על ידי מיכל_מ* » 11 אפריל 2003, 00:44
אני רוצה לנסות לעשות הקבלה בין לידה טבעית לגידול ילדים. מי שקורא/ת על הנושא או ילדה כך מבינים, נדמה לי, שעיקר העניין הוא שהאישה יולדת בסביבה כזו ( - בית או בית חולים עם תנאים מתאימים),
שמאפשרת לה ומעודדת אותה לפעול כרצונה. להקשיב כמיטב יכולתה לצרכים של עצמה, ובהתאם לכך לבחור – תנוחות, נשימות, מוסיקה, מים וכדומה.
אני מנסה להעלות כאן לדיון את הטענה ש
זה בדיוק מה שכל אמא צריכה. בראשית דרכה ועם תינוק רך בעיקר, אבל גם אחר כך. היא צריכה סביבה שמאפשרת לה ומעודדת אותה לפעול כרצונה. היא צריכה מרחב משלה, שבו תוכל להקשיב לעצמה.
נדמה לי שהטענה הזו לא נשמעת בקול רם מספיק, אם בכלל. שאנחנו, האמהות, לא ממש בטוחות שזה לגיטימי לבקש כל כך הרבה...
למה אני מתכוונת? מכירות/ים את מאות ההחלטות הקטנות ביום? מה להלביש, מתי צריך כובע ומתי לא, מתי גרביים, מתי שמיכה כזו, ועכשיו לא צריך אותה, מתי להחזיק את התינוק עם הפנים כלפי העולם, מתי לזוז איתו, מתי אפשר לשבת איתו ומתי חייבים לעמוד, מתי יש לו שמש בעיניים, מתי יוצאים מהחדר עמוס האנשים כי זה יותר מדי בשבילו... מבינות/ים אותי? נקרא לכל הפעולות האלו "אינטואיציה", מה שהאמא פשוט מרגישה שהיא צריכה לעשות (ואכן זה תפקידה החשוב), או לפחות לנסות, לטעות, לנסות משהו אחר וכו' וכו'.
ומה קורה הרבה פעמים? אומרים לה מסביב – די, תרגעי, בכלל לא קר/ חם. תפסיקי להיות כזו לחוצה. היא לא רוצה לתת את התינוק לידיים אחרות, ואומרים לה שהיא תלותית ושכדאי לה להיות פחות היסטרית. היא לא רוצה לפגוש שלושים אנשים בברית-של-הבן-של-האח-של-גיסתה, אבל אומרים לה שתפסיק להיות כזאת כבדה. בכלל, שתפסיק לעשות מזה כזה עניין! כולן יולדות, מגדלות, מה הסיפור בעצם???
הסיפור הוא, לתחושתי, שהאמא הזו מרגישה שהיא פשוט חייבת לעשות את כל הדברים הקטנים האלו, והיא צריכה
סביבה תומכת. קשה לה מאוד להדוף את כולם והיא צריכה עזרה. היא בכלל לא בטוחה שמה שהיא עושה זה טוב, וכל הקולות האלו גורמים לה לאבד בטחון בעצמה לחלוטין. היא צריכה להקשיב לעצמה ולאט לאט לגלות וללמוד מה טוב לתינוק שלה, ולבנות את עצמה כאמא.
(בל נשכח גם את נותני העצות, כמו "תשימי לו גרביים, נורא קר", או "למה את לא מכסה אותה?", או "תני לו מוצץ/ בקבוק" וכו' וכו'. ואם כבר מדברים על
מרחב משלך, גם המוני טלפונים וביקורי דודים הם חדירה למרחב והפרעה).
הנה לקט של משפטים מתוך "תינוקות ואמותיהם", ספרו של ויניקוט ("נחשב לאחד מבכירי הפסיכיאטרים בדורנו"), שנראה לי שתומכים בטענה/ תחושה הזו שלי. הוא פונה בעיקר אל רופאים ואחיות - שלא יפריעו לאמהות ע"י מתן אינפורמציה ופגיעה בקשר האינטימי בין האם לתינוק; וגם אל האמהות עצמן - שיגנו על המרחב שלהן (ההדגשות הן שלי).
"...האם והתינוק אינם זקוקים לעצות, אלא
למשאב סביבתי המעודד את האם להאמין בעצמה.
אני רוצה להדגיש שמישהו צריך לדאוג לדברים האלה כדי שלא נשכח את חשיבות היחסים המוקדמים הללו ונתערב בהם בקלות יתרה. עלינו להמנע מהתערבות בכל מחיר. אל לנו להתערב כאשר לאם יש יכולת פשוטה להיות אם.
היא לא תוכל להגן על זכויותיה משום שלא תוכל להבין, אך היא תרגיש נפגעת, והפגיעה שלה משמעה אינה עצם שבורה או פצע בזרוע, אלא אישיותו הפגועה של התינוק.
ברצוני כי תרגישי
בטוחה באשר ליכולתך וכי לא תרגישי שאינך יודעת איך להחזיק תינוק משום שאינך יודעת על הוויטמינים. (...) את פשוט (...) נעה מעט ואולי משמיעה קולות, התינוק חש את נשימתך. (...) אם את מטפלת היטב בתינוק שלך, רצוי שתדעי שאת עושה מעשה שחשיבותו רבה. (...) כל זה ברור ומובן מאליו. אך הבעיה מתעוררת כשאינך יודעת זאת ואת
עלולה לבזבז את יכולתך הגדולה, משום שלא יעלה בידך להסביר לשכנייך ולבעלך כמה חשוב שיהיה לך מרחב משלך, שבו תוכלי להתחיל לתת לתינוק שלך יסוד טוב לחיים.(...).
... אתן מומחיות בתחום המיוחד הזה של טיפול בילדיכן. אני רוצה לעודד אתכן
לשמור ולהגן על המומחיות הזאת. היא אינה נלמדת. אחר כך תוכלנה ללמוד ממומחים אחרים. (...).
לאבות היה תפקיד מוגדר לפני שנטלו אותו על עצמם הרופאים ומדינת הרווחה: (...)
הסיטו הצדה הפרעות חיצוניות ובלתי צפויות ואפשרו לאם להקדיש את עצמה לדבר אחד ויחיד – התינוק המצוי בגופה או בזרועותיה.(...)."
ולמה אני כותבת על כך כאן? כי לאחרונה פגשתי כמה אמהות טריות, וראיתי את המצוקה שלהן. האמהוּת שלהן, שלנו, היא כמו נבט רך, של צמח גדול ורם ופלאי. ויניקוט כתב "יכולתך הגדולה" והיא אכן גדולה. והנבט הזה נרמס בקלות רבה מדי על ידי הסביבה. לפעמים על ידי המעגל הקרוב - אמא, חמות ואפילו הבעל; גם על ידי הרחוק יותר - שכנים ו"דודות" מלאי כוונות טובות; וכמובן על ידי ה"קונצנזוס", הרומס הותיק. אני כותבת כי אני חושבת שהנבטים האלו ראויים לרגישות, לכבוד. שצריך להשקות ולטפח אותם, לשמור עליהם, לגדר, לעשב סביבם, ולתת להם, לנו, לי - מרחב לגדול, לגדל ולפרוח בו.
אני רוצה לנסות לעשות הקבלה בין לידה טבעית לגידול ילדים. מי שקורא/ת על הנושא או ילדה כך מבינים, נדמה לי, שעיקר העניין הוא שהאישה יולדת בסביבה כזו ( - בית או בית חולים עם תנאים מתאימים), [b]שמאפשרת לה ומעודדת אותה לפעול כרצונה.[/b] להקשיב כמיטב יכולתה לצרכים של עצמה, ובהתאם לכך לבחור – תנוחות, נשימות, מוסיקה, מים וכדומה.
אני מנסה להעלות כאן לדיון את הטענה ש [b]זה בדיוק מה שכל אמא צריכה.[/b] בראשית דרכה ועם תינוק רך בעיקר, אבל גם אחר כך. היא צריכה סביבה שמאפשרת לה ומעודדת אותה לפעול כרצונה. היא צריכה מרחב משלה, שבו תוכל להקשיב לעצמה.
נדמה לי שהטענה הזו לא נשמעת בקול רם מספיק, אם בכלל. שאנחנו, האמהות, לא ממש בטוחות שזה לגיטימי לבקש כל כך הרבה...
למה אני מתכוונת? מכירות/ים את מאות ההחלטות הקטנות ביום? מה להלביש, מתי צריך כובע ומתי לא, מתי גרביים, מתי שמיכה כזו, ועכשיו לא צריך אותה, מתי להחזיק את התינוק עם הפנים כלפי העולם, מתי לזוז איתו, מתי אפשר לשבת איתו ומתי חייבים לעמוד, מתי יש לו שמש בעיניים, מתי יוצאים מהחדר עמוס האנשים כי זה יותר מדי בשבילו... מבינות/ים אותי? נקרא לכל הפעולות האלו "אינטואיציה", מה שהאמא פשוט מרגישה שהיא צריכה לעשות (ואכן זה תפקידה החשוב), או לפחות לנסות, לטעות, לנסות משהו אחר וכו' וכו'.
ומה קורה הרבה פעמים? אומרים לה מסביב – די, תרגעי, בכלל לא קר/ חם. תפסיקי להיות כזו לחוצה. היא לא רוצה לתת את התינוק לידיים אחרות, ואומרים לה שהיא תלותית ושכדאי לה להיות פחות היסטרית. היא לא רוצה לפגוש שלושים אנשים בברית-של-הבן-של-האח-של-גיסתה, אבל אומרים לה שתפסיק להיות כזאת כבדה. בכלל, שתפסיק לעשות מזה כזה עניין! כולן יולדות, מגדלות, מה הסיפור בעצם???
הסיפור הוא, לתחושתי, שהאמא הזו מרגישה שהיא פשוט חייבת לעשות את כל הדברים הקטנים האלו, והיא צריכה [b]סביבה תומכת.[/b] קשה לה מאוד להדוף את כולם והיא צריכה עזרה. היא בכלל לא בטוחה שמה שהיא עושה זה טוב, וכל הקולות האלו גורמים לה לאבד בטחון בעצמה לחלוטין. היא צריכה להקשיב לעצמה ולאט לאט לגלות וללמוד מה טוב לתינוק שלה, ולבנות את עצמה כאמא.
(בל נשכח גם את נותני העצות, כמו "תשימי לו גרביים, נורא קר", או "למה את לא מכסה אותה?", או "תני לו מוצץ/ בקבוק" וכו' וכו'. ואם כבר מדברים על [po]מרחב משלך[/po], גם המוני טלפונים וביקורי דודים הם חדירה למרחב והפרעה).
הנה לקט של משפטים מתוך "תינוקות ואמותיהם", ספרו של ויניקוט ("נחשב לאחד מבכירי הפסיכיאטרים בדורנו"), שנראה לי שתומכים בטענה/ תחושה הזו שלי. הוא פונה בעיקר אל רופאים ואחיות - שלא יפריעו לאמהות ע"י מתן אינפורמציה ופגיעה בקשר האינטימי בין האם לתינוק; וגם אל האמהות עצמן - שיגנו על המרחב שלהן (ההדגשות הן שלי).
"...האם והתינוק אינם זקוקים לעצות, אלא [b]למשאב סביבתי המעודד את האם להאמין בעצמה.[/b]
אני רוצה להדגיש שמישהו צריך לדאוג לדברים האלה כדי שלא נשכח את חשיבות היחסים המוקדמים הללו ונתערב בהם בקלות יתרה. עלינו להמנע מהתערבות בכל מחיר. אל לנו להתערב כאשר לאם יש יכולת פשוטה להיות אם. [b]היא לא תוכל להגן על זכויותיה משום שלא תוכל להבין, אך היא תרגיש נפגעת,[/b] והפגיעה שלה משמעה אינה עצם שבורה או פצע בזרוע, אלא אישיותו הפגועה של התינוק.
ברצוני כי תרגישי [b]בטוחה באשר ליכולתך[/b] וכי לא תרגישי שאינך יודעת איך להחזיק תינוק משום שאינך יודעת על הוויטמינים. (...) את פשוט (...) נעה מעט ואולי משמיעה קולות, התינוק חש את נשימתך. (...) אם את מטפלת היטב בתינוק שלך, רצוי שתדעי שאת עושה מעשה שחשיבותו רבה. (...) כל זה ברור ומובן מאליו. אך הבעיה מתעוררת כשאינך יודעת זאת ואת [b]עלולה לבזבז את יכולתך הגדולה, משום שלא יעלה בידך להסביר לשכנייך ולבעלך כמה חשוב שיהיה לך מרחב משלך, שבו תוכלי להתחיל לתת לתינוק שלך יסוד טוב לחיים.(...).[/b]
... אתן מומחיות בתחום המיוחד הזה של טיפול בילדיכן. אני רוצה לעודד אתכן [b]לשמור ולהגן[/b] על המומחיות הזאת. היא אינה נלמדת. אחר כך תוכלנה ללמוד ממומחים אחרים. (...).
לאבות היה תפקיד מוגדר לפני שנטלו אותו על עצמם הרופאים ומדינת הרווחה: (...) [b]הסיטו הצדה הפרעות חיצוניות ובלתי צפויות ואפשרו לאם להקדיש את עצמה לדבר אחד ויחיד – התינוק המצוי בגופה או בזרועותיה.(...)."[/b]
ולמה אני כותבת על כך כאן? כי לאחרונה פגשתי כמה אמהות טריות, וראיתי את המצוקה שלהן. האמהוּת שלהן, שלנו, היא כמו נבט רך, של צמח גדול ורם ופלאי. ויניקוט כתב "יכולתך הגדולה" והיא אכן גדולה. והנבט הזה נרמס בקלות רבה מדי על ידי הסביבה. לפעמים על ידי המעגל הקרוב - אמא, חמות ואפילו הבעל; גם על ידי הרחוק יותר - שכנים ו"דודות" מלאי כוונות טובות; וכמובן על ידי ה"קונצנזוס", הרומס הותיק. אני כותבת כי אני חושבת שהנבטים האלו ראויים לרגישות, לכבוד. שצריך להשקות ולטפח אותם, לשמור עליהם, לגדר, לעשב סביבם, ולתת להם, לנו, לי - מרחב לגדול, לגדל ולפרוח בו.