על ידי מירי_ר* » 19 יולי 2007, 10:17
היום יום הולדת שבועיים!
איך הזמן טס...
לאט לאט דברים מתחילים להסתדר, בגוף וגם בפנים.
הכאבים פוחתים וגם הדאגה כבר לא עצומה כמו בהתחלה.
אחרי שחזרנו הביתה הכל היה נראה לי מפחיד וסופני: הצלקת שלא התאחתה כמו שצריך, הסיכות שצריך להוציא, הדלקת בשד. פתאום פחדתי שאולי יעל צהובה ומה עושים...
לא זוכרת רת עצמי ככה בלידות הקודמות.
אבל עכשיו איכשהו הכל נרגע, ואני יודעת שיהיה בסדר.
יום שישי שאחרי הלידה בלניאדו.
5:45 בבוקר. אחרי לילה כמעט נטול שינה האור בחדר נדלק פתאום. אחות נכנסת ברעש, תוקעת לי מדחום לפה ומד לחץ דם על היד בלי לומר מילה. גומרת, הולכת. האור נשאר דלוק...
אני נזכרת שבכל בית חולים זה ככה ותוהה איך עוד לא שינו את הכלל האידיוטי הזה.
חצי שעה אחר כך רעש של בן גוריון בקיץ: עשרות עריסות על גלגלים מתגלגלות במסדרונות לשעת ההאכלה. ואנחנו שהספקנו להירדם מתעוררים שוב אל האור הבוהק.
אחר כך עוברת אחות לאסוף את התינוקות בחזרה. היא עוצרת לידינו רוצה לקחת את יעל. אני אומרת לה שהיא איתי. " אבל תביאי אותה בשמונה לתינוקיה" היא מזהירה. אני שואלת למה והיא לא ממש יודעת לענות. אני מחליטה לא לעצבן אף אחד וללכת. אחר כך מצטערת על זה.
בתינוקיה הבכי לא פוסק אף פעם. ההורמונים שלי משתוללים ואני מרגישה איך הבכי מאיים מבפנים. אני מזכירה לעצמי שיעל עליי והכל בסדר אבל הבכי הזה...
האחות קוראת לנו לבדיקות. אני מתעקשת להלביש ולחתל בעצמי. מרגישה נדחפת אבל מתעלמת מזה. זו התינוקת שלי. מזכירה לעצמי כל הזמן.
בדרך החוצה יודעת שאני לא חוזרת לפה יותר. התינוקיה היא מקום של צער!
מבקשת שיעבירו אותי לחדר של ביות מלא. אולי כך נחסוך את טרטור העגלות בלילה.
לקראת הצהריים מתפנה מקום בחדר שבקצה המסדרון. עוברים בשמחה. הנה באה שבת והכל מסתדר...
בחדר שותפה שנראית נחמדה. זה כבר הניתוח השלישי שלה והיא מכירה פה את כולם.אני שואלת בעדינות אם זה בסדר שהבנזוג יהיה איתי במשך היום ובלילה. היא אומרת שזה בסדר גמור ואנחנו נרגעים.
שעה לפני שבת נכנסת אחות לחדר.
היא שואלת: מה אתה עושה פה? אנחנו אומרים שאנחנו בביות מלא ואני צריכה עזרה.
היא אומרת: זה לא בסדר. אתה צריך ללכת. אתה מפריע לאשה שנמצאת כאן.
מסבירים לה שהשותפה הסכימה. "לא, היא לא מסכימה. היא כנראה מתביישת מכם ולא היה נעים לה להגיד לא"
אנחנו קצת בהלם. תוהים מה לעשות. מחליטים שאת הלילה אעשה לבדי למרות הקושי וביום הוא יבוא וישאר מאחורי הוילון בלי להפריע...
אנחנו עושים קידוש יחד, מקבלים את השבת בשמחה, בפינה חבויה במסדרון. אח"כ הוא הולך ואני מתפללת לה' שיתן לי כוח לעבור את הלילה הזה.
הלילה עוברבשלום, מגיע היום ואיתו שוב נזיפות ותלונות. כל פעם שמתחלפת משמרת אנחנו זוכים לביקור... מסבירים מחדש למה זה הכרחי, מבטיחים לא לצאת מהחדר, לא לעשות רעש...
השותפה שלי מתלוננת בקול על נוכחותו של בן זוגי באוזני מבקריה לחדר. אנחנו נבוכים, לא מבינים מה הבעיה.
כשהשומר מגיע לחדר להוציא את המבקרים היא אומרת לו שלמבקרים שלה מותר להשאר. אם אנחנו קיבלנו אישור גם הם יכולים...
ההבדל הוא שאנחנו מתלחשים, שקטים כמו עכברים, מפחדים להפריע, והיא ומבקריה מדברים בקולי קולות...
אחה"צ היא מוצאת חברה והן שתיהן נכנסות להניק אצלנו בחדר.
החברה: אני אומרת לך, בית חולים עוד יחטוף ממני מכתב תלונה על זה. איך נותנים לו להסתובב כאן?? איך את יכולה להניק כשהוא כאן??
השותפה: הוא דוקא לא מפריע, בואי את יכולה להיניק בחופשיות, אני בכלל לא מרגישה אותו.
(הכל בקול, לאוזנינו, הנמצאים מאחורי הוילון. אנחנו תוהים אם הבחורה סובלת מפיצול אישיות או שהמצפון מייסר אותה...)
דקה אחרי זה הו יושבות ומניקות (בחדר שלנו!!) ומשוחחות על ענינים אינטימיים ביותר בקולי קולות.
הלכה הצניעות...
ובנוסף אנחנו שומעים את החברה: "אוף, זה כל כך מגעיל אותי ההנקה הזו. רק בגלל שהוא כל כך קטן אני נותנת לו. כשנזור הביתה הוא יקבל רק מבקבוק..."
פתאום הפתעה: אחות נכנסת לחדר. היא מסתכלת על בעלי בהפתעה: מה אתה עושה פה. ושוב אותו פזמון.
אני מרגישה מרומה, מותשת מהמלחמות. לא מבינה איך נשים מוצאות מנוחה במחלקת יולדות. לכל אורך שהותי שם, זכינו לביקור אחות רק כאשר היא באה לנזוף בנו. מעולם לא שאלו לשלומי, הציעו לי משככי כאבים או עזרה בהנקה. לפני שהשתחררנו סוף סוף הביתה פגשנו רופאה מקסימה שנידבה קצת מידע אבל זה היה מעט מדי מאוחר מדי.
אני מחליטה שנמאס לי. אוספת את עצמי ואת צלקתי, הולכת לתחנת אחיות ומודיעה להם שיתכוננו לשחרר אותנו במוצ"ש כי אני לא נשארת תחת מתקפת הטרור דקה אחת נוספת.
הם קצת נבהלים ומתנצלים אבל כאמור, זה קצת מדי, מאוחר מדי...
במוצ"ש, בניגוד לכל נוהל אפשרי אנחנו הולכים הביתה.
היום יום הולדת שבועיים!
איך הזמן טס...
לאט לאט דברים מתחילים להסתדר, בגוף וגם בפנים.
הכאבים פוחתים וגם הדאגה כבר לא עצומה כמו בהתחלה.
אחרי שחזרנו הביתה הכל היה נראה לי מפחיד וסופני: הצלקת שלא התאחתה כמו שצריך, הסיכות שצריך להוציא, הדלקת בשד. פתאום פחדתי שאולי יעל צהובה ומה עושים...
לא זוכרת רת עצמי ככה בלידות הקודמות.
אבל עכשיו איכשהו הכל נרגע, ואני יודעת שיהיה בסדר.
יום שישי שאחרי הלידה בלניאדו.
5:45 בבוקר. אחרי לילה כמעט נטול שינה האור בחדר נדלק פתאום. אחות נכנסת ברעש, תוקעת לי מדחום לפה ומד לחץ דם על היד בלי לומר מילה. גומרת, הולכת. האור נשאר דלוק...
אני נזכרת שבכל בית חולים זה ככה ותוהה איך עוד לא שינו את הכלל האידיוטי הזה.
חצי שעה אחר כך רעש של בן גוריון בקיץ: עשרות עריסות על גלגלים מתגלגלות במסדרונות לשעת ההאכלה. ואנחנו שהספקנו להירדם מתעוררים שוב אל האור הבוהק.
אחר כך עוברת אחות לאסוף את התינוקות בחזרה. היא עוצרת לידינו רוצה לקחת את יעל. אני אומרת לה שהיא איתי. " אבל תביאי אותה בשמונה לתינוקיה" היא מזהירה. אני שואלת למה והיא לא ממש יודעת לענות. אני מחליטה לא לעצבן אף אחד וללכת. אחר כך מצטערת על זה.
בתינוקיה הבכי לא פוסק אף פעם. ההורמונים שלי משתוללים ואני מרגישה איך הבכי מאיים מבפנים. אני מזכירה לעצמי שיעל עליי והכל בסדר אבל הבכי הזה...
האחות קוראת לנו לבדיקות. אני מתעקשת להלביש ולחתל בעצמי. מרגישה נדחפת אבל מתעלמת מזה. זו התינוקת שלי. מזכירה לעצמי כל הזמן.
בדרך החוצה יודעת שאני לא חוזרת לפה יותר. התינוקיה היא מקום של צער!
מבקשת שיעבירו אותי לחדר של ביות מלא. אולי כך נחסוך את טרטור העגלות בלילה.
לקראת הצהריים מתפנה מקום בחדר שבקצה המסדרון. עוברים בשמחה. הנה באה שבת והכל מסתדר...
בחדר שותפה שנראית נחמדה. זה כבר הניתוח השלישי שלה והיא מכירה פה את כולם.אני שואלת בעדינות אם זה בסדר שהבנזוג יהיה איתי במשך היום ובלילה. היא אומרת שזה בסדר גמור ואנחנו נרגעים.
שעה לפני שבת נכנסת אחות לחדר.
היא שואלת: מה אתה עושה פה? אנחנו אומרים שאנחנו בביות מלא ואני צריכה עזרה.
היא אומרת: זה לא בסדר. אתה צריך ללכת. אתה מפריע לאשה שנמצאת כאן.
מסבירים לה שהשותפה הסכימה. "לא, היא לא מסכימה. היא כנראה מתביישת מכם ולא היה נעים לה להגיד לא"
אנחנו קצת בהלם. תוהים מה לעשות. מחליטים שאת הלילה אעשה לבדי למרות הקושי וביום הוא יבוא וישאר מאחורי הוילון בלי להפריע...
אנחנו עושים קידוש יחד, מקבלים את השבת בשמחה, בפינה חבויה במסדרון. אח"כ הוא הולך ואני מתפללת לה' שיתן לי כוח לעבור את הלילה הזה.
הלילה עוברבשלום, מגיע היום ואיתו שוב נזיפות ותלונות. כל פעם שמתחלפת משמרת אנחנו זוכים לביקור... מסבירים מחדש למה זה הכרחי, מבטיחים לא לצאת מהחדר, לא לעשות רעש...
השותפה שלי מתלוננת בקול על נוכחותו של בן זוגי באוזני מבקריה לחדר. אנחנו נבוכים, לא מבינים מה הבעיה.
כשהשומר מגיע לחדר להוציא את המבקרים היא אומרת לו שלמבקרים שלה מותר להשאר. אם אנחנו קיבלנו אישור גם הם יכולים...
ההבדל הוא שאנחנו מתלחשים, שקטים כמו עכברים, מפחדים להפריע, והיא ומבקריה מדברים בקולי קולות...
אחה"צ היא מוצאת חברה והן שתיהן נכנסות להניק אצלנו בחדר.
החברה: אני אומרת לך, בית חולים עוד יחטוף ממני מכתב תלונה על זה. איך נותנים לו להסתובב כאן?? איך את יכולה להניק כשהוא כאן??
השותפה: הוא דוקא לא מפריע, בואי את יכולה להיניק בחופשיות, אני בכלל לא מרגישה אותו.
(הכל בקול, לאוזנינו, הנמצאים מאחורי הוילון. אנחנו תוהים אם הבחורה סובלת מפיצול אישיות או שהמצפון מייסר אותה...)
דקה אחרי זה הו יושבות ומניקות (בחדר שלנו!!) ומשוחחות על ענינים אינטימיים ביותר בקולי קולות.
הלכה הצניעות...
ובנוסף אנחנו שומעים את החברה: "אוף, זה כל כך מגעיל אותי ההנקה הזו. רק בגלל שהוא כל כך קטן אני נותנת לו. כשנזור הביתה הוא יקבל רק מבקבוק..."
פתאום הפתעה: אחות נכנסת לחדר. היא מסתכלת על בעלי בהפתעה: מה אתה עושה פה. ושוב אותו פזמון.
אני מרגישה מרומה, מותשת מהמלחמות. לא מבינה איך נשים מוצאות מנוחה במחלקת יולדות. לכל אורך שהותי שם, זכינו לביקור אחות רק כאשר היא באה לנזוף בנו. מעולם לא שאלו לשלומי, הציעו לי משככי כאבים או עזרה בהנקה. לפני שהשתחררנו סוף סוף הביתה פגשנו רופאה מקסימה שנידבה קצת מידע אבל זה היה מעט מדי מאוחר מדי.
אני מחליטה שנמאס לי. אוספת את עצמי ואת צלקתי, הולכת לתחנת אחיות ומודיעה להם שיתכוננו לשחרר אותנו במוצ"ש כי אני לא נשארת תחת מתקפת הטרור דקה אחת נוספת.
הם קצת נבהלים ומתנצלים אבל כאמור, זה קצת מדי, מאוחר מדי...
במוצ"ש, בניגוד לכל נוהל אפשרי אנחנו הולכים הביתה.