סיפור ההריון והלידה של ליה ו

אני כותבת עתה את סיפור הלידה, ממרומי 10 חודשים ושבוע מאז הלידה. כל מה שכתבתי קודם, לא מכיל את הסיפור המלא. עדיין עוברת בי צמרמורת ותחושת עצב עמוקה כשאני נזכרת. אני עצובה, כי במקום שאזכר בלידה הראשונה שחוויתי כמשהו נפלא, אני מתחלחלת מעצם הרעיון שבשביל ללדת עוד ילדים אאלץ...ל ל ד ת. איזה פחד.
את ליה הריתי באוגוסט 2002 וילדתי במאי 2003. ההריון היה נפלא. כלומר- קיבלתי אותו באהבה. את הבחילות ואת הצרבות ואת העייפות הבלתי נגמרת, את הגודל ואת העליה במשקל, את העובדה שהחל מסוף שביעי כבר לא ראיתי את רגליי וטיפסתי במדרגות "על עיוור". נהנתי להרגיש את התנועות שלך בבטן. הרגשתי שיש לנו תקשורת יחודית, והגבת לרחשי ליבי בתנועות שחיה ברחם.
במרץ 2003 התחלנו לשפץ את דירתנו. שיפוץ שהיה אמור לקחת 3 ימים לקח 3 שבועות. גרנו אצל הוריי, 4 קומות מעל הקרקע, וכל יום טיפסתי וטיפסתי וטיפסתי (מבלי לראות את רגליי, כאמור). בנינו באמצע הסלון חדר מקירות גבס לתינוקת (חדר מיותם כי אנחנו במיטה משפחתית אבל אז לא יכולנו לנחש), שינינו את כל האמבטיה ועוד ועוד. למה זה חשוב? כי אז, הייתי לחוצה פחד, שמא זה לא יגמר (פחדים שכאלו) בזמן, חברה שלי ילדה תינוקת פג באותו זמן ופחדתי. ביחד עם הטיפוס והמתח שליווה אותי כל התקופה, הגיחו להם צירים שתקפו כל ערב, כל הלילה. בתחילה לא ידעתי מי נגד מי, ולא הבנתי מה קורה, וחשבתי שזה ויראלי. אבל הכאב לא פסק. אחרי שלושה שבועות חזרנו לביית, והצירונים נעלמו. לא הבנתי את הרמז וביליתי יום ארוך וחם במיוחד בטבע, עבדתי בהתנדבות כמספרת סיפורים ביער אלוני אבא. המזגן לא עבד, והדרך חזרה היתה נהיגה בתוך פח לוהט. חודש שמיני, והחלו צירים חזקים, ברורים, כואבים ומשתקים. לאחר היסוסים נסענו לבית החולים. שבוע 33. הרופאים החליטו לאשפז אותי עם טיפול להפסקת הצירים, והרבה אינפוזיות מיים. התייבשתי.
הצירים עברו וחזרו, ובסוף שוחררתי הביתה. לעבודה לא חזרתי, לקחתי חופשת לידה מראש בכדי לנוח.
החל משבוע 36 היו לי צירים מסודרים, מנוטרים, כל 4 דקות שירדו מדי פעם לרווח של כל דקה וחצי ואח"כ התמתנו. לא ישנתי, בקושי נשמתי. ביקרתי בביה"ח בממוצע 3 פעמים בשבוע, רק כדי לגלות שכלום לא התקדם, פתיחה של 1 וחצי, לפעמים 2, תלוי בעובי האצבעות של המיילדת הבודקת.
ככה- 4 שבועות. אני כבר בוכה בכל רגע פנוי, לא מסוגלת לעשות כלום, מייחלת שהלידה כבר תסתיים, נושמת את הכאב הבלתי נגמר הזה, התיק ארוז תמידית על סף הדלת, עם חוקן והכל. נשבר לי.
התחלתי לברר כל קיסרי. הרופא אומר שרק אם אין ברירה. התחלתי לבדוק זרוזים. עשיתי כל מה שכתוב וגם סתם שמועות. הפתיחה התקדמה לשלוש, צוואר אמצעי, עמוס בחדר לידה אז משחררים אותי הבייתה. יש ריבוי מי שפיר ומתחילים להלחיץ אותי עם חרושת שמועות אכזרית.
אני הולכת למטפלת אלטרנטיבית, דוקרת אותי באקופונטורה שמפסיקה את הצירים לגמרי. 3 ימים אני ישנה יום ולילה, קמה לאכול ולהשתין וחוזרת לישון. משלימה שעות שינה ואוגרת כוחות. ביום הרביעי אני מתעוררת מלאת מרץ, מצב רוח חיובי, לשם שינוי, חוזרת למטפלת. היא מלמדת אותנו לחיצות שמזרזות, שמגדילות פתיחה, שמקלות על כאב.
שבת בצהריים, הצירים חזרו. התאריך:24/5/2003. אני יושבת בין גלי הים ונותנת למיים לשטוף את הכאב הלאה משם. שני בחורים מביטים בי, בטני מוסתרת ע"י הים. אני מביטה בהם וקמה, ולפתע כל הבטן העצומה שלי צפה על המיים. הם נבהלים ומסתלקים. אני בצקתית ביותר, כבר 3 שבועות. היום במיוחד.
בערב התבלטנו לאן. את כרמל כבר ניסינו, היה צוות חביב וצוות עוין והיה עמוס מאוד תמיד. את בני ציון לא ניסינו ממש וגם לא את רמב"ם. בני ציון עלה בגורל. כבר התרגלתי לבוא, להתחבר למוניטור לחצי שעה, פתיחה, בלבולי שכל והביתה. הפעם לא היה עמוס. במוניטור שוב צירים סדירים. פתיחה של 3 וחצי, מחיקה 80 אחוז. אני מבקשת זרוז. מיילדת רחמניה עושה לי סטריפינג, שלא כואב לי כלל יחסית לעוצמת הצירים. שולחת לעשות זרוז פרוסטוגלנדינים ביתי. חוזרים, ממושמעים, עושים. מדהים איך אפשר להוציא מהסקס את הכייף.
בבוקר חוזרים. הרופא שלי מקבל אותי, בודק פתיחה. כלום לא השתנה. אבל מה שכן- יש בלון מי שפיר שמציץ החוצה, תוצר הסטריפינג. אז הם מקבלים אותי, ועד 11 אני מחכה תוך כאבים לפינוי חדר לידה. כל הזמן מגיעות יולדות שמתקבלות כי הן בלידה פעילה, ואני בהמתנה, סופגת ריח סגריות של יולדות מעשנות (ששמות Z על החוק האוסר עישון במקום ציבורי בכלל ובבית חולים בפרט). אז שאלתי את הד"ר אם החדר ללידה טבעית פנוי. מיד נכנסתי אליו, ישבתי באמבט והתפנקתי על המיטה העגולה עם כל הטכנולוגיה. ב11 בלילה היתה התקדמות של חצי. שזה כלום, במונחים מקצועיים. רופא אחר בדק אותי, עשה שוב אולטרא סאונד וקבע חד משמעי "את לא יולדת בחדר הטבעי. את בקיסרי, ועכשיו!". ענבל עקשנית מאוד. נלחמתי כמו לביאה. אני רוצה חוות דעת נוספת. לא קיסרי ולא בטיח. טוב אז אני נשלחת למחלקה, להעביר לילה עד בוא הרופא שלי.
לילה עם צירים כואביםםםם מאודדד ובלי כלום נגד כאבים כי אני יולדת בלי אפידוראל. החלטתי.
בבוקר הפקק הרירי זולג החוצה. שוב אולטראסאונד. הערכת משקל: בין 4400-4700. ממליצים קיסרי. ענבל מתעקשת. מחכים שחדר לידה 7 יתפנה.בשתיים בצהריים נכנסים לחדר הלידה המיוחל.
מחברים לי מוניטור, אינפוציה, קטטר. לצוות ברור שאני קיסרית. פוקעים את מי השפיר המרובים ואני שוטפת את החדר המרווח במיים בריח זרע. הצירים מתגברים, המוניטור מראה רק את העליה והירידה. הפיק כה גבוה שאינו נראהנ בדף. הספרות עולות- עוצמה: 35, 60, 80 (אייי) 100, 150, 180, 200, 220 ודי (פשוט כי אין איך למודד יותר) אני מתחילה עם הטנס שעוזר עד 120. תולשת אותו בזעם ודורשת גז צחוק. הגז עוזר עד 160. תולשת אותו בזעם ומקללת את גילי. חמש בערב, אני צורחת וצועקת ונושכת את שיניי ודורשת אפידורל. מיד, בובה, אומרת איזו מתנדבת לובאית שעולה לי מיד על העצבים. בשבע בערב מגיע הגמד של האפידוראל. מצטער, הוא מתנצל, הרבה ניתוחי חירום. מחתים אותי על טפסים שאם הייתי עוצרת לרגע וקולטת על מה אני חותמת, לא הייתי חותמת. אבל, כאמור, הכאב חזק ממני, ואנ עוברת עוד גל של כאב שמשכיח ממני את שמי ודורשת שהעניין יתקדם.
ישיבה כפופה, המגבירה את הכאב לאין שיעור, לא לזוז חמודה, הוא אומר ואני מדמיינת איך אני מכיאבה לו בחזרה ומתעודדת מעט. אני מחבקת את גילי וחושבת למעוך אותו להכאיב לו שיסבול גם אבל המיילדת קולטת אותי ומשחררת את גילי מלפיתת הצבט שלי. אחרי זמן שנדמה כנצח נעלם לפתע הכאב. אני אוהבת אותך, אני אומרת לאיש שלי, שחיוור כסיד והמום לחלוטין מהשינוי. ממכשפה איומה לאישתו האהובה, ברגע אחד. אנחנו מתנשקים, העולם נראה פתאום יפה יותר. איזו המצאה אלוהית, אני אומרת לעצמי. אני מרגישה את הצירים אבל לא את הכאב, וחושבת שהנה תכף זה נגמר.
הרופא בא ובודק אותי, ומחבר ספירלה לראש של העוברית שלי, מוניטור פנימי. הכל תקין, הוא אומר, אבל אם עד שמונה בערב (עוד חצי שעה) אין שינוי בגובה הראש, את מובלת לניתוח.
חצי שעה חלפה, הצירים ממשיכים, את מוטחת שוב ושוב בצוואר הרחם ולא נדחקת לתוכו. בשמונה מתחילים להכין אותי לניתוח. גילוח (שדקר שבועות אח"כ), עוד אינפוזיה, קצת הסברים. בתשע מכניסים אותי לחדר גדול, מלא בציוד מוזר ומפחיד. קושרים אותי למיטה, אני מרגישה עקודה.
הידיים לצדדים, אוהל נפרש ואינני רואה את החלק התחתון שלי. קר מאוד.
מחליפים לי את נוזל ההרדמה, כדי שלא ארגיש כלום, עדיין אפידוראלי.
6-7 אחים לבושים חלוקים ירוקים ומסכות ירוקות מסתובבים שם, גופי חשוף פרוש פתוח לפניהם ולא לפניי. אני נזכרת בחולדה שניתחתי בשנה ב' באורנים. בדיוק ככה עקדנו אותה אז למצע השעווה אומנם מתה אבל ככה הרגשתי. כמו חולדה לניתוח.
מגיע הד"ר. אני שומעת את מלמוליו וההוראות שלו לאחים, מחפשת יחס, התייחסות אליי, אך אני אינני שם, רק הבטן המזדקרת, הפס לניתוח שצוייר בעט על הכרס, השעון על הקיר.
פעיה רכה ואני מדמיינת אותך.
תינוקת יפהפיה ובריאה, אומר הדוקטור. המיילדת נוטלת אותך ממנו, עוטפת בסדין ירוק (איך לא) ומראה לי לשניה קצרה. רגע, אני רוצה אותה! לא, מסרבת המיילדת. קר פה ואת תראי אותה עוד שעתיים שלוש.
גומרים אותי. תרתי משמע. ריקה מתוכן ורועדת מקור, עוטפים אותי בשמיכה מחוממת ומעבירים לקומה 2 להתאוששות. הכאב חזק וקשה, אני מרגישה כמו חור גדול ומסביבי קצת עינבל. זרוקה ומוטחת לתוך מנהרות של כאב וריקנות, עצובה.
גילי מגיע, נותנים לי משכך כאבים חזק ואני כבר לא כואבת, רק בודדה מאוד. גילי מראה לי את התינוקת, במסך הקטן של הדיגיטלית. סרטון וידאו קצר, הוא היה שם איתה ואני מתבוננת ובוכה.
אחרי שעתיים מנומנות אני מוחזרת למחלקה, שמים אותי בחדר. מביאים את התינוקת. אני וגילי חוששים להרים אותך, קטנה ושברירית (4.035ק"ג) והאחות לנה עוזרת לי לחבק אותך לראשונה.
אני מביטה בך, ומודה לאלוהים.
לא משנה כמה סבלתי וכמה כאבתי, את שווה את זה.
השמחה מציפה אותי ומוחקת את שרידי הכאב האחרונים. את חוזרת לתינוקיה, אביך חוזר לישון בבית, ואני לא נרדמת, רועדת מהניתוח ומציפייה ומהתרגשות, מתגעגעת אלייך.
אז חשבתי על שמך והחלטתי שאת לי-יה. ליה. שכל מי שאומר את שמך מתמלא באורו שם השם. מודה שיש בו מין הניצוץ האלוהי.
ומהבוקר שלמחרת היית עימי בביות מלא, ועד עצם היום הזה.
וכל הכבוד למי שקרא עד הסוף!

עינבל
דף סיפור לידה

סיפרת יפה. ברור שהגעתי לסוף!

מאוד מרגש - למרות הקושי...
מתחברת להרבה רגעים אצלך בעקבות לידה לא קלה גם כן לפני 16 יום (שעוד תסופר)...
את מאוד אמיצה!
(ואיך בכלל אפשר להפסיק באמצע...?)

תודה סיגל ב. אני מחכה לסיפור שלך. אמיצה? כרגע נראה לי שאני הייתי סתם עקשנית...

אוי ענבל...
כמה דמיון לסיפור שלנו. מין מדרון חלקלק שבסופו חולדה צלובה ומנותחת.
מקווה שכל הצלקות הנפשיות הגלידו (הגופניות... נו, שיקחו את הזמן...).
מאחלת לך VBAC-בית בפעם הבאה.

וחיבוק.

וואו איזו חויה לא נעימה.
מאחלת לך שהלידה הבאה תהיה עוצמתית ונפלאה.

ושוב חיבוק

הווידוי מדהים וחזק ,
החששות שלי גוברים כי הגברת בשביעי וכבר עברה "קיסרי" אחד עם סבירות לשני .

וואו, כמה סבל, מקווה שאת מנת הסבל שלך בלידות כבר עברת ושבלידות הבאות יהיה לך רק קל ומהיר!

וכל הכבוד למי שקרא עד הסוף!

וכל הכבוד לך, יש לך כוחות עצומים! ומעכשיו שימשיך להיות רק טוב וכיף .

טובי, וואו, כמה סבל, מקווה שאת מנת הסבל שלך בלידות כבר עברת ושבלידות הבאות יהיה לך רק קל ומהיר! תודה, בהחלט אני מקווה שמיציתי את הסבל האפשרי בלידות ומעתה רק החלקה קלילה החוצה. למרות שריאלית, בגלל שילדתי לידה לא נרתיקית, סביר שלידה נרתיקית תיהיה כמו לידה ראשונה, כי המקום צר, לא?
לרני,
אתה צודק, זה אכן וידוי, וכמו אצל הכומר אני אמורה להרגיש טהורה עכשיו. ולך ולאשתך- שתיהיה לידה קלה באמת, בכל דרך שתיהיה!

איזה סיפור , עינבל. תיאור כל כך חזק.
כזאת לידה לא קלה ואיזה ילדה מקסימה יצאה לכם.
בטח גם לה היה לא קל שם בפנים..

תודה על השיתוף..

נכנסתי לדף שלך כדי לאמר לך איזה יופי הסיפור שלך על סבתך בדף שפתחת על תרופות סבתא, ובדרך קראתי גם את סיפור הלידה שלך הכואב ובטח גם מאכזב. וכמו אגליה גם אני התרשמתי מכוחותייך.
את כותבת נפלא.

קראתי רק עכשיו, וואו. קשה ומוכר. הכתיבה שלך זורמת ויפה. תודה לך!

לא ברור איך לא שמעתי על הסיפור הזה קודם, אבל אני שמחה שקראתי, בדיוק עכשיו כשלליה מלאה שנה שלמה.
התרגשתי מאוד מהסיפור ומהכוחות העצומים שגילית בתוכך (טוב כבר כתבת שאת מכשפה...).

הי, נכנסתי לקרוא סופסוף, אחרי שדיברנו על זה אצל ליזה, ונזכרתי שקראתי אותך כבר פעם, לפני שהכרנו, כשכל הסיפורים היו נטולי פנים (של היולדות ושל התינוקות).
אז קראתי שוב.
רגע אחד צחקתי כל כך שהבנזוג בא מהמטבח לשאול מה קרה, ורגע אחריו אני זולגת דמעות.

דקל נור יקירתי(())
תודה...

וואו,
איזה סיפור, איזו עוצמה. מרגש!
שהלידות הבאות יהיו יותר נעימות

בהתחלה רציתי לצטט אותך באמירתך נגד הקיסרי ולחזק את ידייך, אבל אחר כך ראיתי שזה כבר לא כל כך משנה. וזה נורא עצוב. אבל יפה ומרגש. מזל טוב באיחור...
למה בעצם נענית בסוף לאולטימטום של החצי שעה לקיסרי אם הכל היה בסדר? העייפות?

וואו, איזה סיפור. מאחלת לידה הרבה יותר נעימה בפעם הבאה!

למה בעצם נענית בסוף לאולטימטום של החצי שעה לקיסרי אם הכל היה בסדר? העייפות?
ארבע שנים אחרי.
למה באמת נענתי לאולטימטום?
אולי הייתי מותשת. אולי מפוחדת. נדמה לי שפחדתי מהכאב. שמעתי יולדת בחדר לידי צורחת את נשמתה ופחדתי כל כך. האם עצרתי את הלידה בפחד? אולי היתה זו העובדה ששכבתי כל השעות האלו על הגב? אולי בתנוחה אחרת היא היתה משתחררת החוצה?
ארבע שנים אחרי.
יש בי תודה על הניתוח ההוא, ששחרר אותה החוצה. לאור הנתונים (מצבי הנפשי, הגופני, גובה העוברית -ספינה מינוס שלוש שנשאר גבוה וקבוע, היקף הראש שלה, המשקל העודף שלי, סכרת הריון לא מזוהה או אולי בהתעלמות מצד הרופא המטפל ובאי הבנה מצידי) זו היתה הלידה הטובה ביותר שהיתה עבורי באותה עת.
אגב, אחרי שילדתי גם ויבק, אני אומרת שלידת הויבק היתה מ-דהימ-ה אבל ההתאוששת היתה קשה. לעומת זאת, הלידה הקיסרית היתה קלה וההתאוששות היתה קלה. האמת, אלמלא התרוממות הרוח בלידה ואגינלית, הייתי אומרת שלידה קיסרית היא הדרך הקלה.

חיבוק, יקירתי, על סיפור מהמם.

פרק א' מתוקן- מתוך הבלוג
לוטם מרווני (04.08.2004 14:18):
"סיפור הלידה המתוקן של ליה" או "איך סבתא שושנה ואמי עזרו לי ללדת את ליה בבית החולים"
שבוע ארבעים. שתיים לפנות בוקר. צירים החלו פועמים דרכי באופן סדיר. ניגשתי לחדר של סבתא ושמתי את ידה על הבטן ההריונית העצומה שלי. הגיע ציר וסבתא חשה את קיר הבטן מתקשח. בידה השמאלית צבטה את אפי. מה את עושה? שאלתי בהפתעה גמורה.
אה, זו שיטה בדוקה. לפי האף שלך אני יודעת שעוד מעט תלדיblush.
התקלחתי, בינתיים סבתא ואמא שלי אירגנו את התיק. אמי נכנסה ועזרה לי לנגב את הרגליים- זה ממש בלתי אפשרי להתכופף במצבי.
שלוש לפנות בוקר, הגענו למיון יולדות. המיילת הראשית, שרה, שמחה לקראת המלוות שלי. מוניטור, יש צירים, עוברית פעילה והלמות ליבה כפרסות סוסים במרוץ לעבר החיים שבחוץ.
שרה רצתה לבדוק פתיחה, 3 וחצי. אולי כדאי שנחכה קצת, היא הציעה. סבתא הודיעה שלא נחכה במסדרון, ואם כבר הגענו לבית החולים אז שיתנו לנו חדר. קיבלנו את חדר 7, החדר הכי גדול, שיהיה מקום לכול האימהות שלי.
נשכבתי על המיטה אבל אמי מיד אמרה שאני אנוח אח"כ, ואם אשכב הלידה תתעכב.
עברתי לישיבה מזרחית. אבל סבתא מיד אמרה שאני יושבת על עצם הזנב והלידה לא תתקדם ככה, ודרשה שאכרע על הרצפה.
אמא וסבתא תמכו בי, והאיש עיסה את גבי.
המיילדת נכנסת, רואה
סבתא אחת, ואמא אחת, ואיש אחד וביניהן יולדת כורעת.
כולם לצאת, היא מכריזה.
סבתי מתנגדת. באנו ללידה ואנחנו ניהיה בלידה, את מפוטרת, היא אומרת למיילדת, חצי בחיוך ועם כל האהבה שבעולם.
דלית, המיילדת שלנו, מבינה את הרמז. תקראו לי אם צריך, טוב? ונעלמת לקפה ועוגה.
ואני, בתוך חיקה של אימי, בוכה אחרי כל ציר, ודמעותיי מרוות את חיקה. אמא, כמה כאב, למה עשיתי לעצמי את זה? למה הריתי? למה ללדת? אוי, שיעבור כבר, אלוהים!
חלוק לבן ונעליים שחורות, רופא נכנס. רוצה לבדוק פתיחה. מבקש לסלק את האימהות שלי מהשטח.
בי אין כוח, ואני אוחזת את אמי ולא מרפה. "אני לא יכול לבדוק ככה, תשכבי בבקשה".
גם האיש מבקש שאשכב, שישימו מוניטור עוברי, לשמוע פרסות סוסים דוהרים.
עזוב, אומרת סבתא שלי. בשביל מה שתשכב? זה יעכב את הלידה. אם תישאר בסביבה אתה עוד תתפוס את התינוק איך שהיא תחרבן אותו, כמו אבטיח, סבתא צוחקתhilarious. שכבתי. בדק פתיחה, לא הסכמתי למוניטור. הסתלק. לא זוכרת מה הוא אמר, סבתי מזרזת אותי לחזור לכריעה. לרקוד, לנוע.
פתאום מתחיל כאב ארוך, חד, מפלח. אני צורחת וקורסת. בוכה, ודמעות מתערבבות במפלים של מים הזולגים כמזרקה מתוכי, ללא שליטה.
יופי, פוסקת אמא שלי. הנה מי השפיר. תכף היא יוצאת. אוי, איזה כאב, איך אפשר לכרוע ככה? כבר אין לי כוח, למרות שכל ההריון סבתא הכריחה אותי לכרוע בסלון, שאתרגל ואתחזק לקראת הלידה. אני עוברת לעמידת שש.
הכאבים חולפים דרכי, אני מרגישה כאילו פי הטבעת תכף יקרע. האיש מוציא שמן שקדים, וסבתא מסככת את השטח לקראת היציאה של התינוקת.
אני בערפול חושים, בין לחיצה ללחיצה אני דורשת שקט, נחה, ושוב נדרכת בציר.
"הנה הראש, אני רואה אותו" אומרת סבתא, והאיש מסכים. אמי מקדימה מחבקת אותי. תומכת בי שלא אפול. מרוב חולשה אני אפילו לא מצליחה לשחרר יד אחת מהקרקע ולהרגיש את הראש, מרגישה רק בערה בפות, הכל לוהט, אש עוברת דרכי בדרכה החוצה.
זהו, מכריזה סבתא, אני מחזיקה את הנינה שליblush. אני נשכבת על הסדין שעל הרצפה, האיש מביא לי כרית, שמיכה, אבל אני מסירה את השמיכה ושמה את הקטנה עלי, עור לעור, על הר הבטן שלי ואז על החזה. הקטנה פועה מעט והצוות הרפואי נכנס לבדוק פתיחה.
"היא כבר ילדה", אומרת סבתא בגאווה. "אני יילדתי את הנינה שלי!"
רוצים לקחת אותה, לשקול.
הלביאה שבי מתעוררת לחיים. תחזרו עוד מעט. היא ואמא שלה ינוחו קודם. כלום לא בוער (חוץ מהנרתיק שלי, אבל זה כבר לא רלוונטי).
התינוקת נרדמת עלי, עייפה. ממה את עייפה, קטנה שלי?
אמא שלי מחבקת אותי, האיש מוציא את המצלמה ומצלם. שלושה דורות. סבתא מניחה לי יד רכה על המצח. עוד תצלום. ארבעה דורות.
אח נכנס מבקש שנעלה על המיטה, מסיע אותי למחלקה. האמהות שלי נוסעות הביתה, לישון, להתקלח, ואני, האיש והילדה נשארים ביחד.
שוקלים אותה. ארבע קילו ושלושים וחמישה גרמים. מביאים לנו עריסה שקופה ובגדים, חיתולים, מוצץ ובקבוק תמל.
זרקנו את המוצץ, סילקנו את התמל ומאז ועד היום אני על תקן מוציצי- מוצץ וציצי יחד.
וסבתא שלי?
סבתא שלי היא זו שסיפרה, לפני כשבוע, שהיא זוכרת את היא היתה בלידה של הנינה שלה, איך היא תפסה אותה כשזו יצאה אל העולם.
ואולי? אולי לא היו הדברים מעולם, ואולי היו. לך תדע.
פרק ב' - סיפור הויבק של אדם 15/9/2005

דף סיפור לידה בבית חולים
דף סיפור לידה קיסרית

באופן טבעי

באופן טבעי