על ידי ב_דרך* » 01 פברואר 2007, 12:37
סיפור הלידה של מעיין - גרסת האב
או: סיפור גדול על הרגע שבו לא נכחתי
או: דומה ושונה – נמרוד ומעיין
או: אשתי השואגת...
לא ברור מה עניין של מזל ומה תכנון, או אולי שילוב של שניהם. מה שבטוח הוא שלא יכולנו לחלום על עיתוי כה מוצלח, מכל הבחינות. עד כדי כך שמירי מחפשת דרך איך לתכנן את הפעם הבאה כך בדיוק.
נראה שלידה אצלנו זה יום ראשון, סביב 8 בבוקר. גם הפעם הכל התחיל מעט אחרי חצות. הפעם מירי העבירה את הצירים כמעט לבדה, ושיתפה בעיקר את האסלה, השיש הסמוך אליה, קצת את הכדור הגדול, ומדי פעם גם את משקל גופי, שניסה ללחוץ לפי הנחייתה על הנקודה המדוייקת ובעוצמה. פתאום היא היתה מישהי אחרת: מרוכזת, מכונסת בעצמה ובצירים. היתה סביבה מין קליפה שכזאת, שגרמה לי פשוט לשתוק ורק להיות שם, בשבילה. לשמחתי קיבלתי מדי פעם הנחיות. תלחץ כאן, יותר חזק, תעזוב אותי לבד, הריח שלך לא נעים. לפעמים רק תנועות שהסבירו היטב מה רצתה.
העסק הלך והתגבר, ואיתו הנשיפות, הקולות העמומים והכאבים. ב 05:40 מירי מחליטה להתקשר למינדי. בין הצירים, היא מספיקה לדבר איתה ולקבוע כי מינדי תתחיל להתארגן ותצא לדרך. "בלי לחץ" מוסיפה מירי. לקראת 7 מירי כבר מתחילה לשאול מה עם מינדי, וזה אחרי שסביב השיחה עימה הביעה באזניי חשש כי הזעיקה אותה מוקדם מידי: "מה יהיה אם הכל יתעכב?"...
העיתוי המדויק של כל השלבים הבאים מעורפל יותר, כי הכל נעשה מהיר יותר, לחוץ יותר ומלווה שאגות. מה שבטוח זה שב 07:40 נולדה לנו מעיין שלנו. תינוקת. אבל אני, שכלל לא ידעתי אם יהיה זה בן או בת, בכלל שכחתי שרגע היציאה לעולם הוא גם רגע הגילוי עבורי. בטלפון עם מינדי, העושה דרכה בין שריפות ופקקים, אמרתי "התינוק יצא" ומירי מייד תיקנה: "תינוקת, תינוקת".
כשקלטתי שתיכף זה קורה, ומינדי פשוט לא תהיה פה, זה כבר היה קרוב מאוד לסוף. לא היה לי זמן לחשוב יותר מדי, והמשכתי לכרכר סביב השאגנית שלי, שכבר חשה היטב בצירי הלחץ. מתחת לברכיה שמתי שני מזרונים, ועליהם סדיניות. מגבת רטובה וקרה שימשה אותי לנגב את פניה ולרענן אותה, ובגללה פספסתי את רגע יציאתה של מעיין לאוויר העולם. כשהראש כבר מכותר, שאלתי את מינדי אם יש עוד משהו שאוכל לעשות כדי להקל או לעזור, והיא אמרה בפשטות "כלום". אח"כ הוסיפה שאפשר להניח מגבת חמה על המקום, ואני צעדתי שני מטרים, טבלתי המגבת באמבטיה החמה (שהכינותי מבעוד מועד...), סחטתי, חזרתי, ו.. היא כבר בחוץ !! לא נותר לנו אלא לעטפה בחיתול כותנה רך ועדין, ועוד אחד. להישען אחורה, לנשום עמוק, ולהתחיל לקלוט:
יש לנו בת.
בניגוד לנמרוד, שבשלב זה בקושי צייץ, למרות תוספת החמצן שקיבל, מעיין נתנה קולה מייד אחרי שיצאה.
מרוב לחץ, מינדי טעתה אפילו בתוך מנוף, וכיוונתי אותה עד שהופיעה מבעד לתריס המטבח. רצתי החוצה יחף לעזור לה עם התיקים. מעיין שלנו כבר בת 10 דקות. אחרי כמה דקות מינדי חתכה את חבל הטבור, וב- 8 יצאה לה השליה. עוד זמן רב ישבנו כך על השטיח והמזרונים בחדר המשפחה, שהוא באמת חדר משפחה מעכשיו. אח"כ נכנסה מירי לאמבטיה, ומעיין הצטרפה אחריה. ואז התעורר נימ נימ שלנו. הפעם בבכי רם, תוך שהוא מסמן לי שאני לא רצוי בשטח. רק אחרי כמה דקות נענה לקריאות של מירי מהאמבטיה, אבל אחרי שניה קצרה בפתח חדר האמבטיה נסוג לפינת המשפחה (אותה הספקתי לנקות ולסדר דקות לפני כן) ונעמד בצורה מוזרה, גבו אלינו. נראה לי שפשוט עשה פיפי בחיתול, ונשם נשימות של סוף בכי. אז חזר לאמבטיה אבל עוד לא ממש התייחס לתוספת החדשה לביתנו. מירי יצאה והתיישבה על הספה בפינת המשפחה ורק אז התייחס גם למעיין: בחן אותה, נגע, ומייד נבר בין צעצועיו והעניק לה את המתנה הראשונה בחייה: טרטור (=טרקטור). כבוד גדול נפל בחלקה.
פסחתי כמובן על הטלפונים להורים: שלי, שהגיעו להיות איתנו כל היום הזה, ולהוריה של מירי, שיחלפו עוד ימים ארוכים בטרם יפגשו את נכדתם הטריה, עקב הניתוח.
בימים שאחרי כולם הפכו אותי למיילד, אבל האמת היא שמירי יישמה את מה שכל הזמן דיברה עליו: להיות שם עם עצמה בלבד. להתמודד עם הצירים והכאבים. לא להישען, לא להיתלות ולא לתת את עצמה לאף אחד. תפקידי היה בעיקר להיות שם בשבילה, ולסייע כשנזקקה לכך: פיסית או רגשית, במילה, בליטוף או בלחיצה. היא לקחה את עצמה עוד צעד אחד קדימה, ועשתה את זה בעצמה, כמו גדולה, מתפלאת מה בכלל צורך פה התערבות....
מלאת ביטחון עצמי בכוחותיה, עוצמתית בצורה שאין דרך לתאר. מלכה. אישה.
[b]סיפור הלידה של מעיין - גרסת האב[/b]
או: סיפור גדול על הרגע שבו לא נכחתי
או: דומה ושונה – נמרוד ומעיין
או: אשתי השואגת...
לא ברור מה עניין של מזל ומה תכנון, או אולי שילוב של שניהם. מה שבטוח הוא שלא יכולנו לחלום על עיתוי כה מוצלח, מכל הבחינות. עד כדי כך שמירי מחפשת דרך איך לתכנן את הפעם הבאה כך בדיוק.
נראה שלידה אצלנו זה יום ראשון, סביב 8 בבוקר. גם הפעם הכל התחיל מעט אחרי חצות. הפעם מירי העבירה את הצירים כמעט לבדה, ושיתפה בעיקר את האסלה, השיש הסמוך אליה, קצת את הכדור הגדול, ומדי פעם גם את משקל גופי, שניסה ללחוץ לפי הנחייתה על הנקודה המדוייקת ובעוצמה. פתאום היא היתה מישהי אחרת: מרוכזת, מכונסת בעצמה ובצירים. היתה סביבה מין קליפה שכזאת, שגרמה לי פשוט לשתוק ורק להיות שם, בשבילה. לשמחתי קיבלתי מדי פעם הנחיות. תלחץ כאן, יותר חזק, תעזוב אותי לבד, הריח שלך לא נעים. לפעמים רק תנועות שהסבירו היטב מה רצתה.
העסק הלך והתגבר, ואיתו הנשיפות, הקולות העמומים והכאבים. ב 05:40 מירי מחליטה להתקשר למינדי. בין הצירים, היא מספיקה לדבר איתה ולקבוע כי מינדי תתחיל להתארגן ותצא לדרך. "בלי לחץ" מוסיפה מירי. לקראת 7 מירי כבר מתחילה לשאול מה עם מינדי, וזה אחרי שסביב השיחה עימה הביעה באזניי חשש כי הזעיקה אותה מוקדם מידי: "מה יהיה אם הכל יתעכב?"...
העיתוי המדויק של כל השלבים הבאים מעורפל יותר, כי הכל נעשה מהיר יותר, לחוץ יותר ומלווה שאגות. מה שבטוח זה שב 07:40 נולדה לנו מעיין שלנו. תינוקת. אבל אני, שכלל לא ידעתי אם יהיה זה בן או בת, בכלל שכחתי שרגע היציאה לעולם הוא גם רגע הגילוי עבורי. בטלפון עם מינדי, העושה דרכה בין שריפות ופקקים, אמרתי "התינוק יצא" ומירי מייד תיקנה: "תינוקת, תינוקת".
כשקלטתי שתיכף זה קורה, ומינדי פשוט לא תהיה פה, זה כבר היה קרוב מאוד לסוף. לא היה לי זמן לחשוב יותר מדי, והמשכתי לכרכר סביב השאגנית שלי, שכבר חשה היטב בצירי הלחץ. מתחת לברכיה שמתי שני מזרונים, ועליהם סדיניות. מגבת רטובה וקרה שימשה אותי לנגב את פניה ולרענן אותה, ובגללה פספסתי את רגע יציאתה של מעיין לאוויר העולם. כשהראש כבר מכותר, שאלתי את מינדי אם יש עוד משהו שאוכל לעשות כדי להקל או לעזור, והיא אמרה בפשטות "כלום". אח"כ הוסיפה שאפשר להניח מגבת חמה על המקום, ואני צעדתי שני מטרים, טבלתי המגבת באמבטיה החמה (שהכינותי מבעוד מועד...), סחטתי, חזרתי, ו.. היא כבר בחוץ !! לא נותר לנו אלא לעטפה בחיתול כותנה רך ועדין, ועוד אחד. להישען אחורה, לנשום עמוק, ולהתחיל לקלוט:
יש לנו בת.
בניגוד לנמרוד, שבשלב זה בקושי צייץ, למרות תוספת החמצן שקיבל, מעיין נתנה קולה מייד אחרי שיצאה.
מרוב לחץ, מינדי טעתה אפילו בתוך מנוף, וכיוונתי אותה עד שהופיעה מבעד לתריס המטבח. רצתי החוצה יחף לעזור לה עם התיקים. מעיין שלנו כבר בת 10 דקות. אחרי כמה דקות מינדי חתכה את חבל הטבור, וב- 8 יצאה לה השליה. עוד זמן רב ישבנו כך על השטיח והמזרונים בחדר המשפחה, שהוא באמת חדר משפחה מעכשיו. אח"כ נכנסה מירי לאמבטיה, ומעיין הצטרפה אחריה. ואז התעורר נימ נימ שלנו. הפעם בבכי רם, תוך שהוא מסמן לי שאני לא רצוי בשטח. רק אחרי כמה דקות נענה לקריאות של מירי מהאמבטיה, אבל אחרי שניה קצרה בפתח חדר האמבטיה נסוג לפינת המשפחה (אותה הספקתי לנקות ולסדר דקות לפני כן) ונעמד בצורה מוזרה, גבו אלינו. נראה לי שפשוט עשה פיפי בחיתול, ונשם נשימות של סוף בכי. אז חזר לאמבטיה אבל עוד לא ממש התייחס לתוספת החדשה לביתנו. מירי יצאה והתיישבה על הספה בפינת המשפחה ורק אז התייחס גם למעיין: בחן אותה, נגע, ומייד נבר בין צעצועיו והעניק לה את המתנה הראשונה בחייה: טרטור (=טרקטור). כבוד גדול נפל בחלקה.
פסחתי כמובן על הטלפונים להורים: שלי, שהגיעו להיות איתנו כל היום הזה, ולהוריה של מירי, שיחלפו עוד ימים ארוכים בטרם יפגשו את נכדתם הטריה, עקב הניתוח.
בימים שאחרי כולם הפכו אותי למיילד, אבל האמת היא שמירי יישמה את מה שכל הזמן דיברה עליו: להיות שם עם עצמה בלבד. להתמודד עם הצירים והכאבים. לא להישען, לא להיתלות ולא לתת את עצמה לאף אחד. תפקידי היה בעיקר להיות שם בשבילה, ולסייע כשנזקקה לכך: פיסית או רגשית, במילה, בליטוף או בלחיצה. היא לקחה את עצמה עוד צעד אחד קדימה, ועשתה את זה בעצמה, כמו גדולה, מתפלאת מה בכלל צורך פה התערבות....
מלאת ביטחון עצמי בכוחותיה, עוצמתית בצורה שאין דרך לתאר. מלכה. אישה.