חזרנו הביתה. "איך את גמרת את זה בשלוש שעות ואני כבר חולה יומיים?" שואל האיש.
"כי אני אשה אחרי לידה", אני אומרת לו, "פשוט אין לי ברירה".
לא גמרנו, כי מסתבר שגם לציצי יש מגבלות. פיצון עמד יפה בפרץ המיקרובים הביתי, שהמשיך להשתולל במלוא המרץ, אבל לקראת מלאת לו שבועיים התחיל לפתח עיטוש ושיעול חינניים.
את השקילה של גיל שבועיים עברנו יפה -- פיצון הוסיף 300 גרם למשקל הלידה שלו. אבל האחות בטיפ"ח אמרה שכדאי שרופא יקשיב לו לריאות, כי השיעול הזה ממש לא נשמע טוב.
והדי, שהיתה אצלנו בבית באותו יום אחר הצהריים, אמרה גם היא שכדאי.
זה יום רביעי, והרופא שלנו לא נמצא. אנחנו מתקשרים לביקורופא. שם מיידעים אותנו שהרופא שמגיע הוא רופא כללי, ואם הוא לא יודע לאבחן את הבעיה הוא נותן הפנייה למיון. אנחנו מחליטים לא להזמין בינתיים ולהתייעץ.
מתקשרים לנייד של הרופא שלנו. אני שואלת אותו אם הקשבה לריאות של תינוק היא פעולה טריוויאלית שסביר שרופא כללי יידע לעשות, או עדיף שנוותר ונלך אליו מחר. שאלה טובה, הוא אומר. אני מעריך שכשמדובר בתינוק כל כך קטן רופא כללי לא ירצה לקחת צ'אנסים. אבל אם כל מה שאני יכולה לצאת איתו זו הפנייה למיון, חבל על הכסף, אני אומרת. מיון בשביל ילד שאוכל היטב ועולה במשקל נראה לי סיכון גדול מדי. הרופא מציע שנזמין בכל זאת, "ואם הוא ייתן הפנייה למיון -- תתקשרו אלי שוב".
לאחר עוד בירורים, האיש מציע שנלך למר"מ, כי שם יש רופא ילדים. אני קצת חוששת מיציאה בקור הזה למר"מ וממעבר דרך כל האנשים החולים ששם, אבל משתכנעת לצאת בכל זאת. המר"מ מפתיע לטובה. השירות מהיר מאד, ואנחנו כמעט שלא מספיקים לעבור דרך אנשים כלשהם. רופא הילדים הוא איש קשיש וחביב בעל מבטא רוסי, שמודיע שפיצון מקורר, אך ריאותיו נקיות למשעי. הוא מייעץ להשפריץ חלבציצי לאף. מי יודע, אולי הוא גולש כאן, או בפורום הנקה. או אולי סבתא שלו לימדה אותו, מה אני יודעת. הוא מסביר
לי שחלב אם הוא אנטי דלקתי ומחטא...
אנחנו חוזרים הביתה שמחים וטובי לב. אני מטילה על האיש לסמס לרופא שלנו את החדשות. הוא לא עושה את זה, וכשהטלפון מצלצל אני שומעת אותו מתנצל בפני הרופא על הרשלנות. אני שואלת אם יש לדעתו טעם בבדיקה חוזרת. זה תלוי בהרגשה שלכם, הוא אומר. כולם -- הדי, הרופא, האחות -- תמימי דעים לגבי כך שבתינוק כל כך קטן חשוב להשגיח מאד כי ההידרדרות עלולה להיות מהירה ומסוכנת.
יום שישי. אין ממש שינוי. האיש ואני מתייעצים אם ללכת למרפאה או לא. אני אומרת לא, האיש אומר כן. עד היום אני לא יודעת לומר מי מאיתנו צדק. הלכנו.
פיצון נבדק. הריאות בסדר גמור, אומר הרופא, אבל מפריע לי השיעול הזה, זה לא עובר, והוא מאד קטן. רצוי שגם רופא במיון יבדוק.
אז אנחנו יוצאים עם הפנייה למיון. אחלה בילוי ליום שישי בבוקר. ואני עוד בניתי על סופשבוע שקט. הלו, אני אחרי לידה!! לא מגיע לי?!
נשבר, נשבר לי מבית החולים הזה. בכל תשעת החודשים האחרונים אני כאן בממוצע פעם בחודש. ובאמת שאנחנו משפחה שנהנית, טפו טפו טפו, מבריאות טובה למדי.
מזל שמיון ילדים ריק. רק כואב לי הלב על פיצון המסכן, שעובר בדיקת דם ושתן ומשטח מהאף ומדידת חום רקטלית (די, מדדנו בבית, אנחנו יודעים שאין לו) וכל מיני כאלה, ואני בוכה. והכי אני בוכה כשהרופא אומר שנישאר באשפוז. להשגחה.
"יש בבדיקות משהו חריג?" אני שואלת.
"לא, בכלל לא. אבל הוא מאד מאד קטן..." (ואם, ואולי, ומסוכן, וכו' וכו'. כבר הפנמנו את הפזמון החוזר).
"מה קורה אם אנחנו לא נשארים באשפוז?" אני שואלת.
"מה אני יודע? זה לא לי, זה לאלוהים" מושך הרופא בכתפיו. ואני, אלוהים גדול עלי באותו רגע, ואם מנפנפים לי באלוהים, מנפנפים גם כל בדל אסרטיביות שבניתי לעצמי בעמל רב.
איזה אבסורד, אני אומרת לאיש כשאני קוראת את הגיליון, כל מה שכתוב פה זה שיש לו נזלת.
אנחנו מחכים שיקראו לנו לעלות למחלקה. הרופא שלנו מסמס לשאול מה קורה, אני מסמסת חזרה את החדשות ואפילו מוסיפה אמוטיקון כזה

, מה שאני לא נוטה במיוחד לעשות ובטח לא בשיחות עם הרופא. אני פשוט עצבנית מדי. שיידע לו.
האיש לוקח את הבכור להורים שלי, ואני עולה עם פיצון למחלקת ילדים. הם אומרים שלא אפחד, יש לנו חדר לבד. מראים לי איך לפתוח את כורסת ההורים למיטה, ומחברים לפיצון מוניטור לרגל, שמראה סטורציה ודופק. כן, חמודי, עכשיו גם
אתה תדע מה זה מוניטור רציף.
מד הסטורציה מראה מדי פעם מספרים מבהילים שמשמיעים אזעקת צפצוף, אבל זה רק מפני שפיצון מזיז כל הזמן את הרגל ומפריע לקריאה של המוניטור. האחיות מבינות מהר שמדובר באזעקות שווא ומנתקות אותו מדי פעם מהמוניטור. אוקיי, הבנו. הילד פשוט לא אוהב מוניטורים. לא בתור עובר ולא עכשיו.
אני רעבה, אבל במחלקה בעקרון אין אוכל למלווים, רק לילדים, "אבל אם נשאר אין בעיה" אומרת לי אחת האחיות. "זה בסדר, אני אבקש שיביאו לי" אני אומרת.
האיש חוזר עם משלוח מההורים שלי, ואני מתנפלת עליו מורעבת בעליל.
השעות עוברות עלינו בהנקה, גרעפסים, החלפת חיתולים ושירה. אני שרה כמעט כל הלילה, והאחיות אומרות שאני שרה נורא יפה (אני לא שרה יפה בכלל, אני פשוט שרה נקי ובהתכוונות, וגם בוכה באמצע אם אני במקרה תקועה באשפוז עם תינוק). אחת האחיות אומרת שהיא כל הזמן הקשיבה לי.
ההורים שלי הגיעו לביקור בערב עם עוד קצת אוכל. האיש חיכה עם הבכור למטה, מפני שאותו באמת שלא רצינו לסכן בכניסה למחלקת ילדים. אחר כך האיש נשאר עם פיצון ואני ירדתי להתחבק עם הבכור, עד שההורים שלי הגיעו שוב למטה ולקחו אותו. הוא פרץ בבכי. גם אני.
האיש הצליח לפני כן לארגן לי בכל זאת אוכל מהמחלקה. הקולות מהמחלקה איומים. יש פה תינוקות ופעוטות
באמת חולים. מה אנחנו עושים פה לעזאזל.
"אני רוצה הביתה" אני בוכה לאיש. "אולי זה לא רעיון כל כך רע", הוא מסכים.
"מתי יש ביקור רופאים?" אני שואלת את האחות (אגב, מקסימות אחיות הילדים. אחת אחת).
"בין שמונה לעשר, אבל זה לא כמו הביקור של הבוקר. זה רק לבדוק אם יש בעיות".
"ומה עושה מי שרוצה הביתה?"
"צריך להתחיל לדבר" היא אומרת בכנות.
"פשוט, אין שום אינדיקציה שמשהו לא בסדר איתו" אני אומרת, "וכאן יש ילדים חולים".
"תראי, אני לא יכולה להגיד לך שאין סיכון בבית חולים, והוא באמת נראה בסדר. אבל בכל זאת, צריך לראות שהוא עובר לילה, שהוא לא צריך חמצן" (והוא נורא קטן וגו'. שאני אלחין את זה?)
בביקור הרופאים הם משכנעים אותנו בכל זאת להישאר, ואומרים לי שבגילו הוא עוד לא יכול לזחול למשחקייה ששם דוגרים כל המרעין בישין המחלקתיים, ואנחנו לבד בחדר, וזה בסדר.
האיש פותח לעצמו את כורסת ההורים השנייה. הוא נרדם, אני לא מצליחה. האחות אומרת לי שכדאי מאד לישון כי גם מחר יום שצריך כוחות בשבילו. יש הוראה בטיחותית לא לישון עם הילד בכורסת ההורים, ולשם שינוי, הפעם זה לא נראה לי כסתוח סתמי. משהו במבנה של כורסת ההורים הזאת לא נראה בטיחותי גם לי. אבל אני לא יכולה לישון היטב בלי מגע הגוף שלו. הרי רק ילדתי אותו. וחוץ מזה אני בלחץ כללי. אני לא יכולה לישון.
אז בינתיים אני מבלה בחקירות ובתגליות מדעיות. למשל, הידעתם ששהות על גוף של אמאבא משפרת סטורציה (=רמת חמצון הדם), לפחות את זו של פיצון, גם בעירות וגם בשינה? איך זה מסתדר עם "אי בטיחות" של שינה משותפת? אה, גם שירה עושה את זה, אם כי באופן קצת פחות מובהק. ממש הרגשתי שאני שרה למוניטור.
בסוף לקחתי אותו בכל זאת אלי, זה אפשר לי לעצום עיניים לפרק זמן כלשהו. האחיות אפילו לא טרחו לנזוף בי, והיתה תחושה שהן מעודדות את זה בשתיקה, העיקר שאישן כבר. אולי זה בכל זאת כסת"ח?
בבוקר כמו בבוקר, העניינים תמיד נראים טוב יותר. מגיעה רופאה שבודקת את פיצון ומבשרת שהוא בסדר ושאנחנו יכולים ללכת. אנחנו מקבלים מכתב שחרור, האבחנה: נזלת. תסמונת נדירה ובלתי מוכרת בספרות.
שבת שמשית ואביבית, אני רוצה טיול. שלפחות יישאר משהו מהסופשבוע הזה. וחוץ מזה זה כנראה יועיל לתסמונת הנדירה הרבה יותר מאשר בילוי במחלקת ילדים. לקחנו את הבכור ואת ההורים שלי והלכנו לראות כלניות.
לקחים ותובנות חשובים:
לא ללדת בינואר.
להתחיל את כל עניין הילדים בגיל 25, ויפה שנה אחת קודם.
חזרנו הביתה. "איך את גמרת את זה בשלוש שעות ואני כבר חולה יומיים?" שואל האיש.
"כי אני אשה אחרי לידה", אני אומרת לו, "פשוט אין לי ברירה".
לא גמרנו, כי מסתבר שגם לציצי יש מגבלות. פיצון עמד יפה בפרץ המיקרובים הביתי, שהמשיך להשתולל במלוא המרץ, אבל לקראת מלאת לו שבועיים התחיל לפתח עיטוש ושיעול חינניים.
את השקילה של גיל שבועיים עברנו יפה -- פיצון הוסיף 300 גרם למשקל הלידה שלו. אבל האחות בטיפ"ח אמרה שכדאי שרופא יקשיב לו לריאות, כי השיעול הזה ממש לא נשמע טוב.
והדי, שהיתה אצלנו בבית באותו יום אחר הצהריים, אמרה גם היא שכדאי.
זה יום רביעי, והרופא שלנו לא נמצא. אנחנו מתקשרים לביקורופא. שם מיידעים אותנו שהרופא שמגיע הוא רופא כללי, ואם הוא לא יודע לאבחן את הבעיה הוא נותן הפנייה למיון. אנחנו מחליטים לא להזמין בינתיים ולהתייעץ.
מתקשרים לנייד של הרופא שלנו. אני שואלת אותו אם הקשבה לריאות של תינוק היא פעולה טריוויאלית שסביר שרופא כללי יידע לעשות, או עדיף שנוותר ונלך אליו מחר. שאלה טובה, הוא אומר. אני מעריך שכשמדובר בתינוק כל כך קטן רופא כללי לא ירצה לקחת צ'אנסים. אבל אם כל מה שאני יכולה לצאת איתו זו הפנייה למיון, חבל על הכסף, אני אומרת. מיון בשביל ילד שאוכל היטב ועולה במשקל נראה לי סיכון גדול מדי. הרופא מציע שנזמין בכל זאת, "ואם הוא ייתן הפנייה למיון -- תתקשרו אלי שוב".
לאחר עוד בירורים, האיש מציע שנלך למר"מ, כי שם יש רופא ילדים. אני קצת חוששת מיציאה בקור הזה למר"מ וממעבר דרך כל האנשים החולים ששם, אבל משתכנעת לצאת בכל זאת. המר"מ מפתיע לטובה. השירות מהיר מאד, ואנחנו כמעט שלא מספיקים לעבור דרך אנשים כלשהם. רופא הילדים הוא איש קשיש וחביב בעל מבטא רוסי, שמודיע שפיצון מקורר, אך ריאותיו נקיות למשעי. הוא מייעץ להשפריץ חלבציצי לאף. מי יודע, אולי הוא גולש כאן, או בפורום הנקה. או אולי סבתא שלו לימדה אותו, מה אני יודעת. הוא מסביר [b]לי[/b] שחלב אם הוא אנטי דלקתי ומחטא...
אנחנו חוזרים הביתה שמחים וטובי לב. אני מטילה על האיש לסמס לרופא שלנו את החדשות. הוא לא עושה את זה, וכשהטלפון מצלצל אני שומעת אותו מתנצל בפני הרופא על הרשלנות. אני שואלת אם יש לדעתו טעם בבדיקה חוזרת. זה תלוי בהרגשה שלכם, הוא אומר. כולם -- הדי, הרופא, האחות -- תמימי דעים לגבי כך שבתינוק כל כך קטן חשוב להשגיח מאד כי ההידרדרות עלולה להיות מהירה ומסוכנת.
יום שישי. אין ממש שינוי. האיש ואני מתייעצים אם ללכת למרפאה או לא. אני אומרת לא, האיש אומר כן. עד היום אני לא יודעת לומר מי מאיתנו צדק. הלכנו.
פיצון נבדק. הריאות בסדר גמור, אומר הרופא, אבל מפריע לי השיעול הזה, זה לא עובר, והוא מאד קטן. רצוי שגם רופא במיון יבדוק.
אז אנחנו יוצאים עם הפנייה למיון. אחלה בילוי ליום שישי בבוקר. ואני עוד בניתי על סופשבוע שקט. הלו, אני אחרי לידה!! לא מגיע לי?!
נשבר, נשבר לי מבית החולים הזה. בכל תשעת החודשים האחרונים אני כאן בממוצע פעם בחודש. ובאמת שאנחנו משפחה שנהנית, טפו טפו טפו, מבריאות טובה למדי.
מזל שמיון ילדים ריק. רק כואב לי הלב על פיצון המסכן, שעובר בדיקת דם ושתן ומשטח מהאף ומדידת חום רקטלית (די, מדדנו בבית, אנחנו יודעים שאין לו) וכל מיני כאלה, ואני בוכה. והכי אני בוכה כשהרופא אומר שנישאר באשפוז. להשגחה.
"יש בבדיקות משהו חריג?" אני שואלת.
"לא, בכלל לא. אבל הוא מאד מאד קטן..." (ואם, ואולי, ומסוכן, וכו' וכו'. כבר הפנמנו את הפזמון החוזר).
"מה קורה אם אנחנו לא נשארים באשפוז?" אני שואלת.
"מה אני יודע? זה לא לי, זה לאלוהים" מושך הרופא בכתפיו. ואני, אלוהים גדול עלי באותו רגע, ואם מנפנפים לי באלוהים, מנפנפים גם כל בדל אסרטיביות שבניתי לעצמי בעמל רב.
איזה אבסורד, אני אומרת לאיש כשאני קוראת את הגיליון, כל מה שכתוב פה זה שיש לו נזלת.
אנחנו מחכים שיקראו לנו לעלות למחלקה. הרופא שלנו מסמס לשאול מה קורה, אני מסמסת חזרה את החדשות ואפילו מוסיפה אמוטיקון כזה :-S, מה שאני לא נוטה במיוחד לעשות ובטח לא בשיחות עם הרופא. אני פשוט עצבנית מדי. שיידע לו.
האיש לוקח את הבכור להורים שלי, ואני עולה עם פיצון למחלקת ילדים. הם אומרים שלא אפחד, יש לנו חדר לבד. מראים לי איך לפתוח את כורסת ההורים למיטה, ומחברים לפיצון מוניטור לרגל, שמראה סטורציה ודופק. כן, חמודי, עכשיו גם [b]אתה[/b] תדע מה זה מוניטור רציף.
מד הסטורציה מראה מדי פעם מספרים מבהילים שמשמיעים אזעקת צפצוף, אבל זה רק מפני שפיצון מזיז כל הזמן את הרגל ומפריע לקריאה של המוניטור. האחיות מבינות מהר שמדובר באזעקות שווא ומנתקות אותו מדי פעם מהמוניטור. אוקיי, הבנו. הילד פשוט לא אוהב מוניטורים. לא בתור עובר ולא עכשיו.
אני רעבה, אבל במחלקה בעקרון אין אוכל למלווים, רק לילדים, "אבל אם נשאר אין בעיה" אומרת לי אחת האחיות. "זה בסדר, אני אבקש שיביאו לי" אני אומרת.
האיש חוזר עם משלוח מההורים שלי, ואני מתנפלת עליו מורעבת בעליל.
השעות עוברות עלינו בהנקה, גרעפסים, החלפת חיתולים ושירה. אני שרה כמעט כל הלילה, והאחיות אומרות שאני שרה נורא יפה (אני לא שרה יפה בכלל, אני פשוט שרה נקי ובהתכוונות, וגם בוכה באמצע אם אני במקרה תקועה באשפוז עם תינוק). אחת האחיות אומרת שהיא כל הזמן הקשיבה לי.
ההורים שלי הגיעו לביקור בערב עם עוד קצת אוכל. האיש חיכה עם הבכור למטה, מפני שאותו באמת שלא רצינו לסכן בכניסה למחלקת ילדים. אחר כך האיש נשאר עם פיצון ואני ירדתי להתחבק עם הבכור, עד שההורים שלי הגיעו שוב למטה ולקחו אותו. הוא פרץ בבכי. גם אני.
האיש הצליח לפני כן לארגן לי בכל זאת אוכל מהמחלקה. הקולות מהמחלקה איומים. יש פה תינוקות ופעוטות [b]באמת[/b] חולים. מה אנחנו עושים פה לעזאזל.
"אני רוצה הביתה" אני בוכה לאיש. "אולי זה לא רעיון כל כך רע", הוא מסכים.
"מתי יש ביקור רופאים?" אני שואלת את האחות (אגב, מקסימות אחיות הילדים. אחת אחת).
"בין שמונה לעשר, אבל זה לא כמו הביקור של הבוקר. זה רק לבדוק אם יש בעיות".
"ומה עושה מי שרוצה הביתה?"
"צריך להתחיל לדבר" היא אומרת בכנות.
"פשוט, אין שום אינדיקציה שמשהו לא בסדר איתו" אני אומרת, "וכאן יש ילדים חולים".
"תראי, אני לא יכולה להגיד לך שאין סיכון בבית חולים, והוא באמת נראה בסדר. אבל בכל זאת, צריך לראות שהוא עובר לילה, שהוא לא צריך חמצן" (והוא נורא קטן וגו'. שאני אלחין את זה?)
בביקור הרופאים הם משכנעים אותנו בכל זאת להישאר, ואומרים לי שבגילו הוא עוד לא יכול לזחול למשחקייה ששם דוגרים כל המרעין בישין המחלקתיים, ואנחנו לבד בחדר, וזה בסדר.
האיש פותח לעצמו את כורסת ההורים השנייה. הוא נרדם, אני לא מצליחה. האחות אומרת לי שכדאי מאד לישון כי גם מחר יום שצריך כוחות בשבילו. יש הוראה בטיחותית לא לישון עם הילד בכורסת ההורים, ולשם שינוי, הפעם זה לא נראה לי כסתוח סתמי. משהו במבנה של כורסת ההורים הזאת לא נראה בטיחותי גם לי. אבל אני לא יכולה לישון היטב בלי מגע הגוף שלו. הרי רק ילדתי אותו. וחוץ מזה אני בלחץ כללי. אני לא יכולה לישון.
אז בינתיים אני מבלה בחקירות ובתגליות מדעיות. למשל, הידעתם ששהות על גוף של אמאבא משפרת סטורציה (=רמת חמצון הדם), לפחות את זו של פיצון, גם בעירות וגם בשינה? איך זה מסתדר עם "אי בטיחות" של שינה משותפת? אה, גם שירה עושה את זה, אם כי באופן קצת פחות מובהק. ממש הרגשתי שאני שרה למוניטור.
בסוף לקחתי אותו בכל זאת אלי, זה אפשר לי לעצום עיניים לפרק זמן כלשהו. האחיות אפילו לא טרחו לנזוף בי, והיתה תחושה שהן מעודדות את זה בשתיקה, העיקר שאישן כבר. אולי זה בכל זאת כסת"ח?
בבוקר כמו בבוקר, העניינים תמיד נראים טוב יותר. מגיעה רופאה שבודקת את פיצון ומבשרת שהוא בסדר ושאנחנו יכולים ללכת. אנחנו מקבלים מכתב שחרור, האבחנה: נזלת. תסמונת נדירה ובלתי מוכרת בספרות.
שבת שמשית ואביבית, אני רוצה טיול. שלפחות יישאר משהו מהסופשבוע הזה. וחוץ מזה זה כנראה יועיל לתסמונת הנדירה הרבה יותר מאשר בילוי במחלקת ילדים. לקחנו את הבכור ואת ההורים שלי והלכנו לראות כלניות.
לקחים ותובנות חשובים:
[b]לא[/b] ללדת בינואר.
להתחיל את כל עניין הילדים בגיל 25, ויפה שנה אחת קודם.