוצה, לא נעזרתי באף אחד, אפילו לא בבן זוגי (סיפור הלידה שלי פה איפה שהוא, לא יודעת מה שמו - רשום בדף הבית שלי), אבל אחרי הלידה גם אני לא התחברתי לילדונת. האמת שלא התחברתי אליה במשך שנה שלמה, למרות שממש ניסיתי. אפילו הייתי מוצאת את עצמי מפנטזת על סיגריות בזמן ההנקה, מה יותר מנותק מזה?

גם ידעתי למה. פחדתי להזניח את הבכורה שלי. והקדשתי את המינימום לקטנה שהייתי יכולה, דבר שהתעצם אצלי עוד עקב העובדה שאני בעצמי בכורה "נטושה" - ועוד במרחק של שנה ביני לבין אחותי שתחתי, כך שהפחד היה גדול יותר. עם הזמן זה התאזן והתאהבתי גם בשנייה, ולמדתי להפסיק לרצות (ל רה-צות) את הגדולה, מה שלמרבא הפלא דווקא התקבל אצלה באנחת רווחה ושמחה על כי אני שמחה בתינוקת החדשה.

רק אהבה. אופירה