על ידי עינת* » 26 ינואר 2011, 16:34
אחרי הרבה זמן.. באתי לספר.
לאחר שהחלטתי להשאר בביתי חשתי הקלה גדולה. חשתי מוקפת ובבית ממש כאן, היכן שאני נמצאת. מצאתי השראה גדולה אצל אדם מדהים שקוראים לו שי אור. הוא מדבר על הורות מודעת, הורות כמעשה ניסים, כך הוא קורא לזה, כמו כן הוא מלווה תהליכי צמיחה של מבוגרים , לא רק הורים, וגם מלמד אחרים כיצד להיות מלווי צמיחה בעצמם. קראתי את דבריו באתר שלו וגם דיברתי עם חברה שלומדת אצלו. זה הזכיר לי מקום סודי בתוכי, את הילדה שבי, וגרם לי לשאול למה היא זקוקה ולמה איננה שלמה ומאושרת. זה גרם לי להיות בקשר רציף איתה, לתת מקום וכבוד לבקשותיה, גם כשאינן נענות, לשמוע ולכבד אותה, כמו שאני מתכופפת אל ילד בגן ופשוט מקשיבה לו בהרבה אהבה. ביחס לעצמי - זה גרם לי לשאול היכן היצריות שלי בתקופה זו ובכלל, היכן השמחה שלי, התשוקה שלי, מדוע אני כולאת אותן ולא נותנת להן ביטוי ומה במסגרות שאני בוחרת משתף עם זה פעולה, ומזרים אליי את המסר שגם ככה יש לי בפנים. מסר של "עד כאן" של גבולות, של אסור, של "זה לא בסדר". זה גרם לי לשאול מתי אני עוצרת ושמה גבול לילדים בגן כי זה מפחיד אותי, כי זה קשה לי, כי זה מה שהילדה שבי ספגה ואסרה על עצמה, ולא כי זה מה שהם צריכים באותו רגע. המחקר הזה הביא הקלה לנפשי וגופי. בכל זמן שחשתי קושי וכיווץ ורציתי לפנות לכל מיני נתיבי בריחה כמו מחשב וכאלה - שאלתי את עצמי - מה אני מרגישה? וזה לכשעצמו הביא הקלה. שאני שם כדי להקשיב לי. ולאהוב אותי.
ובמקביל גברה ההתעניינות של המין השני בי. על אף שאני לא מכירה הרבה אנשים חדשים בזמן זה, בכל זאת מכל מיני כיוונים חשתי פתאום יותר רצויה ומחוזרת, גם אם בקטנה. ואז.. בשבת הקודמת, זו שלפני האחרונה - הכרתי מישהו. דווקא כן דרך האינטרנט, אתר של רוחניקים, אז אני סלחנית לזה.. (-: הוא כתב לי ועניתי לו ואז הוא התקשר ודיברנו שעתיים וחצי של שיחה, ואז הוא בא, מעיר אחרת, ונפגשנו עוד באותו ערב. היה דייט מעולה. הלכנו בשביל יפה ושקט ודיברנו המון. בשני לאחר מכן הוא התלווה אליי למסע של דברים שהייתי צריכה לעשות בשביל הגן, ביום החופשי שלי. המסע הזה כלל טיול בטבע - כהכנה לטיול ט"ו בשבט עם הגן. ויצא ככה זמן די רומנטי ביחד. מה גם שהוא מדבר את שפת האם שלי, ומדי פעם יכולתי להגיד שמות של עצים וצמחים שרק בשפה הזו אני יודעת. בעברית הם מנותקים לי מזיכרונה הציורי של הילדות. יש לזה ערך, לשפת האם. זו שפה שגם מרגישים בה אחרת, לעומק, עם טעם וריח של פעם, כשהיינו קטנים.היה נחמד לאמר את המילים האלה. אין לי חברים שדוברים את השפה הזו, והיא מעלה אבק בין מפגש משפחתי אחד למשנהו.
אחרי זה הייתי צריכה לערוך קניות בסופר עבור הגן וזה היה הסופר הכי רומנטי שעשיתי בחיי.. (וזה אחרי שנים של סופרים משותפים עם בן זוגי לשעבר ..)
ואז - הרבה התלהבות, מעט מאד רעב, כמעט לא הכנסתי כלום לפה בימים אלה, הרבה ציפייה לפעם הבאה, מעט מאד לחלוק עם חברות - נגד עין הרע טפו טפו, וגם ככה עוד הרגשתי מלאה מזה, אבל לא מספיק ידעתי מה הוא זה בשביל להגדיר ולקרוא בשם. בקיצור - סימפטומים של התאהבות.
ואז ברביעי לשעבר כמעט נחנקת בסוף יום עבודה ולימודים מחכה להגיע לבית שלו לראותו. ולבסוף הזמן זז ואני מגיעה, וביתו מרתיע אותי ומפתיע באוסף של פריטים של סימליות, בפיזור אנרגטי, במיסטיקה וקיטצ' מעורבבים יחד. ואנחנו עושים טיול על החוף ומאוד רומנטי לנו בכל זאת והמילים "אני אוהבת אותך" עומדות לי על קצה הלשון ואני לא מבינה איך זה יכול להיות כי אנו בקושי מכירים כל כך מעט זמן וכבר..
אבל בבוקר של אותו יום קמה בתחושה לא קלה, בביתו, לא ברור לי, ביתו לא נעים לי ועוד כמה דברים שמתלווים מעוררים שאלות.
במוצאי שבת סשן ארוך ומתיש מתרחש. הוא בא, אני אוספת אותו עם האוטו, אל המושב אל ביתי ואני לא מרגישה קרובה בעצם ואני לא יכולה בעצם ובעצם כל השבת חשתי חרדה, פאניקה, יחד עם התרגשות גם אימה. אין לי מושג מדוע. וכשהוא פה אצלי על הספה, מדברים על האקס. והוא מציע לעשות איתי כמו דמיון מודרך כזה. כי למד הילינג והוא יכול. אז עושים. וכעבור דקותיים אני בבכי שמורח את האיפור שעל עיניי לכדי מסכת פורים בשחור לבן. אני לא שחררתי אותו עדיין. זה מה שאני רואה. אפילו בצורה אנרגטית טהורה. הריני מלאה. מישהו אחר יכול להתקרב רק עד לכאן, לגבול, משם והלאה אני מלאה באקס שלי. רק מגע שיטחי מפגש על פני השטח עם הנפש שלי, כי מעבר לזה - הוא חי, הוא ישן בתוכי. ואני בוכה כי המחשבה עליו, וכמה כאב עוד יש שם ובעצם לא סלחתי ואני עדיין חווה מבפנים את האימה של הנטישה שלו אותי, וגם כשאני מבקשת ממני לשחרר - אני חשה שהוא כמו ילד, אני כמו אמא ואמא לא יכולה לנטוש את ילדה. כזה כאב של קריעה ועקירה.
אבל אחרי הבכי מתפנה מקום. ואז הוא יכול באמת לגעת בי, האיש שעומד מולי. ואז - ערב כל כך נעים מיוחד וטוב. בסופו אינטימיות גדולה של הכרות רבת שנים. בבוקר למחרת אני קמה בתחושה שיש לי חבר חדש. שזהו. זה האחד. לספקות שלום.
אני מספרת - לחברות, למי שסביבי. סוף סוף מותר.
ובערב יום שני, כלומר שלשום, אנחנו נפגשים והכל מתרסק.
אני רואה אותו ואני לא יכולה. חשה בושה בו. נרתעת. לא יכולה להגיע עד הבית קפה בו רצינו לשבת. עוצרת את הכל לפני, מסתתרת מאחורי מסך עשן ומודיעה לו שזהו זה.
באוטו בדרך חזרה מקפיצה אותו לתחנת האוטובוס שיחזור לביתו. שתיקה. אני אומרת לו שלראשונה קרה לי שאני חשה כל כך הרבה אהבה מההתחלה. ואני לא יודעת למה הדברים ככה מתהפכים. מדברת איתו על כעסו המודחק ששם גם אצלי איזה גוש טוב בסרעפת - נראה לי משהו תרבותי של התרבות בה גדלנו - הדחק נא את האגרסיביות שלך. ואני הרבה יותר ישראלית ממנו, יותר דוגרי, וגם מתעקשת לדבר איתו רק עברית, שעבורו תהיה לנצח שפה זרה.
לקחתי לי שלושה ימי חופש מהעבודה להבין, להביט פנימה - מה היא דרכי לעשותה עכשיו? מה היא המשימה? מה קורה לי? מה יכול באמת לעזור לשחרר את האקס ולתת צ'אנס לאחרים? ואולי - הבחינה הייתה מדוייקת ומדוקדקת ולגיטימית ואלה תוצאותיה? למרות התקווה, והמדידה של שם משפחתו עליי וכאלה - גם היו דברים שהרתיעו והרחיקו כמו שורה של סמסים מליציים כאורך הגלות שלו מתקתקים ולא באמת מכוונים אליי, וביתו שהיה לי מוזר והמיסטיקה שאולי מהווה לו נתיב בריחה מקרקוע וצלקות.
ובכל זאת - מה בי? מה אצלי?
אחרי הרבה זמן.. באתי לספר.
לאחר שהחלטתי להשאר בביתי חשתי הקלה גדולה. חשתי מוקפת ובבית ממש כאן, היכן שאני נמצאת. מצאתי השראה גדולה אצל אדם מדהים שקוראים לו שי אור. הוא מדבר על הורות מודעת, הורות כמעשה ניסים, כך הוא קורא לזה, כמו כן הוא מלווה תהליכי צמיחה של מבוגרים , לא רק הורים, וגם מלמד אחרים כיצד להיות מלווי צמיחה בעצמם. קראתי את דבריו באתר שלו וגם דיברתי עם חברה שלומדת אצלו. זה הזכיר לי מקום סודי בתוכי, את הילדה שבי, וגרם לי לשאול למה היא זקוקה ולמה איננה שלמה ומאושרת. זה גרם לי להיות בקשר רציף איתה, לתת מקום וכבוד לבקשותיה, גם כשאינן נענות, לשמוע ולכבד אותה, כמו שאני מתכופפת אל ילד בגן ופשוט מקשיבה לו בהרבה אהבה. ביחס לעצמי - זה גרם לי לשאול היכן היצריות שלי בתקופה זו ובכלל, היכן השמחה שלי, התשוקה שלי, מדוע אני כולאת אותן ולא נותנת להן ביטוי ומה במסגרות שאני בוחרת משתף עם זה פעולה, ומזרים אליי את המסר שגם ככה יש לי בפנים. מסר של "עד כאן" של גבולות, של אסור, של "זה לא בסדר". זה גרם לי לשאול מתי אני עוצרת ושמה גבול לילדים בגן כי זה מפחיד אותי, כי זה קשה לי, כי זה מה שהילדה שבי ספגה ואסרה על עצמה, ולא כי זה מה שהם צריכים באותו רגע. המחקר הזה הביא הקלה לנפשי וגופי. בכל זמן שחשתי קושי וכיווץ ורציתי לפנות לכל מיני נתיבי בריחה כמו מחשב וכאלה - שאלתי את עצמי - מה אני מרגישה? וזה לכשעצמו הביא הקלה. שאני שם כדי להקשיב לי. ולאהוב אותי.
ובמקביל גברה ההתעניינות של המין השני בי. על אף שאני לא מכירה הרבה אנשים חדשים בזמן זה, בכל זאת מכל מיני כיוונים חשתי פתאום יותר רצויה ומחוזרת, גם אם בקטנה. ואז.. בשבת הקודמת, זו שלפני האחרונה - הכרתי מישהו. דווקא כן דרך האינטרנט, אתר של רוחניקים, אז אני סלחנית לזה.. (-: הוא כתב לי ועניתי לו ואז הוא התקשר ודיברנו שעתיים וחצי של שיחה, ואז הוא בא, מעיר אחרת, ונפגשנו עוד באותו ערב. היה דייט מעולה. הלכנו בשביל יפה ושקט ודיברנו המון. בשני לאחר מכן הוא התלווה אליי למסע של דברים שהייתי צריכה לעשות בשביל הגן, ביום החופשי שלי. המסע הזה כלל טיול בטבע - כהכנה לטיול ט"ו בשבט עם הגן. ויצא ככה זמן די רומנטי ביחד. מה גם שהוא מדבר את שפת האם שלי, ומדי פעם יכולתי להגיד שמות של עצים וצמחים שרק בשפה הזו אני יודעת. בעברית הם מנותקים לי מזיכרונה הציורי של הילדות. יש לזה ערך, לשפת האם. זו שפה שגם מרגישים בה אחרת, לעומק, עם טעם וריח של פעם, כשהיינו קטנים.היה נחמד לאמר את המילים האלה. אין לי חברים שדוברים את השפה הזו, והיא מעלה אבק בין מפגש משפחתי אחד למשנהו.
אחרי זה הייתי צריכה לערוך קניות בסופר עבור הגן וזה היה הסופר הכי רומנטי שעשיתי בחיי.. (וזה אחרי שנים של סופרים משותפים עם בן זוגי לשעבר ..)
ואז - הרבה התלהבות, מעט מאד רעב, כמעט לא הכנסתי כלום לפה בימים אלה, הרבה ציפייה לפעם הבאה, מעט מאד לחלוק עם חברות - נגד עין הרע טפו טפו, וגם ככה עוד הרגשתי מלאה מזה, אבל לא מספיק ידעתי מה הוא זה בשביל להגדיר ולקרוא בשם. בקיצור - סימפטומים של התאהבות.
ואז ברביעי לשעבר כמעט נחנקת בסוף יום עבודה ולימודים מחכה להגיע לבית שלו לראותו. ולבסוף הזמן זז ואני מגיעה, וביתו מרתיע אותי ומפתיע באוסף של פריטים של סימליות, בפיזור אנרגטי, במיסטיקה וקיטצ' מעורבבים יחד. ואנחנו עושים טיול על החוף ומאוד רומנטי לנו בכל זאת והמילים "אני אוהבת אותך" עומדות לי על קצה הלשון ואני לא מבינה איך זה יכול להיות כי אנו בקושי מכירים כל כך מעט זמן וכבר..
אבל בבוקר של אותו יום קמה בתחושה לא קלה, בביתו, לא ברור לי, ביתו לא נעים לי ועוד כמה דברים שמתלווים מעוררים שאלות.
במוצאי שבת סשן ארוך ומתיש מתרחש. הוא בא, אני אוספת אותו עם האוטו, אל המושב אל ביתי ואני לא מרגישה קרובה בעצם ואני לא יכולה בעצם ובעצם כל השבת חשתי חרדה, פאניקה, יחד עם התרגשות גם אימה. אין לי מושג מדוע. וכשהוא פה אצלי על הספה, מדברים על האקס. והוא מציע לעשות איתי כמו דמיון מודרך כזה. כי למד הילינג והוא יכול. אז עושים. וכעבור דקותיים אני בבכי שמורח את האיפור שעל עיניי לכדי מסכת פורים בשחור לבן. אני לא שחררתי אותו עדיין. זה מה שאני רואה. אפילו בצורה אנרגטית טהורה. הריני מלאה. מישהו אחר יכול להתקרב רק עד לכאן, לגבול, משם והלאה אני מלאה באקס שלי. רק מגע שיטחי מפגש על פני השטח עם הנפש שלי, כי מעבר לזה - הוא חי, הוא ישן בתוכי. ואני בוכה כי המחשבה עליו, וכמה כאב עוד יש שם ובעצם לא סלחתי ואני עדיין חווה מבפנים את האימה של הנטישה שלו אותי, וגם כשאני מבקשת ממני לשחרר - אני חשה שהוא כמו ילד, אני כמו אמא ואמא לא יכולה לנטוש את ילדה. כזה כאב של קריעה ועקירה.
אבל אחרי הבכי מתפנה מקום. ואז הוא יכול באמת לגעת בי, האיש שעומד מולי. ואז - ערב כל כך נעים מיוחד וטוב. בסופו אינטימיות גדולה של הכרות רבת שנים. בבוקר למחרת אני קמה בתחושה שיש לי חבר חדש. שזהו. זה האחד. לספקות שלום.
אני מספרת - לחברות, למי שסביבי. סוף סוף מותר.
ובערב יום שני, כלומר שלשום, אנחנו נפגשים והכל מתרסק.
אני רואה אותו ואני לא יכולה. חשה בושה בו. נרתעת. לא יכולה להגיע עד הבית קפה בו רצינו לשבת. עוצרת את הכל לפני, מסתתרת מאחורי מסך עשן ומודיעה לו שזהו זה.
באוטו בדרך חזרה מקפיצה אותו לתחנת האוטובוס שיחזור לביתו. שתיקה. אני אומרת לו שלראשונה קרה לי שאני חשה כל כך הרבה אהבה מההתחלה. ואני לא יודעת למה הדברים ככה מתהפכים. מדברת איתו על כעסו המודחק ששם גם אצלי איזה גוש טוב בסרעפת - נראה לי משהו תרבותי של התרבות בה גדלנו - הדחק נא את האגרסיביות שלך. ואני הרבה יותר ישראלית ממנו, יותר דוגרי, וגם מתעקשת לדבר איתו רק עברית, שעבורו תהיה לנצח שפה זרה.
לקחתי לי שלושה ימי חופש מהעבודה להבין, להביט פנימה - מה היא דרכי לעשותה עכשיו? מה היא המשימה? מה קורה לי? מה יכול באמת לעזור לשחרר את האקס ולתת צ'אנס לאחרים? ואולי - הבחינה הייתה מדוייקת ומדוקדקת ולגיטימית ואלה תוצאותיה? למרות התקווה, והמדידה של שם משפחתו עליי וכאלה - גם היו דברים שהרתיעו והרחיקו כמו שורה של סמסים מליציים כאורך הגלות שלו מתקתקים ולא באמת מכוונים אליי, וביתו שהיה לי מוזר והמיסטיקה שאולי מהווה לו נתיב בריחה מקרקוע וצלקות.
ובכל זאת - מה בי? מה אצלי?