על ידי לוטם_מרווני* » 30 מרץ 2004, 18:39
אני כותבת עתה את סיפור הלידה, ממרומי 10 חודשים ושבוע מאז הלידה. כל מה שכתבתי קודם, לא מכיל את הסיפור המלא. עדיין עוברת בי צמרמורת ותחושת עצב עמוקה כשאני נזכרת. אני עצובה, כי במקום שאזכר בלידה הראשונה שחוויתי כמשהו נפלא, אני מתחלחלת מעצם הרעיון שבשביל ללדת עוד ילדים אאלץ...ל ל ד ת. איזה פחד.
את ליה הריתי באוגוסט 2002 וילדתי במאי 2003. ההריון היה נפלא. כלומר- קיבלתי אותו באהבה. את הבחילות ואת הצרבות ואת העייפות הבלתי נגמרת, את הגודל ואת העליה במשקל, את העובדה שהחל מסוף שביעי כבר לא ראיתי את רגליי וטיפסתי במדרגות "על עיוור". נהנתי להרגיש את התנועות שלך בבטן. הרגשתי שיש לנו תקשורת יחודית, והגבת לרחשי ליבי בתנועות שחיה ברחם.
במרץ 2003 התחלנו לשפץ את דירתנו. שיפוץ שהיה אמור לקחת 3 ימים לקח 3 שבועות. גרנו אצל הוריי, 4 קומות מעל הקרקע, וכל יום טיפסתי וטיפסתי וטיפסתי (מבלי לראות את רגליי, כאמור). בנינו באמצע הסלון חדר מקירות גבס לתינוקת (חדר מיותם כי אנחנו במיטה משפחתית אבל אז לא יכולנו לנחש), שינינו את כל האמבטיה ועוד ועוד. למה זה חשוב? כי אז, הייתי לחוצה פחד, שמא זה לא יגמר (פחדים שכאלו) בזמן, חברה שלי ילדה תינוקת פג באותו זמן ופחדתי. ביחד עם הטיפוס והמתח שליווה אותי כל התקופה, הגיחו להם צירים שתקפו כל ערב, כל הלילה. בתחילה לא ידעתי מי נגד מי, ולא הבנתי מה קורה, וחשבתי שזה ויראלי. אבל הכאב לא פסק. אחרי שלושה שבועות חזרנו לביית, והצירונים נעלמו. לא הבנתי את הרמז וביליתי יום ארוך וחם במיוחד בטבע, עבדתי בהתנדבות כמספרת סיפורים ביער אלוני אבא. המזגן לא עבד, והדרך חזרה היתה נהיגה בתוך פח לוהט. חודש שמיני, והחלו צירים חזקים, ברורים, כואבים ומשתקים. לאחר היסוסים נסענו לבית החולים. שבוע 33. הרופאים החליטו לאשפז אותי עם טיפול להפסקת הצירים, והרבה אינפוזיות מיים. התייבשתי.
הצירים עברו וחזרו, ובסוף שוחררתי הביתה. לעבודה לא חזרתי, לקחתי חופשת לידה מראש בכדי לנוח.
החל משבוע 36 היו לי צירים מסודרים, מנוטרים, כל 4 דקות שירדו מדי פעם לרווח של כל דקה וחצי ואח"כ התמתנו. לא ישנתי, בקושי נשמתי. ביקרתי בביה"ח בממוצע 3 פעמים בשבוע, רק כדי לגלות שכלום לא התקדם, פתיחה של 1 וחצי, לפעמים 2, תלוי בעובי האצבעות של המיילדת הבודקת.
ככה- 4 שבועות. אני כבר בוכה בכל רגע פנוי, לא מסוגלת לעשות כלום, מייחלת שהלידה כבר תסתיים, נושמת את הכאב הבלתי נגמר הזה, התיק ארוז תמידית על סף הדלת, עם חוקן והכל. נשבר לי.
התחלתי לברר כל קיסרי. הרופא אומר שרק אם אין ברירה. התחלתי לבדוק זרוזים. עשיתי כל מה שכתוב וגם סתם שמועות. הפתיחה התקדמה לשלוש, צוואר אמצעי, עמוס בחדר לידה אז משחררים אותי הבייתה. יש ריבוי מי שפיר ומתחילים להלחיץ אותי עם חרושת שמועות אכזרית.
אני הולכת למטפלת אלטרנטיבית, דוקרת אותי באקופונטורה שמפסיקה את הצירים לגמרי. 3 ימים אני ישנה יום ולילה, קמה לאכול ולהשתין וחוזרת לישון. משלימה שעות שינה ואוגרת כוחות. ביום הרביעי אני מתעוררת מלאת מרץ, מצב רוח חיובי, לשם שינוי, חוזרת למטפלת. היא מלמדת אותנו לחיצות שמזרזות, שמגדילות פתיחה, שמקלות על כאב.
שבת בצהריים, הצירים חזרו. התאריך:24/5/2003. אני יושבת בין גלי הים ונותנת למיים לשטוף את הכאב הלאה משם. שני בחורים מביטים בי, בטני מוסתרת ע"י הים. אני מביטה בהם וקמה, ולפתע כל הבטן העצומה שלי צפה על המיים. הם נבהלים ומסתלקים. אני בצקתית ביותר, כבר 3 שבועות. היום במיוחד.
בערב התבלטנו לאן. את כרמל כבר ניסינו, היה צוות חביב וצוות עוין והיה עמוס מאוד תמיד. את בני ציון לא ניסינו ממש וגם לא את רמב"ם. בני ציון עלה בגורל. כבר התרגלתי לבוא, להתחבר למוניטור לחצי שעה, פתיחה, בלבולי שכל והביתה. הפעם לא היה עמוס. במוניטור שוב צירים סדירים. פתיחה של 3 וחצי, מחיקה 80 אחוז. אני מבקשת זרוז. מיילדת רחמניה עושה לי סטריפינג, שלא כואב לי כלל יחסית לעוצמת הצירים. שולחת לעשות זרוז פרוסטוגלנדינים ביתי. חוזרים, ממושמעים, עושים. מדהים איך אפשר להוציא מהסקס את הכייף.
בבוקר חוזרים. הרופא שלי מקבל אותי, בודק פתיחה. כלום לא השתנה. אבל מה שכן- יש בלון מי שפיר שמציץ החוצה, תוצר הסטריפינג. אז הם מקבלים אותי, ועד 11 אני מחכה תוך כאבים לפינוי חדר לידה. כל הזמן מגיעות יולדות שמתקבלות כי הן בלידה פעילה, ואני בהמתנה, סופגת ריח סגריות של יולדות מעשנות (ששמות Z על החוק האוסר עישון במקום ציבורי בכלל ובבית חולים בפרט). אז שאלתי את הד"ר אם החדר ללידה טבעית פנוי. מיד נכנסתי אליו, ישבתי באמבט והתפנקתי על המיטה העגולה עם כל הטכנולוגיה. ב11 בלילה היתה התקדמות של חצי. שזה כלום, במונחים מקצועיים. רופא אחר בדק אותי, עשה שוב אולטרא סאונד וקבע חד משמעי "את לא יולדת בחדר הטבעי. את בקיסרי, ועכשיו!". ענבל עקשנית מאוד. נלחמתי כמו לביאה. אני רוצה חוות דעת נוספת. לא קיסרי ולא בטיח. טוב אז אני נשלחת למחלקה, להעביר לילה עד בוא הרופא שלי.
לילה עם צירים כואביםםםם מאודדד ובלי כלום נגד כאבים כי אני יולדת בלי אפידוראל. החלטתי.
בבוקר הפקק הרירי זולג החוצה. שוב אולטראסאונד. הערכת משקל: בין 4400-4700. ממליצים קיסרי. ענבל מתעקשת. מחכים שחדר לידה 7 יתפנה.בשתיים בצהריים נכנסים לחדר הלידה המיוחל.
מחברים לי מוניטור, אינפוציה, קטטר. לצוות ברור שאני קיסרית. פוקעים את מי השפיר המרובים ואני שוטפת את החדר המרווח במיים בריח זרע. הצירים מתגברים, המוניטור מראה רק את העליה והירידה. הפיק כה גבוה שאינו נראהנ בדף. הספרות עולות- עוצמה: 35, 60, 80 (אייי) 100, 150, 180, 200, 220 ודי (פשוט כי אין איך למודד יותר) אני מתחילה עם הטנס שעוזר עד 120. תולשת אותו בזעם ודורשת גז צחוק. הגז עוזר עד 160. תולשת אותו בזעם ומקללת את גילי. חמש בערב, אני צורחת וצועקת ונושכת את שיניי ודורשת אפידורל. מיד, בובה, אומרת איזו מתנדבת לובאית שעולה לי מיד על העצבים. בשבע בערב מגיע הגמד של האפידוראל. מצטער, הוא מתנצל, הרבה ניתוחי חירום. מחתים אותי על טפסים שאם הייתי עוצרת לרגע וקולטת על מה אני חותמת, לא הייתי חותמת. אבל, כאמור, הכאב חזק ממני, ואנ עוברת עוד גל של כאב שמשכיח ממני את שמי ודורשת שהעניין יתקדם.
ישיבה כפופה, המגבירה את הכאב לאין שיעור, לא לזוז חמודה, הוא אומר ואני מדמיינת איך אני מכיאבה לו בחזרה ומתעודדת מעט. אני מחבקת את גילי וחושבת למעוך אותו להכאיב לו שיסבול גם אבל המיילדת קולטת אותי ומשחררת את גילי מלפיתת הצבט שלי. אחרי זמן שנדמה כנצח נעלם לפתע הכאב. אני אוהבת אותך, אני אומרת לאיש שלי, שחיוור כסיד והמום לחלוטין מהשינוי. ממכשפה איומה לאישתו האהובה, ברגע אחד. אנחנו מתנשקים, העולם נראה פתאום יפה יותר. איזו המצאה אלוהית, אני אומרת לעצמי. אני מרגישה את הצירים אבל לא את הכאב, וחושבת שהנה תכף זה נגמר.
הרופא בא ובודק אותי, ומחבר ספירלה לראש של העוברית שלי, מוניטור פנימי. הכל תקין, הוא אומר, אבל אם עד שמונה בערב (עוד חצי שעה) אין שינוי בגובה הראש, את מובלת לניתוח.
חצי שעה חלפה, הצירים ממשיכים, את מוטחת שוב ושוב בצוואר הרחם ולא נדחקת לתוכו. בשמונה מתחילים להכין אותי לניתוח. גילוח (שדקר שבועות אח"כ), עוד אינפוזיה, קצת הסברים. בתשע מכניסים אותי לחדר גדול, מלא בציוד מוזר ומפחיד. קושרים אותי למיטה, אני מרגישה עקודה.
הידיים לצדדים, אוהל נפרש ואינני רואה את החלק התחתון שלי. קר מאוד.
מחליפים לי את נוזל ההרדמה, כדי שלא ארגיש כלום, עדיין אפידוראלי.
6-7 אחים לבושים חלוקים ירוקים ומסכות ירוקות מסתובבים שם, גופי חשוף פרוש פתוח לפניהם ולא לפניי. אני נזכרת בחולדה שניתחתי בשנה ב' באורנים. בדיוק ככה עקדנו אותה אז למצע השעווה אומנם מתה אבל ככה הרגשתי. כמו חולדה לניתוח.
מגיע הד"ר. אני שומעת את מלמוליו וההוראות שלו לאחים, מחפשת יחס, התייחסות אליי, אך אני אינני שם, רק הבטן המזדקרת, הפס לניתוח שצוייר בעט על הכרס, השעון על הקיר.
פעיה רכה ואני מדמיינת אותך.
תינוקת יפהפיה ובריאה, אומר הדוקטור. המיילדת נוטלת אותך ממנו, עוטפת בסדין ירוק (איך לא) ומראה לי לשניה קצרה. רגע, אני רוצה אותה! לא, מסרבת המיילדת. קר פה ואת תראי אותה עוד שעתיים שלוש.
גומרים אותי. תרתי משמע. ריקה מתוכן ורועדת מקור, עוטפים אותי בשמיכה מחוממת ומעבירים לקומה 2 להתאוששות. הכאב חזק וקשה, אני מרגישה כמו חור גדול ומסביבי קצת עינבל. זרוקה ומוטחת לתוך מנהרות של כאב וריקנות, עצובה.
גילי מגיע, נותנים לי משכך כאבים חזק ואני כבר לא כואבת, רק בודדה מאוד. גילי מראה לי את התינוקת, במסך הקטן של הדיגיטלית. סרטון וידאו קצר, הוא היה שם איתה ואני מתבוננת ובוכה.
אחרי שעתיים מנומנות אני מוחזרת למחלקה, שמים אותי בחדר. מביאים את התינוקת. אני וגילי חוששים להרים אותך, קטנה ושברירית (4.035ק"ג) והאחות לנה עוזרת לי לחבק אותך לראשונה.
אני מביטה בך, ומודה לאלוהים.
לא משנה כמה סבלתי וכמה כאבתי, את שווה את זה.
השמחה מציפה אותי ומוחקת את שרידי הכאב האחרונים. את חוזרת לתינוקיה, אביך חוזר לישון בבית, ואני לא נרדמת, רועדת מהניתוח ומציפייה ומהתרגשות, מתגעגעת אלייך.
אז חשבתי על שמך והחלטתי שאת לי-יה. ליה. שכל מי שאומר את שמך מתמלא באורו שם השם. מודה שיש בו מין הניצוץ האלוהי.
ומהבוקר שלמחרת היית עימי בביות מלא, ועד עצם היום הזה.
וכל הכבוד למי שקרא עד הסוף!
עינבל
דף סיפור לידהאני כותבת עתה את סיפור הלידה, ממרומי 10 חודשים ושבוע מאז הלידה. כל מה שכתבתי קודם, לא מכיל את הסיפור המלא. עדיין עוברת בי צמרמורת ותחושת עצב עמוקה כשאני נזכרת. אני עצובה, כי במקום שאזכר בלידה הראשונה שחוויתי כמשהו נפלא, אני מתחלחלת מעצם הרעיון שבשביל ללדת עוד ילדים אאלץ...ל ל ד ת. איזה פחד.
את ליה הריתי באוגוסט 2002 וילדתי במאי 2003. ההריון היה נפלא. כלומר- קיבלתי אותו באהבה. את הבחילות ואת הצרבות ואת העייפות הבלתי נגמרת, את הגודל ואת העליה במשקל, את העובדה שהחל מסוף שביעי כבר לא ראיתי את רגליי וטיפסתי במדרגות "על עיוור". נהנתי להרגיש את התנועות שלך בבטן. הרגשתי שיש לנו תקשורת יחודית, והגבת לרחשי ליבי בתנועות שחיה ברחם.
במרץ 2003 התחלנו לשפץ את דירתנו. שיפוץ שהיה אמור לקחת 3 ימים לקח 3 שבועות. גרנו אצל הוריי, 4 קומות מעל הקרקע, וכל יום טיפסתי וטיפסתי וטיפסתי (מבלי לראות את רגליי, כאמור). בנינו באמצע הסלון חדר מקירות גבס לתינוקת (חדר מיותם כי אנחנו במיטה משפחתית אבל אז לא יכולנו לנחש), שינינו את כל האמבטיה ועוד ועוד. למה זה חשוב? כי אז, הייתי לחוצה פחד, שמא זה לא יגמר (פחדים שכאלו) בזמן, חברה שלי ילדה תינוקת פג באותו זמן ופחדתי. ביחד עם הטיפוס והמתח שליווה אותי כל התקופה, הגיחו להם צירים שתקפו כל ערב, כל הלילה. בתחילה לא ידעתי מי נגד מי, ולא הבנתי מה קורה, וחשבתי שזה ויראלי. אבל הכאב לא פסק. אחרי שלושה שבועות חזרנו לביית, והצירונים נעלמו. לא הבנתי את הרמז וביליתי יום ארוך וחם במיוחד בטבע, עבדתי בהתנדבות כמספרת סיפורים ביער אלוני אבא. המזגן לא עבד, והדרך חזרה היתה נהיגה בתוך פח לוהט. חודש שמיני, והחלו צירים חזקים, ברורים, כואבים ומשתקים. לאחר היסוסים נסענו לבית החולים. שבוע 33. הרופאים החליטו לאשפז אותי עם טיפול להפסקת הצירים, והרבה אינפוזיות מיים. התייבשתי.
הצירים עברו וחזרו, ובסוף שוחררתי הביתה. לעבודה לא חזרתי, לקחתי חופשת לידה מראש בכדי לנוח.
החל משבוע 36 היו לי צירים מסודרים, מנוטרים, כל 4 דקות שירדו מדי פעם לרווח של כל דקה וחצי ואח"כ התמתנו. לא ישנתי, בקושי נשמתי. ביקרתי בביה"ח בממוצע 3 פעמים בשבוע, רק כדי לגלות שכלום לא התקדם, פתיחה של 1 וחצי, לפעמים 2, תלוי בעובי האצבעות של המיילדת הבודקת.
ככה- 4 שבועות. אני כבר בוכה בכל רגע פנוי, לא מסוגלת לעשות כלום, מייחלת שהלידה כבר תסתיים, נושמת את הכאב הבלתי נגמר הזה, התיק ארוז תמידית על סף הדלת, עם חוקן והכל. נשבר לי.
התחלתי לברר כל קיסרי. הרופא אומר שרק אם אין ברירה. התחלתי לבדוק זרוזים. עשיתי כל מה שכתוב וגם סתם שמועות. הפתיחה התקדמה לשלוש, צוואר אמצעי, עמוס בחדר לידה אז משחררים אותי הבייתה. יש ריבוי מי שפיר ומתחילים להלחיץ אותי עם חרושת שמועות אכזרית.
אני הולכת למטפלת אלטרנטיבית, דוקרת אותי באקופונטורה שמפסיקה את הצירים לגמרי. 3 ימים אני ישנה יום ולילה, קמה לאכול ולהשתין וחוזרת לישון. משלימה שעות שינה ואוגרת כוחות. ביום הרביעי אני מתעוררת מלאת מרץ, מצב רוח חיובי, לשם שינוי, חוזרת למטפלת. היא מלמדת אותנו לחיצות שמזרזות, שמגדילות פתיחה, שמקלות על כאב.
שבת בצהריים, הצירים חזרו. התאריך:24/5/2003. אני יושבת בין גלי הים ונותנת למיים לשטוף את הכאב הלאה משם. שני בחורים מביטים בי, בטני מוסתרת ע"י הים. אני מביטה בהם וקמה, ולפתע כל הבטן העצומה שלי צפה על המיים. הם נבהלים ומסתלקים. אני בצקתית ביותר, כבר 3 שבועות. היום במיוחד.
בערב התבלטנו לאן. את כרמל כבר ניסינו, היה צוות חביב וצוות עוין והיה עמוס מאוד תמיד. את בני ציון לא ניסינו ממש וגם לא את רמב"ם. בני ציון עלה בגורל. כבר התרגלתי לבוא, להתחבר למוניטור לחצי שעה, פתיחה, בלבולי שכל והביתה. הפעם לא היה עמוס. במוניטור שוב צירים סדירים. פתיחה של 3 וחצי, מחיקה 80 אחוז. אני מבקשת זרוז. מיילדת רחמניה עושה לי סטריפינג, שלא כואב לי כלל יחסית לעוצמת הצירים. שולחת לעשות זרוז פרוסטוגלנדינים ביתי. חוזרים, ממושמעים, עושים. מדהים איך אפשר להוציא מהסקס את הכייף.
בבוקר חוזרים. הרופא שלי מקבל אותי, בודק פתיחה. כלום לא השתנה. אבל מה שכן- יש בלון מי שפיר שמציץ החוצה, תוצר הסטריפינג. אז הם מקבלים אותי, ועד 11 אני מחכה תוך כאבים לפינוי חדר לידה. כל הזמן מגיעות יולדות שמתקבלות כי הן בלידה פעילה, ואני בהמתנה, סופגת ריח סגריות של יולדות מעשנות (ששמות Z על החוק האוסר עישון במקום ציבורי בכלל ובבית חולים בפרט). אז שאלתי את הד"ר אם החדר ללידה טבעית פנוי. מיד נכנסתי אליו, ישבתי באמבט והתפנקתי על המיטה העגולה עם כל הטכנולוגיה. ב11 בלילה היתה התקדמות של חצי. שזה כלום, במונחים מקצועיים. רופא אחר בדק אותי, עשה שוב אולטרא סאונד וקבע חד משמעי "את לא יולדת בחדר הטבעי. את בקיסרי, ועכשיו!". ענבל עקשנית מאוד. נלחמתי כמו לביאה. אני רוצה חוות דעת נוספת. לא קיסרי ולא בטיח. טוב אז אני נשלחת למחלקה, להעביר לילה עד בוא הרופא שלי.
לילה עם צירים כואביםםםם מאודדד ובלי כלום נגד כאבים כי אני יולדת בלי אפידוראל. החלטתי.
בבוקר הפקק הרירי זולג החוצה. שוב אולטראסאונד. הערכת משקל: בין 4400-4700. ממליצים קיסרי. ענבל מתעקשת. מחכים שחדר לידה 7 יתפנה.בשתיים בצהריים נכנסים לחדר הלידה המיוחל.
מחברים לי מוניטור, אינפוציה, קטטר. לצוות ברור שאני קיסרית. פוקעים את מי השפיר המרובים ואני שוטפת את החדר המרווח במיים בריח זרע. הצירים מתגברים, המוניטור מראה רק את העליה והירידה. הפיק כה גבוה שאינו נראהנ בדף. הספרות עולות- עוצמה: 35, 60, 80 (אייי) 100, 150, 180, 200, 220 ודי (פשוט כי אין איך למודד יותר) אני מתחילה עם הטנס שעוזר עד 120. תולשת אותו בזעם ודורשת גז צחוק. הגז עוזר עד 160. תולשת אותו בזעם ומקללת את גילי. חמש בערב, אני צורחת וצועקת ונושכת את שיניי ודורשת אפידורל. מיד, בובה, אומרת איזו מתנדבת לובאית שעולה לי מיד על העצבים. בשבע בערב מגיע הגמד של האפידוראל. מצטער, הוא מתנצל, הרבה ניתוחי חירום. מחתים אותי על טפסים שאם הייתי עוצרת לרגע וקולטת על מה אני חותמת, לא הייתי חותמת. אבל, כאמור, הכאב חזק ממני, ואנ עוברת עוד גל של כאב שמשכיח ממני את שמי ודורשת שהעניין יתקדם.
ישיבה כפופה, המגבירה את הכאב לאין שיעור, לא לזוז חמודה, הוא אומר ואני מדמיינת איך אני מכיאבה לו בחזרה ומתעודדת מעט. אני מחבקת את גילי וחושבת למעוך אותו להכאיב לו שיסבול גם אבל המיילדת קולטת אותי ומשחררת את גילי מלפיתת הצבט שלי. אחרי זמן שנדמה כנצח נעלם לפתע הכאב. אני אוהבת אותך, אני אומרת לאיש שלי, שחיוור כסיד והמום לחלוטין מהשינוי. ממכשפה איומה לאישתו האהובה, ברגע אחד. אנחנו מתנשקים, העולם נראה פתאום יפה יותר. איזו המצאה אלוהית, אני אומרת לעצמי. אני מרגישה את הצירים אבל לא את הכאב, וחושבת שהנה תכף זה נגמר.
הרופא בא ובודק אותי, ומחבר ספירלה לראש של העוברית שלי, מוניטור פנימי. הכל תקין, הוא אומר, אבל אם עד שמונה בערב (עוד חצי שעה) אין שינוי בגובה הראש, את מובלת לניתוח.
חצי שעה חלפה, הצירים ממשיכים, את מוטחת שוב ושוב בצוואר הרחם ולא נדחקת לתוכו. בשמונה מתחילים להכין אותי לניתוח. גילוח (שדקר שבועות אח"כ), עוד אינפוזיה, קצת הסברים. בתשע מכניסים אותי לחדר גדול, מלא בציוד מוזר ומפחיד. קושרים אותי למיטה, אני מרגישה עקודה.
הידיים לצדדים, אוהל נפרש ואינני רואה את החלק התחתון שלי. קר מאוד.
מחליפים לי את נוזל ההרדמה, כדי שלא ארגיש כלום, עדיין אפידוראלי.
6-7 אחים לבושים חלוקים ירוקים ומסכות ירוקות מסתובבים שם, גופי חשוף פרוש פתוח לפניהם ולא לפניי. אני נזכרת בחולדה שניתחתי בשנה ב' באורנים. בדיוק ככה עקדנו אותה אז למצע השעווה אומנם מתה אבל ככה הרגשתי. כמו חולדה לניתוח.
מגיע הד"ר. אני שומעת את מלמוליו וההוראות שלו לאחים, מחפשת יחס, התייחסות אליי, אך אני אינני שם, רק הבטן המזדקרת, הפס לניתוח שצוייר בעט על הכרס, השעון על הקיר.
פעיה רכה ואני מדמיינת אותך.
תינוקת יפהפיה ובריאה, אומר הדוקטור. המיילדת נוטלת אותך ממנו, עוטפת בסדין ירוק (איך לא) ומראה לי לשניה קצרה. רגע, אני רוצה אותה! לא, מסרבת המיילדת. קר פה ואת תראי אותה עוד שעתיים שלוש.
גומרים אותי. תרתי משמע. ריקה מתוכן ורועדת מקור, עוטפים אותי בשמיכה מחוממת ומעבירים לקומה 2 להתאוששות. הכאב חזק וקשה, אני מרגישה כמו חור גדול ומסביבי קצת עינבל. זרוקה ומוטחת לתוך מנהרות של כאב וריקנות, עצובה.
גילי מגיע, נותנים לי משכך כאבים חזק ואני כבר לא כואבת, רק בודדה מאוד. גילי מראה לי את התינוקת, במסך הקטן של הדיגיטלית. סרטון וידאו קצר, הוא היה שם איתה ואני מתבוננת ובוכה.
אחרי שעתיים מנומנות אני מוחזרת למחלקה, שמים אותי בחדר. מביאים את התינוקת. אני וגילי חוששים להרים אותך, קטנה ושברירית (4.035ק"ג) והאחות לנה עוזרת לי לחבק אותך לראשונה.
אני מביטה בך, ומודה לאלוהים.
לא משנה כמה סבלתי וכמה כאבתי, את שווה את זה.
השמחה מציפה אותי ומוחקת את שרידי הכאב האחרונים. את חוזרת לתינוקיה, אביך חוזר לישון בבית, ואני לא נרדמת, רועדת מהניתוח ומציפייה ומהתרגשות, מתגעגעת אלייך.
אז חשבתי על שמך והחלטתי שאת לי-יה. ליה. שכל מי שאומר את שמך מתמלא באורו שם השם. מודה שיש בו מין הניצוץ האלוהי.
ומהבוקר שלמחרת היית עימי בביות מלא, ועד עצם היום הזה.
וכל הכבוד למי שקרא עד הסוף!
עינבל
[po]דף סיפור לידה[/po]